I thought in our brief time together we would do a deep dive into the Jewish sources that provide a foundation for the Federation's Jewish values. The first value is "B'Tzelem Elokim" and it is found in Bereshit (Genesis)
(27) And God created humankind in the divine image,
creating it in the image of God—
creating them male and female.
1) How do you understand this text?
2) Are there any questions that arise from this text?
Here we see the idea of Tzelem Elokim again. How is this verse different?
What question is Rashi answering with this commentary?
(ז) אֱלוֹהַּ זֶה אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ שְׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. אֶלָּא אֶחָד. שֶׁאֵין כְּיִחוּדוֹ אֶחָד מִן הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם. לֹא אֶחָד כְּמִין שֶׁהוּא כּוֹלֵל אֲחָדִים הַרְבֵּה. וְלֹא אֶחָד כְּגוּף שֶׁהוּא נֶחְלָק לְמַחְלָקוֹת וְלִקְצָווֹת. אֶלָּא יִחוּד שֶׁאֵין יִחוּד אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. אִלּוּ הָיוּ אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הָיוּ גּוּפִין וּגְוִיּוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנִּמְנִים הַשָּׁוִין בִּמְצִיאוּתָן נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה אֶלָּא בִּמְאֹרָעִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ בַּגּוּפוֹת וְהַגְּוִיּוֹת. וְאִלּוּ הָיָה הַיּוֹצֵר גּוּף וּגְוִיָּה הָיָה לוֹ קֵץ וְתַכְלִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת גּוּף שֶׁאֵין לוֹ קֵץ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לְגוּפוֹ קֵץ וְתַכְלִית יֵשׁ לְכֹחוֹ קֵץ וָסוֹף. וֵאלֹהֵינוּ בָּרוּךְ שְׁמוֹ הוֹאִיל וְכֹחוֹ אֵין לוֹ קֵץ וְאֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁהֲרֵי הַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד. אֵין כֹּחוֹ כֹּחַ גּוּף. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ גּוּף לֹא יֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נֶחְלָק וְנִפְרָד מֵאַחֵר. לְפִיכָךְ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אֶלָּא אֶחָד. וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ד) "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד":
(7) This God is One God; He is neither two nor more than two but One to whose Unity there is no comparison among the individual units in the universe; not like the unit of a genus which embraces many individual units, nor like the unit of a body which is divisible into parts and particles, but a Unit to Whose Unity no other unit in the universe is like. Supposing that there are many deities is equivalent to an admission that they are corporeal, because like individual beings do not differ save in chance traits characteristic of bodies and material things only. Thus supposing the Creator to be corporeal and material would force a conclusion that He is finite, for, it is impossible to imagine a body which does not end in dissolution; but our God, blessed is His Name! beholding that His power is infinite and uninterrupted, for lo, the universal sphere continues to revolve forever. His power is positively not a physical power. And, because He is Incorporeal, none of the chance traits, characteristic of bodies, so as to be divisible or an offshoot of another being, can be attributed to Him. Therefore, the impossibility for Him to be but One. And, the knowledge of this doctrine of Monotheism is a mandatory commandment, saying: "The Lord our God is One God" (Deut. 6.4).
Now does Rashi's commentary make sense? G-d is infinite. G-d has no body or physical form. So, how do we understand the phrase Tzelem Elokim in this context? G-d is not male or female. G-d is not young or old, or any other description that would take on form. Later, in this chapter Rambam continues and writes that every instance where the Torah speaks of G-d's body is merely figurative language.
(ח) נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר הִיא צוּרָתוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל וְהַדַּעַת הַיְתֵרָה הַמְּצוּיָה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם הִיא צוּרַת הָאָדָם הַשָּׁלֵם בְּדַעְתּוֹ. וְעַל צוּרָה זוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ כְּלוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה לוֹ צוּרָה הַיּוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת שֶׁאֵין לָהֶם גּלֶם כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם צוּרָה בְּלֹא גּלֶם עַד שֶׁיִּדְמֶה לָהֶן. וְאֵינוֹ אוֹמֵר עַל צוּרָה זוֹ הַנִּכֶּרֶת לָעֵינַיִם שֶׁהִיא הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהַלְּסָתוֹת וּשְׁאָר רשֶׁם הַגּוּף שֶׁזּוֹ תֹּאַר שְׁמָהּ. וְאֵינָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמְּצוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁבָּהּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹלִיד וּמַרְגִּישׁ וּמְהַרְהֵר. אֶלָּא הַדֵּעָה שֶׁהִיא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ וּבְצוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. וּפְעָמִים רַבּוֹת תִּקָּרֵא זֹאת הַצּוּרָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּשְׁמוֹתָן שֶׁלֹּא יִטְעֶה אָדָם בָּהֶן. וְכָל שֵׁם וְשֵׁם יִלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ:
(8) The soul of all flesh is the form which God gave unto him, and the high intelligence which is found in the soul of man is the form of the man who is perfectly intelligent. Concerning this form it is said in the Torah: "Let us make man in our form after our image" (Gen. 1.26), as if saying, that he should possess a form which knows and attains the Intelligences which have no body, as angels, which are forms without a body, thereby being like unto them. But this is not spoken of a given form which is recognized by the eyes, as the mouth, the nose, the cheek-bones, or any other description of the body, for such is the name of its shape; neither does it apply to the life of living creatures by which it can eat, drink, reproduce, feel and ponder; but it is concerning the Intelligence which is the form of the soul, for it is about the form of the soul that the Verse speaks—"in our form after our image". Often times this form is called soul and breath of life, and, therefore, it is necessary to take care in naming them, so that man will not err in such, but each and every name one will learn from the subject thereof.
Here we see Rashi's idea fleshed out explicitly.
Maimonides also agreed that there is a great difference between the two. At the beginning of his “Guide for the Perplexed,” he writes: “there are many people who understood the word צלם in Hebrew to be a description of the outward appearance which one perceives. These people are in error. In fact their error is so great that it borders on heresy. It might lead them to believe that G’d is corporeal. The fact is that the word צלם and the word תאר refer to two totally different concepts. The word תאר refers to the outward shape and form which we perceive with our five senses, whereas the word צלם applies to the essential core of such a phenomenon. An example of the former is found in Samuel I 28,14 מה תארו “what does he look like?” Another example is found in Judges 8,18 כתאר בני המלך, ”just like the king’s sons.” Concerning the essential core of man’s spiritual makeup the Torah wrote that he is בצלמו , “like our own core,” meaning that the spiritual disembodied essence of man makes him similar to the disembodied phenomena in the world of the angels The Torah emphasised this when it wrote בצלם אלוקים ברא אותו ,”in G’d’s own image He created him.” We know that G’d is not physical, so the word could not refer to a physical appearance This is also the reason for Psalms 73,20 צלמם תבזה, “their image You despise.” One does not “despise” the outward appearance of a person but the inner core such an image may reflect. Clearly, the Torah wanted to tell us by using the word בצלמנו than man and G’d have something in common which is of the essence, the abstract intellectual ability of his soul. Maimonides elaborates further on this theme in his ספר מדע, fourth chapter.
(א) והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתעב אצלו, והנפש והרוח – מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכלנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה. וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו, "זהו כל התורה כלה, ואידך פרושא הוא" כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דווקא, ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות, דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים. וכמו שנאמר: (תפילת עמידה - הודאה): "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות. ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, הינו בחברו בתורה ומצוות, וכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן: (משנה אבות א): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לומר, שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים. וגם המקורבים אליו, והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצוה לשנאתם, מצווה לאוהבם גם כן, ושתיהן הן אמת: שנאה - מצד הרע שבהם, ואהבה - מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, כנודע ממה שכתוב: "ליעקב אשר פדה את אברהם". [ולא אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קלט כב): "תכלית שנאה שנאתים" וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת].