מתן על הפרק - מגילת אסתר ה-י

תה

(1) On the third day, Esther put on royal apparel and stood in the inner court of the king’s palace, facing the king’s palace, while the king was sitting on his royal throne in the throne room facing the entrance of the palace. (2) As soon as the king saw Queen Esther standing in the court, she won his favor. The king extended to Esther the golden scepter which he had in his hand, and Esther approached and touched the tip of the scepter. (3) “What troubles you, Queen Esther?” the king asked her. “And what is your request? Even to half the kingdom, it shall be granted you.” (4) “If it please Your Majesty,” Esther replied, “let Your Majesty and Haman come today to the feast that I have prepared for him.” (5) The king commanded, “Tell Haman to hurry and do Esther’s bidding.” So the king and Haman came to the feast that Esther had prepared. (6) At the wine feast, the king asked Esther, “What is your wish? It shall be granted you. And what is your request? Even to half the kingdom, it shall be fulfilled.” (7) “My wish,” replied Esther, “my request— (8) if Your Majesty will do me the favor, if it please Your Majesty to grant my wish and accede to my request—let Your Majesty and Haman come to the feast which I will prepare for them; and tomorrow I will do Your Majesty’s bidding.” (9) That day Haman went out happy and lighthearted. But when Haman saw Mordecai in the palace gate, and Mordecai did not rise or even stir on his account, Haman was filled with rage at him. (10) Nevertheless, Haman controlled himself and went home. He sent for his friends and his wife Zeresh, (11) and Haman told them about his great wealth and his many sons, and all about how the king had promoted him and advanced him above the officials and the king’s courtiers. (12) “What is more,” said Haman, “Queen Esther gave a feast, and besides the king she did not have anyone but me. And tomorrow too I am invited by her along with the king. (13) Yet all this means nothing to me every time I see that Jew Mordecai sitting in the palace gate.” (14) Then his wife Zeresh and all his friends said to him, “Let a stake be put up, fifty cubits high, and in the morning ask the king to have Mordecai impaled on it. Then you can go gaily with the king to the feast.” The proposal pleased Haman, and he had the stake put up. (1) That night, sleep deserted the king, and he ordered the book of records, the annals, to be brought; and it was read to the king. (2) There it was found written that Mordecai had denounced Bigthana and Teresh, two of the king’s eunuchs who guarded the threshold, who had plotted to do away with King Ahasuerus. (3) “What honor or advancement has been conferred on Mordecai for this?” the king inquired. “Nothing at all has been done for him,” replied the king’s servants who were in attendance on him. (4) “Who is in the court?” the king asked. For Haman had just entered the outer court of the royal palace, to speak to the king about having Mordecai impaled on the stake he had prepared for him. (5) “It is Haman standing in the court,” the king’s servants answered him. “Let him enter,” said the king. (6) Haman entered, and the king asked him, “What should be done for a man whom the king desires to honor?” Haman said to himself, “Whom would the king desire to honor more than me?” (7) So Haman said to the king, “For the man whom the king desires to honor, (8) let royal garb which the king has worn be brought, and a horse on which the king has ridden and on whose head a royal diadem has been set; (9) and let the attire and the horse be put in the charge of one of the king’s noble courtiers. And let the man whom the king desires to honor be attired and paraded on the horse through the city square, while they proclaim before him: This is what is done for the man whom the king desires to honor!” (10) “Quick, then!” said the king to Haman. “Get the garb and the horse, as you have said, and do this to Mordecai the Jew, who sits in the king’s gate. Omit nothing of all you have proposed.” (11) So Haman took the garb and the horse and arrayed Mordecai and paraded him through the city square; and he proclaimed before him: This is what is done for the man whom the king desires to honor! (12) Then Mordecai returned to the king’s gate, while Haman hurried home, his head covered in mourning. (13) There Haman told his wife Zeresh and all his friends everything that had befallen him. His advisers and his wife Zeresh said to him, “If Mordecai, before whom you have begun to fall, is of Jewish stock, you will not overcome him; you will fall before him to your ruin.” (14) While they were still speaking with him, the king’s eunuchs arrived and hurriedly brought Haman to the banquet which Esther had prepared. (1) So the king and Haman came to feast with Queen Esther. (2) On the second day, the king again asked Esther at the wine feast, “What is your wish, Queen Esther? It shall be granted you. And what is your request? Even to half the kingdom, it shall be fulfilled.” (3) Queen Esther replied: “If Your Majesty will do me the favor, and if it pleases Your Majesty, let my life be granted me as my wish, and my people as my request. (4) For we have been sold, my people and I, to be destroyed, massacred, and exterminated. Had we only been sold as bondmen and bondwomen, I would have kept silent; for the adversary^-a is not worthy of the king’s trouble.” (5) Thereupon King Ahasuerus demanded of Queen Esther, “Who is he and where is he who dared to do this?” (6) “The adversary and enemy,” replied Esther, “is this evil Haman!” And Haman cringed in terror before the king and the queen. (7) The king, in his fury, left the wine feast for the palace garden, while Haman remained to plead with Queen Esther for his life; for he saw that the king had resolved to destroy him. (8) When the king returned from the palace garden to the banquet room, Haman was lying prostrate on the couch on which Esther reclined. “Does he mean,” cried the king, “to ravish the queen in my own palace?” No sooner did these words leave the king’s lips than Haman’s face was covered.^-b (9) Then Harbonah, one of the eunuchs in attendance on the king, said, “What is more, a stake is standing at Haman’s house, fifty cubits high, which Haman made for Mordecai—the man whose words saved the king.” “Impale him on it!” the king ordered. (10) So they impaled Haman on the stake which he had put up for Mordecai, and the king’s fury abated. (1) That very day King Ahasuerus gave the property of Haman, the enemy of the Jews, to Queen Esther. Mordecai presented himself to the king, for Esther had revealed how he was related to her. (2) The king slipped off his ring, which he had taken back from Haman, and gave it to Mordecai; and Esther put Mordecai in charge of Haman’s property. (3) Esther spoke to the king again, falling at his feet and weeping, and beseeching him to avert the evil plotted by Haman the Agagite against the Jews. (4) The king extended the golden scepter to Esther, and Esther arose and stood before the king. (5) “If it please Your Majesty,” she said, “and if I have won your favor and the proposal seems right to Your Majesty, and if I am pleasing to you—let dispatches be written countermanding those which were written by Haman son of Hammedatha the Agagite, embodying his plot to annihilate the Jews throughout the king’s provinces. (6) For how can I bear to see the disaster which will befall my people! And how can I bear to see the destruction of my kindred!” (7) Then King Ahasuerus said to Queen Esther and Mordecai the Jew, “I have given Haman’s property to Esther, and he has been impaled on the stake for scheming against the Jews. (8) And you may further write with regard to the Jews as you see fit. [Write it] in the king’s name and seal it with the king’s signet, for an edict that has been written in the king’s name and sealed with the king’s signet may not be revoked.” (9) So the king’s scribes were summoned at that time, on the twenty-third day of the third month, that is, the month of Sivan; and letters were written, at Mordecai’s dictation, to the Jews and to the satraps, the governors and the officials of the one hundred and twenty-seven provinces from India to Nubia: to every province in its own script and to every people in its own language, and to the Jews in their own script and language. (10) He had them written in the name of King Ahasuerus and sealed with the king’s signet. Letters were dispatched by mounted couriers, riding steeds used in the king’s service, bred of the royal stud,^-a (11) to this effect: The king has permitted the Jews of every city to assemble and fight for their lives; if any people or province attacks them, they may destroy, massacre, and exterminate its armed force together with women and children, and plunder their possessions— (12) on a single day in all the provinces of King Ahasuerus, namely, on the thirteenth day of the twelfth month, that is, the month of Adar. (13) The text of the document was to be issued as a law in every single province: it was to be publicly displayed to all the peoples, so that the Jews should be ready for that day to avenge themselves on their enemies. (14) The couriers, mounted on royal steeds, went out in urgent haste at the king’s command; and the decree was proclaimed in the fortress Shushan. (15) Mordecai left the king’s presence in royal robes of blue and white, with a magnificent crown of gold and a mantle of fine linen and purple wool. And the city of Shushan rang with joyous cries. (16) The Jews enjoyed light and gladness, happiness and honor. (17) And in every province and in every city, when the king’s command and decree arrived, there was gladness and joy among the Jews, a feast and a holiday. And many of the people of the land professed to be Jews, for the fear of the Jews had fallen upon them. (1) And so, on the thirteenth day of the twelfth month—that is, the month of Adar—when the king’s command and decree were to be executed, the very day on which the enemies of the Jews had expected to get them in their power, the opposite happened, and the Jews got their enemies in their power. (2) Throughout the provinces of King Ahasuerus, the Jews mustered in their cities to attack those who sought their hurt; and no one could withstand them, for the fear of them had fallen upon all the peoples. (3) Indeed, all the officials of the provinces—the satraps, the governors, and the king’s stewards—showed deference to the Jews, because the fear of Mordecai had fallen upon them. (4) For Mordecai was now powerful in the royal palace, and his fame was spreading through all the provinces; the man Mordecai was growing ever more powerful. (5) So the Jews struck at their enemies with the sword, slaying and destroying; they wreaked their will upon their enemies. (6) In the fortress Shushan the Jews killed a total of five hundred men. (7) They also killed Parshandatha,
Dalphon,
Aspatha, (8) Poratha,
Adalia,
Aridatha, (9) Parmashta,
Arisai,
Aridai,
and Vaizatha, (10) the ten sons of Haman son of Hammedatha, the foe of the Jews. But they did not lay hands on the spoil. (11) When the number of those slain in the fortress Shushan was reported on that same day to the king, (12) the king said to Queen Esther, “In the fortress Shushan alone the Jews have killed a total of five hundred men, as well as the ten sons of Haman. What then must they have done in the provinces of the realm! What is your wish now? It shall be granted you. And what else is your request? It shall be fulfilled.” (13) “If it please Your Majesty,” Esther replied, “let the Jews in Shushan be permitted to act tomorrow also as they did today; and let Haman’s ten sons be impaled on the stake.” (14) The king ordered that this should be done, and the decree was proclaimed in Shushan. Haman’s ten sons were impaled: (15) and the Jews in Shushan mustered again on the fourteenth day of Adar and slew three hundred men in Shushan. But they did not lay hands on the spoil. (16) The rest of the Jews, those in the king’s provinces, likewise mustered and fought for their lives. They disposed of their enemies, killing seventy-five thousand of their foes; but they did not lay hands on the spoil. (17) That was on the thirteenth day of the month of Adar; and they rested on the fourteenth day and made it a day of feasting and merrymaking. ( (18) But the Jews in Shushan mustered on both the thirteenth and fourteenth days, and so rested on the fifteenth, and made it a day of feasting and merrymaking.) (19) That is why village Jews, who live in unwalled towns, observe the fourteenth day of the month of Adar and make it a day of merrymaking and feasting, and as a holiday and an occasion for sending gifts to one another. (20) Mordecai recorded these events. And he sent dispatches to all the Jews throughout the provinces of King Ahasuerus, near and far, (21) charging them to observe the fourteenth and fifteenth days of Adar, every year— (22) the same days on which the Jews enjoyed relief from their foes and the same month which had been transformed for them from one of grief and mourning to one of festive joy. They were to observe them as days of feasting and merrymaking, and as an occasion for sending gifts to one another and presents to the poor. (23) The Jews accordingly assumed as an obligation that which they had begun to practice and which Mordecai prescribed for them. (24) For Haman son of Hammedatha the Agagite, the foe of all the Jews, had plotted to destroy the Jews, and had cast pur—that is, the lot—with intent to crush and exterminate them. (25) But when [Esther] came before the king, he commanded: “With the promulgation of this decree,^-b let the evil plot, which he devised against the Jews, recoil on his own head!” So they impaled him and his sons on the stake. (26) For that reason these days were named Purim, after pur.
In view, then, of all the instructions in the said letter and of what they had experienced in that matter and what had befallen them, (27) the Jews undertook and irrevocably obligated themselves and their descendants, and all who might join them, to observe these two days in the manner prescribed and at the proper time each year. (28) Consequently, these days are recalled and observed in every generation: by every family, every province, and every city. And these days of Purim shall never cease among the Jews, and the memory of them shall never perish among their descendants. (29) Then Queen Esther daughter of Abihail wrote a second letter of Purim for the purpose of confirming with full authority the aforementioned one of Mordecai the Jew. (30) Dispatches were sent to all the Jews in the hundred and twenty-seven provinces of the realm of Ahasuerus with an ordinance of “equity and honesty:” (31) These days of Purim shall be observed at their proper time, as Mordecai the Jew—and now Queen Esther—has obligated them to do, and just as they have assumed for themselves and their descendants the obligation of the fasts with their lamentations. (32) And Esther’s ordinance validating these observances of Purim was recorded in a scroll. (1) King Ahasuerus imposed tribute on the mainland and the islands. (2) All his mighty and powerful acts, and a full account of the greatness to which the king advanced Mordecai, are recorded in the Annals of the Kings of Media and Persia. (3) For Mordecai the Jew ranked next to King Ahasuerus and was highly regarded by the Jews and popular with the multitude of his brethren; he sought the good of his people and interceded for the welfare of all his kindred.

'ונהפוך הוא'

במהלך הלימוד נתמקד בהיבטים השונים של עיקרון 'ונהפוך הוא' השוזר את המגילה כולה.
נמשיך בלימוד המגילה לאור ההקבלות בין שני חלקיה: נבחן את הזיקה בין משתה אסתר הראשון [ה'] למשתה אסתר השני [ז'], נשווה בין התייעצות המן בביתו והעצה על תליית מרדכי [ה',ט-יד], לבין התייעצות המן המבשרת על נפילתו לפני מרדכי [ו',יב-יד]. לבסוף נעסוק באירוע המרכזי הנטוע בליבה של המגילה: נדודי שנת המלך ומעשה הסוס [ו'], ונבקש לעמוד על משמעותו.

שאלות

1.
בין שני המשתאות של אסתר:
פרק ה' נחלק לשני חלקים המתרחשים שניהם 'ביום השלישי' לצום. המעבר מהאווירה של פרק ד' לזו של פרק ה' הוא חד ביותר – בפרק ד' אנו מצויים באווירת חרדה, הפרק פותח ומסיים בצומם של היהודים. ואילו פרק ה' מתמקד בשני משתאות מלכותיים – ביוזמת אסתר.
א| בתחילת הפרק [א-ד] באה אסתר לפני המלך על אף שלא נקראה אליו זה שלושים יום, תוך סיכון חייה. המפגש בין אסתר לאחשוורוש מזכיר את המפגש הראשון ביניהם, שבו באה אסתר אל המלך ומצאה חן וחסד לפניו.
שימו לב לשינוי שהתחולל בדמותה של אסתר: מה היא עושה אחרת בשתי הפעמים? האם תוכלו לקשור את השינוי להתרחשות בפרק ד'? [התייחסו ללשונות 'עשיה' החוזרות שבע פעמים בדו שיח בין אסתר לאחשוורוש].
ב| תחת בקשתה מלפניו על עמה, כפי שצווה עליה מרדכי, מזמינה אסתר את המלך והמן למשתה. יוזמה זו היא הפתעה גמורה במהלך העלילה. במהלך משתה היין שוב פונה המלך לאסתר והיא שוב אינה מגלה את בקשתה אלא מזמינה אותו ואת המן למשתה נוסף. מדוע לא סיפרה אסתר על הגזירה כפי שציווה עליה מרדכי?
נסו לשער מה היתה תוכניתה של אסתר. תוכלו להיעזר בתשובות רבות שניתנו בתלמוד הבבלי לשאלה זו, תוך בדיקת המכנה המשותף להן:
תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן? רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח, רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו', רבי מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד, רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו מצוי לה בכל עת. רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס. רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה. אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו למודעי. דתניא, רבי אליעזר המודעי אומר: קנאתו במלך, קנאתו בשרים, רבה אמר: לפני שבר גאון... מצאו רבה בר אבוה לאליהו, אמר לו כמי ראתה אסתר ועשתה כך? אמר לו ככל התנאים וככל האמוראים.
[מסכת מגילה טו ע"ב]
ג| עיקרון 'ונהפוך' הוא חורז את נפילותיו של המן בפרק ז'. עקבו אחרי ההיפוכים בהבנת תכניתו להריגת היהודים, בפרשנות נפילתו לפני אסתר, ובתיאור מעשיו בדברי חרבונה. בחנו את ההיבטים השונים של ההיפוכים, וחשבו כיצד שורש נפילותיו של המן טמון בחלק הראשון של המגילה.

2.
המן ויועציו בביתו [פרק ה']:
להתייעצות זו מקבילה ההתייעצות בפרק ו', פסוקים יב-יד. מה הרקע להתייעצות בכל מקום ומה תכליתה? כיצד היא משקפת את ההיפוך שחל במצבו של המן?
שימו לב לסדר ההתכנסות והדוברים בכל מקום ונסו להסביר את משמעות ההבדלים.

3.
מעשה הסוס:
הסיפור על הרכבת מרדכי על הסוס ברחוב העיר על ידי המן ניצב כאמור במרכז המגילה. עד מעשה הסוס - המן עולה ומרדכי יורד. ממעשה הסוס ואילך יורד המן ועולה מרדכי. אותו המעשה מתחיל את נפילת המן ובמקביל גם את עליית מרדכי. אולם נראה כי אם יושמט סיפור זה מהמגילה - לא יגרע מן הנס דבר.
א| מהי לדעתכם משמעות מעשה הסוס כחלק מסיפור המגילה ובמה הוא תורם את חלקו לנס הסופי?
ב| המגילה כולה אינה אלא תיאור ההתמודדות בין המן למרדכי. התמודדות זו ברובה נסתרת היא. פעמיים בלבד מגיעה התמודדות זו לידי עימות ישיר, פעם ראשונה בפרק ג' ופעם שניה בפרק ו' במעשה הסוס.
מהו הצד השווה לשני העימותים הללו, ובמה שונה תגובת מרדכי בעימות הראשון מתגובת המן בעימות השני?

הרחבה: משגיא לגוים – ויאבדם (הרב מ' סבתו)

אין כל ספק כי 'מרכז הכובד' של המגילה הוא במעשה הסוס. עד לאותו רגע עולה המן מעלה מעלה. מדרגת שביעי ברואי פני המלך בפרק הראשון, מטפס המן ועולה, דרך העצה אשר יעץ על ושתי (ולא ראה כי עצה זו תורידהו לבסוף אלי שחת), מטפס ומגיע עד לדרגת משנה למלך: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כיסאו מעל כל השרים אשר אתו". אף עמדה של יראה וכבוד רוכש לו המן בקרב השרים, "וכל עבדי המלך... כורעים ומשתחווים להמן כי כן צווה לו המלך". כה חשוב המן בעיני עצמו עד כי חשב להשמיד עם שלם, בשל אדם אחד אשר לא מהר לכבדו כראוי. "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו... ויבקש המן להשמיד את כל היהודים... עם מרדכי". לצורך זה מצליח המן להשיג את הסכמת המלך ואף את טבעתו. טבעת זו - כתב אשר נכתב בחותמה אין להשיב, ומכוח זה מקנה היא לבעליה סמכות גדולה יותר משל המלך. במעשה זה מתפקד המן למעשה כמלך, שהרי הוא החותם בטבעת המלך. שלב נוסף בעלייתו המדומה של המן היא בהזמנתו למשתה על ידי אסתר. "אף לא הביאה אסתר... אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי". לשיא עלייתו המדומה מגיע המן כאשר נשאל על ידי המלך: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". אין ספק בעיני המן כי איש זה אינו אלא הוא, "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". בעיני רוחו הוא רואה את עצמו כבר כמלך. "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו". בדמיונו רואה את עצמו המן כאדם שהגיע לפסגת ההצלחה - למלכות. מנקודה זו מתחילה נפילתו המהירה של המן. כגודל עלייתו כן גודל נפילתו. "משגיא לגויים - ויאבדם". בשלב ראשון נאלץ המן להרכיב את מרדכי על הסוס ולרוץ לפניו כעבד. עוד לא הספיק לבוא אל ביתו אבל וחפוי ראש - וסריסי המלך הבהילוהו אל המשתה, להיות מואשם על ידי אסתר בניסיון להשמיד את עמה. תהליך נפילתו מומחש על ידי מעשהו שלו - "והמן נופל על המטה". אמנם המן עשה זאת כדי לבקש על נפשו ואולם דבר זה רק מגדיל את נפילתו, "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?". כעת לא נותר אלא להוסיף משפט אחד כדי להשלים את נפילתו המהירה: "ויאמר חרבונא... גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי... עומד בבית המן". משפט זה משלים את נפילתו וחורץ את דינו - "ויאמר המלך: תלהו עליו". מאיגרא רמא - לבירא עמיקתא. מנגד, חל אצל מרדכי תהליך הפוך. עד למעשה הסוס, נמצא מרדכי בתחתית הסולם. קרוע בגדים ולבוש שק מתהלך מרדכי כשגזירת התליה מתנופפת מעל ראשו. אף ממעמדו בשער המלך נדחה מרדכי, "ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". כל זה - עד מעשה הסוס. ממאורע זה ואילך מתחילה עלייתו המהירה של מרדכי. בתחילה עולה מרדכי על הסוס, לאחר מכן מתמנה הוא על בית המן ומקבל את טבעת המלך, "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". ברגע זה מגיע מרדכי למעמד בו היה המן לפני נפילתו. בשלב הבא, עולה מרדכי למעמד גבוה יותר; "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה". אותם דברים שראה המן בדמיונו - לבוש מלכות וכתר מלכות - ולא ניתנו לו, ניתנים כעת למרדכי.

אם נבוא לכלול את כל הדברים הללו, נוכל לומר כי המגילה כולה אינה אלא תיאור התמודדות בין מרדכי והמן. התמודדות בין נציג היהודים לנציג הגויים. בין הימיני לאגגי, בין זרע רחל לזרע עמלק. התמודדות זו נחלקת לשנים. עד מעשה הסוס, וממעשה הסוס ואילך. שני חלקים אלו מקבילים ומנוגדים. פעמיים בלבד מגיעה התמודדות זו לידי עימות ישיר. פעם ראשונה בפרק ג': "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן צווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". אם בתחילה לא היה המן מודע לעימות זה, באו עבדי המלך וחידדו את המפגש. "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי". בשלב זה, מודעים שני הצדדים לעימות ואף על פי כן לא נכנע מרדכי: "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו, וימלא המן חמה".
העימות השני הוא בפרק ו' במעשה הסוס: "ויאמר המלך להמן, מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי". בניגוד לעימות הקודם, נשמע המן למצוות המלך: "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
ישנו צד שווה בין שני עימותים אלו. בכל אחד מהם מצווה אחד הצדדים במצוות מלך לעשות פעולת עבדות כלפי הצד השני. בפעם הראשונה חלה על מרדכי מצוות מלך - להשתחוות להמן, "כי כן צווה המלך". אין כל ספק כי ההשתחוויה היא מעשה עבדות ברור. בפעם השניה מצטווה המן על ידי המלך להרכיב את מרדכי על הסוס ולרוץ לפניו. אף מעשה זה הוא מעשה עבדות ברור, כדברי חז"ל "'די מחסורו אשר יחסר לו' - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". ואולם הבדל יש בין שני המקרים. בפעם הראשונה עבר מרדכי על מצוות המלך ולא נכנע להמן, ואילו בפעם השניה נכנע המן מפני מרדכי וקיים את מצוות המלך. אמור מעתה, רצה מלכו של עולם להעמיד במבחן את שתי הדמויות המרכזיות במגילה וזימנן למבחן כפול. במבחן זה יתברר מי נכנע מפני מי, ומי ידחה מצוות מלך וימסור נפשו כדי לא להיכנע ליריבו. תוצאות מבחן זה יקבעו את תוצאות המאבק כולו. בפעם הראשונה דחה מרדכי מצוות מלך בשר ודם מפני מצוות מלכו של עולם. במסירות נפש דחה מרדכי מצוות מלך ולא נכנע להמן. עד כמה היה מעשה זה של מרדכי נועז, ניתן ללמוד מתגובת שאר עבדי המלך: "ויאמרו אליו, מדוע אתה עובר את מצוות המלך?" הם אינם תופסים כיצד יכול אדם לסכן את נפשו ולעבור על מצוות מלך. אין לומר כי מרדכי לא ידע את החומרה שבמעשהו, שכן גם לאחר איגרותיו של המן, מתמיד מרדכי בסירובו "וכראות המן את מרדכי בשער המלך לא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה". נמצא כי סירובו של מרדכי להיכנע להמן הוא דבר שבדווקא ולא דבר מקרי. מעימות זה יצא מרדכי כשידו על העליונה. אלא שעדיין יש להמן פתחון פה. יכול היה המן לטעון כי אילו ניתנה לו הזדמנות היה אף הוא דוחה מצוות מלך, ולא היה נכנע למרדכי. משום כך היה צורך בעימות נוסף, עימות בו יצטווה המן במצוות מלך להיכנע למרדכי. עימות זה בא לידי ביטוי במעשה הסוס, בו מצטווה המן לרוץ לפני מרדכי, מצטווה - ונכנע. ראוי לשים לב כי להמן היה קשה שבעתיים לקיים את מצוות המלך מאשר למרדכי. להשתחוות להמן בשעה שהיה בשיא גדולתו ובשעה שכולם נהגו כך - לא היה בכך משום השפלה, ואף על פי כן, לא נכנע מרדכי ודחה מצוות המלך. ואולם אין לך השפלה גדולה יותר בשביל המן, מאשר לרוץ לפני מרדכי בשעה שהוא בשיא גדולתו, ובשעה שידוע כי מרדכי הוא אויבו האישי, ובגללו זומם המן להשמיד את כל עם מרדכי. עם כל זה חזקה על המן מצוות המלך ונכנע המן מפני מרדכי. מעשה זה מוכיח עד כמה חזקה על המן מצוות מלך, ומגלה למפרע כמה מסירות נפש נדרשה ממרדכי כדי לעבור עליה. בריצתו של המן לפני מרדכי, נשלמה ההתמודדות והושלם נצחונו של מרדכי. מרגע שהפיל עצמו המן לפני מרדכי במעשה הסוס מרצונו, שוב אין לו תקומה ועל כורחו ייפול עד תהום. הוא אשר אמרו לו חכמיו וזרש אשתו לאחר שהרכיב את מרדכי על הסוס "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו - לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (ז, יג). ניבאו ואף לא ידעו מה ניבאו. "אם החלות לנפול לפניו" - מרצונך, "לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" - על כורחך. מעתה ברור מדוע משמש הסוס כנקודת מהפך במגילה וכתחילת נפילת המן. במעשה זה נופל המן מרצון - וסופו שיהא לנפילה מאונס.

עתה ברור גם חלקו של מאורע זה במגילה. אין מעשה זה אחד הגורמים שסייעו לנס, ואף אינו אחד הפרטים שהתהפכו בעקבות הנס. מעשה זה הוא הגורם שהביא לנס והוא הסיבה היחידה, יחד עם העימות הראשון, להתהוות הנס. אם נבוא לחפש לו מקבילה בחלקה הראשון של המגילה, נמצא אותה בעימות הראשון שבינו לבין מרדכי, בשעה שמרדכי נצטווה להשתחוות לו - ולא נכנע מפניו. ואולי אין זה מקרי שבשבעת הפסוקים המספרים על העימות הראשון בין המן לבין מרדכי (ג, א-ז) מופיעים שמם של מרדכי והמן שבע פעמים כל אחד.

קישור לדף המקור
קישור לאתר התנך