אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (דברים א׳:ה׳) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (דברים א׳:ו׳) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו' והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (דברים ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (דברים ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן אשר דבר משה אל כל ישראל ושם ויקרא משה אל כל ישראל כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (דברים ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (דברים ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם וידבר ה' אל משה ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם הואיל משה שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים:
THESE ARE THE WORDS WHICH MOSES SPOKE UNTO ALL ISRAEL. [The reference is] to the commandments which he will mention in the entire book beginning with the Ten Commandments in the section of Va’ethchanan, as Scripture stated, Moses began explaining this Law, saying, clearly indicating that he is speaking of the Law [which begins with the Ten Commandments in the next section of Va’ethchanan]. . . . And the purport of these verses here is as follows: “These are the commandments which Moses spoke to all Israel beyond the Jordan in the fortieth year from their departure from Egypt on the first day of the eleventh month according to all that the Eternal had commanded him for them, . . .
Thus Scripture mentioned two things here. [The first thing is:] it stated that Moses spoke unto the children of Israel, according to all that the Eternal had commanded him for them, this being an allusion to the commandments which he would tell them in this book that have not been mentioned thus far in the Torah. And it says that these commandments were exactly as G-d commanded him; he did not add to, or substract from what he had been commanded.
(א) אלה הדברים. לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (עי' ספרי): (ב) אל כל ישראל. אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ, לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב (ספרי): (ג) במדבר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁאָמְרוּ (שמות ט"ז) "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ'": (ד) בערבה. בִּשְׁבִיל הָעֲרָבָה, שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר בְּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב: (ה) מול סוף. עַל מַה שֶּׁהִמְרוּ בְיַם סוּף בְּבוֹאָם לְיַם סוּף, שֶׁאָמְרוּ (שם י"ד) "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם", וְכֵן בְּנָסְעָם מִתּוֹךְ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"ו) "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" כִּדְאִיתָא בַּעֲרָכִין (דף ט"ו): (ו) בין פארן ובין תפל ולבן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ תֹּפֶל וְלָבָן, אֶלָּא הוֹכִיחָן עַל הַדְּבָרִים שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן, שֶׁאָמְרוּ (במדבר כ"א) "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", וְעַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְמִדְבַּר פָּארָן עַל יְדֵי הַמְרַגְּלִים: (ז) וחצרת. בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח; דָּבָר אַחֵר אָמַר לָהֶם הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם: (ח) ודי זהב. הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁבִיל רֹב זָהָב שֶׁהָיָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב') "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (עי' ספרי; ברכות ל"ב):
(1) אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — Because these are words of reproof and he is enumerating here all the places where they provoked God to anger, therefore he suppresses all mention of the matters in which they sinned and refers to them only by a mere allusion contained in the names of these places out of regard for Israel (cf. Sifrei Devarim 1:1; Onkelos and Targum Jonathan). . . . (3) במדבר IN THE WILDERNESS — They, however,were not then in the wilderness, but in the plains of Moab (cf. Numbers 36:13 and further on verse 5): What, therefore, is the meaning of במדבר? It does not mean "in the wilderness”, but the meaning is: he reproved them on account of that wherein they had provoked Him to anger in the wilderness — that they said, (Exodus 16:3) “Would that we had died [by the hand of the Lord]” (cf. Sifrei Devarim 1:11). (4) בערבה IN THE PLAIN — i.e. he reproved them regarding the plain: that they had sinned through Baal Peor at Shittim in the plains of Moab (cf. Sifrei Devarim 1:13) (5) מול סוף OVER AGAINST SUPH — i.e. he reproved them regarding that in which they had shown themselves rebellious at the Red Sea (סוף): viz., on their arrival at the Red Sea — that they said, (Exodus 14:11) “Is it because there are no graves in Egypt [that thou hast brought us to die in the wilderness?]"; and similarly when they left the midst of the Sea, as it is said, (Psalms 106:7) “They murmured because of the Sea, at the Red Sea”, as it is related in Treatise Arakhin 15a (cf. Rashi on Numbers 14:22 and Sifrei 1:14). (6) בין פארן ובין תפל ולבן BETWEEN PARAN, AND TOPHEL AND LABAN — R. Jochanan said: We have gone through the whole Bible and we have found no place the name of which is Tophel or Laban! But the meaning is that he reproved them because of the calumnious statements (טפלו) they had made regarding the Manna which was white (לבן) in colour — that they said, (Numbers 21:5) “And our soul loathes this light bread”; and because of what they had done in the wilderness of Paran through the spies. (7) וחצרת AND HAZEROTH — i.e. regarding what they had done there at the insurrection of Korah. — Another explanation: He said to them, “You ought to have taken a lesson from what I did to Miriam at Hazeroth because of the slander she uttered, and yet you even after that spoke against the Omnipresent (Sifrei Devarim 1:15). (8) ודי זהב AND DI ZAHAB (the name is taken in the sense of “sufficiency of gold”) — He reproved them on account of the golden calf which they had made in consequence of the abundance of gold which they had, as it is said, (Hosea 2:10) “And silver did I give them in abundance and gold: they, however, made it into a Baal” (cf. Berakhot 32a; Sifrei Devarim 1:18).
'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו, he means that in all the locations mentioned by him here he had communicated what follows to the people, some in each location. In all of these locations the people had angered G’d. Each time he reminded them that if it had not been for their sins they would have long since reached their destination.
אלה הדברים וגו'. אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז''ל (מגילה ל''א:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה.
*****************************************************************
(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ (י) יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (יא) יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃
(יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃
(9) Thereupon I said to you, “I cannot bear the burden of you by myself. (10) Your God יהוה has multiplied you until you are today as numerous as the stars in the sky.— (11) May יהוה, the God of your ancestors, increase your numbers a thousandfold, and bless you as promised.—
(12) How can I bear unaided the trouble of you, and the burden, and the bickering!
https://parshanut.com/post/163498111626/the-original-chabad-parshat-devarim
Bring, from each your tribes, men who are wise, understanding, and knowledgeable, and I will appoint them as your heads. (Deuteronomy 1:13)
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם.
If you happen to have some familiarity with Jewish mystical literature, you may already be noticing three words which are related to key terms in Kabbalistic systems of thought: Chochmah (חכמה), Binah (בינה), and Da’at (דעת) - three types of cognition often translated as ‘wisdom,’ ‘understanding,’ and ‘knowledge.’
But let’s hold off on examining those concepts for just another moment, and finish with the textual dilemma, which comes two verses later, when Moses says:
So I took your tribal leaders, men who were wise and knowledgeable, and appointed them as heads over you. (Deuteronomy 1:15)
וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:
We have nearly the same phrasing here, but with one adjective missing: ‘understanding.’ Moses asked for men who were wise, understanding and knowledgeable; but he ends up recruiting men who are just wise and knowledgeable. So what happened to understanding?
אנשים חכמים וידעים [AND I TOOK] MEN, WISE AND KNOWN — but understanding men I could not find (Nedarim 20b). This, too, was one of the seven qualifications which Jethro mentioned to Moses, but he found only three: men, i.e. righteous men, wise and known (Sifrei Devarim 15:2).
אנשים חכמים וידעים פרש״י אבל נבונים לא מצאתי זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש וא״ת היכן הם שבע מדות שאמר יתרו למשה הרי אינן אלא ארבע אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע אלא הכי הוי פי׳ וזו אחת מהשבע מדות שאמר יתרו למשה ששם הארבע וכאן השלש הרי שבע בין כאן ולהלן. והכי איתא באלה הדברים רבה, אמר רבי ברכיה בשם רבי חמא ב״ר חנינא צריכים הדיינים שתהיינה בהן שבע מדות ואלו הם חכמים ונבונים וידועים ומה שכתב להלן ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע הרי שבע ולמה לא נכתבו שבעתם כאחת ללמד שאם לא מצאו משבע מביאים מד׳ לא מצאו מד׳ מביאים מג׳ חכמים ונבונים וידועים לא מצאו מג׳ מביאים משנים לא מצאו משנים מביאים מאחד שכך כתיב אשת חיל מי ימצא.
אנשים חכמים וידעים, “wise and knowledgeable men;” Rashi points out that apparently Moses had not found men possessed of בינה, insight, one of the criteria Yitro had told him to look for in men appointed to judge others. He had only found men that could be called: righteous, wise, and knowledgeable. If you were to ask what happened to the other four qualifications stipulated by Yitro as a precondition for acting as a judge? (Compare Exodus 18,21) The fact that the seven qualifications do not appear consecutively, but only four of them appear in the verse quoted, is a hint that if all these virtues could not be found in one man, then we would have to settle for less.
https://parshanut.com/post/163498111626/the-original-chabad-parshat-devarim
But Rashi’s answer leads immediately to a more difficult question: What, exactly is Binah - as opposed to Chochmah, or Da’at - and why would it be so difficult to find?
In search of an answer, then, we now return to the classic tripling of those three qualities in the Kabbalistic framework. In the great mystic philosopher Rabbi Yizchak Luria’s version of the doctrine of the Ten Sefirot - that is, the ten aspects of God’s being, through which God creates the world - the top three are Chochmah, Binah, and Da’at.
They then gain additional significance when they are adopted from that sefirotic ladder and used as the primary foundations for the philosophical system of the great intellectual powerhouse of Hassidic Judaism, Rabbi Schneur Zalman of Liadi. Indeed his followers, the Lubavitcher Hassidim, even refer to their movement with a now-famous acronym formed from the first letters of CHochmah, Binah, and Da’at: “CHaBaD.”
So it is to Rabbi Schneur Zalman whom we turn for the most thoroughgoing explication of these three terms, given in the beginning of his philosophical opus, the Tanya (for which he is often referred to as the ‘Ba’al HaTanya’). He writes:
The intellect of the reasoning self, that apprehends any object, is called Chochmah - which refers to the potentiality of that which is (koach-mah; כח–מה). When one brings forth this potential into the actual - that is, when one cogitates with one’s intellect in order to understand all the richness and profundity of the object which was first grasped with Chochmah - that is called Binah… Then Da’at can be understood from the verse, “And Adam knew (yada’a) Eve,” (Gen. 4:1) which implies attachment and union. That is, when one binds one’s mind with a very firm and strong bond, and fixes one’s thoughts on [an object,] without any mental distraction.
Here then, we have arrived an actual epistemology, a theory of the processes by which a thing comes to be truly known by conscious subject. I will certainly not pretend to understand the depth of what the Ba’al HaTanya is saying here. But on a surface level, at least, we have some definitions: Chochmah is the basic capacity to have awareness of a thing - knowledge that it is. Binah is the ability to extrapolate the properties and qualities of a thing, and to conceive of how it might be applied in the world - knowledge of what it is like. And Da’at is the coming into actual relationship with a thing, and applying it in the real world - focused, particular knowledge of how it works. We can also see how this process of knowing is progressive: one begins with Chochmah - becoming aware of something; moves to Binah - coming to understand the nature of that thing; and then arrives at Da’at - experiencing that thing and knowing it intimately.