(7) If you see in a province oppression of the poor and suppression of right and justice, don’t wonder at the fact; for one high official is protected by a higher one, and both of them by still higher ones. (8) Thus the greatest advantage in all the land is his: he controls a field that is cultivated.
(9) A lover of money never has his fill of money, nor a lover of wealth his fill of income. That too is futile. (10) As his substance increases, so do those who consume it; what, then, does the success of its owner amount to but feasting his eyes? (11) A worker’s sleep is sweet, whether he has much or little to eat; but the rich man’s abundance doesn’t let him sleep.
בתחילת פרק ה' מופיע רצף משפטי הדרכה בנושא היחס בין האדם לאלהים והזהירות בדיבור [ד',יז-ה',ז]. בחלקו השני של הפרק עובר קהלת לעסוק ביחס לעושר ולכסף, הנתפסים בחברה האנושית כדבר טוב שעל האדם להשיג, ומנתח את הבעיות היסודיות המצויות בהם.
שאלות
1.
קהלת מפרט שלוש הנחיות מעשיות באשר ליחס הראוי לאלהים: קראו את שלוש ההנחיות [ד',יז; ה',א-ב; ה',ג-ו], מהו המכנה המשותף לשלושתן?
התייחסו לסגנון ולתוכן כאחד. כיצד מצטיירים יחסי אלהים ואדם בהנחיות אלה וכיצד מוצגת הזיקה בין אלהים לאדם?
2.
ההנחיה השלישית, המפורטת ביותר בקובץ, נוגעת למושג הנדר ומבוססת על הפסוקים בדברים כ"ג,כב-כד.
מהו היחס הבסיסי לנדר בספר דברים? עמדו על ההסתייגות שנוספה בקהלת [פסו' ד-ה], כיצד היא נקשרת ליחס הכללי לאלהים בפסוקים הקודמים [בייחוד בפסוק א]?
3.
בפסוקים ט-יא מתמודד קהלת עם העושר והכסף מהיבטים שונים.
סכמו את הבעיות השונות שמוצא קהלת בעושר [פסוקים ט,י,יא]. מה היסוד המשותף לכולן? היעזרו בשני האזכורים השונים של השובע [ט, יא] ועקבו אחרי לשונות הריבוי והמיעוט החוזרות בפסקה.
(יב) יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ׃ (יג) וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה׃ (יד) כַּאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֙וּמָה֙ לֹא־יִשָּׂ֣א בַעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ׃ (טו) וְגַם־זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כׇּל־עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה־יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ׃ (טז) גַּ֥ם כׇּל־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחׇלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃ (יז) הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֱכוֹל־וְ֠לִשְׁתּ֠וֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכׇל־עֲמָל֣וֹ ׀ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי־חַיָּ֛ו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃ (יח) גַּ֣ם כׇּֽל־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ (יט) כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ (א) יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ (ב) אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹ֩שֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נׇכְרִ֖י יֹֽאכְלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וׇחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ (ג) אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ (ד) כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ (ה) גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ (ו) וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ (ז) כׇּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ (ח) כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ (ט) ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלׇךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ (י) מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם (שהתקיף) [שֶׁתַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ (יא) כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ (יב) כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵ֩עַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
בשלוש הפסקאות בפסוקים אלה קהלת חוזר לעסוק בעניינים הקשורים לממון.
1. אובדן העושר אחרי המוות (ה',יב-טז).
2. יכולתו של האדם להינות מהממון (ה',יז-יט).
3. אובדן העושר בחיים (ו',ו).
מבנה שלוש הפסקות האחרונות הוא כיאסטי: תיאור של שתי סיטואציות 'רעות' וביניהן מופיעה פסקה שהמצב המתואר בה מוגדר כ'טוב' (ה',יז-יט). הפרק מסיים בשתי פסקאות קצרות [ז-ט, י-יב] הכוללות פתגמי חכמה שעניינם התאווה האנושית וחוסר האונים של האדם מול גורלו.
שאלות
4.
'יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ' עיינו בשתי הסיטואציות ה'רעות' המתוארות בפסקה הראשונה והשלישית.
א| אילו שתי בעיות הפוכות הקשורות לעושר מתוארות בהן? מה העיקרון המשותף העולה מהן, על דרך השלילה, בשאלת היחס לעמל האנושי ולתוצאתו?
ב| כיצד מובילות בעיות אלה למסקנה המעשית החיובית המובאת בפסקה האמצעית?
5.
'מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ...' עיינו בפסקה האחרונה בפרק [י-יב].
א| בפסוק י רומז קהלת לאלהים ['שתקיף ממנו'] ומתאר את מערכת היחסים של האדם עמו. חשבו כיצד משתלב פתגם זה עם יחסו של קהלת לאלהים שהובע בפרק הקודם? [תוכלו להיעזר גם בהרחבה].
ב| פסוק יב כולל שתי שאלות רטוריות: 'כי מי יודע מה טוב לאדם... אשר מי יגיד לאדם...': על אילו שתי יומרות אנושיות מערער קהלת בשאלות אלה?
ג| בעיית הידיעה פותחת וחותמת את הפסקה. השוו בין ה'ידיעה' בפסוק י לזו בפסוק יב, ובדקו מה תפקיד הידיעה בכל מקום [שימו לב להיפוך בין 'מה שהיה' ל'מה יהיה']. כיצד משתלבת הידיעה עם חוסר הידיעה בתיאור מצבו הקיומי הטרגי של האדם?
הרחבה – תפיסת האלהות בספר קהלת
חלקו הראשון של פרק ה' עוסק בהרחבה ביחס הראוי לאלהים. יחס זה נקשר לתפיסת האלהות הכללית בספר. כך למשל שם אלהים נזכר פעמים רבות במהלך הספר, ואילו שם ה' אינו מצוי בו כלל. על כך מעיר ראב"ע בסיכומו למגילה:
'סוד שלא זכר [=הזכיר] בספר בראשית עד 'ויכולו' לשם [=את שם] השם כי אם האלהים, הוא סוד ספר קהלת'.
הרמב"ן בדרשתו על קהלת מרחיב יותר בנקודה זו:
'ודע כי שלמה בספר הזה לא הזכיר בו שם המיוחד כלל. אבל הזכיר תמיד שם אלהים, כאשר אמר 'והאלהים עשה שייראו מלפניו', וכלל בסוף: 'את האלהים ירא', אבל בספר משלי לא נהג כן... והטעם כי בספר הזה ידבר כמנהגו של עולם תחת השמש, והיאך היא בריאתו והנהגתו במידת הדין הנוהגת בכל אדם'.
בעניין זה נביא מדבריו של ג"ח כהן, עיונים בחמש מגילות, עמ' 259-262:
קאסוטו קובע ש'בכתבי הקודש משתמשים בשם ה' כשהעניין קשור בידיעה ברורה וממשית כביכול במידות ה', כאילו מתוך אספקלריה מאירה. ובשם אלהים כשאין העניין קשור אלא בידיעה יותר כללית, יותר שטחית, יותר מעורפלת. מתוך אספקלריה שאינה מאירה. בשם ה' כאשר האלהות מוצגת באופיה הפרסונלי, וביחס ישיר אל בני האדם, ובשם אלהים כשהיא רומזת אל האלהות כאל ישות טרנצנדנטלית, העומדת בהחלט מעבר לעולם החומרי'. מתוך עיון במגילה מודגש בה מה רב המרחק בין קהלת ובין אלהים. אין במגילה זכר לחוויה אמונית אישית ואין בה הד ליחס נפשי אישי, אין בה אפילו זכר לחוויה היסטורית ישראלית, לעומת זאת ישנם פסוקים המעידים על תחושת הריחוק מן אלהים המקננת בלב קהלת: 'והאלהים עשה שיראו מלפניו', 'כי האלהים בשמים ואתה על הארץ...'. ויפה סיכם זאת א' הראל פיש: 'מחבר ספר קהלת אינו נזקק ליחסי אני אתה. אלהים נזכר בגוף שלישי... זהו אפוא כמעט מונולוג טהור ומן הבחינה הזאת אין עוד דוגמתו בתנ"ך'. הרגשת הריחוק שקהלת חש כלפי אלהים נובעת מזה שאין הוא מבין את עולמו. רבות הן הבעיות שאין קהלת יכול לפתור אותן. אמנם, על אף כל הבעיות המעסיקות את קהלת בקשר לעולם והנהגתו אין לו צל של ספק בקיומו של אלהים. אין גם בקהלת משום דין ודברים אישי עם אלהים על אודות הנהגתו את העולם, שלא כבספר איוב למשל. קהלת יודע היטב שדרכי האלהים נסתרות מלפניו והוא מבקש למצוא את מקומו בעולם תוך כדי התמודדות עם בעיותיו, והוא חוזר שוב ושוב לרעיון שאלהים רחוק ונסתר ושכל דבר בעולמו נקבע על ידיו בלא אפשרות למצוא את סוד העולם. יחסו של קהלת לאלהים הוא יחס של יראה ומכאן גם דרישתו לירוא את אלהים, דרישה החוזרת שוב ושוב במגילה.
ביאורי מילים
פרק ה'
(ב) כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃ כשם שהחלום מעורב ומבולבל מעניינים שונים, כך דברי הכסיל רבים ומעורבבים.
(ה) אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ הנודר עשוי לגרום בקולו לפגוע בעצמו וברכושו עקב אי קיום הנדר, ולא יוכל להתנצל ולומר שעשה זאת בשגגה.
(ז) אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃ על אף חוסר הצדק הקיים למראית העין בעולם, על האדם להאמין שאלהים משגיח על העולם ולא לתמוה על כך.
(ח) וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל (היא) [ה֑וּא] מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד׃ עבודת האדמה נעלה על שאר המלאכות ואף המלך משועבד אליה.
(טז) גַּ֥ם כׇּל־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחׇלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃ קמצנותו של אותו אדם הביאה אותו גם לאכול בחושך את סעודתו מטעמי חסכון, וכל ימיו הוא חי בחולי וכעס.
(יט) כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ על האדם לזכור שימי חייו קצרים הם, וכן שאלהים משמח אותו בחלקו שנתן לו.
פרק ו'
(ז) כׇּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ האדם מתאמץ כל חייו למלא את תאוותו, אולם נפשו לא מתמלאת לעולם.
(ח) מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ פסוק קשה. כוונתו ככל הנראה שאין לחכם יתרון על הכסיל בהתנהלותו בעולם.
(י) וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שֶׁתַּקִּ֖יף מִמֶּֽנּוּ׃ כל מה שקרה בעולם ונודע לאדם, נקבע מראש בידי ה', והאדם לא יוכל לדין עם אלהים על גורלו.