וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
...כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים... הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה...
(ד) לכוין רגליו - ...וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל...
אין הצבור אומרים עם ש"צ נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הצבור קדוש: הגה ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה וכן מנענעים גופן ונושאין אותן מן הארץ [טור ושבולי לקט] ואין לדבר באמצע הקדושה [מהרי"ל וב"י בשם מהרי"א ודרך ארץ זוטא] ומי שאמר סדר קדושה ובא לבה"כ ומצא צבור עונין קדוש' חוזר ועונ' עמהם: [תשובת הרשב"א סי' רמ"ט]:
The congregation does not say Kedusha together with the prayer leader, rather they should be silent and concentrate on what the prayer leader is saying, until he reaches Kedusha, and then the congregation answers "Kadosh". Rem"a: And people should raise their eyes to the heavens when they are saying Kedusha, and also move their bodies and lift it from the ground [Tur and Shibolei Leket]. And one should not speak in the middle of Kedusha [Mahari"l and Beit Yosef in the name of Mahari"a and Derech Eretz Zuta]. And one who [already] said Kedusha and came to the synagogue and found the congregation answering Kedusha should repeat it and answer with them [Responsum of the Rashb"a - siman 249]
אם מתחיל להתפלל עם ש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה כמו שהוא אומר וכן יאמר עמו מלה במלה ברכה האל הקדוש וברכה שומע תפלה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך ולך נאה להודות כדי שישחה עם הש"ץ במודים: הגה אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש אלא שאם הוצרך להתחיל מכח שהשעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפלה דינא הכי [טור וד"ע]:
(יא) מלה במלה - פי' שיאמר עמו נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ יתפלל בפ"ע אם יוכל לסיים קודם שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה. ובתענית ציבור לא יאמר עם הש"ץ "ענינו" ברכה בפני עצמה... אלא ב"שומע תפלה" כיחיד:
(יד) אבל לכתחילה וכו' - ובספר אליהו רבא האריך מכמה פוסקים דאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם הש"ץ בשוה... בשחרית בודאי יש להקל בזה כדי שלא יצטרך להמתין כ"כ בשירה חדשה. ואפילו במנחה יש להקל בזה ע"י צורך קצת... וכעין זה כתב בספר מגן גבורים: מי שאינו יוכל לשער שיבוא עם הש"ץ למודים אם יתחיל אחר קדושה ושמא יתבלבל עי"ז, יכול להתחיל עם הש"ץ ויאמר עמו הקדושה וכל התפילה מלה במלה
אין הצבור אומרים כו'. בב"י כתב, הטעם כי א"א קדושה אלא בי' וכן בקדיש. וכתב ב"י ונראה דכן יש לעשות כשאומר החזן "לעומתם משבחים ואומרים," שותקין עד שמגיע לבכה"מ ואז הם עונים, וכן כשאומר "ובדברי קדשך" שותקין עד שמגיע לימלוך. וק"ל ממ"ש בסי' ק"ט דאם התחיל יאמר עם הש"ץ מלה במלה נעריצך ונקדישך ועל כרחו לומר דמה שהוא אומר עם החזן לא מקרי יחיד בזה. ונראה לי דאין חילוק בזה בין אם התפלל כבר או לא וכל שכן במה שהוסיף ב"י לענין "לעומתם משבחים" איני יודע היזק בזה
תני רבי חייא: כל יום שאין בו מוסף, אין בו "קדוש" חוץ מן החנוכה שאע"פ שאין בה מוסף יש בה קדוש מפני שיש בה הלל וי"א אף בפורים מפני שיש בה מגילה:
The precentor must say, ‘Thou art holy’ on the eight days of Ḥanukkah, and similarly on New Moons and on the intermediate days of a Festival, because beside the continual burnt-offering is written in connection with them. And R. Hiyya learnt: On any day on which there is a musaf ḳedushshah is said except on Ḥanukkah on which ḳedushshah is said although there is no musaf on it, because Hallel is included [in the service]. Some maintain [that it is said] on Purim also, because the scroll of Esther is read on it.
מכנף הארץ זמירות שמענו - כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב (ישעיהו ו׳:ב׳) גבי חיות "שש כנפים לאחד" וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש"ע אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר "מכנף הארץ זמירות שמענו":
מִכְּנַ֨ף הָאָ֜רֶץ זְמִרֹ֤ת שָׁמַ֙עְנוּ֙ צְבִ֣י לַצַּדִּ֔יק
From the end of the earth
We hear singing:
Glory to the righteous!
לגבי פורים נחלקו במסכת סופרים אם אומרים קדושה מפני שיש בה מגילה ומשום כך דינו שוה לחנוכה, או לא. ונראה לומר דזה תלוי במחלוקת אמוראים במס' מגילה
לשיטת רב יצחק קריאת המגילה אינו מהווה קיום של הלל ושירה, והא דאין אומרים הלל בפורים הוא משום דהוה נס שבחוצה לארץ. ואילו רב נחמן סובר דקריאת המגילה עצמה הויא חפצא של הלל, "קרייתה זו היא הלילא."
ולפי זה יש לומר דבזה נחלקו הנך תרי דעות במסכת סופרים, דלשיטה קמייתא, רק בחנוכה שאומרים בה הלל הוא דאומרים בו קדושה, מה שאין כן בפורים דליכא הלל ומשו"ה דמיא לימות החול דאין אומרים בהם קדושה, דסבירא ליה כרב יצחק דקריאת המגילה אינה בתורת הלל ושירה, דאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. אכן ה"יש אומרים" שבמסכת סופרים ס"ל דאף בפורים אמרינן קדושה מפני שיש בה קריאת מגילה, דס"ל כר' נחמן דקרייתה זו היא הלילא, ומשום הכי דמיא פורים לחנוכה ואומרים בו קדושה לפי שיש בו קיום הלל.
והנה הלל מהווה קיום שירה, וקדושה נמי מהווה קיום שירה, דקדושה היא שירת המלאכים. וממילא שפיר אמרינן דבימים שיש בהם הלל, דחל בהו חיוב שירה, חל בהם דין לומר קדושה.
אמנם יש לדקדק דהתוס' נקטו דיש חיוב לומר קדושה בשבת ולא בחנוכה ופורים (כדעת המס' סופרים). ונראה דלתוס' חל חיוב קדושה בשבת ויו"ט מדין "ברוך ה' יום יום--בכל יום תן לו מעין ברכותיו", דביום שחלה בו קדושת היום חל דין להוסיף בשבח מעין המאורע בעצם התפלה, ועל כן חל חיוב קדושה בשבת ויו"ט, דקדושה הויא תוספת שבח ושירה שחלה בעצם התפלה... לשיטת הברייתא במס' סופרים י"ל דכל יום המחייב בתוספת שבח מחייב נמי קדושה, וה"ה דחל דין קדושה בחנוכה ופורים כמו בשבת ויו"ט.
והנה מנהגנו לומר קדושה בכל יום (ודלא כשיטת הגאונים והברייתא במס' סופרים)... בקדושה הנאמרת בימות החול אין יסודה מדין שירה, אלא שחל דין וחיוב בפני עצמו לומר קדושה.
ונראה לבאר דין זה על פי דברי הספרי על הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו": ר' יוסי אומר מנין לעומדים בבית הכנסת ואומר "ברכו את ה' המבורך" שעונים אחריהם "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", תלמוד לומר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלוקינו וכו', ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה, תלמוד לומר כי שם ה' אקרא, ומנין לאומר "יהא שמיה רבא מבורך" שעונים אחריהם "לעולם ולעולמי עולמים" תלמוד לומר הבו גודל לאלקינו...
ומבואר בספרי בהך קרא... דין ענייה בדבר שבקדושה, דהיינו שחל חיוב עניה והשתתפות בדבר שבקדושה, ונכלל בזה דין עניה לברכו את ה' המבורך ואמן יהא שמיה רבא וכיוצא בזה. ועל פי דברי הספרי מבואר שחובת קדושה בשאר ימות החול מהווה הלכה בפני עצמה שחלה מדין כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו. אך בימות החול אין לקדושה חלות קיום שירה. דילפינן מקרא "דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" דחל חובת קדושה בקריאה וענייה, על ידי ה"מקבלין דין מן דין", וה"נותנים רשות זה לזה". כלומר דכשאחד תובע וקורא לדבר שבקדושה השומעים חייבים לענות לו. וגם לולא הדין דבעינן עשרה בדבר שבקדושה, לא היה שייך שתתקיים קדושה על ידי אדם אחד, דכל מהות קדושה הוא מה שאחד מזמין לשני לשבח בורא העולם והשני עונה לו. דקדושה נוצרת משנים, וגם אם לא היה דין עשרה, לא היה שייך שיתקיים קדושה על ידי אדם אחד, דקיום קדושה הוא דוקא ע"י קריאה וענייה.