מַתְנִי׳ הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִיסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן — פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה — חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה — מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.
MISHNA: One who extinguishes the lamp on Shabbat because he is afraid due to gentiles, from whom he is hiding in his home, and due to thieves, or if one is afraid due to an evil spirit, i.e., he is depressed and prefers sitting in the dark, or if he extinguished the flame due to the sick person so that he will sleep, he is exempt. However, in a case where he extinguishes the flame in order to spare the lamp, spare the oil, or spare the wick, he is liable. Rabbi Yosei exempts him in all of those cases, as in his opinion no labor prohibited by Torah law is being performed by extinguishing the flame, except for the case where he seeks to spare the wick. Only in that case is extinguishing a creative action because he makes the wick into charcoal by extinguishing the flame.
עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְאֶחָד סְפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְאֶחָד יָחִיד שֶׁנִּרְדָּף מִפְּנֵי נׇכְרִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִין וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה — מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת. וְעַל כּוּלָּן יָחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית.
§ The mishna further taught: For the following calamities they sound the alarm even on Shabbat: For a city that is surrounded by gentile troops, for a place in danger of being flooded by a river that has swelled its banks, or for a ship tossed about at sea. The Sages taught: In the case of a city that is surrounded by gentile troops or a river that has swelled beyond its banks, and this also applies to both a ship tossed about at sea and an individual who is being pursued by gentiles, or by thieves, or by an evil spirit, which may lead him to harm himself, they sound the alarm even on Shabbat. And in all these cases, an individual is permitted to afflict himself by fasting to annul the evil decrees against him.
מפני רוח רעה – שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך ושמא יטבע בנהר או יפול וימות: לסגף – לענות נפש מתרגמינן לסגפא נפש (במדבר ל׳:י״ד):
הר"ן על הרי"ף מסכת תענית דף ח עמוד ב
גמ' ויחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה. שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני החליים ולפ"ז יש ללמוד מכאן לכל חולי שיש בו סכנת היום דמתריעין עליו בשבת שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו ואיפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרין מצלאין על החולים בשבת ומ"מ דוקא כשיש בו סכנת היום שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עכו"ם:
יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטים או מפני רוח רעה שבעתתו ובורח מצד שהוא מדמה שאדם רודפו וכ"ש רבים שנרדפו הרי הן בכלל אותם הנזכרים במשנתינו ומתריעים עליהם אף בשבת שאר צרות שלא הותר בהם להתענות בשבת אין הדברים אמורים אלא בתענית שבגזרת הצבור אבל אם רצה מי שיהיה להתענות אף בשבת מפני צרתם של אלו הרשות בידם וכן כל אותם שאמרו שאין סביבותיה מתענות אם רצו להתענות הרשות בידם:
המכבה את הנר מפני שהוא מתירא כו': רוח רעה קוראין לכל מיני החולין הנקרא בערבי מלקוני"א כי יש מין מן החולי הנזכר שיברח החולי ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות בעת השתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות: ושעור זאת המשנה כך מפני נכרים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר ומפני זה אמר פטור במקום מותר לפי שהדין בסוף המשנה חייב ולא יתכן שיצא מדין מותר לדין חייב וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו: ואמרו כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מה שאמר חייב הוא דעת רבי יהודה שהוא אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ולפיכך יאמר שהוא חייב לפי שלא היתה כוונתו לכבוי הנר אלא שלא ישרף חרס הנר או שלא יכלה השמן ור' יוסי אומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולפיכך הוא פוטר בכולן חוץ מן הפתילה ובתנאי שיכוין להבהב מה שנשרף ממנה כדי שתאיר יפה כשידליקנה פעם שנית ואז תהיה מלאכה שצריכה לגופה. ואין הלכה כרבי יוסי:
(ח) עוברות וכו'. מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב (מהרי"ל):
שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן סה
באשה שנשתטית אחר הלידה בשני הילדים שהולידה והרופאים אסרו לה להתעבר אם יש להתירה לשמש במוך י"א תמוז תשכ"א. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר מרדכי גרשון שפאלטער שליט"א.
הנה ודאי צדק כתר"ה ששטות הוא ענין סכנה לא רק לעצמה אלא גם להילדים הקטנים שאף מי ששטותו אינו לעשות רע, אפשר להתהפך שתרצה לעשות רעה לעצמה ולהילדים ח"ו ואי אפשר להעמיד שומרים על זה. ולכן יש להתיר לה לשמש במוך...
ובדבר אם הרופאים אומרים שאם תתענה תחזור לשטותה אם רשאה לאכול ביו"כ, פשוט שמותרת משום דשטות הוא סכנה, ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים הוא ג"כ פקוח נפש וכדכתב גם כתר"ה, ידידו דוש"ת מוקירו מאד, משה פיינשטיין
שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן לד
הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור וכמבואר תענית (כ"ב ע"ב) לענין יחיד הנרדף מפני רוח רעה, וכ' רש"י ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות, ונפסק כן להלכה באו"ח סו"ס פר"ח דהוא בגדר סכנת נפשות, ופשיטא דנכנס רוח רעה לאו דוקא אלא כל אבדת הדעת כ"ה דזיל בתר טעמא דשמא יטבע או יפול, וזה שייך בכל שוטה, ומה"ט כ' הפוסקים דנכפה בגדר פקו"נ ממש