שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַּׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:
here are three things a person must say in his home on Shabbat eve at nightfall and not before. The mishna elaborates: He should ask the members of his household, have you tithed the crop that required tithing? Have you placed the eiruv for joining the courtyards and joining the Shabbat borders? If you have done so, light the lamp in honor of Shabbat. The Sages stated a principle: If the time arrives on Friday when there is uncertainty whether it is nightfall and uncertainty whether it is not yet nightfall, one may not tithe the crop that has definitely not been tithed, and one may not immerse ritually impure vessels in a ritual bath to render them ritually pure, and one may not light the Shabbat lights. However, one may tithe demai, doubtfully tithed produce, which must be tithed due to mere suspicion. And one may place an eiruv and insulate the hot water to be used on Shabbat.




וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל קֹדֶשׁ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה״. יָכוֹל בְּתִשְׁעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּעֶרֶב״, אִי ״בָּעֶרֶב״ יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּתִשְׁעָה״. הָא כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמִתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם — מְלַמֵּד שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל קֹדֶשׁ. אֵין לִי אֶלָּא בִּכְנִיסָתוֹ, בִּיצִיאָתוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב״. אֵין לִי אֶלָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, שַׁבָּתוֹת מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּשְׁבְּתוּ״. יָמִים טוֹבִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבַּתְּכֶם״. הָא כֵּיצַד? כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁבוּת — מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל קֹדֶשׁ.
כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּת מְלָאכָה בּוֹ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כָּךְ שְׁבוּת לְעִנּוּי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב". כְּלוֹמַר הַתְחֵיל לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת מֵעֶרֶב תִּשְׁעָה הַסָּמוּךְ לַעֲשִׂירִי. וְכֵן בַּיְצִיאָה שׁוֹהָה בְּעִנּוּיוֹ מְעַט מִלֵּיל אַחַד עָשָׂר סָמוּךְ לַעֲשִׂירִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "מֵעֶרֶב וְעַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם":
וצריך להוסיף וכו'. מדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה''כ ולא בשבתות וזהו שכתב מתחיל לצום ולהתענות וזהו שלא נזכר בדבריו בהלכות שבת תוספת כלל מן התורה. ובפרק יוה''כ נראה שהדבר במחלוקת תנאים ששם יש מי שדרש יכול יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת''ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה וברייתא אחרת שנו שם ועניתם את נפשותיכם וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו'. ימים טובים מנין תלמוד לומר תשבתו שבתות מנין ת''ל שבתכם הא למדת שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקדש. ושם אמרו דאיכא מאן דמוקים לה להאי קרא לדרשא אחריתא והיא ידועה בגמרא שכל האוכל ושותה בתשיעי ונתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב כאילו נצטוה להתענות ט' ועשירי והתענה ולזה כתב רבינו תוספת בענוי בלבד.
Lire le סעיף ב du סימן רסא avec le début du premier commentaire du באור הלכה puis le commentaire complet du מ"ב.
זמני השבת / מצוות תוספת שבת
(א) מצד הקדושה הקבועה של השבת, רק בעת שהיום השביעי מתחיל, השבת נכנסת, אלא שמצווה מהתורה, להוסיף מהחול על הקודש. כלומר, שנקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם כניסת היום השביעי. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת, מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטווינו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע או"ח רסא, ב. כתב בבאו"ה שלרוב הפוסקים מצווה זו מהתורה).
(ב) על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.
(ג) כבר למדנו שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, וחובה להחמיר בו בכל דיני שבת. אם כן, כדי לקיים את מצוות תוספת שבת, הננו צריכים להקדים ולקבל את השבת מעט לפני שקיעת החמה. מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת נרות, ובירושלים נהגו הנשים לכתחילה להדליק נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, ובחיפה שלושים דקות לפני השקיעה, ובתל אביב ורוב ערי הארץ, עשרים דקות לפני השקיעה. והגברים שמתפללים מנחה סמוך לשקיעה, נוהגים לקבל את השבת מאוחר יותר, ואף הם צריכים להקפיד לקבל את השבת מספר דקות לפני השקיעה, כדי להוסיף מחול על הקודש.
(ד) הרוצה להקדים ולקבל את השבת לפני כן תבא עליו ברכה, ובלבד שיקבל את השבת בתוך כשעה ורבע מהשקיעה, אבל לפני כן, לדעת רבים לא ניתן לקבל את השבת (שו"ע או"ח רסג, ד; משנה ברורה רסג, יח).
(ה) זמן סיום השבת הוא בצאת שלושה כוכבים בינוניים, אלא שחששו חכמים שמא יטעה הרואה ויחשוב שכוכבים גדולים הם בינוניים, לפיכך אמרו שימתין עד שיצאו שלושה כוכבים קטנים. וכדי להוסיף מחול על הקודש, ימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים יחד (שו"ע או"ח רצג, ב). כיום אין לנו צורך להסתכל בכוכבים אלא אפשר לסמוך על השעון ועל לוחות הזמנים, שזמן צאת השבת שבהם כולל בתוכו גם את זמן תוספת השבת.
(ו) מצווה זו מלמדת אותנו, שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן ניתן להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן ניתן ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.
(1) Shabbat Times / The Mitzva of Tosefet Shabbat
(2) The inherent sanctity of Shabbat is present only from the beginning of the seventh day, when Shabbat starts. However, the Torah commands that we extend the sanctity of Shabbat into the mundane week. That is, we are meant to accept the holiness of Shabbat upon ourselves a bit before the start of the seventh day. The same applies to the end of Shabbat: it ends at the end of the seventh day, but we are commanded to extend this holiness a little longer after Shabbat (SA 261:2; Bi’ur Halakha states that most authorities consider this extension to be a Torah law).
(3) This extension of Shabbat, called tosefet Shabbat, demonstrates that Shabbat is very dear to us. We go out to greet it before its arrival, and we prolong its stay by accompanying it upon departure. It is like an honored guest whom we go out to greet and whom we escort when it is time to take leave.
(4) We have already learned that the status of the time between shki’a and tzeit is uncertain, and thus one must be stringent then. Therefore, in order to fulfill the mitzva of tosefet Shabbat we need to accept Shabbat a bit before shki’a. Women customarily accept Shabbat when they light the Shabbat candles. In Jerusalem the custom is to light candles forty minutes before shki’a, in Haifa thirty minutes before, and in Tel Aviv and most other Israeli cities twenty minutes before. Men who recite the Minḥa prayers close to shki’a are accustomed to accept Shabbat later, but they too must be careful to accept Shabbat a few minutes before shki’a in order to add to the holy from the mundane.
(5) One who wishes to accept Shabbat even earlier is commendable, as long as it is within a seasonal hour and a quarter before shki’a. According to many poskim, one may not accept Shabbat earlier than this (SA 263:4; MB ad loc. 18).
(6) Shabbat concludes with the appearance of three medium-sized stars, but the Sages were worried that people might make a mistake and think that three large stars were medium-sized. Therefore, to be on the safe side, they said that one should wait until the appearance of three small stars grouped together (SA 293:2). Nowadays we do not need to look at the stars. Rather we can rely on clocks and calendars, where the times listed for the end of Shabbat already incorporate tosefet Shabbat.
(7) This mitzva teaches us that there is a connection between the weekdays and Shabbat, which is why we can add from the mundane to the sacred. We can also see, based on this, the inner striving of the mundane to be connected to the sacred.
זמני השבת / כיצד מקבלים תוספת שבת
(א) קבלת תוספת שבת נעשית על ידי דיבור, כגון שיאמר: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". ויש אומרים שאף במחשבה ניתן לקבל תוספת שבת (משנה ברורה רסא, כא). ומאחר שקיבל אדם על עצמו את השבת, עליו להישמר מעשיית מלאכה (כמבואר בהלכה הבאה).
(ב) כפי שלמדנו מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות "להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבל אותה ומקיימות בזה את מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, אשה שתרצה, תוכל להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה לעשות מלאכות או לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה מוטב שתקבל את השבת בעת הדלקת נרות, כי יש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ועוד, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות, יש חשש שתשכח אח"כ לקבל תוספת שבת (שו"ע או"ח רסג, י; שש"כ מג, כד; ילקוט יוסף רסג, מד).
(ג) הגברים היו נוהגים לקבל את השבת בתפילה על ידי אמירת "בואי כלה שבת המלכה" שבפיוט 'לכה דודי'. וכיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר 'לכה דודי' לפני השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, צריך הגבאי להכריז לאחר תפילת מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה", או: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". וכן מי שחושש שאם ימתין עד שיסיים החזן את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה כבר תשקע החמה, ויפסיד את מצוות תוספת שבת, יאמר בלחש בזמן חזרת הש"ץ שהוא מקבל על עצמו את השבת.
(1) Shabbat Times / How to Accept Tosefet Shabbat
(2) One can accept tosefet Shabbat verbally by saying “I hereby accept upon myself the sanctity of Shabbat.” Some maintain that one can even accept tosefet Shabbat mentally (MB 261:21). Once one has accepted Shabbat, he must be careful not to do any melakha (as will be explained in the next section).
(3) As mentioned, women customarily accept Shabbat when reciting the berakha over lighting Shabbat candles. Since they invoke Shabbat, they intend to accept it upon themselves, thus fulfilling the mitzva of tosefet Shabbat. According to most authorities, a woman may light candles conditionally, having in mind that she is not accepting Shabbat with the lighting. In such a case she may do melakha or drive to shul after lighting. Nevertheless, it is preferable that she accept Shabbat when she lights, since some maintain that one may not light conditionally, in which case once she lights Shabbat candles she has accepted Shabbat and may not do melakha. Furthermore, if she does not accept Shabbat when she lights candles, there is concern that she will forget tosefet Shabbat altogether (SA 263:10; SSK 43:24; Yalkut Yosef 263:44).
(4) At one time, men customarily accepted Shabbat during prayer with the recitation of “Bo’i kalla, Shabbat ha-malka” (“Enter O bride, O Shabbat queen”) in the liturgical poem Lekha Dodi. However, nowadays in many shuls they do not finish Lekha Dodi before shki’a. Accordingly, in order to fulfill the mitzva of tosefet Shabbat, the gabbai should announce after Minḥa: “Bo’i kalla, Shabbat ha-malka,” at which point everyone should accept Shabbat. If the gabbai does not make this announcement, then each individual should say to himself “Bo’i kalla, Shabbat ha-malka” or “Hineni mekabel al atzmi kedushat Shabbat” (“I hereby accept upon myself the sanctity of Shabbat”). Additionally, if one is afraid that the ḥazan will not complete the repetition of the Minḥa Amida before shki’a, he may whisper the declaration to himself during the repetition, to ensure that he not lose the opportunity to fulfill the mitzva of tosefet Shabbat.
זמני השבת / דין המקבל על עצמו שבת
(א) משעה שקיבל אדם על עצמו תוספת שבת, עליו להימנע מכל המלאכות האסורות מהתורה ומדברי חכמים, אמנם כאשר יש בדבר צורך מצווה או צורך שבת או צורך גדול אחר, עד סוף בין השמשות התירו חכמים לעשות מלאכות שאסורות מדבריהם, מפני שעל מצב כזה לא רצו חכמים להחיל את איסוריהם. למשל, מי ששכח לעשר את פירותיו והוא מעוניין לאוכלם בשבת, למרות שכבר קיבל על עצמו את השבת, עד סוף בין השמשות מותר לו לעשרם, משום שעישור הפירות בשבת אסור מדברי חכמים בלבד.
(ב) מי שקיבל על עצמו תוספת שבת, יכול לבקש מחבירו היהודי שעדיין לא קיבל על עצמו את השבת שיעשה עבורו מלאכה. בדרך כלל הנשים נוהגות לקבל את השבת לפני הגברים, שכן הנשים מדליקות את הנרות ומקבלות את השבת בזמן כניסת השבת המודפס בלוחות, ואילו הגברים עוד הולכים לבית הכנסת להתפלל מנחה של חול, ורק לאחר מכן מקבלים את השבת. באותו זמן ביניים, אף שהאשה כבר קיבלה על עצמה את השבת, מותר לה לבקש מבעלה שיעשה עבורה מלאכות שאסורות עליה, כגון שידליק אור, או שיסדר את התנור (שו"ע או"ח רסג, יז; משנה ברורה רסג, סד). וכן במוצאי שבת, מי שעדיין לא הבדיל יכול לבקש ממי שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה.
(1) Shabbat Times / Laws Pertaining to One Who Accepts Shabbat upon Himself
(2) From the time one accepts tosefet Shabbat, he must refrain from all melakhot forbidden by Torah law. Rabbinically prohibited actions are also forbidden at this point, unless the melakha to be done is for a mitzva, for a Shabbat need, or for some other great need, because in such situations the Sages did not intend for their prohibitions to apply. For example, if one forgot to tithe produce and wishes to eat it on Shabbat, he may tithe it even if he has already accepted Shabbat, because tithing produce on Shabbat is only prohibited rabbinically.
(3) One who has already accepted tosefet Shabbat may ask a fellow Jew who has yet to accept Shabbat to do melakha on his behalf. Women generally light candles and accept Shabbat at the time listed on calendars. Men, in contrast, go to shul to pray the weekday Minḥa (which usually begins shortly after candle lighting), and only then accept Shabbat. In the intervening period, a woman may ask her husband to do melakhot such as turning on a light or adjusting the oven, even though she has already accepted Shabbat (SA 263:17; MB ad loc. 64). Similarly, on Saturday night one who has not yet made havdala may ask one who has to do melakha for him.
(א) זמני השבת / האם מותר להתפלל מנחה אחר קבלת תוספת שבת
(ב) ישנם בתי כנסת שבהם מסיימים את תפילת מנחה של חול בערב שבת לאחר שקיעת החמה, כך שאם ימתינו עד לאחר תפילת המנחה, כבר תיכנס השבת מעצמה, ולא יוכלו לקיים את מצוות תוספת השבת. והשאלה: האם ניתן לקבל את קדושת השבת ולהתפלל אח"כ מנחה של חול?
(ג) לדעת כמה פוסקים, המקבל על עצמו את השבת אינו יכול להתפלל יותר תפילת מנחה, כי תפילה של חול אי אפשר להתפלל אחר שהשבת נכנסה, ומנחה של שבת אי אפשר להתפלל, משום שהיא נתקנה רק ליום השבת. ולכן לדעתם, מי שטעה וקיבל על עצמו שבת לפני שהתפלל תפילת מנחה, הפסיד את תפילת המנחה, ויתפלל ערבית פעמיים, הראשונה לשם ערבית, והשנייה לתשלומין עבור תפילת מנחה שהפסיד (שו"ע או"ח רסג, טו; משנה ברורה רסג, ס). וכן הדין לגבי אשה, שאסור לה להתפלל תפילת מנחה אחר הדלקת נרות, שהיאך תתפלל תפילה של חול אחר שקיבלה על עצמה את השבת. ואם תרצה להשלים את תפילת מנחה, תתפלל ערבית פעמיים (משנה ברורה רסג, מג). ואם כן העצה היחידה היא, להקדים ולהתפלל מנחה מבעוד יום, ולאחר מכן לקבל את השבת. ובמקום שבו המניין מתפלל מנחה אחר השקיעה, צריך להקדים ולהתפלל מנחה ביחיד, כדי להספיק לקבל תוספת שבת לפני השקיעה, שמצוות תוספת שבת מן התורה עדיפה על המצווה מדרבנן להתפלל במניין (שש"כ מו, ה).
(ד) אולם דעת כמה פוסקים, שגם לאחר קבלת תוספת שבת ניתן להתפלל מנחה של חול. משום שלדעתם, קבלת תוספת שבת מחייבת רק הישמרות מכל איסורי השבת שמקורם בתורה, אבל מותר להתפלל מנחה של חול. וכמו שלצורך מצווה מותר בזמן תוספת שבת לעשות דברים שנאסרו בשבת על ידי חכמים, כך מותר גם להתפלל מנחה של חול. ורק למי שמקבל שבת עם הציבור, אסור להתפלל מנחה של חול. לפיכך, מי שעוד לא התפלל מנחה וזמן השקיעה קרב, יקבל תוספת שבת בפיו ואח"כ יתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב; מנח"י ט, כ). ויש אומרים, שעליו להקפיד לקבל תוספת שבת במחשבה בלבד, שכן גם במחשבה אפשר לקבל תוספת שבת, אולם מנגד, כיוון שקיבל את השבת במחשבה בלבד, יהיה מותר לו להתפלל מנחה של חול (יבי"א ז, לד).
(ה) המנהג הרווח, שאם השקיעה מתקרבת ועדיין לא התפללו מנחה, מקבלים תוספת שבת, בדיבור או במחשבה, ואח"כ מתפללים מנחה של חול. וגם לנשים מותר בדיעבד להתפלל מנחה אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה, מי שיודע שהציבור מתאחר להתפלל מנחה, מוטב שיצא ידי חובת כל הפוסקים, ויתפלל מנחה ביחיד, ויספיק לקבל שבת לפני השקיעה. ואם הוא יודע שיספיק לקבל תוספת שבת בעת חזרת הש"ץ, מוטב שיתפלל עמהם ובחזרת הש"ץ יקבל על עצמו את תוספת השבת.
(1) Shabbat Times / May One Pray Minĥa after Accepting Shabbat?
(2) There are shuls where the weekday Minḥa on Friday is finished after shki’a, so that if the participants wait to accept Shabbat until after Minḥa, Shabbat in fact has already begun, and they are unable to fulfill the mitzva of tosefet Shabbat. Thus the question arises: may one accept Shabbat but then pray the weekday Minḥa?
(3) According to some authorities, one who has accepted Shabbat may no longer pray the weekday Minḥa, because one may not pray a weekday Minḥa after Shabbat has begun (and one may not pray Shabbat Minḥa, because that is to be said only on Saturday). Therefore, in their opinion, one who mistakenly accepted Shabbat before praying Minḥa has lost the opportunity to pray Minḥa, and during Ma’ariv he should pray the Amida twice. The first time serves as the regular Ma’ariv of Shabbat and the second time is to compensate for the Minḥa that he missed (SA 263:15; MB ad loc. 60). This applies to women as well, and thus a woman may not pray Minḥa after she has lit candles – how can she pray a weekday Minḥa after she has accepted Shabbat? If she wishes to compensate for missing Minḥa, she should pray the Amida twice at Ma’ariv (MB ad loc. 43). The only alternative is to pray Minḥa earlier, while it is still day, and to accept Shabbat afterward. Where Minḥa is prayed after shki’a, one must pray Minḥa earlier on his own so that he will be able to add tosefet Shabbat. For the mitzva of tosefet Shabbat is a Torah law, while praying with a minyan is a rabbinic requirement (SSK 46:5).
(4) Several authorities maintain, however, that even after one has accepted Shabbat, he may still pray the weekday Minḥa. They reason that tosefet Shabbat only requires that one not transgress any Torah prohibitions of Shabbat, but does not extend to the realm of prayer; thus, one may still pray the weekday Minḥa. Just as in the service of a mitzva one may do things that are rabbinically prohibited during tosefet Shabbat, so too he may pray the weekday Minḥa then. Only one who accepted Shabbat with the congregation may not pray the weekday Minḥa. Therefore, if one has still not prayed Minḥa and it is very close to shki’a, he should accept Shabbat verbally and then pray the weekday Minḥa (Tzitz Eliezer 13:42; Minḥat Yitzḥak 9:20). Still others maintain that in such a case one must be careful to accept Shabbat only mentally. On the one hand, one may accept Shabbat this way; on the other hand, since it was only in his head, he may still pray the weekday Minḥa (Yabi’a Omer 7:34).
(5) The widespread custom is that if shki’a is approaching and one has still not prayed Minḥa, he accepts tosefet Shabbat – whether verbally or mentally – and then prays the weekday Minḥa. Be-di’avad, women too may pray Minḥa after lighting candles. If one knows that the minyan is going to pray Minḥa late, he should preferably fulfill his obligation in conformity with all opinions by praying Minḥa on his own and accepting Shabbat before shki’a. If he is sure that he will be able to accept Shabbat during the repetition of the Amida, it is best that he pray with the minyan and accept tosefet Shabbat during the repetition.
מי ששמע מהצבור אמירת ”ברכו” מבעוד יום, וענה עמהם ברכו, קיבל עליו שבת בעל כרחו. ולכן אם אין דעתו לקבל עליו שבת עתה, וברצונו לעשות עוד מלאכה, או שעדיין לא התפלל מנחה, לא יענה עמהם, וגם לא מועיל אם יעשה תנאי שאינו מקבל שבת בענייה זו. ולכן הנכנס לבית הכנסת בערב שבת להתפלל מנחה, ושמע משליח צבור של מנין אחר אמירת ”ברכו”, לא יענה ”ברוך ה’ המבורך”, שאם יענה שוב לא יוכל להתפלל מנחה אחר כך, שאחר שעשאו קודש היאך יעשנו חול. ואף אם יתנה שאינו רוצה לקבל שבת בעניית ”ברכו”, אינו מועיל. ואם עבר וענה ”ברכו”, לא יתפלל מנחה אלא יתפלל ערבית שתים של שבת. ועל צד היותר טוב, השומע ”ברכו” קודם שהתפלל מנחה, יתנה שאינו מקבל עליו שבת, ויהרהר עניית ברכו בלבו בלבד.
ח על פי דעת מרן השלחן ערוך אמירת ”מזמור שיר ליום השבת” היא כמו ”ברכו את ה’ המבורך” לדידהו, שנחשבת קבלת שבת, ואסורים בכל המלאכות. ולפי דעת האר”י ז”ל עיקר קבלת שבת הוא באומרו ”בואי כלה”, ואז נאסר בעשיית מלאכה. וכתב מהר”ש גרמיזאן בשו”ת משפטי צדק (סימן לו) שלדעת מרן אף על פי שאמר ”בואי כלה” אינו אלא הזמנה בעלמא, ולא קבלת שבת ממש. ומכל מקום נכון לנהוג כדעת האר”י ז”ל. [וכן דעת מהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סי’ לט). וכ”כ בשו”ת הלק”ט ח”א (סי’ נב). וראה בהליכות עולם חלק ד’].