איתא במקואות (סוף פ"ח) בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהם המים. ואיתא בנדה (סו:) ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים. מיתיבי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים, נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לביאת מים בעינן, כדר' זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת.
והנה הא דבית הסתרים ל"צ ביאת מים ילפינן בתורת כהנים מדכתיב וידיו לא שטף במים דרק מה דהוי דומיא דידיו צריך ביאת מים, ומה ידיו מאבראי אף כל מאבראי. ובקידושין (כה.) ילפינן כן מורחץ בשרו במים, דמה בשרו מאבראי אף כל מאבראי. [וכתבו המפרשים דצריכי ב' קראי, א' לבלוע דאי"צ אפילו ביאת מים וא' לבית הסתרים דצריך להיות עכ"פ ראוי לביאת מים]. וכתבו שם התוס' וז"ל וא"ת בטבילה מנ"ל דבעינן ראוי וי"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפילו בית הסתרים, וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וזה ממעט בית הסתרים, מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפילו בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים, עכ"ל.
ולפי דברי התוס' הא דבעינן ראוי לביאת מים הוי מדאורייתא. אולם הריטב"א כתב בשם רבו דהוי דרבנן דתקנו כן כיון דלענין טומאה חשיב כמקום גלוי. וכן הרמב"ן מביא בשם י"א דהוי רק דרבנן, וכן מביא הרשב"א י"א דהוי רק דרבנן והצריכו כן כיון דלפעמים הם נגלין.
ולהלכה נחלקו הפוסקים בזה. י"א דהוי דאורייתא וי"א דהוי דרבנן וי"א דעכ"פ יש לעשות צירוף עם השיטות הסוברות דהוי דרבנן.
אולם לשיטת התוס' ודעימייהו יש לעיין כיון דילפינן מקרא דבית הסתרים צ"ל ראוי לביאת מים היכי משכחת לה חציצה בבית הסתרים מדאורייתא והא כל בית הסתרים ל"ה אלא מיעוט הגוף.
והציעו האחרונים כמה מהלכים בזה. הזכרון יוסף (סי' י') כתב דאם מעכב ביאת המים לבית הסתרים ה"ז עיכוב מדאורייתא. ולא משום חציצה אלא דחסר בביאת מים ודמי לטובל כשחלק מהגוף אינו תוך המים.
דעת הסד"ט (ס"ק כ"ג) דמיירי כשיש חציצה כבר על חלק מהגוף ומשלים חציצה בבית הסתרים להיות רוב הגוף. וכ"כ המקנה (קידושין כה:). ויש לדון קצת בזה דחציצה על מיעוט הגוף אינו מעכב כיון דיש שם טבילה ע"י נגיעת מים ברוב הגוף ובטילה החציצה להגוף לענין הטבילה וכמו שהרחבנו בזה לשעבר. וא"כ אם יש נגיעת מים ברוב הגוף שצריך לנגיעת מים, אף אם יש חציצה על רוב הגוף ע"י צירוף החציצה בבית הסתרים, למה לא תעלה לה הטבילה. וע"כ דלדידהו בית הסתרים חשיב חלק מהגוף ממש ומיקרי בא אל המים ע"י שראוי לביאת מים. וצע"ע.
דעת הקרית ספר (פ"ב דמקואות) והצפנת פענח (ח"א סי' נ"ו וס"ד) דאם הונח דבר החוצץ בכוונה למנוע ביאת מים חוצץ מה"ת אפילו במיעוט הגוף. ועפ"ז כתב הקרית ספר דזהו אופן החציצה בביה"ס. אולם כנראה דאין דעת הפוסקים מסכמת לסברא זו שהרי דנו אודות הנחת מוך באוזן לעכב ביאת המים. אא"כ נחוק דשם מונע מים מלהגיע רק למקום בלוע שאי"צ לביאת מים.
ויש לדון עד היכן הוי בית הסתרים ומתי כבר נחשב בלוע שאי"צ לביאת מים.דעת הנוב"י (יו"ד קמא סי' ס"ד ותנינא סי' קל"ה) לענין או"מ באשה דלמעלה ממקום שהשמש דש חשיב בלוע בודאי ולמטה מזה הוי נדון בגמ'. וזה תואם עם דברי הריטב"א הנ"ל שכתב דתקנו דין חציצה בביה"ס משום דלענין טומאה חשיב כמקום גלוי. ורעק"א מק' עליו מבית הקמטים אולם ביאר הנוב"י דשם איכא טומאת משא ואכמ"ל.
ורעק"א (שו"ת סי' ס') מביא דעת החוו"ד והשואל בנוב"י דס"ל דשיעור דבית הסתרים הוי מקום שהמים יכולים ליכנס שם בשעת טבילה. וכן דעת האבני נזר (סי' רנ"ה). ולדבריהם באו"מ כיון דאין המים נכנסים אלא בשפתו וקצת יותר, הרי רוב או"מ בלוע הוי אף קודם שמגיע למקום שהשמש דש. ומביאים ראי' מהא דכתבו הראשונים דבית הסתרים הוי תוך הפה והאוזן ולא דיברו על או"מ וע"כ דאין או"מ חשוב ביה"ס.
ודעת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"י) דרק מקום דלפעמים מגולה בעי ראוי לביאת מים ולא מקומות בחלל הגוף דלעולם מכוסים. ולכן בשפת האוזן צריך ליזהר מחציצה אולם בתוך חלל החוטם אי"צ ליזהר דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. וכתב שם ב' סברות, א' דכיון דאין עתיד להתגלות אין שום אדם מקפיד עליו. ב' דמה שהוא לגמרי מן החלל לאו בקפידה תלי' מילתא ואי"צ כלל ביאת מים. ואולי יש לתאום דבריו עם דברי הרשב"א הנ"ל דכתב דבית הסתרים פעמים מגולה הוי.
והנה מק' הגר"ש קלוגער בשו"ת קנאת סופרים על הרמ"ע מפאנו מכח הסוגיא והפוסקים וכתב דיותר יש לתמוה על החכמ"א דסותר עצמו בהאי ענינא. דכתב החכמ"א (כלל קי"ט) דתוך האזנים צ"ל ראוי לביאת מים ובבינת אדם (ס"ק י"ב) למד מדברי הרמ"ע מפאנו דתוך האוזן אי"צ לביאת מים. ויש להעיר על דבריו דאין קושיא מכל המקומות, דכמו שבתוך החוטם יש חילוק בגובה החלל ושלא כ"כ בגובע, כמו"כ הוי לענין האוזן דעמוק בתוך החלל אי"צ לביאת מים אבל בתוך האוזן ולא בעומק הוי בית הסתרים וצ"ל ראוי לביאת מים.
והנה יש להעיר על הרמ"ע מפאנו מהרמ"א (סעי' מ"ג) דכתב וז"ל י"א שאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך, גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהא ראויים לביאת מים, גם צריכה להסיר צואת החוטם, עכ"ל. והרי כיון דמקומות של נקבים אלו אינן ראויין להתגלות, לדעת הרמ"ע ל"ש בהו חציצה ומדוע צריכה לבדוק עצמה.
אולם יש ליישב, דביאר הגרעק"א (סי' ס') דמש"כ הרמ"א לבדוק עצמה אינו משום שהצואה והמי רגלים הנמצאים שם חוצצין, אלא מאחר שתצטרך לעצור עצמה הרי שפתי הרחם החיצונים יתדבקו זב"ז ויהא חשיב כקרצה שפתותיה. אמנם יש להעיר ע"ז דא"כ מה נאמר בצואת החוטם שהרי כתב הרמ"א שגם צריך להסיר צואת החוטם ולא שייך בזה סברת רעק"א.
וי"ל דיש כוונה אחרת בדברי הרמ"א. דכיון דיתכן דבשעת טבילה ממש יצא דבר החוצץ ממקום בלוע למקום החיצון צריכה לכתחילה להסירו קודם הטבילה. ולכן אף אם המי רגלים, והצואה נמצאים במקום שאינן חוציצין מ"מ כיון שטבע הגוף לדוחקם לחוץ ויוכלו לחוץ לכן תראה להסירן קודם לכן. ואולי מה"ט לא נקט שם הרמ"א להסיר גם צואת האוזן. אולם עכ"פ אין קו' מהרמ"א על הרמ"ע.
ונראה דשיטת השיטה לא נודע למי (קידושין כ"ה) תואם עם הרמ"ע מפאנו. דמק' השיטה לא נודע לי וז"ל צ"ע דבשלמא התם כתיב בלולה ואע"ג דלא הוי עיכובא בעינן ראוי לבילה אבל הכא כיון דשן טמון הוי לענין טבילה מ"ט בעינן ביה הראוי לביאת מים. וי"ל דמשום זימנין דמיגלי, וצ"ע מאי קמדמי ליה לר' זירא, עכ"ל.
וכוונתו דבשלמא בבילה אע"ג דיש פסוק המצריך בילה מ"מ אמר ר' זירא דבראוי לבילה סגי. אבל לענין טבילה כיון דיש פסוק דרק מה שמאבראי צריך טבילה מ"ט בעי ראוי לביאת מים במקומות שבגוף שאינן מאבראי. וע"ז תי' כיון דלפעמים מיגלו איברים אלו לכן תקנו בו חכמים דין ראוי לביאת מים. ומ"מ מתקשה במה שייך זה לר' זירא.
אולם עכ"פ מבואר מדבריו דרק באיברים דלפעמים יכולין להתגלות שייך להצריך ראוי לביאת מים אבל האיברים דל"ש שיתגלו א"צ להיות ראויים לביאת מים. הרי דדבריו כדברי הרמ"ע מפאנו.
והנה כתב השו"ע (סעי' כ"ה) וז"ל אם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטים שלה ונמצא בהם דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה. ואם לא נמצא עלי' דבר חוצץ אע"פ שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש.
ובביאור האי דינא כתב הט"ז (סי' קצ"ט ס"ק י"א) דכיון שהוא מקום נסתר אין דרך לבוא שם דבר החוצץ מש"ה אין בזה חשש אם לא במידי דמוכח. ויש לעיין בזה דתוך הפה הוי בית הסתרים וע"כ הוי דרך שיבואו דברים החוצצים לשם. וכן מעורר הסד"ט שם.
וכתב הש"ך (ס"ק ל"ב) בשם העט"ז והמעדני מלך דהטעם הוי כיון דבביה"ס יש מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר הטבילה. והיינו דיש לנו הוכחה מהא דאין שם חציצה לאחר הטבילה דגם קודם הטבילה לא היה שם חציצה כיון דלא היה נאבד.
ומדוייק מדבריהם דאם נמצא שם חציצה דלא עלתה לה טבילה. וא"כ צ"ע מהסעיף הבא (סעי' כ"ו) שכתב השו"ע וז"ל אם לא בדקה קודם הטבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין ואח"כ בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה, עכ"ל. הרי דמיקל השו"ע אם לא בדקה ונתעסקה בכתמים. וצ"ע דאם צריך בירור שלא היה שם קודם הטבילה ורק דבבית הסתרים יכול לעשות בירור זה אח"כ, הרי בהא דמצאה עצם אין לנו הוכחה זו ולא תעלה לה טבילה מכח החסרון בבדיקה. וכן מק' רעק"א.
אולם דעת הש"ך שם דלא כהעט"ז וכתב וז"ל ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן לקולא כדלקמן סעי' כ"ו, וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בטושו"ע לקמן סי' קצ"ט ס"ט, עכ"ל. הרי דדעת הש"ך דאף אם אין הוכחה שלא היתה החציצה בבית הסתרים בשעת טבילה, מ"מ כיון שאי"צ ביאת מים בפועל לכן מקלינן בספק חציצה. ומתקשה רעק"א גם בזה מהא דסעי' כ"ו דהתם אין בדיקה כלל כיון דמצאה חציצה.
ואולי י"ל דלדעת הש"ך ל"צ ראי' ברורה שלא היתה חציצה בבית הסתרים בשעת טבילה, ואם יש עכ"פ ספק עלתה לה טבילה. אולם דבר זה צ"ע שהרי כיון די"ל דדין דצריך להיות ראוי לביאת מים בביה"ס הוי דאורייתא א"כ כשיש ספק אם היה ראוי לביאת מים צ"ל ספק דאורייתא ומ"ט מקילינן בזה.
וי"ל דאף דמדוייק בטור בסי' קצ"ט דטעם ב' הדינים הנ"ל, הא דא"צ בדיקה קודם הטבילה דוקא בביה"ס והא דעלתה לה טבילה אם מצאה חציצה שם אחר שנתעסקה, הוי משום דבבית הסתרים אי"צ אלא ראוי לביאת מים וכן דייק הש"ך מדבריו, מ"מ אינו מדוייק כן בדברי הראב"ד בבעלה"נ. שהרי כתב הראב"ד דמעובדא דשפחת רבי יש ללמוד דאם לא הדיחה בית הקמטים ובית הסתרים שלה ולא נמצא בהן דבר החוצץ אע"פ שלא בדקה קודם טבילה, עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש. והיינו דינא דסעי' כ"ה. ובזה לא כתב טעם דרק צריך ראוי לביאת מים אלא דל"ד לבדיקת הגוף.
ואח"כ כתב ותו שמעינן דהיכא דלא בדקה קודם טבילה וכו' ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שאכלה או שנתעסקה בכתמים ובתבשילים וכו' מסתברא דבכה"ג לקולא תלינן בהו ואמרינן בתר טבילה עיילי בה הואיל ואין צריכים שיבא בהן מים. וזהו דינא דסעי' כ"ו ובזה כתב הטעם דביה"ס אי"צ אלא שיהי' ראוי לביאת מים.
והנה החדרי דעה ועוד אחרונים מבארים החילוק בין ספק חציצה במקום הגלוי לספק חציצה בבית הסתרים, ע"פ מה שנחלקו האחרונים בספק דניקב הוושט. דדעת הכו"פ ודעימיה דכיון דל"מ שחיטה אם ניקב הושט א"כ אין להקל במקום ספק ניקב כיון דיש ספק על גוף השחיטה. אבל דעת החוו"ד (כללי ספיקות), השב שמעתתא והחת"ס (יו"ד סי' כ"ה) דאין זה נחשב ספק בשחיטה עצמה כיון דאינו אלא שאלה אם מהני השחיטה אבל מ"מ אין ספק בגוף מעשה השחיטה.
וכן יש לומר לענין טבילה דכיון דצריך ביאת מים במקום הגלוי אם יש ספק על חציצה ה"ז ספק במעשה הטבילה עצמו דאולי לא היתה ביאת מים במקום ההוא. ולכן ל"מ נתעסקה לחוד לתלות שבאה החציצה אחר הטבילה. אבל ספק חציצה בבית הסתרים, כיון דאי"צ לביאת מים הרי לא הוי ספק במעשה הטבילה, דאף דחציצה בביה"ס פוסל את הטבילה מ"מ ל"ה זה אלא פסלות בטבילה ולא חסרון במעשה הטבילה. וממילא כיון דאין ספק על מעשה הטבילה, וי"ל דחזקת איסור כבר פקע ע"י עצם מעשה הטבילה, ורק דיש ספק אם הטבילה מ"מ פסולה, בזה יש להקל אם יש תליה דנתעסקה, דעי"ז נאמר דנחשב כודאי טבל ואין ריעותא מהחציצה.
ורק דיש להעיר דבשלמא אם דין ראוי לביאת מים בביה"ס הוי דין חדש דרבנן י"ל דהוי רק פסלות בטבילה, אבל אם הוי דין דאורייתא ורק ממועט מביאת מים בפועל האם נאמר דהוי רק פסלות בהטבילה. והא זה לא דין חדש דצריך ראוי לביאת מים בלחוד דלולי הדרשא דאף כל מאבראי בעצם היה צ"ל שם ביאת מים מכח יתורא דכל, ואף דיש דרשא דאי"צ להיות אלא ראוי לביאת מים אבל מ"מ הוי חלק מהטבילה. ואולי י"ל דמ"מ כיון דל"צ בפועל הביאת מים ממילא ל"ה יותר מפסלות בטבילה.
ואם לא בדקה קודם טבילה ולא נתעסקה אחר הטבילה בחציצות דבעצם הו"ל למימר דלא עלתה לה טבילה כיון דאולי היתה שם חציצה, מ"מ אם ע"י בדיקה אחר הטבילה יש הוכחה דלא היתה פסלות דחציצה בביה"ס בשעת טבילה עלתה לה טבילה, והיינו דינא דסעי' כ"ה. וזהו שכתב הראב"ד בטעם הדין דל"ד לבדיקת הגוף דל"מ בדיקה אח"כ כיון דהחציצה היתה יכולה ליפול במים ואין ראי' מזה שלא היתה שם בשעת טבילה, משא"כ בביה"ס דיש הוכחה מבדיקה דאח"כ ג"כ.
ולפי"ז עלה לנו ישוב טוב למש"כ הלבוש והמעדני מלך דכדי להכשיר הטבילה ע"י בדיקה אחר הטבילה צריך הוכחה שאם אינו כאן עכשיו גם לא היתה כאן לפני כן. אולם אין צ"ל שיש דין שצריך ממש בירור והוכחה ע"ז אלא דזהו טעם דיכולה לבדוק אח"כ ג"כ.
ולפי"ז יש קצת ישוב על קו' רעק"א דחלוק ביסוד הדין אם מצאה חציצה דמטיל ספק על הטבילה וע"י נתעסקה משווה כודאי טבל מהא דלא בדקה וגם עתה לא מצאה כלום דמועיל בדיקה אח"כ כיון דיש הוכחה. דאין דין שצריכה דוקא הוכחה (וי"ל דדין בדיקה בביה"ס ל"ה לעיכובא) אלא זהו טעם דמועיל בדיקה אח"כ. אולם בהא דסעי' כ"ו דיש ריעותא, הטעם דמהני הטבילה הוי משום דחשבינן כודאי בא אח"כ ע"י שנתעסקה. וי"ל עוד דשם יש כעין בדיקה ג"כ דחוץ ממה שנמצא שיש לתלות בנתעסקה לא מצאה כלום. וכל קו' רעק"א היתה מצד צורך ההוכחה.
ויש לעיין אם הרוקח שמביא הש"ך בסעיף כ"ו חולק על הא דסעיף כ"ה ג"כ. דאולי אינו חולק אלא כשנמצא ריעותא ורק דיש אופן ליישבו ע"י שנתעסקה.
והנה המחה"ש (ס"ק ל"ג) כתב דהרוקח חולק ג"כ על דינא דסעי' כ"ה. אולם מדברי הלחם ושמלה בדעת הש"ך והחדרי דעה נראה דלא פליג בזה. וכתב החדרי דעה דהרוקח יבאר דינא דסעי' כ"ה ע"ד הלבוש והמעדני מלך, דע"כ הדין אמת דכן מוכרח מהא דשפחתו של רבי, דרק כיון דמצאה עצם לא עלתה לה טבילה.
והנה נחלקו ר' הונא ור' חסדא בחולין (י.) אם שחט בסכין ונמצאת פגומה ושבר בה עצמות לאחר השחיטה אם השחיטה כשירה. ר' הונא פוסל ור' חסדא מכשיר. ומק' הגמ' על ר"ח מהא דטבל ועלה ונמצא עלי' דבר חוצץ אע"פ שנתעסקה כל היום לא עלתה לה טבילה. ודוחה הגמ' דבהא דסכין הסכין איתרא ולא הבהמה. משא"כ בטבילה הריעותא באשה הטובלת דיש לה חזקת טומאה.
ומסיק הגמ' דהלכתא כר' הונא אם לא שיבר עצמות וכר' חסדא אם שיבר עצמות. ויש לפרש המסקנא בב' אופנים. או דסברת סכין איתראי אינה קיימת למסקנא וא"כ ע"כ דחשבינן כודאי נפגם ע"י שבירת העצמות דאח"כ ולכן אין ריעותא כלל. ובאופן דא"כ גם בחציצה י"ל כן כשנתעסקה. או די"ל דרק יש להקל בצירוף סברת סכין איתראי בהמה לא איתראי, וא"כ בחציצה דהריעותא בגוף הטובלת ה"ז טבילה פסולה. ומשמעות התוס' דקיימת סברת סכין איתראי בהמה לא איתראי למסקנא. אבל בר"ן מבואר דאי"צ סברא זו למסקנא וכיון דהסכין היה בחזקת בדוק ושיבר בו עצמות אין ריעותא כלל.
ויש להק' לפי הר"ן דאין ריעותא כלל כששיבר עצמות אח"כ כמו"כ יהא בטבילה כשנתעסקה אח"כ ומדוע לא עלתה לה טבילה. וע"כ כיון דיש דין דחפיפה ועיון קודם טבילה כדמבואר בב"ק (פב.) והיא לא עיינה לא סגי לה שאין כאן ריעותא מצד מה שמצאה כיון דנתעסקה, דמ"מ כיון דלא עיינה אין לנו בירור שלא היתה חציצה עליה בשעת טבילה. ואף באופן דיודעת בבירור דהחציצה בין כה לא היתה על יותר ממיעוט הגוף דלא היתה חוצצת מדאורייתא מ"מ אם לא עיינה לא עלתה לה טבילה כיון דיש דין שצריכה עיון. ונראה מהגמ' שם דזהו חלק מורחץ את בשרו במים דרק ע"י עיון יש קיום בזה.
אולם בביה"ס י"ל דחלוק, דכיון דדין עיון נלמד מורחץ את בשרו וזהו פרט ברחיצה דל"ש בלא עיון, א"כ בביה"ס דל"צ הרחיצה בפועל כמו"כ ל"צ העיון לעיכובא. וזה יתכן להיות הביאור בהא דסעי' כ"ה לדעת הש"ך דמהני בירור אח"כ.
וממילא בדינא דסעי' כ"ו י"ל דדעת הראב"ד כדעת הר"ן דלמסקנת הסוגיא אין ריעותא כלל כשנתעסקה והא דלא עלתה לה טבילה אינו אלא מכח חסרון העיון, וכיון דאי"צ זה בביה"ס לעיכובא עלתה לה טבילה.
ויש לומר דגם הרוקח החולק על הדין סעי' כ"ו אינו חולק על כל היסוד הזה של עיון ובדיקה בביה"ס, אלא י"ל דס"ל כהתוס' דלמסקנא צריך ג"כ הא דסכין איתראי בהמה לא איתראי וא"כ בחציצה דהריעותא על גוף האשה ל"מ הטבילה.
וכן מדוייק בהש"ך דרק מביא הרוקח על סעי' כ"ו וכנראה דמודה בסעי' כ"ה. ובאמת דיש לצרף דבסעי' כ"ה יש סברת הלבוש והמעדני מלך וא"כ יכול הרוקח להודות בזה כיון דלא מצאה ריעותא.
ויש להעיר על הש"ך בס"ק ל' שכתב שיש עלי' חיוב לבדוק דין שיניה קודם טבילה דאולי תשכח אח"כ. וצ"ע כיון דבדיעבד שרי למה חיישינן שמא תשכח והא כה"ג בעלמא לא חיישינן.
והנה בנוגע הא דסעי' כ"ו יש סתירה בחכמ"א. דמביא (כלל ק"כ סעי' י"ד) הא דכתב הש"ך להחמיר כהרוקח. אולם בסעי' י"ח שם כשעסיק באותו ענין אינו מביא שיש להחמיר. ולדינא כתבו העצי לבונה והבית לחם יהודא דאף דיש להחמיר לכתחילה מ"מ בדיעבד או כשכבר עבר הלילה אי"צ להחמיר.
ויש לעיין אם נתעסקה בכתמים אלו בין לפני הטבילה ובין לאחר הטבילה האם עדיין יש להקל לדעת הראב"ד, דאולי בזה גרע טפי. והנה אם ענין דנתעסקה הוי דאין ריעותא דודאי בא מזמן ההוא כהר"ן וכן רצינו לומר בדעת הראב"ד, א"כ אם נתעסקה גם קודם אין לומר כן.
אולם הרוקח הנ"ל עסיק במעשה דאכלה בשר ולא ידעה אם הבשר שמצאה בין שיניה אחר הטבילה היה מבשר שאכלה קודם הטבילה או מבשר שאכלה אח"כ, וכתב ע"ז דצריכה טבילה שנית, ומוכח דמיירי בנתעסקה גם קודם הטבילה ובזה כתב להחמיר. ובעצם היה אפשר לומר דגם הראב"ד יחמיר בזה כיון דנסעסקה גם קודם הטבילה. וא"כ יתכן דהרוקח יודה להראב"ד באופן דרק נתעסקה אח"כ. אולם א"כ לא פליגי הראב"ד והרוקח ומנ"ל להש"ך דפליגי. וע"כ דמבואר מהש"ך דלא כהנ"ל, ולדעת הראב"ד יש להקל בכל ענין.
והנה הא דבית הסתרים ל"צ ביאת מים ילפינן בתורת כהנים מדכתיב וידיו לא שטף במים דרק מה דהוי דומיא דידיו צריך ביאת מים, ומה ידיו מאבראי אף כל מאבראי. ובקידושין (כה.) ילפינן כן מורחץ בשרו במים, דמה בשרו מאבראי אף כל מאבראי. [וכתבו המפרשים דצריכי ב' קראי, א' לבלוע דאי"צ אפילו ביאת מים וא' לבית הסתרים דצריך להיות עכ"פ ראוי לביאת מים]. וכתבו שם התוס' וז"ל וא"ת בטבילה מנ"ל דבעינן ראוי וי"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפילו בית הסתרים, וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וזה ממעט בית הסתרים, מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפילו בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים, עכ"ל.
ולפי דברי התוס' הא דבעינן ראוי לביאת מים הוי מדאורייתא. אולם הריטב"א כתב בשם רבו דהוי דרבנן דתקנו כן כיון דלענין טומאה חשיב כמקום גלוי. וכן הרמב"ן מביא בשם י"א דהוי רק דרבנן, וכן מביא הרשב"א י"א דהוי רק דרבנן והצריכו כן כיון דלפעמים הם נגלין.
ולהלכה נחלקו הפוסקים בזה. י"א דהוי דאורייתא וי"א דהוי דרבנן וי"א דעכ"פ יש לעשות צירוף עם השיטות הסוברות דהוי דרבנן.
אולם לשיטת התוס' ודעימייהו יש לעיין כיון דילפינן מקרא דבית הסתרים צ"ל ראוי לביאת מים היכי משכחת לה חציצה בבית הסתרים מדאורייתא והא כל בית הסתרים ל"ה אלא מיעוט הגוף.
והציעו האחרונים כמה מהלכים בזה. הזכרון יוסף (סי' י') כתב דאם מעכב ביאת המים לבית הסתרים ה"ז עיכוב מדאורייתא. ולא משום חציצה אלא דחסר בביאת מים ודמי לטובל כשחלק מהגוף אינו תוך המים.
דעת הסד"ט (ס"ק כ"ג) דמיירי כשיש חציצה כבר על חלק מהגוף ומשלים חציצה בבית הסתרים להיות רוב הגוף. וכ"כ המקנה (קידושין כה:). ויש לדון קצת בזה דחציצה על מיעוט הגוף אינו מעכב כיון דיש שם טבילה ע"י נגיעת מים ברוב הגוף ובטילה החציצה להגוף לענין הטבילה וכמו שהרחבנו בזה לשעבר. וא"כ אם יש נגיעת מים ברוב הגוף שצריך לנגיעת מים, אף אם יש חציצה על רוב הגוף ע"י צירוף החציצה בבית הסתרים, למה לא תעלה לה הטבילה. וע"כ דלדידהו בית הסתרים חשיב חלק מהגוף ממש ומיקרי בא אל המים ע"י שראוי לביאת מים. וצע"ע.
דעת הקרית ספר (פ"ב דמקואות) והצפנת פענח (ח"א סי' נ"ו וס"ד) דאם הונח דבר החוצץ בכוונה למנוע ביאת מים חוצץ מה"ת אפילו במיעוט הגוף. ועפ"ז כתב הקרית ספר דזהו אופן החציצה בביה"ס. אולם כנראה דאין דעת הפוסקים מסכמת לסברא זו שהרי דנו אודות הנחת מוך באוזן לעכב ביאת המים. אא"כ נחוק דשם מונע מים מלהגיע רק למקום בלוע שאי"צ לביאת מים.
ויש לדון עד היכן הוי בית הסתרים ומתי כבר נחשב בלוע שאי"צ לביאת מים.דעת הנוב"י (יו"ד קמא סי' ס"ד ותנינא סי' קל"ה) לענין או"מ באשה דלמעלה ממקום שהשמש דש חשיב בלוע בודאי ולמטה מזה הוי נדון בגמ'. וזה תואם עם דברי הריטב"א הנ"ל שכתב דתקנו דין חציצה בביה"ס משום דלענין טומאה חשיב כמקום גלוי. ורעק"א מק' עליו מבית הקמטים אולם ביאר הנוב"י דשם איכא טומאת משא ואכמ"ל.
ורעק"א (שו"ת סי' ס') מביא דעת החוו"ד והשואל בנוב"י דס"ל דשיעור דבית הסתרים הוי מקום שהמים יכולים ליכנס שם בשעת טבילה. וכן דעת האבני נזר (סי' רנ"ה). ולדבריהם באו"מ כיון דאין המים נכנסים אלא בשפתו וקצת יותר, הרי רוב או"מ בלוע הוי אף קודם שמגיע למקום שהשמש דש. ומביאים ראי' מהא דכתבו הראשונים דבית הסתרים הוי תוך הפה והאוזן ולא דיברו על או"מ וע"כ דאין או"מ חשוב ביה"ס.
ודעת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"י) דרק מקום דלפעמים מגולה בעי ראוי לביאת מים ולא מקומות בחלל הגוף דלעולם מכוסים. ולכן בשפת האוזן צריך ליזהר מחציצה אולם בתוך חלל החוטם אי"צ ליזהר דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. וכתב שם ב' סברות, א' דכיון דאין עתיד להתגלות אין שום אדם מקפיד עליו. ב' דמה שהוא לגמרי מן החלל לאו בקפידה תלי' מילתא ואי"צ כלל ביאת מים. ואולי יש לתאום דבריו עם דברי הרשב"א הנ"ל דכתב דבית הסתרים פעמים מגולה הוי.
והנה מק' הגר"ש קלוגער בשו"ת קנאת סופרים על הרמ"ע מפאנו מכח הסוגיא והפוסקים וכתב דיותר יש לתמוה על החכמ"א דסותר עצמו בהאי ענינא. דכתב החכמ"א (כלל קי"ט) דתוך האזנים צ"ל ראוי לביאת מים ובבינת אדם (ס"ק י"ב) למד מדברי הרמ"ע מפאנו דתוך האוזן אי"צ לביאת מים. ויש להעיר על דבריו דאין קושיא מכל המקומות, דכמו שבתוך החוטם יש חילוק בגובה החלל ושלא כ"כ בגובע, כמו"כ הוי לענין האוזן דעמוק בתוך החלל אי"צ לביאת מים אבל בתוך האוזן ולא בעומק הוי בית הסתרים וצ"ל ראוי לביאת מים.
והנה יש להעיר על הרמ"ע מפאנו מהרמ"א (סעי' מ"ג) דכתב וז"ל י"א שאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך, גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהא ראויים לביאת מים, גם צריכה להסיר צואת החוטם, עכ"ל. והרי כיון דמקומות של נקבים אלו אינן ראויין להתגלות, לדעת הרמ"ע ל"ש בהו חציצה ומדוע צריכה לבדוק עצמה.
אולם יש ליישב, דביאר הגרעק"א (סי' ס') דמש"כ הרמ"א לבדוק עצמה אינו משום שהצואה והמי רגלים הנמצאים שם חוצצין, אלא מאחר שתצטרך לעצור עצמה הרי שפתי הרחם החיצונים יתדבקו זב"ז ויהא חשיב כקרצה שפתותיה. אמנם יש להעיר ע"ז דא"כ מה נאמר בצואת החוטם שהרי כתב הרמ"א שגם צריך להסיר צואת החוטם ולא שייך בזה סברת רעק"א.
וי"ל דיש כוונה אחרת בדברי הרמ"א. דכיון דיתכן דבשעת טבילה ממש יצא דבר החוצץ ממקום בלוע למקום החיצון צריכה לכתחילה להסירו קודם הטבילה. ולכן אף אם המי רגלים, והצואה נמצאים במקום שאינן חוציצין מ"מ כיון שטבע הגוף לדוחקם לחוץ ויוכלו לחוץ לכן תראה להסירן קודם לכן. ואולי מה"ט לא נקט שם הרמ"א להסיר גם צואת האוזן. אולם עכ"פ אין קו' מהרמ"א על הרמ"ע.
ונראה דשיטת השיטה לא נודע למי (קידושין כ"ה) תואם עם הרמ"ע מפאנו. דמק' השיטה לא נודע לי וז"ל צ"ע דבשלמא התם כתיב בלולה ואע"ג דלא הוי עיכובא בעינן ראוי לבילה אבל הכא כיון דשן טמון הוי לענין טבילה מ"ט בעינן ביה הראוי לביאת מים. וי"ל דמשום זימנין דמיגלי, וצ"ע מאי קמדמי ליה לר' זירא, עכ"ל.
וכוונתו דבשלמא בבילה אע"ג דיש פסוק המצריך בילה מ"מ אמר ר' זירא דבראוי לבילה סגי. אבל לענין טבילה כיון דיש פסוק דרק מה שמאבראי צריך טבילה מ"ט בעי ראוי לביאת מים במקומות שבגוף שאינן מאבראי. וע"ז תי' כיון דלפעמים מיגלו איברים אלו לכן תקנו בו חכמים דין ראוי לביאת מים. ומ"מ מתקשה במה שייך זה לר' זירא.
אולם עכ"פ מבואר מדבריו דרק באיברים דלפעמים יכולין להתגלות שייך להצריך ראוי לביאת מים אבל האיברים דל"ש שיתגלו א"צ להיות ראויים לביאת מים. הרי דדבריו כדברי הרמ"ע מפאנו.
והנה כתב השו"ע (סעי' כ"ה) וז"ל אם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטים שלה ונמצא בהם דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה. ואם לא נמצא עלי' דבר חוצץ אע"פ שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש.
ובביאור האי דינא כתב הט"ז (סי' קצ"ט ס"ק י"א) דכיון שהוא מקום נסתר אין דרך לבוא שם דבר החוצץ מש"ה אין בזה חשש אם לא במידי דמוכח. ויש לעיין בזה דתוך הפה הוי בית הסתרים וע"כ הוי דרך שיבואו דברים החוצצים לשם. וכן מעורר הסד"ט שם.
וכתב הש"ך (ס"ק ל"ב) בשם העט"ז והמעדני מלך דהטעם הוי כיון דבביה"ס יש מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר הטבילה. והיינו דיש לנו הוכחה מהא דאין שם חציצה לאחר הטבילה דגם קודם הטבילה לא היה שם חציצה כיון דלא היה נאבד.
ומדוייק מדבריהם דאם נמצא שם חציצה דלא עלתה לה טבילה. וא"כ צ"ע מהסעיף הבא (סעי' כ"ו) שכתב השו"ע וז"ל אם לא בדקה קודם הטבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין ואח"כ בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה, עכ"ל. הרי דמיקל השו"ע אם לא בדקה ונתעסקה בכתמים. וצ"ע דאם צריך בירור שלא היה שם קודם הטבילה ורק דבבית הסתרים יכול לעשות בירור זה אח"כ, הרי בהא דמצאה עצם אין לנו הוכחה זו ולא תעלה לה טבילה מכח החסרון בבדיקה. וכן מק' רעק"א.
אולם דעת הש"ך שם דלא כהעט"ז וכתב וז"ל ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן לקולא כדלקמן סעי' כ"ו, וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בטושו"ע לקמן סי' קצ"ט ס"ט, עכ"ל. הרי דדעת הש"ך דאף אם אין הוכחה שלא היתה החציצה בבית הסתרים בשעת טבילה, מ"מ כיון שאי"צ ביאת מים בפועל לכן מקלינן בספק חציצה. ומתקשה רעק"א גם בזה מהא דסעי' כ"ו דהתם אין בדיקה כלל כיון דמצאה חציצה.
ואולי י"ל דלדעת הש"ך ל"צ ראי' ברורה שלא היתה חציצה בבית הסתרים בשעת טבילה, ואם יש עכ"פ ספק עלתה לה טבילה. אולם דבר זה צ"ע שהרי כיון די"ל דדין דצריך להיות ראוי לביאת מים בביה"ס הוי דאורייתא א"כ כשיש ספק אם היה ראוי לביאת מים צ"ל ספק דאורייתא ומ"ט מקילינן בזה.
וי"ל דאף דמדוייק בטור בסי' קצ"ט דטעם ב' הדינים הנ"ל, הא דא"צ בדיקה קודם הטבילה דוקא בביה"ס והא דעלתה לה טבילה אם מצאה חציצה שם אחר שנתעסקה, הוי משום דבבית הסתרים אי"צ אלא ראוי לביאת מים וכן דייק הש"ך מדבריו, מ"מ אינו מדוייק כן בדברי הראב"ד בבעלה"נ. שהרי כתב הראב"ד דמעובדא דשפחת רבי יש ללמוד דאם לא הדיחה בית הקמטים ובית הסתרים שלה ולא נמצא בהן דבר החוצץ אע"פ שלא בדקה קודם טבילה, עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש. והיינו דינא דסעי' כ"ה. ובזה לא כתב טעם דרק צריך ראוי לביאת מים אלא דל"ד לבדיקת הגוף.
ואח"כ כתב ותו שמעינן דהיכא דלא בדקה קודם טבילה וכו' ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שאכלה או שנתעסקה בכתמים ובתבשילים וכו' מסתברא דבכה"ג לקולא תלינן בהו ואמרינן בתר טבילה עיילי בה הואיל ואין צריכים שיבא בהן מים. וזהו דינא דסעי' כ"ו ובזה כתב הטעם דביה"ס אי"צ אלא שיהי' ראוי לביאת מים.
והנה החדרי דעה ועוד אחרונים מבארים החילוק בין ספק חציצה במקום הגלוי לספק חציצה בבית הסתרים, ע"פ מה שנחלקו האחרונים בספק דניקב הוושט. דדעת הכו"פ ודעימיה דכיון דל"מ שחיטה אם ניקב הושט א"כ אין להקל במקום ספק ניקב כיון דיש ספק על גוף השחיטה. אבל דעת החוו"ד (כללי ספיקות), השב שמעתתא והחת"ס (יו"ד סי' כ"ה) דאין זה נחשב ספק בשחיטה עצמה כיון דאינו אלא שאלה אם מהני השחיטה אבל מ"מ אין ספק בגוף מעשה השחיטה.
וכן יש לומר לענין טבילה דכיון דצריך ביאת מים במקום הגלוי אם יש ספק על חציצה ה"ז ספק במעשה הטבילה עצמו דאולי לא היתה ביאת מים במקום ההוא. ולכן ל"מ נתעסקה לחוד לתלות שבאה החציצה אחר הטבילה. אבל ספק חציצה בבית הסתרים, כיון דאי"צ לביאת מים הרי לא הוי ספק במעשה הטבילה, דאף דחציצה בביה"ס פוסל את הטבילה מ"מ ל"ה זה אלא פסלות בטבילה ולא חסרון במעשה הטבילה. וממילא כיון דאין ספק על מעשה הטבילה, וי"ל דחזקת איסור כבר פקע ע"י עצם מעשה הטבילה, ורק דיש ספק אם הטבילה מ"מ פסולה, בזה יש להקל אם יש תליה דנתעסקה, דעי"ז נאמר דנחשב כודאי טבל ואין ריעותא מהחציצה.
ורק דיש להעיר דבשלמא אם דין ראוי לביאת מים בביה"ס הוי דין חדש דרבנן י"ל דהוי רק פסלות בטבילה, אבל אם הוי דין דאורייתא ורק ממועט מביאת מים בפועל האם נאמר דהוי רק פסלות בהטבילה. והא זה לא דין חדש דצריך ראוי לביאת מים בלחוד דלולי הדרשא דאף כל מאבראי בעצם היה צ"ל שם ביאת מים מכח יתורא דכל, ואף דיש דרשא דאי"צ להיות אלא ראוי לביאת מים אבל מ"מ הוי חלק מהטבילה. ואולי י"ל דמ"מ כיון דל"צ בפועל הביאת מים ממילא ל"ה יותר מפסלות בטבילה.
ואם לא בדקה קודם טבילה ולא נתעסקה אחר הטבילה בחציצות דבעצם הו"ל למימר דלא עלתה לה טבילה כיון דאולי היתה שם חציצה, מ"מ אם ע"י בדיקה אחר הטבילה יש הוכחה דלא היתה פסלות דחציצה בביה"ס בשעת טבילה עלתה לה טבילה, והיינו דינא דסעי' כ"ה. וזהו שכתב הראב"ד בטעם הדין דל"ד לבדיקת הגוף דל"מ בדיקה אח"כ כיון דהחציצה היתה יכולה ליפול במים ואין ראי' מזה שלא היתה שם בשעת טבילה, משא"כ בביה"ס דיש הוכחה מבדיקה דאח"כ ג"כ.
ולפי"ז עלה לנו ישוב טוב למש"כ הלבוש והמעדני מלך דכדי להכשיר הטבילה ע"י בדיקה אחר הטבילה צריך הוכחה שאם אינו כאן עכשיו גם לא היתה כאן לפני כן. אולם אין צ"ל שיש דין שצריך ממש בירור והוכחה ע"ז אלא דזהו טעם דיכולה לבדוק אח"כ ג"כ.
ולפי"ז יש קצת ישוב על קו' רעק"א דחלוק ביסוד הדין אם מצאה חציצה דמטיל ספק על הטבילה וע"י נתעסקה משווה כודאי טבל מהא דלא בדקה וגם עתה לא מצאה כלום דמועיל בדיקה אח"כ כיון דיש הוכחה. דאין דין שצריכה דוקא הוכחה (וי"ל דדין בדיקה בביה"ס ל"ה לעיכובא) אלא זהו טעם דמועיל בדיקה אח"כ. אולם בהא דסעי' כ"ו דיש ריעותא, הטעם דמהני הטבילה הוי משום דחשבינן כודאי בא אח"כ ע"י שנתעסקה. וי"ל עוד דשם יש כעין בדיקה ג"כ דחוץ ממה שנמצא שיש לתלות בנתעסקה לא מצאה כלום. וכל קו' רעק"א היתה מצד צורך ההוכחה.
ויש לעיין אם הרוקח שמביא הש"ך בסעיף כ"ו חולק על הא דסעיף כ"ה ג"כ. דאולי אינו חולק אלא כשנמצא ריעותא ורק דיש אופן ליישבו ע"י שנתעסקה.
והנה המחה"ש (ס"ק ל"ג) כתב דהרוקח חולק ג"כ על דינא דסעי' כ"ה. אולם מדברי הלחם ושמלה בדעת הש"ך והחדרי דעה נראה דלא פליג בזה. וכתב החדרי דעה דהרוקח יבאר דינא דסעי' כ"ה ע"ד הלבוש והמעדני מלך, דע"כ הדין אמת דכן מוכרח מהא דשפחתו של רבי, דרק כיון דמצאה עצם לא עלתה לה טבילה.
והנה נחלקו ר' הונא ור' חסדא בחולין (י.) אם שחט בסכין ונמצאת פגומה ושבר בה עצמות לאחר השחיטה אם השחיטה כשירה. ר' הונא פוסל ור' חסדא מכשיר. ומק' הגמ' על ר"ח מהא דטבל ועלה ונמצא עלי' דבר חוצץ אע"פ שנתעסקה כל היום לא עלתה לה טבילה. ודוחה הגמ' דבהא דסכין הסכין איתרא ולא הבהמה. משא"כ בטבילה הריעותא באשה הטובלת דיש לה חזקת טומאה.
ומסיק הגמ' דהלכתא כר' הונא אם לא שיבר עצמות וכר' חסדא אם שיבר עצמות. ויש לפרש המסקנא בב' אופנים. או דסברת סכין איתראי אינה קיימת למסקנא וא"כ ע"כ דחשבינן כודאי נפגם ע"י שבירת העצמות דאח"כ ולכן אין ריעותא כלל. ובאופן דא"כ גם בחציצה י"ל כן כשנתעסקה. או די"ל דרק יש להקל בצירוף סברת סכין איתראי בהמה לא איתראי, וא"כ בחציצה דהריעותא בגוף הטובלת ה"ז טבילה פסולה. ומשמעות התוס' דקיימת סברת סכין איתראי בהמה לא איתראי למסקנא. אבל בר"ן מבואר דאי"צ סברא זו למסקנא וכיון דהסכין היה בחזקת בדוק ושיבר בו עצמות אין ריעותא כלל.
ויש להק' לפי הר"ן דאין ריעותא כלל כששיבר עצמות אח"כ כמו"כ יהא בטבילה כשנתעסקה אח"כ ומדוע לא עלתה לה טבילה. וע"כ כיון דיש דין דחפיפה ועיון קודם טבילה כדמבואר בב"ק (פב.) והיא לא עיינה לא סגי לה שאין כאן ריעותא מצד מה שמצאה כיון דנתעסקה, דמ"מ כיון דלא עיינה אין לנו בירור שלא היתה חציצה עליה בשעת טבילה. ואף באופן דיודעת בבירור דהחציצה בין כה לא היתה על יותר ממיעוט הגוף דלא היתה חוצצת מדאורייתא מ"מ אם לא עיינה לא עלתה לה טבילה כיון דיש דין שצריכה עיון. ונראה מהגמ' שם דזהו חלק מורחץ את בשרו במים דרק ע"י עיון יש קיום בזה.
אולם בביה"ס י"ל דחלוק, דכיון דדין עיון נלמד מורחץ את בשרו וזהו פרט ברחיצה דל"ש בלא עיון, א"כ בביה"ס דל"צ הרחיצה בפועל כמו"כ ל"צ העיון לעיכובא. וזה יתכן להיות הביאור בהא דסעי' כ"ה לדעת הש"ך דמהני בירור אח"כ.
וממילא בדינא דסעי' כ"ו י"ל דדעת הראב"ד כדעת הר"ן דלמסקנת הסוגיא אין ריעותא כלל כשנתעסקה והא דלא עלתה לה טבילה אינו אלא מכח חסרון העיון, וכיון דאי"צ זה בביה"ס לעיכובא עלתה לה טבילה.
ויש לומר דגם הרוקח החולק על הדין סעי' כ"ו אינו חולק על כל היסוד הזה של עיון ובדיקה בביה"ס, אלא י"ל דס"ל כהתוס' דלמסקנא צריך ג"כ הא דסכין איתראי בהמה לא איתראי וא"כ בחציצה דהריעותא על גוף האשה ל"מ הטבילה.
וכן מדוייק בהש"ך דרק מביא הרוקח על סעי' כ"ו וכנראה דמודה בסעי' כ"ה. ובאמת דיש לצרף דבסעי' כ"ה יש סברת הלבוש והמעדני מלך וא"כ יכול הרוקח להודות בזה כיון דלא מצאה ריעותא.
ויש להעיר על הש"ך בס"ק ל' שכתב שיש עלי' חיוב לבדוק דין שיניה קודם טבילה דאולי תשכח אח"כ. וצ"ע כיון דבדיעבד שרי למה חיישינן שמא תשכח והא כה"ג בעלמא לא חיישינן.
והנה בנוגע הא דסעי' כ"ו יש סתירה בחכמ"א. דמביא (כלל ק"כ סעי' י"ד) הא דכתב הש"ך להחמיר כהרוקח. אולם בסעי' י"ח שם כשעסיק באותו ענין אינו מביא שיש להחמיר. ולדינא כתבו העצי לבונה והבית לחם יהודא דאף דיש להחמיר לכתחילה מ"מ בדיעבד או כשכבר עבר הלילה אי"צ להחמיר.
ויש לעיין אם נתעסקה בכתמים אלו בין לפני הטבילה ובין לאחר הטבילה האם עדיין יש להקל לדעת הראב"ד, דאולי בזה גרע טפי. והנה אם ענין דנתעסקה הוי דאין ריעותא דודאי בא מזמן ההוא כהר"ן וכן רצינו לומר בדעת הראב"ד, א"כ אם נתעסקה גם קודם אין לומר כן.
אולם הרוקח הנ"ל עסיק במעשה דאכלה בשר ולא ידעה אם הבשר שמצאה בין שיניה אחר הטבילה היה מבשר שאכלה קודם הטבילה או מבשר שאכלה אח"כ, וכתב ע"ז דצריכה טבילה שנית, ומוכח דמיירי בנתעסקה גם קודם הטבילה ובזה כתב להחמיר. ובעצם היה אפשר לומר דגם הראב"ד יחמיר בזה כיון דנסעסקה גם קודם הטבילה. וא"כ יתכן דהרוקח יודה להראב"ד באופן דרק נתעסקה אח"כ. אולם א"כ לא פליגי הראב"ד והרוקח ומנ"ל להש"ך דפליגי. וע"כ דמבואר מהש"ך דלא כהנ"ל, ולדעת הראב"ד יש להקל בכל ענין.