raise a shout for our rock and deliverer; (2) let us come into His presence with praise;
let us raise a shout for Him in song! (3) For the LORD is a great God,
the great king of all divine beings. (4) In His hand are the depths of the earth;
the peaks of the mountains are His. (5) His is the sea, He made it;
and the land, which His hands fashioned.
(6) Come, let us bow down and kneel,
bend the knee before the LORD our maker, (7) for He is our God,
and we are the people He tends, the flock in His care.
O, if you would but heed His charge this day: (8) Do not be stubborn as at Meribah,
as on the day of Massah, in the wilderness, (9) when your fathers put Me to the test,
tried Me, though they had seen My deeds. (10) Forty years I was provoked by that generation;
I thought, “They are a senseless people;
they would not know My ways.” (11) Concerning them I swore in anger,
“They shall never come to My resting-place!”
לכו. כן יאמרו ישראל בימות המשיח איש לאחיו שירננו לאל שהושיעם וכבר פירשנו כי מלת לכו ולכה הוא במקומות ענין זירוז המעשה לא הליכה ממש:
לכו נרננה ליקוק כו' הנה קיימו וקבלו רבותינו ז"ל כי י"א מזמורים אלה שלא נזכר בהם מי עשאם משה אמרם שנזכר בראשון שהוא תפלה למשה כו' ונבא אל הענין והוא בהזכיר מאז"ל שאמרו כי דור המדבר שמתו במ' שנה נתעתדו לבא עם משה לעתיד ויהיה כי לדבר על לבם שהיו הולכים בלי חמדת הכנס לארץ עם אחיהם אמר להם לכו לעולמכם ואל תעצבו כי אני ואתם נרננה ליקוק אך אחר כך לפני צור ישענו הוא שם אלקים הוא שכינה שהיא חוזק לנו להושע בישועתה למה שהוא מדת הדין צריך כריעה לפניו:
Here we have a tradition from our rabbis z"l that these 11 chapters that don't mention who wrote them were said by Moshe who was mentioned at the first one of Tefillah L'Moshe (Ch. 90).
לכו, מזמורים אלה עד סימן ק' כולם מדברים מענין אחד, מדבר על שני מיני הנהגות שיניהג ה' עולמו, א. השגחה באמצעות הטבע, ב. השגחה נסיית שלא באמצעות הטבע, ומזמור צ"ה הוא הוצעה למזמורים הבאים אחריו, מודיע הבדל בענין זה בין ישראל לעכו"ם, ואח"ז ידבר במזמור צ"ו צ"ז, מענין הנהגה הראשונה באמצעות הטבע שבזה יעשה נסים נסתרים, ובמזמור צ"ח צ"ט ידבר מן ההנהגה השניה ובאו בם דברים נמרצים ונשגבים מאד, השני פסוקים הראשונים, הם כעין מפתח אל כל הענין. - אמר לכו נרננה לה' שנרנן לו, א. מצד שהוא ה' בורא העולם וממציא כל המציאות, ב. נריעה ביחוד, מצד שהוא צור ישענו, שהוא מצד ההשגחה הפרטיית, שהתרועה תהיה עת שבא המלך בתוך העם שאז יריעו תרועה גדולה, כמ"ש מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה (שמואל א ד׳:ו׳), ויריעו העם ויאמרו יחי המלך (שם י'), והנה הכרת ה' והשגחתו תהיה ע"י שני אופנים, א. הכרת מעשיו המיוחדים ע"י הכוללים, ר"ל שע"י שיכירו תחלה ע"י כלל הבריאה שיש בורא שהוא סבת הסבות, עי"כ יחקרו במעשיו הפרטיים איך כולם ערוכים בחכמה ובחסד וברחמים על בריותיו, וידעו שהוא המשגיח ג"כ והמנהיג את העולם, והכרה זו היתה מיוחדת אל העכו"ם, ובזה קורא לבני העולם, לרנן לה' תחלה, ששם הויה מורה על הבריאה הכוללת, ועי"כ נכיר גם השגחתו ונריעה לצור ישענו:
ועכשיו אנחנו מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואומרים חמישה מזמורים, מן "לכו נרננה" (תהילים צ״ה: א׳) עד אחר "ד' מלך ירגזו עמים", לפי שאלו הזמירות הם על לעתיד לבוא, שאז יאמר אחד לחבירו: "לכו נרננה לד'" (רד"ק), ואז "ד' מלך", כלומר, שיתקיים מקרא שכתוב (זכריה יד ט): "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". ועל כי שבת הוא רמז לזמן ההוא, יום שכולו שבת, ואז נשיר לד' שיר חדש; דכל השירות בלשון נקבה, ושיר שלעתיד הוא בלשון זכר, כדאיתא במדרשות, לכן אומרים מזמורים אלו.
ואומרים גם המזמור דשבעה קולות (תהלים כט), לפי שבו מרומז גם כן על האלף השביעי, יום שכולו שבת, ואז "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם", ואז "יברך את עמו בשלום"; ושבת הוא מעין עולם הבא, ולכן אומרים אותו. והם שישה מזמורים, כנגד ששת ימי השבוע, שכולן מושכין השפעתן משבת, כי היא מקור הברכה. ואחר כך אומרים שיר "לכה דודי לקראת כלה", ובסופו מחזירין פניהם למערב ואומרים: "בואי בשלום עטרת בעלה, בואי כלה, בואי כלה", ואומרים זה בעמידה.
We gather in shul and we say five chapters of psalms from Lechu Neranena (Ch. 95) until Hashem malach yirgezu amim (Ch. 99) because they are about the future redemptive days. Therefore (like Radak says), a person says to his friend “Let us sing to Hashem,” and then [the next chapter we sing] “Hashem reigns,” that is to say that we’ll fulfill that which is written (Zecharia 14:9) “On that day Hashem will be One and His Name will be One.” For Shabbat is a hint to this time, to “The Day that is Entirely Shabbat,” and then we’ll sing a new song (Ch. 96) to Hashem. For all songs are in the feminine, and the song of the future [redemption] will be in the masculine, like the Midrash explain. Therefore we say these chapters.
רִבִּי אָחָא בָשֵׁם רִבִּי תַנְחוּם בֵּירִבִּי חִייָה. אִילּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְשׁוּבָה יוֹם אֶחָד מִיַּד הָיָה בֶן דָּוִד בָּא. מַה טַעַם. הַ֝יּ֗וֹם אִֽם־בְּקוֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ (צה:ז)׃ אָמַר רִבִּי לֵוִי. אִילּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִין שַׁבָּת אַחַת כְּתִיקֻּנָהּ מִיַּד הָיָה בֶן דָּוִד בָּא. מַה טַעַם. וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלוּהוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַֽיקוק וגו׳. חַד יוֹם. וְאוֹמֵר. בְּשׁוּבָ֤ה וָנַ֙חַת֙ תּווָשֵׁעוּן. בְּשׁוּבָה וְנַײַח תִּתְפָּֽרְקוֹן.
Rebbi Aḥa in the name of Rebbi Tanḥum ben Rebbi Ḥiyya: If Israel would repent on one day, David’s son would immediately come. What is the reason? Today, if you will listen to His voice (95:7). Rebbi Levi said, if Israel would keep one Sabbath following its rules, David’s son would immediately come. What is the reason? Moses said, eat it today, for Sabbath is this day to the Eternal, etc. One day. And it says, by repentance and satisfaction you will be helped. By keeping the Sabbath and staying put you will be freed.
We saw from Radak and others that lechu is a call to action. We see that there is an Olam Haba theme throughout the chapter. But what is the connection between the immediacy of lechu and the lofty, distant notion of Olam Haba?
- The Midrash (and Yerushalmi in Taanit) point out: If you want to experience more than just a taste of Olam Haba, then there is an immediate action you can take! Do Teshuva and you will bring Mashiach!
אָמַר רַבִּי לֵוִי, אִם מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת כָּרָאוּי אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בֶּן דָּוִד בָּא, לָמָּה, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים צה, ז): כִּי הוּא אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַתִּי קִצְבָּה לַקֵּץ שֶׁיָּבוֹא בֵּין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה בֵּין שֶׁאֵין עוֹשִׂין בְּעוֹנָתָהּ הִיא בָּאָה, אִם עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד אֲנִי מֵבִיא אוֹתָהּ שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ, הֱוֵי: הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וּכְשֵׁם שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעַל כָּל הַמִּצְווֹת בֶּן דָּוִד בָּא, עַל שְׁמִירַת יוֹם אֶחָד שֶׁל שַׁבָּת בֶּן דָּוִד בָּא, לְפִי שֶׁהַשַּׁבָּת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁשְּׁקוּלָה שַׁבָּת כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁשָּׁכַח משֶׁה לוֹמַר לָהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות טז, כח): עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וגו', וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו: רְאוּ כִּי יקוק נָתַן לָכֶם [את] הַשַּׁבָּת.
בַּנְּבִיאִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ, כא): וַיַּמְרוּ בִי בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (יחזקאל כ, כא): וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ. בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, יג): וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדִבַּרְתָּ עִמָּהֶם, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (נחמיה ט, יד): וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם תִּזְכּוּ לִשְׁמֹר שַׁבָּת מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ שְׁמַרְתֶּם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְאִם חִלַּלְתֶּם אוֹתָהּ מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ חִלַּלְתֶּם כָּל הַמִּצְווֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נז, ב): שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, בְּעֵת שֶׁאָדָם שׁוֹמֵר אֶת הַשַּׁבָּת, גּוֹזֵר גְּזֵרָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיְּמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, יג): אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה נח, יד): אָז תִּתְעַנַּג עַל יקוק, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים לו, ז): וְהִתְעַנֵּג עַל יקוק וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַפֵּרוֹת, אֲבָל הַקֶּרֶן, קַיֶּמֶת לְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, יד): וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יקוק דִּבֵּר.
כי הוא אלהינו, אנחנו משיגים אותו מצד שהוא אלהינו המיוחד אלינו, לא ע"י הבריאה הכללית רק ע"י השגחתו הפרטית עלינו, שיש קשר בינינו ובינו, אם מצדו שהוא אלהינו, ואם מצדנו שאנחנו עם מרעיתו צאן ידו, שרועה אותנו כרועה עדרו ירעה והפליג טובותיו עלינו, עוד יש הבדל בזה, שיחוס הבורא עם הנבראים אינו תלוי בבחירתם החפשיית כי הוא ענין הכרחי מצד שבראם ואינו דבר מתחדש ולא דבר התלוי ברצונם ועז"א אשר בידו מחקרי ארץ ר"ל שהוא דבר התלוי בידו, וכן השנוים שנעשו כמו ההרים והים והיבשה מיוחס לו, אבל יחוס ה' וקשורו עם עמו הוא דבר התלוי בבחירתם, והוא דבר מתחדש עפ"י מעשיהם, שעז"א אבל מה שהוא אלהינו ומה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו הוא דבר מתחדש היום ותלוי בבחירתנו אם בקולו תשמעו:
וביאור מחלוקתם, כי סבירא לרבי אלעזר כי המשיח אינו רק שיוציא אותם מן הגליות, ואחר שהוציא אותם מן הגליות יהיה הקב"ה בעצמו ובכבודו מנהיג את ישראל. ודבר זה יהיה עוד מעלה יותר, רק כי עיקר ההוצאה מן הגלות הוא על ידי משיח. ולכך ימי משיח ארבעים שנה, כי תהיה ההוצאה מן הגלות עד שיבואו לכלל מנוחה והשקט ארבעים שנה, כמו שהיה כשיצאו ממצרים, שהיו ארבעים שנה במדבר עד שבאו לכלל מנוחה:
אשר. בעבור זה קצפתי עליהם ונשבעתי שלא יבואון אל מנוחתי והיא ארץ ישראל שנאמר עליה אל המנוחה ואל הנחלה כי שם נחו ישראל: ואמר מנוחתי. כלומר המנוחה שנתתי להם: ופירוש אם. בדרך שבועה כמו שאדם אומר יהיה כך וכך אם יהיה זה:
...
יֵשׁ קוֹל לְרָעָה (דברים א, לד): וַיִּשְׁמַע יקוק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם הוּא קִצָּפוֹן, וְלִי מָה אֲנִי קִצָּפוֹן, (תהלים צה, יא): אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי, נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי וְחוֹזֵר אֲנִי בִּי, (תהלים צה, יא): אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי, לִמְנוּחָה זוֹ אֵינָן בָּאִים אֲבָל בָּאִים הֵם לִמְנוּחָה אַחֶרֶת. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְגָזַר עָלָיו שֶׁלֹּא יִכָּנֵס עִמּוֹ לַפָּלָטִין, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עָמַד סָתְרֵיהּ וּבְנָיֵיהּ וְהִכְנִיס אֶת בְּנוֹ עִמּוֹ לַפָּלָטִין, נִמְצָא מְקַיֵם שְׁבוּעָתוֹ וּמַכְנִיס אֶת בְּנוֹ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי, לִמְנוּחָה זוֹ אֵין בָּאִין אֲבָל בָּאִין לִמְנוּחָה אַחֶרֶת...