"They say I'm rappin’ like B.I.G., Jay, and 2Pac, Andre 3000, where is Erykah Baduh at? Who that?"
(ו) גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:
(6) Greater is Torah than priesthood and kingship, for kingship is obtained with thirty levels, and priesthood with twenty-four, and Torah is obtained with forty-eight things. And these are them: learning, listening of the ear, preparation of speech, understanding of the heart, intellect of the heart, reverence, awe, humility, happiness, purity, service of sages, care of friends, debate of the students, clarification, scripture, mishnah, minimization of merchandise, minimization of worldly occupation, minimization of pleasure, minimization of sleep, minimization of conversation, minimization of laughter, patience, generosity, trust of the sages, acceptance of afflictions, knowing one's place, gladness in one's portion, erection of a fence to one's words, lack of self-aggrandizement, lovableness, love of God, love of the creatures, love of the righteous, love of the upright, love of rebuke, distancing from honor, lack of arrogance in learning, lack of joy in issuing legal decisions, lifting of a burden with one's friend, judging him with the benefit of the doubt, placing him with the truth, placing him with peace, deliberation in study, questioning and responding, hearing and adding, learning in order to teach and learning in order to act, making one's master wiser, focusing one's teaching, saying [a thing] in the name of the one who said it; for you learned that one who says something in the name of the one who said it brings redemption to the world, as it says (Esther 2:22): "Esther told the king in Mordekhai’s name."
(ג) וצריך האדם קודם לימודו לעיין היטב בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם כאשר מנאום חז"ל (אבות ו', ו') ולראות לקובעם כולם בלבבו וללמוד התורה בכל פרטיהם, כי אם לא יביט קודם, במ"ח דברים הללו לקובעם במעמקי לבבו באמת, לעולם לא יקנה התורה שיהיה לרצון לפני מי שאמר והיה העולם בשלימות, כי כן אמרו והתורה ניקנית במ"ח דברים ומכלל הן אתה שומע לאו שבלא מ"ח דברים הללו לא יקנה התורה, והנה מקצת מהם הוא באימה ביראה בענוה בטהרה בשמחה בקבלת היסורין במיעוט תענוג במיעוט שינה אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות מתרחק מן הכבוד ואינו מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות ומעמידו על האמת וכו'. ולאלו לבד נראה שצריך הכנה רבה וזריזות יתרה והתחזקות והתאמצות וכפיית התאוה בכל פרטיה ומכל שכן לעמוד בכולם (ומזה תראה שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול להיות נדמה לו שבא לכלל תורה אף במקצתה, כי מאוד רבו תנאיה ופרטיה המצטרכים בהכרח לקנייתה גם במקצת דמקצת).
(א) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, ו') לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' עד כאן. והנראה פירוש דבריהם מה שעושה רושם במקום יציאתו הוא על דרך משל מנורה של פרקים העשויה חוליות חוליות וכשאחד רוצה לפרקה וליטול חוליא אחת ממנה למקום אחר על איזה זמן, הנה עושה רושם בגוף המנורה ובחוליא הזו למען ידע לעת אשר יחזיר האבר להמנורה לאיזה מקום יחזירנה שתוחזר למקום שורשה אשר נלקחה משם. וכן הצדיק העובד ה' כשפעם אחד יסייע לו ה' שישיג מדריגה גדולה לפניו כל אחד לפי מדריגתו ונודע אשר אי אפשר לעמוד תמיד במדריגה גבוה אז הנה הוא עושה לו רושם וסימן לומר אשר עוד דעתו לחזור לשם בזמן אחר והוא על ידי ההתקשרות החזק באהבה עזה ונאמנה ברשפי אש שלהבת יה במדריגה אשר עומד שם ואחר כך גם כשנופל ממנה יוכל עוד להשיגה אחר כך ולבוא במעלה הזו ועוד במעלות רבות ונכבדות מה שאין כן כשלא יעשה לו רושם וסימן אנה עומד עתה באיזה בחינה הוא, הנה כשיפול ממדריגתו לא יוכל לחזור למדריגה, לאשר לא ידעה ולא יכירנה עוד מקומו ואנה יבוא. ואפשר עבור זה מנו חז"ל (אבות ו', ו') במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם המכיר את מקומו כי בלימוד התורה יש מעלות רבות גבוה מעל גבוה בבחינת פרד"ס הידוע ליודעים ועיקר בלב תוכן האהבה והיראה והחשק והכנעה שיש לו בתורתו עד שאמרו על ר' אלעזר בן פדת (עירובין נ"ד:) שהיה לומד בשוק העליון של צפורי וסדינו מוטל בשוק התחתון על דרך באהבתה תשגה תמיד והכל לרוב האהבה והחשק והתפשטות מכל מיני גשמיות עד שנתאחד בתורתו ביחוד נפלא והוא ומחשבתו ודיבורו וכל אבריו וגידיו כולם נתבטלו ממציאות לאורו ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו וכבר הארכנו בכמה בחינות שיש בזה בחיבורנו (סידורו של שבת שורש ז').
(ג) האחת הוא, עסק התורה לשם ה' בלבד בלי שום פניה אחרת ובאימה ויראה וענוה ואהבה ושמחה ושאר ארבעים ושמונה דברים שמנו חז"ל במשנתינו (אבות ו', ו') שהתורה נקנית בהם והם במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ וכו' והתורה נאמר בה (משלי ג', ח') רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ואומר (שם ד', כ"ב) ולכל בשרו מרפא כי היא נקראת עץ חיים היא למחזיקים בה והיא המרפאת את האדם להוציאו ממות לחיים. כי רצונו יתברך הנעלם בתורה שכל התורה היא רצון הבורא לעשות כך וכך. וכשיהיה דבר בין איש ובין רעהו יקום במשפט זה או זה והוא ורצונו אחד יתברך. וכשאדם מדבק עצמו באמת אל התורה הרי הוא מדבק עצמו בו יתברך ביחוד עצום, ואז נכנס תחת רשותו של הקב"ה עם כל פרטי אבריו וחושיו, ואורו יתברך הנעלם בה הוא המרפא אותו ומוציאו ממות לחיים וכמאמרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ה, א') הרגיל בדף אחד וכו'.
(כג) הבחינה השנית, הוא אדם הבינוני שאינו מקמץ כל כך כמו הראשון ומוסיף והולך בכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה בכל עבודתו בתורה ותפילה ומצוות לחשוב קודם לפני מי הוא עומד ולשם מה הוא עושה כל זאת, והדיבור לומר קודם בפה מלא כי עושה כל זאת רק לכבוד ה' יתברך וכאמור למעלה ומאריך קצת במעשה ומדקדק במעשה להיותן נאין ומהודרין במקצת, ואמנם הכל בדרך טבע כח גופו ומזגו ולא יעבור על טבע כחו לעבדו למעלה מטבעו כמו למשל בלימוד התורה ילמוד עד מקום שידו מגעת לפי כחו ואם יחלש לבו או יצטרך לתת שינה לעיניו לא יצטער ללמוד עוד למעט שינתו כמו שאמרו חז"ל (אבות ו', ו') במיעוט שינה במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ, רק יאמר לכל עת וזמן לכל חפץ תחת השמים לאכול ולשתות כראוי ולישן כראוי להתחזק גופו כי ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כתיב כדרך הסתת היצר הרע לאנשים כאלה וכמו כן השינה בסוכה אם תגדל הקרירות בלילה יניח סוכתו ויצא וכדומה בכל הדברים לא יעשה רק לפי טבע כחו כמו הטהרה במקוה אם היא קרה והתפילה בכח גדול ובפחד ואימה ויראה עד אשר יחלש, ובשבירת התאוה באכילה ושתיה ומשגל ודברת בני אדם זה עם זה בדברים בטלים וכמו כן הדקדוק במצוות על צד היותר טוב הכל בטבע העולם. זה נקרא מוחין דיניקה כמו התינוק היונק משדי אמו שנתגדל השכל במקצת, וגם כבר ניכר בו מעשה ה' במקצת שמתחיל לדבר בפיו היום מעט ולמחר יותר וכן ההליכה ברגליו והתפשטות אבריו. ובודאי מי שנותן דעתו ולבו על זה אף במקצת, יבין מעשה ה' ונפלאותיו השם פה לאדם ומשיח אלמים כי אתמול לא היה זה מדבר אף דיבור הקל והיום נפתח פיו לדבר מעט, וכן בהליכת וגידול אבריו, הלא ודאי כל אלה מה' הוא אשר ברא קצות הארץ ונותן נשמה לעם עליה ומשגיח בכולם מדרגא התחתונה עד בחינה העליונה אשר בשמי מרום. מכל מקום הנה מעשה ה' הזה נעלם ונסתר ונגלל בדרך טבע העולם, כי כבד יסד ארץ על מכונה בזה שיגדל התינוק מעט מעט וידבר מעט מעט, עד שנדמה כאלו נעשה דבר זה מעצמו, וכן מעשה הקב"ה נגד זה האיש הבינוני כמו בחינה זו שעושה לו נפלאות הנראים ונגלים יותר לעין הצופה ורוצה לראות כי מאת ה' היתה זאת ונפלאת היא בעינינו אבל מכל מקום נסתרים בהטבע שיוכל איש הבור מי שלא יתן דעת על זה לומר מקרה הוא בתוך סיבות וטבע העולם. והוא כמו נס מרדכי ואסתר שהזכרנו שהנס נתגלה ונעשה בפומבי אבל בבחינת הסתרת פנים שהרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו, וזה נקרא בחינת הוי"ה ואלהים כי ניכר בו שם הוי"ה המהוה מחדש נסים ונפלאות ונסתר בבחינת אלהים שהיא הטבע בבחינת הסתרת פנים.
(ד) ועל כן בכל מקום שאמרו רבותינו דבריהם, נאמר, אמר זה בשם זה כמו אמר רב יהודה אמר רב וכדומה ולמה לא הזכיר שם הרב לבד לומר אמר רב כיון שעיקר הלכה זו היא שלו ואמנם כל תלמיד ורב הכל בבחינת יעקב ויוסף שהוא אור החכמה המתגלה על ידי היסוד ואין אור החכמה נתגלית כי אם דוקא ביסוד ושניהם מאירין בשוה ועל כן זה התלמיד האומר הדבר ומגלהו הוא בבחינת היסוד המגלה כל האורות לחוץ והרב הוא בבחינת אור החכמה יסוד אבא שמתגלה ביסוד זעיר אנפין ועל כן במקום ההתגלות נזכרו שניהם להראות אשר אי אפשר להתגלות אור החכמה כי אם על ידי היסוד ושניהם מאירין בשוה. ועל כן האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כמאמר חז"ל (אבות ו', ו') כי נודע אשר כל עיקר הגאולה הוא ביסוד ועל כן הוא באלף הששי שהוא בחינת יסוד וכן מבואר בזוהר הקודש כמה פעמים ובדברי האר"י ז"ל כידוע ליודעים. ועל כן תלמיד האומר דבר שלא בשם האומרו גורם להיות ח"ו נהר יחרב וייבש שלא יאיר אור יסוד אבא אל יסוד זעיר אנפין וזה כל עיכוב הגאולה כשאינו מתגלה אור הזה אבל האומר דבר בשם אומרו גורם שעל ידי זה יאיר ויופיע ויתמשך אור יסוד אבא אל יסוד זעיר אנפין ובזה תלוי גאולתינו ופדות נפשנו כשיאיר אור הזה בעולם ויתחזי הקשת בגוונין נהירין. ועל כן הביאו ראיה מן ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, כי מרדכי ידוע לכל מדברי האר"י שהוא רומז על אור הזה בסוד מרי דכיא, שאור הזה אין בו שום סיג ודופי ועל כן כשאמרה אסתר למלך בשם מרדכי וידוע אומרם (זוה"ק חלק ג', ק"ט) כל מלך במגילה האמור סתם הוא מלך מלכי המלכים ופירוש שכיוונה להמשיך אור הזה יסוד אבא לעולם אז הביאה גאולה לעולם ונגאלו מרשעת המן ואחשורוש ופור המן נהפך לפורינו כן יחיש ה' גאולה השלימה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן, ונחזור לענין שעל כן אמר יצחק כי הרחיב וגו' ופרינו בארץ כי כל בחינת לפרות ולרבות תלוי באור הזה שהוא בחינת הברית כנודע.
(ז) ובזה יש מוסר השכל אל אלו החכמים בעיניהם ודוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז אם רואים איזה דבר בהצדיק יסוד עולם מצדיקי דורם וזמנם שנראה להם לעוול, אז ימלא פיהם שחוק בדברי נבלה ולשון הרע וליצנות ולדבר עליו בשער בת רבים בדברי היתול. ואפילו בכשרי ישראל נמצא לפעמים מדה גרועה זו שהוא חכם בעיניו ומבין ועומד על דעתו שכאשר נראה לו שלא טוב דרך הצדיק הזה ימלא פיהו מרמה בלשון מדברת גדולות לדבר עליו דברים אשר לא כן. ואינו נותן על לבו לומר אולי השגת שכל וחכמת הצדיק הזה גדול מחכמתו ושכלו ומבין יותר ממנו ויודע אשר כזה נכון וראוי לעשות, לא כמו ששכלו סובל ומבין. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י.) כל המהרהר אחרי רבו כאילו מהרהר אחרי השכינה. ולכאורה איך דימו חז"ל בשר ודם אל אלהינו ברוך הוא לומר שהמהרהר אחר זה כאילו אחרי זה. ואמנם באמת הכל אחד כי מיד שאדם עומד על דעתו וחכמתו וסובר שאין שכל אחר מבלעדו. ומה שהוא אינו מבין ודאי ששום אחר לא יבין את זאת. ודאי קרוב הוא להרהר אחרי הנהגות האל יתברך ברוך הוא גם כן שמיד כאשר ידמה לו שזה אינו נכון לפי כח שכלו לא יאמר כי חכמת אלהים גדול מחכמתו רק ידמה לו חס וחלילה וחס ושלום שזה עוול בחיקו יתברך חלילה וחלילה. ועל כן אמרו חז"ל ומביאה הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת צרעת וזה לשונו: וזהו דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין דברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ב', ה') וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר (תהלים ל"א, י"ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ו, ט"ז) ויהיו מלעיבים כו' ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מלכים-ב י"ז, ט') ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם. והרי הוא אומר (תהלים ע"ג, ט') שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ כו' עד כאן לשונו. ועל כן מנאו חז"ל (אבות ו', ו') בהארבעים ושמנה דברים שהתורה נקנית בהם. אמונת חכמים. כלומר שצריכין להאמין בחכמי ישראל אפילו אם רואין בהם דבר שנראה שלא כן הוא לפי שכלינו, צריך להאמין שבודאי הוא כתורה עושה ואך לפי שחכמתו ושכלו ויראתו את פני ה' גדלה מחכמתינו על כן אין אנו מבינים עשייתו. כי ודאי אם אחד יראה לחכם מחכמי ישראל שעוסק בתורה ותפילה מעוטף בטלית ותפילין כל היום וכל הלילה ומתענה ונוהג בפרישות, לזה אין צריך אמונה להאמין כי צדיק הוא, כי עיניו תראינה זאת בחוש ולא היו צריכין להזהיר את זה בתורת אמונה. אך עיקר אמונת חכמים הוא להאמין בו אף שרואה ממנו דבר שנראה לו שאינו כן לפי שכלו, זאת ישים אל לבו לומר הלא כמה וכמה אלפי אלפים דרכים שאנו רואין מהנהגתו והשגחתו יתברך שאין אנו מבינים אותם כלל כמו בהצלחת מעשה הרשעים בעולם ובירידת כשרי ישראל מטה מטה. ואך כי אנו מאמינים כי הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול וגו' (דברים ל"ב, ד'), וחכמתו יתברך גדלה מכח חכמתינו ושכלינו. כן במעשה הצדיקים ודאי הם עושים כנכון לפני ה' ורק אנו אין מבינים דרכיהם ומעשיהם.
(ה) עוד נראה בפירוש דבריהם בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באלף, כי נודע אשר התורה מתחלקת לשני חלקים, האחת הוא פשטות התורה בכללותיה ופרטותיה בתרי"ג מצותיה הנקרא בפי חכמי אמת לבושי התורה לצד שנתלבשית בלבושי עולם הזה כמו ציצית ותפילין וסוכה ואתרוג ולולב וכדומה שכולם הן בדברים הגדלים על הארץ הלזו והם כמו לבושים ממש לאורות העליונים הנפלאים הצפונים וגנוזים בהם. ופשיטא דפשיטא בסיפורי מעשיות הנמצא בתורה שכולם הן רזין דאורייתא אור בהיר בשחקים אורות עצומים ונוראים כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ד) בפסוק (דברים ל"ב, מ"ז) כי לא דבר רֵק הוא, ואם רֵק הוא, מכם. עד כאן. פירוש שלעין האדם אשר על הארץ נראה שח"ו רֵק הוא, אבל באמת לא דבר רֵק הוא ובכל אות ואות מתורתנו הקדושה רמוזים אלפי אלפים אורות עולמות עליונים ובחינותיהם רם ונשגב עד למאוד עד בלתי שיעור ובלתי ערך וזהו התורה חדשה שעתיד הקב"ה ליתן על ידי משיח כמאמרם ז"ל במדרש (מובא בילקוט ישעיה) כי יפשוט התורה מפשטותיה ולבושיה ויתננה בפנימיות רוחניותה אשר אין שיעור וערך לגדלות האורות והטובות והחמדות הנפלאות שימצא אז בתורה הקדושה ועל זה אמרו ז"ל (זוה"ק חלק ב', קנ"ד.) כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא, והחלק השני הן הן הסודות התורה ושמותיו של הקב"ה הרמוז בה הנקרא בפי החכמים מעשה המרכבה אשר אם אדם זוכה להן נודע לכל אשר הם מתיחדין באור התורה עד אשר אפילו בגשמיות העולם תתלהט אש סביבם ויקיף אותם האור מכל צדדיהם כמו שמובא במאמרי חז"ל המובאין למעלה, והנה פשטות התורה ולבושיה האמורים, על ידי חטא אדם הראשון הם בחינת כתנות עור כי ירד האור של התורה שלמעלה להתלבש בגשמיות עור גידולי הארץ ושארי עשיותיה. וכתנות הוא כמין לבוש והכתנות עור ודאי כאמור, וזה הנקרא דרך התורה כי אי אפשר ליכנוס לפנימיות אור התורה אם לא שילך תחילה בדרכי התורה האלו שהם הפשטות והלבושים ולפי שהם נתלבשו בגשמיות העולם על ידי החטא צריכים עבודה קשה בחומר ובלבנים שהוא פלפולי התורה בקל וחומר ובשארי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ולהסיר הקושיות שהם המוץ ותבן מבחינת הקליפות שנתהוו מהחטא. והעיקר לשמור עצמו מכל בחינת פניות חמדת העולם קטן וגדול שיהיה בלתי לה' לבדו, והוא בחינת (לקמן כ"ד) להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כי עץ החיים הוא הפנימיות שבתורה ואין דרך לבוא אליה כי אם תחילה על ידי הפשטות ולבושים והם מתהפכין מגוונא לגוונא מביש לטב ומטב לביש כאומרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה חלילה סם המות, כי הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ומוטב שנהפכה שלייתו על פניו (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ב'), ואולם תדע אשר הן הפשטות והן הפנימיות הנה הם מיוחדים בתכלית היחוד כי מאל אחד ניתנו וכבר כתבנו בחיבורנו זה אשר בחינת לימוד התורה הוא בחינת נשיקין שהוא אתדבקות רוחא ברוחא כי הבל פה היוצא מפי האדם שהוא נפשו ממש מתיחד ומתדבק עם אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו, כי התורה כולה הוא רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה שרצה שיעשו בני ישראל רמ"ח מצותיה ושלא יעשו שס"ה לא תעשה שבקרבה. וידוע אשר הוא ושמו אחד והוא ורצונו אחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') שהוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה וכו' עד בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו וכו' על כן הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה ודבר הזה אין כח כו'. ונמצא אשר ממש בוראנו ברוך הוא וברוך שמו נעלם ומתלבש בתורתו הקדושה, וכל העולם לא נברא כי אם לצוות לזה (ברכות ו':) כלומר שיתחברו ויתקשרו ויתדבקו בה' על ידי התורה הקדושה, וידוע אשר אין חילוק המנשק את המלך על ידי לבוש אחד או על ידי כמה לבושים, ונמצא אשר גם בפשטות התורה אם למדה האדם בשבירת כל כוחי מורשי לבבו באהבה ויראה בחמדה ותשוקה וחפיצה להתקשר ולהדבק לעריבות נעימות ידידות אורו ברוך הוא וברוך שמו המלובש בהתורה. באמת ובתמים בכלות נפשו לאלהים בקיום כל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם שמנו חכמים במשנתן (אבות ו', ו') כמו באימה ויראה בענוה בשמחה ואינו מגיס לבו במיעוט תענוג במיעוט שיחה במיעוט דרך ארץ וכדומה, גם זה נעשה כמעשה מרכבה כיון שאינו לומד רק להיות מרכבה אליו להדבק בו על ידי התורה הנה כל הלבושים נעשים אור בהיר בשחקים ונפרד מהם כל בחינת הגשמיות ומוץ ותבן הנאחז בהן, ואורו ברוך הוא מתגלה אליו על ידי הלבושים. הלא תראה מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) תי"ו בעיי הוו בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר וכו' אמר רבא רבותא למבעי בעיי (ופירש רש"י רבותא למבעי בעיי וללמוד תורה) בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קמתנינן בעוקצין טובא וכו' עד ורב יהודה שליף חד מסאני ואתי מטרא ואנן צווחינן ליכא דמשגח בן אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב. הרי שאין בלימוד התורה כי אם מעט חפיצת הלב אם חשק לדבקה בו ועל ידי זה ולעבדו בלבב שלם מה יפה ונעים גורלו אף בפשטות התורה נעשה לו מרכבה כאמור, ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שער ז' ענף א') שביארנו שם אופני לימוד התורה בג' פנים.
(ו) ולזה אמר משה רבינו ע"ה כאן, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. כלומר מלת אנכי שנכלל בו כל התורה הוא הנותן לפניכם היום ברכה וקללה. אם תהגה בה לשמה ולקיים מצוותיה לשם ה' תקבל כל הברכות שבעולם. וח"ו להיפך אף אם תלמוד התורה ותקיים מצוותיה הרי הוא לפניך סם המות לקבל כל הקללות עליך ח"ו. הלא תראה במצוה אחת ממצוותיה מצות אכילת הפסח שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) משל לשני בני אדם שאכלו את הפסח אחד אוכלו לשם מצוה נאמר עליו (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ואחד אוכלו לשם אכילה גסה נאמר עליו ופושעים יכשלו בם. הרי כי אפילו בעשיית המצוה אם אינו עושאה לשם ה' ח"ו נאמר עליו ופושעים יכשלו בם. ומכל שכן בכללות התורה. ובפרט הלימוד בה שמנו חז"ל (אבות ו', ו') ארבעים ושמנה דברים שהתורה נקנית בהם. וקשה להיות באדם כל המ"ח דברים הללו טרם לימודו שיהיה לימודו לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. ומאוד צריך האדם ליתן דעתו ולבו ללמוד התורה באופן שיהיה נחת רוח לצור העולמים ברוך הוא. ועל כן הזהירם משה ראה אנכי וגו'. כלומר ראה היטב. כי לכאורה נדמה לאדם שאין צריך דבר ללימוד התורה. ומיד ישב ללמוד ויתענג תיכף בלבו ונדמה לו שכבר הוא בשמים וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לו. והכל צריכים לשמשו ולהזהר בכבודו כי כבר למד היום כמה דפין גמרא וש"ך, ונדד שינה מעיניו מחצות הלילה. ואינו יודע כי ח"ו ח"ו יוכל להיות שלא די שלא היה לימודו נחת רוח לבוראנו ברוך הוא אלא כי גם בנפשו הוא, וירד על ידה לשאול תחתיה.
(א) מתוך האהבה כיצד אלא כשם שהקב"ה אוהב את ישראל ואוהב את הת"ח ביותר שנאמר (דברים ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם וגו' כי מאהבת ה' אתכם ונאמר (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה' וגו'. כך יהא אדם אוהב את ישראל ויהא אוהב את הת"ח ביותר. אהבת אדם למקום מנין אלא אהבת אדם למקום היא מצוה חמורה מן התורה דהא עול מלכות שמים כתיב בצד האהבה שנאמר (דברים ו) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. מכאן אמרו כל הקורא ק"ש ומשמיע קולו לאזניו הרי זה משתבח וכל המתפלל ומשמיע קולו לאזניו הרי זה מעיד עדות שקר וי"א שהוא מחוסר אמנה. ד"א (דברים ו) ואהבת את ה' אלקיך שאתה תהא מאהב שם שמים על הבריות שתהא יודע דברי תורה ותהא קורא ושונה בדברי תורה ותהא משאך ומתנך עם בני אדם באמונה כדי שיהיו הבריות הרואים אותך יאמרו אשרי פלוני שלמד תורה כמה נאים מעשים שלו כמה יפים דרכיו אוי לו למי שלא למד תורה העבודה שאנחנו נלמוד גם כן תורה ונלמד לבנינו תורה ונמצא שם שמים מתקדש על ידו ועליו הכתוב אומר (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה בדברי תורה ואין משאו ומתנו בנחת עם הבריות ועסקו אינו באמונה עם הבריות הן הן אומרים עליו ראו איש פלוני שלמד תורה כמה רעים מעשיו כמה מכוערים דרכיו העבודה שלא נלמוד תורה ולא נלמד את בנינו תורה ונמצא שם שמים מתחלל על ידו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא נתנה התורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול. מכאן אמרו ירחיק אדם את עצמו מן הגזל בין מן הישראל בין מן העכו"ם ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן העכו"ם לסוף הוא גונב מן הישראל ואם הוא נשבע לעכו"ם לסוף הוא נשבע לישראל ואם הוא מכחש לעכו"ם לסוף הוא מכחש לישראל ואם הוא שופך דמים לעכו"ם לסוף הוא שופך דמים לישראל ולא נתנה התורה אלא לקדש שמו הגדול שנאמר (ישעיה סו) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים מהו אומר בסוף הענין והגידו את כבודי בגוים. מאי בין העובד מאהבה את הקב"ה להעובד מיראה משלו משל למה"ד למלך ב"ו שצריך לצאת למדינת הים ובקש למסור את בנו ביד אפוטרופוס רשע ואמרו לו אוהביו ומשרתיו אל תמסרוהו בידו והמלך עבר על דברי אוהביו ומשרתיו ומסר את בנו ביד האפוטרופוס הרשע והיו לו להאפוטרופוס שני עבדים אחד מהם אהב את המלך וירא מן המלך ואחד מהם ירא מן המלך ואינו אוהב את המלך זה שאוהב את המלך וירא ממנו עמד ונטע גנות ופרדסים וכל מיני מגדים כולם והירא מן המלך ואינו אוהבו לא עשה כלום עד שבא להם אגרת מן המלך ביד שליח שהמלך יבא בקרב זמן לראות עבודתם ופעולתם כיון שנכנס האוהב לביתו ורואה התותים והענבים וכל מיני מגדים כולם נתקרה דעתו כנגד שמחתו של מלך שישמח עמו על מלאכתו הטובה. והירא מהמלך ולא עשה כלום כיון שנכנס לביתו וראה כל מיני חורבה כולן נזדעזע כנגד העצבות והכעס של מלך עליו לכך נאמר (תהלים קיא) טרף נתן ליראיו זה מדת הדין אבל הירא ועושה תורה ומצות מחמת יראה עליו נאמר (תהלים קיא) יזכור לעולם בריתו זה העוה"ב ותורה עמו מה כתיב שם קודם זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה' זה העוה"ז ותורה עמו זה שכר של הירא אבל שכרו של האוהב מנין תלמוד לומר לא יהיה לך אלקים אחרים וגו' (שמות כ ודברים ה) הא למדת ששכר האוהב שני חלקים ושכר הירא חלק אחד. לפיכך לא זכו העכו"ם שיאכלו אלא העוה"ז בלבד אבל ישראל זכו שיאכלו שני עולמים העוה"ז והעוה"ב אבל שנו חכמים במשנה ר"א המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא: רבש"ע אני כפרתן של ישראל בכל מקומות מושבותם גלוי וידוע לפניך שאין ישראל מלין את בניהם ואין קורין ושונין ואינן נכנסין לברית אלא בשביל אהבתם לאביהם שבשמים לפיכך אומר הקב"ה אפי' יעמדו כל העכו"ם ויתנו כל כספם וזהבם וכל מחמדיהם הטובים ויאמרו תנו לנו כתר בית אהרן וכתר בית דוד אין אני נותן להם אפילו דבר אחד מביזתה של התורה שנאמר (ש"ה ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ושנו חכמים במשנה כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם איזה היא אהבה שהיא תלויה בדבר זו אהבת בלעם ובלק ואיזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר כגון אהבתן של אברהם יצחק ויעקב שהם אוהבים להקב"ה והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות. כיון שבאו נח ובניו לעולם א"ל הקב"ה לשם בן נח שם אוהבי אלו היתה תורתי בעשרה דורות הראשונים תאמר כבר החרבתי את עולמי מפניהם עכשיו שנבראו כל העכו"ם אראה אם יקבלו תורתי עליהם לך והתנבא להם ואז היה שם בן נח מתנבא לעכו"ם ארבע מאות שנה ולא קבלו העכו"ם ממנו. מכאן ואילך התנבאו לעכו"ם אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ ובעור אבי בלעם ובלעם והוא האחרון שבכולם ולא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא גילה לבלעם ומפני מה מפני שגלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידין כל העכו"ם מכחישי התורה לומר לפניו יתברך שמו ליום הדין רבש"ע אלו נתת לנו נביא כמשה היינו מקבלים תורתך לפיכך נתן להם הקדוש ב"ה את בלעם שהיה מעולה בחכמתו יותר ממשה משה יתר בדבר אחד מבלעם ובלעם יתר בדבר אחד ממשה. משה יתר בדבר אחד מבלעם במשה הוא אומר (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבלעם כתיב (במדבר כג) ויקר אלקים אל בלעם. במשה הוא אומר (דברים ה) ואתה פה עמוד עמדי ובבלעם הוא אומר (במדבר כד) נופל וגלוי עינים. ובלעם יתר בדבר אחד ממשה במשה הוא אומר (שמות לג) הודיעני נא את דרכך ובבלעם הוא אומר (במדבר כד) ויודע דעת עליון במשה הוא אומר (שמות לג) הראני נא את כבודך ובבלעם הוא אומר מחזה שדי יחזה ראה מה כתיב אצל בלעם (מיכה ו) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו' לא בא בלעם אצל בלק אלא לקלל את ישראל צא ולמד מדבריו הראשונים שדיבר בלעם בשעה ששיגר לו בלק לבלעם שלוחים שנאמר (במדבר כב) וישלח מלאכים אל בלעם וגו' ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה וגו' והיה לו לבלעם לומר לשלוחי בלק שהוא אינו רוצה לקלל את ישראל והוא לא עשה כן אלא שמח שמחה גדולה לקלל את ישראל יתר ממה שהיה בלק מבקש ואין שינה באה עליו כל הלילה שנאמר (במדבר כב) ויאמר אליהם לינו פה הלילה וגו' ויבא אלקים אל בלעם וגו' וכיון שא"ל הקב"ה לבלעם שילך עמהם כמו שנאמר (במדבר כב) ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם וגו' היה לו לומר רבון העולמים לא איש אתה שתכזב ולא בן אדם אתה שתגעל מעשי ידיך הללו חביביך בני חביביך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בתורתך והוא לא עשה כן אלא שמח שמחה גדולה והשכים ללכת מיד שנאמר (במדבר כב) ויקם בלעם בבוקר וגו' מה כתיב בתריה ויחר אף אלקים כי הולך הוא. אמר הקב"ה לפמליא שלו ראו זה שהוא יודע שאני מכיר כל המחשבות שבלב כל אחד ואחד ועכשיו הוא הולך לקלל את ישראל לכך נאמר ויחר אף אלקים וגו'. כיון שבא בלעם אצל בלק היה לו לבלעם לומר לו לבלק מה לך לאותן הדברים להלחם עם ישראל שתמצא לך על ידיהם מכות גדולות ותאבד מן העולם והוא לא עשה כן אלא אמר לו לבלק שם בן נח נתנבא ארבע מאות שנה על כל העכו"ם ולא קבלו ממנו מכאן ואילך נתנבא אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ואיוב מארץ עוץ ובעור אבי ואני האחרון שבכלם ואומר לך מה עשו אבותיהם של אלו כל אחד מהם עמד ובנה מזבח והקריבו עליו שלש פעמים בכל שנה כל אחד שור וכל אחד איל אבל אתה (במדבר כג) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים. באותה שעה היה הקב"ה יושב ושוחק עליו לכך נאמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו' מה כתיב בתריה במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אילים וגו' הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך. ואם תאמר כך הוא גדולתו של הקדוש ב"ה שאם הוא מבקש אכילה ושתיה אין מי יוכל לעמוד לפניו והלא נאמר (במדבר כח) את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. וכי יש רעבון לפניו והלא כבר נאמר (תהלים נ) לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר וגו'. אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה זבח לאלקים תודה וגו'. אם כן למה תקן הקב"ה שני כבשים אחד שחרית ואחד בין הערבים אלא כדי שיתנו זכרון שלנו וזכרון אבותינו לפניו. וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם לכך נאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך אל תקרי והצנע לכת עם אלקיך אלא והצנע לכת עמך אלקיך. כל זמן שאתה הולך עמו בצנעה יהא הוא ג"כ עמך בצנעה לכך נאמר והצנע לכת עם אלקיך.