(7) How sweet is the light, what a delight for the eyes to behold the sun! (8) Even if a man lives many years, let him enjoy himself in all of them, remembering how many the days of darkness are going to be. The only future is nothingness! (9) O youth, enjoy yourself while you are young! Let your heart lead you to enjoyment in the days of your youth. Follow the desires of your heart and the glances of your eyes—but know well that God will call you to account for all such things— (10) and banish care from your mind, and pluck sorrow out of your flesh! For youth and black hair are fleeting. (1) So appreciate your vigor in the days of your youth, before those days of sorrow come and those years arrive of which you will say, “I have no pleasure in them”; (2) before sun and light and moon and stars grow dark, and the clouds come back again after the rain:
(3) When the guards of the house become shaky,
And the men of valor are bent,
And the maids that grind, grown few, are idle,
And the ladies that peer through the windows grow dim, (4) And the doors to the street are shut—
With the noise of the hand mill growing fainter,
And the song of the bird growing feebler,-g
And all the strains of music dying down; (5) When one is afraid of heights
And there is terror on the road.—
For the almond tree may blossom,
The grasshopper be burdened,-i
And the caper bush may bud again;
But man sets out for his eternal abode,
With mourners all around in the street.— (6) Before the silver cord snaps
And the golden bowl crashes,
The jar is shattered at the spring,
And the jug is smashed at the cistern. (7) And the dust returns to the ground
As it was,
And the lifebreath returns to God
Who bestowed it. (8) Utter futility—said Koheleth—
All is futile!
(9) A further word: Because Koheleth was a sage, he continued to instruct the people. He listened to and tested the soundness of many maxims. (10) Koheleth sought to discover useful sayings and recorded genuinely truthful sayings. (11) The sayings of the wise are like goads, like nails fixed in prodding sticks.-o They were given by one Shepherd.-p (12) A further word: Against them,-q my son, be warned!
The making of many books is without limit
And much study is a wearying of the flesh. (13) The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind: (14) that God will call every creature to account for everything unknown,-s be it good or bad.
The sum of the matter, when all is said and done: Revere God and observe His commandments! For this applies to all mankind.
בעיית אי הוודאות ומוגבלותה של הידיעה האנושית מלווה את קהלת לאורך הספר. לקראת סוף הספר מעניק קהלת כמה עצות מעשיות להתמודדות האדם עם חוסר וודאותו באשר לעתידו [י"א, א-ו], בדמות פתגמים קצרים הלקוחים מעולם הטבע והחקלאות.
שאלות
1.
'שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם...': פסוקים א, ב, ו כוללים שלוש עצות מעשיות ומנוסחים בצורה דומה: הנחיה [שלח, תן, זרע] ונימוק [כי...]. עצות אלה עוסקות כולן בתחום הפרנסה ועבודת האדמה.
מהו העיקרון המנחה המאחד את שלוש העצות?
2.
'כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ...' אי הידיעה נזכרת ארבע פעמים במהלך הפסקה, ובמהלכה בוחן קהלת שתי חלופות אנושיות להתמודדות עמה.
א. בפסוק ד מתייחס קהלת לדרך החכמה המבקשת לצפות את העתיד.
מהי הבעיה היסודית אותה מזהה קהלת בדרך זו?
ב. באזכור הראשון [פסו' ב] והרביעי [פסו' ו] של אי הידיעה מציע קהלת את האלטרנטיבה המעשית להתמודדות.
עיינו בשני האזכורים האמצעיים [פסו' ה] ועמדו על שורשה של אי הידיעה האנושית, המוביל את קהלת לבחור בדרך זו.
דברי קהלת חותמים בקובץ שירי פיוטי, הפותח בימי הבחרות [י"א, ח-י] ועובר לתיאור של ימי הזקנה, והמוות [י"ב, א-ז].
3.
'שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ...' קהלת פותח את תיאור מעגל החיים בעצות לימי הנעורים והבחרות [י"א,ז - י"ב,א], אולם צלו של המוות מרחף עליהן. עקבו אחרי המתח בין שני צדדים אלה בפסקה, והתמקדו בפעלים 'שמח' ו'זכר' החוזרים בה [וכן 'טוב' ו'רע'].
ראו את פרוש רש"י: 'שמח בחור בילדותך - כאדם שאומר לעבדו ולבנו: חטא חטא, כי פעם אחת תלקה על הכל. אף כאן החכם אמר שמח בחור בילדותיך והלך בדרכי לבך ובטוב תהיה, כי על כל אלה יביאך השופט במשפט'.
התוכלו להציע הסבר אחר למתח זה?
4.
מסגרת התיאור [פסוקים א, ז] מתייחסת לאלהים ורומזת לפרשת הבריאה. מסגרת זו מציעה נקודת מבט אחרת ושונה משאר חלקי הספר על מהלך השיבה והחזרה בעולם, ועל יחסי האדם ואלהים.
א. בפתיחה [י"ב,א] נאמר 'וזכור את בוראיך' – כינוי נדיר לאלהים בתנ"ך.
מדוע משתמש קהלת בכינוי זה, ומה הוא מבטא באשר ליחסי אלהים ואדם ולמתת החיים?
ב. פסוק ז חוזר אל תמונת הפתיחה של הספר, הנסוב סביב אלמנט השיבה והחזרה בעולם, ובייחוד לתיאור המוות לעיל ג', כ.
השוו בין שני התיאורים: מהם ההבדלים בפרטי התיאור ובמגמתו בכל מקום? חשבו מהי משמעותו של זיכרון המוות והשפעתו על עיצוב החיים לאור מסגרת זו.
בסיומו של הספר באה פסקת סיכום [י"ב,ח-יד], המתייחסת לקהלת בגוף שלישי וככל הנראה אינה מדברי קהלת עצמו אלא מדברי תלמידיו או עורכי הספר, כפי שכבר פירש הרשב"ם: 'עכשיו נשלם הספר ואותן אשר סידרוהו אמרו מכאן ולהבא'. החתימה מעין הפתיחה: 'הבל הבלים אמר הקהלת, הכל הבל', והיא כוללת מעין תמצית של פעלו, מגמתו ומסקנותיו של קהלת, ויש בה רמיזות לכמה פסוקים וביטויים מרכזיים במהלכו.
5.
פסוק ט מסכם את פעלו של קהלת כחכם במהלך חייו. מהם מאפייניה ותכליתה של חכמתו, וכיצד ניתן להגדיר את יחסו לחכמה שקדמה לו?
ראו את דברי מ' זר כבוד:
'אזן – אשר שמעה אזנו של החכם וקלטה מן החוץ, חקר – בירורו ותגובתו על מה שאיזן, תקן – מה שהשלים דברי חכמה שקיבל או שהתקין בעצמו'
6.
בפסוקים י-יב בחנו את הניגוד בין מגמתו של קהלת בראשית דרכו - 'בקש קהלת', לבין מסקנתו הסופית, הפרדוקסלית, שמצא בסיום מסעו וספרו.
הרחבה
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה... ואף ספר משלי בקשו לגנוז, שהיו דבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? אמרי: ספר קהלת - לאו עיינינן ואשכחינן טעמא?! הכא נמי ליעיינן". (שבת ל ע"ב)
מדוע לדעתכם חשבו חכמים לגנוז את ספר קהלת? עיינו בדבריו של הרב קוק על גמרא זו:
שבת ל ע"ב: "אמר רב יהודא כרי' דרכ שמואל כר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז מפר קהלת".
דבר אלהינו יקום לעולם, וכל דבר הנמשך מהקדושה האלהית והושפע לתיקון העולם, הוא צריך שיהיו מושגיו כוללים תיקון עולם בהוה, לפי מצב ההוה הנמוך, וכולל ג"כ דברים נעלים שהם רמים הרבה יותר ממצב ההוה. וכפי השלימות האלהית צריך הדבר, שיהיו נסקרים בסקירה אחת אותם המבטים הגבוהים שלצורך העתיד, שהוא נעלה ומתקדש, עם הדברים הנשפלים, שהם בעיקרם נעוצים בחיי שעה של ההוה. וזאת היא עוזה וגבורתה של תורתנו הקדושה, אורייתא סתים וגליא כמא דשמא דקוב"ה סתים וגליאי, ובשניהם אין הגילוי מנותק מן הכיסוי כ"א נעוץ בו ומתחבר אליו. ע"כ ספרים שהולכים במהלך קדוש כזה, אף שישאו דעיהם למרחוק מ"מ יתנו לפועלם צדק בהוה הקרוב ג"כ, ויטיבו את התהלוכה המוסרית והעיונית באופן המודרג הראוי לפי הדור והזמן ג"כ, ועם זה לא יחסמו את דרכם מלכת הלאה לרומם את החיים והמציאות מדרכם הרגילה אל דרך יותר נעלה ומתוקן עד שיהיו ראויים לשמע דברים יותר נשגבים וארחות יותר נעלים, והם עצמם ימצאו באותן המושגים המאמרים וההגיונות עצמם שבהיות העולם במצב אחר נשפל, מצאו בו כדי מדתם. ספרים כאלה אינם צריכים להגנז, מפני שמוצאיהם תמיד ימצאו חיים'. אבל אם ימצא ספר כזה שמדעיו ומושגיו, עם שהם רמים ונשאים, לא יוכלו להיות משפיעים כלל על אופני החיים וציורי הדיעות של הדורות ההוים, (כ"א) מפני שהחכם האומר בהיותו עומד במצב יותר מרומם הרבה מדורו וזמנו, דיבר כפי רוח חכמתו, שסקרה את העתיד הנכון לבא לא ע"פ אותה המדה שיהיה נבקע ויוצא מעומק ההוה, כ"א שט אל העתיד עצמו במעופה פתאומית, דברים כאלה לא יסכנו לדורות הבאים. ע"כ צריכים הדברים להיות גנוזים עד בא הזמן הראוי לאמרים רמים כאלה שיובנו וישפיעו לטובה על החיים על המוסר ויראת שמים, ביסוד כזה כקשו חכמים לגנוז ספר קהלת.
(הרב קוק, עין אי"ה)
ביאורי מילים
פרק יא
(ב) תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה: על החקלאי לחלק את שדהו ולזרוע בכל חלק מין אחר, כדי לחלק סיכונים ולהתמודד עם פגעים שיפגעו במינים מסוימים.
(ג) אִם־יִמָּלְא֨וּ הֶעָבִ֥ים גֶּ֙שֶׁם֙ - עַל־הָאָ֣רֶץ יָרִ֔יקוּ. וְאִם־יִפּ֥וֹל עֵ֛ץ בַּדָּר֖וֹם וְאִ֣ם בַּצָּפ֑וֹן - מְק֛וֹם שֶׁיִּפּ֥וֹל הָעֵ֖ץ שָׁ֥ם יְהֽוּא׃ שני משלים מעולם הטבע, המתארים את החוקיות הנסתרת מעין האדם. העבים מוריקים את הגשם כאשר הם מתמלאים, והעץ נופל אל המקום שאליו הרוח מפילה אותו.
(ד) שֹׁמֵ֥ר ר֖וּחַ לֹ֣א יִזְרָ֑ע וְרֹאֶ֥ה בֶעָבִ֖ים לֹ֥א יִקְצֽוֹר׃ האדם המבקש לפעול רק לפי ידיעתו והערכתו באשר לטבע, ומצפה לבוא הרוח ובודק מתי יבואו ענני הגשם, בסופו של דבר לא יפעל כלל.
(ה) כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה: דימוי סתום לאי הידיעה האנושית. יש המפרשים שכוונתו שהאדם לא יודע מה יהיה על העובר המצוי בבטן אמו. ויש שמפרשים שהכוונה למה שמצוי בתוך ה'מלאה', הזרע, שאדם לא יודע האם יצמחו.
פרק יב
(ג) בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃ התנוונות הגוף בזקנה מדומה להתפוררותה של אחוזה: שומרי הבית מסמלים את הידיים הרועדות, אנשי החיל מסמלים את הרגליים, הנשים הטוחנות מסמלות את השיניים הלועסות, ואילו הרואות הן העיניים הנחלשות.
(ד) וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה: הפה והשפתיים נחלשים ונסגרים. וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כׇּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃ הזקן ששנתו קלה מתעורר מקול צפור, ואזניו כבדו מלשמוע.
(ה) גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ: הזקן חושש מדרך תלולה ומכשולים המקשים עליו את ההליכה. וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה: כאן מתחלף הדימוי של התנוונות הגוף ועובר לעולם הצומח והחי.