איתא בב"ק (פב.) דעזרא תיקן שתהא אשה חופפת וטובלת. ומק' הגמ' דהא דאשה חופפת וטובלת דאורייתא היא, דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער, אמרי דאורייתא לעיוני דילמא מקטר אי נמי מאוס מידי משום חציצה ואתא איהו תיקן חפיפה.
וכתב רש"י שם דחופפת במסרק ביום טבילתה משום חציצה. וכן כתב שם בע"ב דחפיפה במסרק להרחקה דמילתא. ומשמעות דבריו דחפיפה היינו סריקת השער במסרק. אולם זה לא יתכן דהרי איתא בנזיר (מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וע"כ דחפיפה לחוד וסריקה לחוד. וכתב המפרש שם דחופף לשון מגרד, מפספס שמפריד זו מזו אבל לא במסרק, עכ"ל. וכעין זה כתב רש"י במגילה (כו. ד"ה חופף) ובשבת (נ. ד"ה חפין) דחפיפה היינו שפשוף והיינו כעין גירוד. ובאמת דכתבו התוס' בנדה (סו:) בשם ה"ר שמריה בשם רש"י דחפיפה שייך בכל הגוף, וזה פשוט דל"ש סירוק אלא במקום שער, וע"כ דחפיפה אינו סירוק במסרק.
נמצא דלדברי רש"י ישנם ג' דברים. א'- חפיפה דהיינו גירוד,ב'- מפספס דהיינו הפרדת השערות זו מזו, וג'- מסרק דהיינו לסרוק השערות במסרק. אולם הרמב"ם בפי' המשנה בנזיר (פ"ו מ"ג) כתב דגם מפספס הוא גירוד אלא שחפיפה היינו גירוד ביד ופספוס הוי גירוד בכלי או בציפורנים. וכ"כ בהל' נזיר (פ"ה הל' י"ד) וכ"כ הרע"ב שם.
והנה אם חפיפה פירושו מגרד, ומה"ת היה סגי בעיון ועזרא תיקן שגם תגרד, יש לעיין מנ"ל שתהא צריכה פספוס או סירוק השער בכלל. ואף שכ"כ הירושלמי נדה חופפת וסורקת מ"מ מאיזה סיבה צריך סריקת השערות.
וכתב הפרדס רימונים לבאר דמדאורייתא צריכה לעיין קודם טבילה מפאת ב' טעמים, שמא יש עליה לכלוך ושמא שערותיה קשורות. ועזרא חשש מחציצה שלא תמצא ע"י עיון ובפרט במקום שער ולכן תיקן חפיפה דהיינו רחיצת שערה שאם יש איזה זוהמא ולכלוך יוסר ע"י החפיפה. וכמו"כ תיקן לעשות מעשה המועיל לשערות הקשורות דהיינו סריקה במסרק ועכ"פ פספוס. וכיון שהדרך לעשות חפיפה וסריקה בב"א דע"י החפיפה תוכל לסרוק יפה לכן נקט לשון חפיפה לכלול שניהם. והא דכתב רש"י חפיפה במסרק היינו דתגמור עם הסריקה דיועיל לחשש השני. וכעיקר דבריו כתב המהר"ם בריסק (ח"ג סי' י"ב) שבמקום שער קשה לעיין ולבדוק בלי פספוס וסריקה. ולדבריהם יוצא דאם עיינה וגם חפפה אבל לא פספסה או סרקה דלא עלתה לה טבילה ונרחיב בזה בהמשך.
והנה כתב הרשב"א דתקנת עזרא היתה על שער בית השחי ובית הערוה ג"כ וכ"כ הש"ך בשמו. והנה אף אם חשש מיקטר אינו שייך אלא בשערות ארוכות קצת מ"מ חשש דלכלוך וזוהמא נראה דשייך שם בכל ענין. אולם לכאורה בריסי העינים ל"ש ב' הטעמים.
והנה כתב החכמ"א (כלל ק"כ סעי' א') דתקנת עזרא היתה שתחוף שערות ראשה בית השחי ובית הערוה כיון דמצוי שם מאוד אבק ושערות דבוקים וקשורים. ומשמע דהיינו דוקא במקומות אלו, אולם קצ"ע דבכלל קכ"א כתב דתרחץ בחמין כל מקום שער שבה ובריסי עיניה, ותפספס בידיה להפריד השערות הנדבקים ומקושרים וכו', הרי דכלל ריסי עיניה. וצ"ל דאף דכלל ריסי עיניה שם כיון דשייך שם לכלוך מ"מ אין זה לעיכובא ואינו בכלל תקנת עזרא.
והנה אשה שלא חפפה צריכה לחזור ולטבול כמש"כ השו"ע בסעי' ח'. ויש לעיין אם זה כולל סריקת הראש במסרק. ולכאורה זה תלוי אם התקנה היתה על סריקה במסרק דוקא או אם סגי בפספוס בידים. והנה התוס' (נדה סו:) מביאים מהירושלמי דכתב דנדה חופפת וסורקת וטובלת, וסריקה היינו במסרק וא"כ לדברי הירושלמי נראה דהוי בכלל התקנה. וכן מורה פשטות לשונו של רש"י (בב"ק) הנ"ל. וכ"כ התוס' רי"ד, דקודם התקנה העיון היה בפספוס ועזרא תיקן סריקה. ויש לומר דלדין עיון דאורייתא סגי בפספוס ועזרא תיקן מעליותא דתעשה ע"י מסרק. וכ"כ האשכול דמה"ת בעיון סגי ועזרא תיקן חפיפה במסרק, וכ"כ רבינו ירוחם, וכ"כ הטור.
אולם הטור מביא גם דעת הרמב"ן שכתב דסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הקצר וסורקת במסרק או מפספסת היטב. וכ"כ החינוך (מצוה קע"ה) ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה וכו', הרי דלדבריהם סריקה במסרק אינו לעיכובא. ויותר מזה כתב המאירי וז"ל וא"צ שתסרקם במסרק אלא שבשערות ראשה מיהא הדבר נאה, עכ"ל. וצ"ל לדבריהם דעזרא הוסיף או חפיפה בחמין או דלא סגי בפספוס מועט אלא צריכה פספוס יפה יפה.
ויש לתמוה קצת על הטור דמריש דבריו נראה דסריקה במסרק הוי לעיכובא וכשמביא את הרמב"ן לא כתב דהרמב"ן חולק ע"ז. ואולי חלוק שער הראש ושאר שערות הגוף. ובריש דבריו עסיק בשער הראש ובסוף דבריו עסיק בשאר שערות הגוף. אולם יותר נראה דבריש דבריו דיבר בהוה דסריקה במסרק מועיל טפי ודכן נהגו. אולם מביא את דברי הרמב"ן שכתב דגם פספוס מהני ולא כתב דחולק הוא וע"כ דאין מחלוקת וזהו עיקר הדין לכו"ע. וממילא אם פספסה בשערה היטב ולא סרקה במסרק עלתה לה טבילה. אולם אם גם לא פספסה בשערה לא עלתה לה טבילה.
והנה כתב הסד"ט (סי' קצ"ט ס"ק ט') דיש בזה מחלוקת, לדעת רש"י סירוק במסרק הוי לעיכובא ולא סגי בפספוס בידים ורק לשיטת הרמב"ן והרשב"א סגי בפספוס. וביאר שם דלשיטת רש"י חפיפה היינו גירוד וא"כ דברי הירושלמי דנדה חופפת וסורקת באים ללמד דתעשה הגירוד ע"י מסרק. אולם לדעת הרמב"ן והרשב"א חפיפה היינו רחיצה ולא ידענו מזה דין גירוד בכלל אלא דלמדים מהירושלמי דצריכה לסרוק ג"כ וא"כ סגי באיזה אופן שיהיה או בכלי או ביד. ועיי"ש שכתב לדייק מהשו"ע דס"ל כרש"י בפירוש חפיפה שהרי כתב ותשטוף במים חמים בשעת חפיפת גופה ושערה וע"כ דחפיפה הוי יותר משטיפה במים חמין. וכתב הסד"ט דא"כ יוצא דלדעת השו"ע סריקה במסרק הוי לעיכובא. ועפ"ז כתב דדעת השו"ע אינו כשבות יעקב (ח"ב סי' ע"ח) שכתב דסריקה במסרק ל"ד וסגי בפספוס ביד. אולם דבריו צ"ע דמנ"ל לעשות פלוגתא כזה בין הראשונים הן לדינא והן בפירוש הירושלמי. ועוד דלדבריו יוצא דהש"ך חולק על המחבר שהרי כתב דסגי בפספוס ודכן תעשה לכתחילה בשאר שערות שבגוף.
ואף שנראה מהנ"ל דלא עלתה לה טבילה אם גם לא פספסה, מ"מ אם מסופקת היא אם סרקה מביא הסד"ט (ס"ק ו') משו"ת שבות יעקב הנ"ל שדן בזה. ונדונו באשה ששאלה מסרק מחברתה בבית הטבילה אולם מסופקת היא אם השתמשה בזה לסרוק שערה, והורה להקל, וסמך על ד' טעמים. א'- דלשון השו"ע (ס"ח) דרק אם לא חפפה כלל לא עלתה לה טבילה ומדוייק דאם חפפה קצת דעלתה לה טבילה. ב'- שדרך הנשים לפספס בשערן בשעת חפיפה וסגי בזה כמ"ש הרמב"ן המובא בטור. ג'- אינו אלא ספק בתקנת עזרא דהוי דרבנן. ד'- עם צירוף דברי הט"ז (יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד) שכתב לענין ספק אם מלחה, דבודאי עשתה האשה כדרכה ומלחה תחילה כעין הא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם, סירכא נקט ואתי. וכתב השבות יעקב דאף דאינו מודה להט"ז בנידון דידיה מ"מ היינו משום דהתם איתחזק איסורא אבל הכא כיון דיש עוד הרבה צדדים להקל אין להחמיר מספק. [ומשמע דס"ל להשבות יעקב דהכא ליכא איתחזק איסורא, ואולי טעמו כיון דעכ"פ חפפה קצת איתרע החזקת איסור].
והנה יש לדון בדבריו. ראשית כל מה שכתב לדייק מהשו"ע בסעי' ח' צ"ע שלכאורה כוונת השו"ע שם הוי לדבר אחר לגמרי. דקאי שם על מה שכתב דאם חפפה ביום וטבלה בלילה דעלתה לה טבילה בדיעבד וע"ז כתב דאם לא חפפה כלל לא סמוך לטבילה ולא קודם לה אף אם עיינה דלא עלתה לה טבילה. וכן מוכח מהרשב"א בהוא מקור השו"ע דלא כתב בלשונו לשון כלל.
ועוד יש לדון במש"כ לדייק מרש"י שכתב דסריקה הוי להרחקה דמילתא דאינו לעיכובא, דלכאורה כוונת רש"י הוא דעזרא תיקן כן להרחקא דמילתא דלא תסמוך על העיון, אולם זהו מעיקר תקנת עזרא.
ועכ"פ אין ללמוד מדברי השבות יעקב להקל בדלא פספסה כלל וכן אין ללמוד ממנו להקל אם לא שאלה מסרק וכדומה שמחמת כן י"ל לסירכא נקט ואתאי.
וכן דן הנוב"י (יו"ד סי' נ"ג) באשה שמסופקת אם סרקה שערה אם צריכה לחזור ולטבול. וכתב דאם מסופקת אם עיינה בודאי צריכה לטבול שנית דזה הוי ספק דאורייתא אבל דן ביודעת שעיינה ואף יודעת שרחצה בחמין אבל אינה יודעת עם עשתה כל הצורך. וכתב דאף דזה הוי רק דרבנן מ"מ כיון דהוי איתחזק איסורא וגם הוי דבר שיש לו מתירין הו"ל להחמיר. מ"מ כתב דיש להתיר מטעם אחר ע"פ הט"ז (יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד) הנ"ל. והעיר הפ"ת (ס"ק ב') על דבריו שלא מביא דהש"ך בנקוה"כ חולק על הט"ז. אולם כתב דאולי נידון דידן הוי דומה ליודעת שמלחה צד א' ומסופקת על מליחת הצד השני, דבזה מודה הש"ך. וכתב הפת"ת (שם) דאף דמשמע קצת מדבריו דיש להקל מטעם הט"ז אף בספק אם עיינה דהוי דאורייתא מ"מ לדינא אין להקל אלא בספק דרבנן כמו התם. ויש להעיר על הפת"ת דמהו הה"א להקל אף בזה, הא הנוב"י כתב דפשיטא ופשיטא דאם יש לה ספק על עיון דלא עלתה לה טבילה.
ויש להעיר על מש"כ הנוב"י דהוי דבר שיש לו מתירין דזה סותר מש"כ בצל"ח (ביצה ג:) דטלטול מוקצה ל"ה יש לו מתירין כיון דיכול להשתמש בדבר הרבה פעמים. וצ"ל דבנדון דידן כיון דיכולה לטבול שוב ועי"ז יותר לו גם בעילת לילה זו חשיב יש לו מתירין.
אולם לפי"ז אם הוי ליל שבת ומסופקת אחר הטבילה אם סרקה לפני הטבילה דאינה יכולה לסרוק שוב, ל"ה יש לו מתירין ולא תצטרך לטבול שנית מה"ט, אלא דיש מ"מ צד דהוי איתחזק איסורא כדלקמן. אבל יש לדון בזה לשיטת הרמב"ן ודעימיה דס"ל דסגי בפספוס ביד דיכולה לעשות כן גם בשבת (כדאיתא באו"ח סי' ש"ג). אולם י"ל דכיון דענין הפספוס הוי לבדוק אם אין שם קשר א"כ יש לחוש שתבוא להתיר הקשר או לתלוש השערות דבקל יתלשו בפספוס יפה יפה לכן לא הוי נכון למיעבד הכי וחשיב לא אפשר. [וכן נראה מדחשיב א"א לחוף ביו"ט וצריכה להרחיק החפיפה מהטבילה לעיו"ט והא לשיטת הרמב"ן ודעימיה תעשה פספוס ביו"ט, וע"כ דלא רצו לתקן כן, ויתכן מהטעם הזה.]
ולדינא כתב הסד"ט (ס"ק ו') דיש לה לחזור ולטבול אא"כ שמשה או עבר הלילה עם בעלה דאז יש לסמוך על השבות יעקב להקל. וכ"כ החכמ"א (כלל ק"כ סעי' ג') ומוסיף כיון דיודעת שחפפה עצמה ודרך הנשים לפספס בשערן בשעת חפיפה וליש פוסקים מהני כמו סריקה.
ולעינן הדמיון לדברי הט"ז בהל' מליחה יש לדון לדברי השב שמעתתא (ש"ז פ"ז) והחוו"ד (סי' ס"ט ס"ק י"ד) שכתבו ליישב קו' הש"ך שם על הט"ז דהוי איתחזק איסורא ואף בספק איסור דרבנן יש להחמיר, וכתבו דבנדון ההוא אין חזקת איסור על הבשר דהחתיכה כולה התיר ורק הדם שבתוכה הוי אסור ותולין דהוסר הדם ע"י המליחה, א"כ ע"כ דזה אינו שייך לעינן איסור נדה דטרם שטבלה יש לה חזקת איסור.
אלא דיש לומר דמהט"ז בסי' קצ"ח (ס"ק כ"א) מבואר לכאורה דלא כדבריהם שהרי כתב להקל באשה ששכחה ליטול צפורניה ואינה יודעת אם היה טיט תחתיהן אם כבר לנתה דהוי רק ספק דרבנן דמיעוט המקפיד, והא לכאורה הוי איתחזק איסורא. וע"כ דס"ל דיש להקל אף כה"ג. ובאמת דהסד"ט (סוף סי' קצ"ח) תמה על הט"ז שמיקל מהא דהוי איתחזק איסורא. וכתב מתחילה דהט"ז לשיטתו בהל' מליחה. ושוב כתב דהט"ז חזר בו ממש"כ ביו"ד שם שהרי כתב באו"ח (סי' ת"ט סק"ו) דהטעם להקל במליחה הוי משום דיש רוב שרוב מולחים מתחילה ורוב עדיף מחזקה. וא"כ בנידון דידן דאין רוב יצא דגם לדעת הט"ז אזלינן לחומרא.
והנה כתב הב"י דדעת כולהו רבוותא בר מהרב ר' שמעי' דחפיפה אינה אלא במקום שער דוקא. וכ"כ הש"ך דהסכמת הפוסקים דתקנת עזרא אינו אלא בחפיפת שער אלא שנהגו להחמיר לחוף ולהשתטף כל הגוף. וכתב הרשב"א בתוה"ב הקצר דכבר נהגו בנות ישראל לחוף כל גופן ותשטוף במים חמין בשעת חפיפה וכו' וכן ראוי להנהיגן כדי שתהא להן שמירה יפה לכל גופן, עכ"ל. וכוונתו לכאורה דעי"ז בטוחה שתנקה הכל דוגמת חפיפת הראש דנתקן כדי לודאות דלא מיקטר שערה, כן חפיפת הגוף מוציאה מחשש דיש עליה דבר מאוס שחוצץ.
וכ"כ בשו"ת שיבת ציון (סי' מ"ב) דכתב לבאר דעת ה"ר שמריה דעזרא תיקן חפיפה בכל הגוף ולא סמך על העיון, דהוי משום גדר, דבעיון על כל שטח הגוף יש לחוש שישתמט מקום או אבר אחד שלא תעיין עליו בטוב או שלא תוכל לראותו ולא תרגיש בטוב על ידי משמוש בידה כגון גבה ועורפה, ולכן תיקן חפיפה בכל הגוף דע"י החפיפה ושטיפה במים חמין העיון נעשה ממילא כמש"כ הט"ז (ס"ק ד').
והנה לשונו של הרשב"א מורה דדי לה בשטיפת הגוף ואינה צריכה לישב דוקא באמבטי'. וכן מורה לשונו של הר"ן המובא בב"י דכתב פעמיים לשון שטיפה. ובאמת דכן הוא לשון השו"ע שכתב ותשטוף במים חמין. ואף אם לדעת ה"ר שמריה צריך רחיצה מעולה כיון דהוי חלק מעיקר החפיפה מ"מ למה שעושה משום המנהג לכאורה א"צ רחיצה כ"כ מעולה.
וכן נראה דעת המהר"ם שי"ק (או"ח סי' קס"ב) שמציין לדברי הב"י באו"ח (סי' שכ"ו) שמביא מרש"י בפרק חבית (שבת קמז:) שכתב דמשתטף היינו ששופך על גופו דלאו דרך רחיצה הוא. וכתב ע"ז הב"י כלומר שדרך רחיצה היא להכניס גופו או איבריו בתוך המים ולרחוץ שם. ולפי"ז לכאורה די לאשה להתקלח במקלחת ואינה צריכה לשבת באמבטי'.
אולם ראיתי בשו"ת מהר"ם בריסק (הנ"ל) שכתב דהנהיגו חפיפה באמבטי' דוקא כי חומר דחציצה והוי מנהג כשר וישר לרחוץ באמבאות ולשהות שמה זמן מה. וכן ראיתי בשו"ת המהרי"ל החדשות (סי' צ"ג אות ד') שכתב וז"ל ומנהג לרחוץ בגיגית במים קודם טבילה וכו' והעיקר נ"ל שצריכה להסיר כל מיני שחין גלד וגרב וזה אין נעשה כ"כ כמו באמבטי וכו' וגם זימנין דמישתלי לחוף לבית הסתרים, עכ"ל. הרי דכתב ב' טעמים לחוף דוקא באמבטי או כדי להסיר גלדי' או שלא תשכח לרחוץ בית הסתרים.
והנה ברור מדבריהם דאין זה מעכב וממילא אם אין לה אמבטי או שא"א לה לשבת שם לזמן מרובה [כגון שהיא מעוברת], שפיר יכולה לעשות מקלחת לרבע שעה ויועיל לה, ואף לרכך גלדי' אולי סגי בזה. ומ"ש המהרי"ל לשבת דוקא בגיגית מפני הגלדים וגרבים שבה היינו מפני שכתב שם לעיל מיניה שצריכה להסיר הגלדים והגרבים ולכן כתב דכדי להסירם צריכה לשבת באמבטי דוקא. אולם מצד חשש השני של המהרי"ל שלא תדיח בית הסתרים יש להזהירה שתשגיח על זה כיון דאין זה נעשה ממילא במקלחת.
והנה איתא בגמ' (סו:) אשה לא תחוף אלא בחמין אבל לא בצונן ואפילו בחמי חמה. צונן מ"ט לא משום דקרירי ומשרו מזייא. ונראה בפירוש הגמ' דרק לא תחוף במים צוננים דקרירי אבל גם מים שהוחמו בשמש לא משרו מזייא, וכן פרשו רש"י והרמב"ם. אולם דעת הר"ח דלא תחוף בחמי חמה. ויש להעיר דלדברי רש"י ודעימיה וכן קיי"ל להלכה הו"ל למימר דלא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה ולא בצונן, ומ"ט כתב רק אחר אבל לא בצונן הא דואפילו בחמי חמה דהיה אפשר לטעות בזה ולפרש דגם חמי חמה דינם כצוננים כמש"כ הר"ח באמת. ואולי בא להורות דאף דגם חמי חמה אינן מסבכין את השער וכשרין לחפיפה מ"מ יש להעדיף חמין דוקא כיון דמועילים יותר לנקות השער ולא מיתחלפי במים צוננים.
והנה כתב החכמ"א דשיעור חמי חמה הוי כעין פושרין ע"י האור והיינו דעכ"פ אינם מים קרים. וראיתי בבדי השלחן בביאורים דמק' דאם יכולה לחוף בפושרין כמש"כ החכ"א א"כ יכולה לחוף בשבת ויו"ט לדעת הנוב"י (סי' כ"ד) דכתב דאין איסור רחיצה בפושרין בשבת ויו"ט, דאף דאסורה לרחוץ בחמין מ"מ יכולה שפיר לרחוץ בפושרין, וכיון דאין איסור בחפיפה אלא בצוננים הרי יכולה שפיר לחוף ביו"ט. ומק' מהרשב"א שכתב הרשב"א (מובא בסד"ט ס"ק כ"ד) להקשות על הראב"ד שכתב דעיון הוי רק ע"י רחיצה דמה יאמר בשבת ויו"ט, והא לדברי הנוב"י שפיר יכולה לחוף בפושרין. וחשבתי להציע דלדברינו עיקר דין חפיפה הוי בחמין ורק דאם עשתה חפיפה בפושרין סגי, א"כ י"ל דאין כ"כ קושיא דתחוף בפושרין כיון דחפיפה דינה להיות בחמין ולא בפושרים אלא דהוי כשר בפושרים.