(א) ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ (ב) ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כׇּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ (ג) ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂח֑וֹק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ (ד) לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ (ה) ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ (ו) כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (ז) כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ (ח) ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ (ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ (י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחׇכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ (יא) טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יב) כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחׇכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחׇכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ (יג) רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ (יד) בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ (טו) אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ (טז) אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ (יז) אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ (יח) ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ (יט) הַֽחׇכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ (כ) כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ (כא) גַּ֤ם לְכׇל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ (כב) כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־[אַתָּ֖ה] (את) קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ (כג) כׇּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחׇכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ (כד) רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ (כה) סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חׇכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ (כו) וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ (כז) רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ (כח) אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכׇל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ (כט) לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃
Better a patient spirit than a haughty spirit. (9) Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools. (10) Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” For it is not wise of you to ask that question. (11) Wisdom is as good as a patrimony, and even better, for those who behold the sun. (12) For to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money, and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it. (13) Consider God’s doing! Who can straighten what He has twisted? (14) So in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: The one no less than the other was God’s doing; consequently, man may find no fault with Him. (15) In my own brief span of life, I have seen both these things: sometimes a good man perishes in spite of his goodness, and sometimes a wicked one endures in spite of his wickedness. (16) So don’t overdo goodness and don’t act the wise man to excess, or you may be dumfounded. (17) Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. (18) It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both. (19) Wisdom is more of a stronghold to a wise man than ten magnates-l that a city may contain. (20) For there is not one good man on earth who does what is best and doesn’t err. (21) Finally, don’t pay attention to everything that is said, so that you may not hear your slave reviling you; (22) for well you remember the many times that you yourself have reviled others. (23) All this I tested with wisdom. I thought I could fathom it, but it eludes me. (24) [The secret of] what happens is elusive and deep, deep down; who can discover it? (25) I put my mind to studying, exploring, and seeking wisdom and the reason of things, and to studying wickedness, stupidity, madness, and folly. (26) Now, I find woman more bitter than death; she is all traps, her hands are fetters and her heart is snares. He who is pleasing to God escapes her, and he who is displeasing is caught by her. (27) See, this is what I found, said Koheleth, item by item in my search for the reason of things. (28) As for what I sought further but did not find, I found only one human being in a thousand, and the one I found among so many was never a woman. (29) But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning.
מראשית הספר מחפש קהלת את הטוב והיתרון בחיים, ומסקנתו השלילית חוזרת שוב ושוב: הכל הבל ואין יתרון. אולם, בין פסוקי הספר פזורים כמה פתרונות חלקיים שמציע קהלת עצמו לבעיה היסודית שהציב. כך, בעוד פרק ו' חותם במילים: 'כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵ֩עַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים', פרק ז' פותח בצרור עצות בענייני ה'טוב'. טוב זה אינו אלא טוב יחסי ['טוב... מ...'], והעיקרון המנחה בפרק זה הוא ההיכרות וההבנה של המוגבלות האנושית ויכולת השפעתה על העולם והשלמה עמה, ומכאן הדברים בשבח המתינות והסבלנות כלפי המתרחש בעולם. בהמשך הפרק עובר קהלת לדון בשאלת הדרך המוסרית הראויה ובבעיית הגמול [פסו' טו-כב].
שאלות
1.
עיינו בקובץ אמרות החכמה המופיעה בפס' א-ח, שימו לב לאופיו הפרדוקסלי והחלקי של הטוב המתואר בהם.
מהו המכנה המשותף לעצות הללו, ואיזה אופי הן מבקשות לעצב? עקבו אחר אזכורי ה'לב' וההנגדה לכסיל במהלך הקובץ.
2.
בפסוקים ט-יד שולל קהלת דרכי חיים מסוימות [פסו' ט-י], ומשבח דרכי חיים הפוכות [פסו' יא-יד].
א| בהמשך לפסוק ח, שולל קהלת את הכעס וחוסר הסבלנות ואת הגעגועים והנוסטלגיה לימים עברו ומשייך אותם לכסילים. מדוע לדעתכם מאפיינות תכונות אלה את הכסילים ולא את החכמים?
ב| בפסוקים יג-יד מתאר קהלת את ההתנהלות הראויה בעולם. בחנו את זיקתן של ההנחיות הללו להנחות של קהלת ביחס לעולם ולזמן [א',ט, טו; ג', א-יא]. כיצד הופכת תמונת העולם הפסימית שלו להנחיה חיובית להתנהלות בעולם? מהו טיבו ותפיסת עולמו של החכם לפי דברי קהלת בפסקה זו.
3.
יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ [טו]
מכאן ואילך [טו-כב] עובר קהלת להנחיות הקשורות לדרך המוסרית ולהבחנה בין צדיק ורשע.
א| קהלת פותח בתיאור בעיית העוול בעולם, 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו' [טו] אולם פתרונו לבעיה זו מפתיע ביותר [טז-יח]. חשבו, מהו פשר המלצה זו? היעזרו בהקבלה בין ההמלצה בפסוק יח להמלצה בפסוק יד.
ראו את פירושו של מ' פוקס מתוך עולם התנ"ך:
'מכיוון שלא ניתן להיות צדיק גמור אין תכלית בשאיפה להגיע לשלמות המידות... על האדם להכיר בעובדה כי אין הוא אלא מזיגה של טוב ורע כשם שעליו לקבל את הגורל שהועיד לו האל כמזיגה של טוב ורע. ההשתדלות היתרה להגיע לשלמות היא סימן לביטחון עצמי מופרז של האדם בכוחותיו, לחטא הגאוה המעוורת את עיניו מראות את המגבלות שהטיל האל על יכולתו'.
ב| מסקנה נוספת מתפיסה זו של קהלת היא יחסו לצדקנות [כ-כב] – כיצד מהווה מודעות זו פתח לסלחנות כלפי הזולת?
(א) מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חׇכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ (ב) אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמֹ֔ר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ (ג) אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כׇּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ (ד) בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ (ה) שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ (ו) כִּ֣י לְכׇל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ (ז) כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ (ח) אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ (ט) אֶת־כׇּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכׇֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ (י) וּבְכֵ֡ן רָאִ֩יתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (יא) אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ (יב) אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ (יג) וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ (יד) יֶשׁ־הֶ֘בֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָ֒רֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (טו) וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (טז) כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חׇכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ (יז) וְרָאִ֘יתִי֮ אֶת־כׇּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁ֠ל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃
“A man’s wisdom lights up his face,
So that his deep discontent is dissembled”? (2) I do! “Obey the king’s orders—and don’t rush-c into uttering an oath by God.” (3) Leave his presence; do not tarry-e in a dangerous situation, for he can do anything he pleases; (4) inasmuch as a king’s command is authoritative, and none can say to him, “What are you doing?” (5) One who obeys orders will not suffer from the dangerous situation.
A wise man, however, will bear in mind that there is a time of doom. (6) For there is a time for every experience, including the doom; for a man’s calamity overwhelms him. (7) Indeed, he does not know what is to happen; even when it is on the point of happening, who can tell him? (8) No man has authority over the lifebreath—to hold back the lifebreath; there is no authority over the day of death. There is no mustering out from that war; wickedness is powerless to save its owner. (9) All these things I observed; I noted all that went on under the sun, while men still had authority over men to treat them unjustly. (10) And then I saw scoundrels coming from the Holy Site and being brought to burial,-k while such as had acted righteously were forgotten in the city.
And here is another frustration: (11) the fact that the sentence imposed for evil deeds is not executed swiftly, which is why men are emboldened to do evil— (12) the fact that a sinner may do evil a hundred times and his [punishment] still be delayed. For although I am aware that “It will be well with those who revere God since they revere Him, (13) and it will not be well with the scoundrel, and he will not live long, because he does not revere God”— (14) here is a frustration that occurs in the world: sometimes an upright man is requited according to the conduct of the scoundrel; and sometimes the scoundrel is requited according to the conduct of the upright. I say all that is frustration. (15) I therefore praised enjoyment. For the only good a man can have under the sun is to eat and drink and enjoy himself. That much can accompany him, in exchange for his wealth, through the days of life that God has granted him under the sun. (16) For I have set my mind to learn wisdom and to observe the business that goes on in the world—even to the extent of going without sleep day and night— (17) and I have observed all that God brings to pass. Indeed, man cannot guess the events that occur under the sun. For man tries strenuously, but fails to guess them; and even if a sage should think to discover them he would not be able to guess them.
בעיית הרוע והרשע האנושי בעולם ניצבת במרכז הפרק. הפרק פותח ביחס הראוי למלך ולשלטון בכלל, שבו מזהה קהלת את אחד משורשי הרוע והסבל האנושי [פסו' א-ט]. חלקו השני של הפרק שב לעסוק בבעיית הגמול בעולם [פסו' י-יז], שלעיתים מהווה לדעת קהלת בסיס לרוע האנושי.
שאלות
4.
'אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמֹ֔ר' [ב] בתחילת הפסקה מתאר קהלת את המלך וכוחו, ונותן כמה עצות לעומד לפני המלך [פסו' ב-ד].
כיצד מאופיינת דמות המלך והשליט בפסוקים אלה?
5.
לאחר תיאור עוצמתו ורצונו השרירותי של המלך, פונה קהלת לכיוון ההפוך [פסו' ה-ט] ומציג את מגבלותיו.
א| מהו שורשן של מגבלות המלך המוצגות בפסוקים אלה? בדקו את אזכורי השלטון בפסוקים ד, ח-ט והתייחסו ללשונות השלילה בפסוקים ז-ח.
חשבו כיצד נקשרות המגבלות הללו לתפיסת עולמו הכללית של קהלת [ראו למשל פס' ו 'כי לכל חפץ יש עת', פס' ז 'כי איננו יודע...'].
ב| 'כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו' בפסוק ו רומז קהלת להחלטה האלוקית על הבאת המבול [בראשית ו',ה]. עיינו בהקשרו הרחב של הפסוק בבראשית - בחנו את הגורם להחלטה זו [ו',ב], וכיצד מהווה סיפור מכונן זה 'תקדים' למסקנתו של קהלת.
הרחבה – 'אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה... אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה'
המלצתו המפתיעה של קהלת לא להיות צדיק הרבה, הולידה פירושים שונים ומגוונים. כך למשל דורשת הגמרא:
'דרש רב עולא: מאי דכתיב 'אל תרשע הרבה' וגו', הרבה הוא שלא לירשע, הא מעט לירשע? אלא: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?'.
[בבלי שבת לא ע"ב]
רבי מני מעניק פרשנות מעניינת ומיוחדת לפסוקים אלה, המזהה את השורש המשותף לשתי ההמלצות ודורשת אותן על שני מעשים בחיי שאול המלך:
'וירב בנחל', אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה'. ובשעה שאמר לו שאול לדואג 'סב אתה ופגע בכהנים', יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תרשע הרבה'.
[בבלי יומא כב ע"ב]
ביאורי מילים
פרק ז:
(ו) כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל׃ שחוקו של הכסיל הוא רועש וחסר טעם ותכלית, בדומה לקולות הרועשים של קוצים הנשרפים תחת הסיר.
(ז) כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ קבלת ממון ללא עמל, באמצעות עושק או מתנה [יש מפרשים שהכוונה לשוחד] מעוותים את חכמת החכם.
(יא-יב) טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחׇכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחׇכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ ישנו יתרון בעושר המצורף לחכמה, שהופך את החכם לבלתי תלוי.
(כז) רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ האשה הרעה מבקשת למצוא תחבולה ומזימה.
פרק ח:
(א) מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חׇכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ בשבח החכם שאין כמותו ביכולת פתרון הבעיות, וחכמתו הופכת פנים עזות לפנים מאירות.
(ג) אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כׇּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ מחד אין לצאת בבהלה ובמהירות מפני המלך, ומאידך אין להשאר ולהתחנן לפניו כאשר גזר דבר רע.
(ח) אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ ארבע לשונות שלילה חוזרות בפסוק, ללמד גם השליט אינו מסוגל לשלוט ברוחו ולעצור את האלהים מלקחתה ביום המוות.
(י) וּבְכֵ֡ן רָאִ֩יתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ פסוק קשה. רשעים חקקו על קברם שכל ימיהם שאפו להתקדש, ורשעתם נשכחה מלב בני האדם [לפי פירוש דעת מקרא].
(יא) אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ העובדה שאין הרשע נענש על רשעתו באופן מיידי מדרבנת את בני האדם לעשות רע.