איתא במקואות (פ"ט מ"ב) דגלד שחוץ למכה חוצץ. וכתבו הר"ש והרא"ש לבאר דגלד היינו ריר היוצא מן המכה ומתייבש ונעשה גליד. ושם (מ"ד) איתא דגלד שעל המכה אינו חוצץ. וכפשוטו החציצה הוי מכח הא שנתייבש הריר, ויש לעיין א"כ במה חלוק אם הוי ע"ג המכה או חוץ להמכה. ואולי פירוש חוץ למכה כולל אפילו אם גדוש ע"ג המכה ושעל המכה פירושו שעוד לא נתייבש כשיעור שיחשב חציצה. ובאופן שאם יש ריר יבש אף ע"ג המכה חוצץ.
והנה בסוגיית הגמ' (נדה סז.) איתא אמר רמי בר אבא הני ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי. ופרש"י דדרכן של מכות של הקזת דם להעלות גלד, ועד תלתא יומי גלדן רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייצי. ומשמעות דבריו דלאחר ג"י אף אם הגלד מכוון ע"ג פי המכה, מ"מ לא חשיב מחובר להגוף כיון שנתייבש. אולם אינו מבואר בדבריו אם היינו דוקא בריבדא דכוסילתא או אם הוי כן בכל גלדי המכות. וסתמיות לשונו של רש"י מורה דהדין כן בכל המכות אלא שדיבר בהוה. אבל מ"מ אינו מבואר ברש"י דהיינו הפירוש בהא דגלד שחוץ למכה דמתני', ואולי רמי בר אבא בא להחמיר על דין המשנה שכתבה דגלד שעל המכה אינו חוצץ, ואמר רמי בר אבא דהיינו רק עד ג"י.
אולם הרא"ש (בנדה שם) כתב על מימרת רמי בר אבא וז"ל היינו כי הא דתנן בפ"ט דמקואות גליד שחוץ למכה חוצץ, גליד שבמכה אינו חוצץ, כי אותו שחוץ למכה נקרש ונעשה עב, אבל של תוך המכה נעשה רך תדיר לכך אשה שהיא בעלת חטטין יש לה לחוף עד שיתרככו, עכ"ל. נמצא דרמי בר אבא מפרש החילוק שבמשנה דלאחר ג"י חשיב יבש וחוץ למכה, ותוך ג"י הוי כתוך המכה. ומבואר בהרא"ש דאין חילוק בין ריבדא דכוסילתא ושאר מכות לענין זה. וכן מבואר דמהני ריכוך לגלד שנתייבש ע"ג המכה שחשיב לדעתו גלד שחוץ למכה. אולם אינו מבואר בהרא"ש מהו דינו של הריר שיצא חוץ לתחום המכה, ואולי חייץ מיד כשנתייבש כיון דלא נעשה רך תדיר ע"י המכה.
אולם בדעת הרמב"ם יש לעיין. שהרי כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מקואות ה"א) דגלד שחוץ למכה חוצץ וכתב עוד (הי"ד) דגלד שהעלית המכה אינו חוצץ. ואינו מחלק שם בין תוך ג"י או לאחר ג"י. אולם בהמשך הפרק כתב (ה"כ) שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך ג"י אין מקום השריטות חוצץ, לאחר ג"י חוצץ מפני שהדם נקפה שם כגלד שע"ג המכה. הרי דמחלק הרמב"ם בדין שריטה בין תוך ג"י לאחר ג"י. ואף דיש לעיין במה חלוק מגלד דעלמא, מ"מ עכ"פ מבואר בהרמב"ם דמימרת רמי בר אבא לא מיירי בגלד דמתני'.
והנה הראב"ד משיג על הרמב"ם שם דאף אם ס"ל דריבדא דכוסילתא אינו דומה לגלד דמתני', מ"ט נחשבת השריטה כריבדא דכוסילתא ולא כגלד. ומתקשה בשיעור דג"י שכתב הרמב"ם בשריטה דהרי אם נראה דנתייבשה מ"מ תחוץ. ורק בריבדא דכוסילתא דהוי קטן מאד וא"א לעמוד ע"ז נתנו שיעור דג"י, ואין ללמוד מזה לשריטה שיש לעמוד על יבשותו.
וכתב הכס"מ לבאר דעת הרמב"ם דס"ל דריבדא דכוסילתא ל"ה מכת הקזת דם אלא הוי שריטה בבשר, או שמשוה אותם הרמב"ם, כיון דגם ממכת הקזת דם אין דם יוצא יותר מחצי יום. ונמצא דרמי בר אבא אינו מדבר על מכה שמעלה גלד דמתני', ודין חציצה דשריטות תלוי בזמן ג"י ולא באם הוי חוץ למכה אם לאו. אולם צ"ב מהו החילוק בין ב' סוגי המכות ולמה באמת לא אזלינן בתר המציאות שנתייבש ותחצוץ שריטה אף תוך ג"י.
ויש לומר בדעת הרמב"ם דגלד שע"ג המכה היינו מכוון כנגד פי המכה וכיון דיש מזה תועלת לרפואת המכה לכן לא חייץ אבל מה שחוץ לשטח המכה חוצץ. אולם בשריטה דאין בה ריר ס"ל דתועלת הגלד אינה אלא עד ג"י, וא"כ אף אם מכוון כנגד פי השריטה חוצץ לאחר ג"י.
והנה כתב המרדכי (סי' תשמ"ח) ב' פירושים בהא דריבדא דכוסילתא תוך ג"י אינו חוצץ. א'- כיון דלח הוא נכנס בו מים. ב'- מביא בשם הרא"ם והרוקח דזה אינו ואין מים עיילי בה והטעם דאינו חוצץ הוי משום שאינו מקפיד. ונ"מ אם התחיל להגליד ולא נתייבש לגמרי. דבזה כיון דאינו לח ולא עיילי בה מיא חוצץ לטעם הראשון, אולם לטעמם של הרא"ם והרוקח כיון דלא נתייבש לגמרי מ"מ אינו מקפיד.
ויתכן דפליגי הרמב"ם והראב"ד בב' טעמים אלו. דדעת הרמב"ם כרא"ם וס"ל דחציצת גלדי מכה תלוי' בקפידה ולכן אף אם נראה לעין שהוגלד תוך ג"י מ"מ כיון דיש מזה תועלת אינו מקפיד (ולאחר ג"י דא"צ לזה הוי מקפיד).
אבל דעת הראב"ד יתכן דס"ל דהא דתוך ג"י אינו חוצץ היינו משום דעיילי בה מיא כיון דלא נתייבש, ולכן מק' דאם חזינן דנתייבש הו"ל לחוץ אף קודם ג"י. אולם כיון דצ"ע טעם הא' של המרדכי וכמו שכבר הק' הרא"ם שנסתר מהא דמבואר בגמ' דמים לא עיילי ביין, וכן צ"ע מהא (מנחות כא.) דדם שמיסרך חוצץ והיינו אף אם רק התחיל לייבש, א"כ קשה לומר דהיינו פשר דעת הראב"ד דס"ל דעיילי מיא בדם שמתחיל לייבש ע"ג המכה תוך ג"י.
ויש עוד לומר בדעת הרמב"ם דס"ל ע"ד מש"כ רש"י דתוך ג"י גלדן רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייצי. והיינו דחשיב עדיין כבשרו עד שמתייבש, ולא משום דעיילי בה מיא וגם לא משום שאינו מקפיד. ואולי פי' כן כיון דבאמת לא עיילי בהו מיא למה לא יחוצו, וכן לטעם הב' כיון דנראה לעין שנתייבש למה ל"ח מקפיד, ולכן פי' דהוי חלק מהגוף.
ובזה יבואר חילוק בין סוגיא דידן וסוגיא דמנחות דדם שמסרך חוצץ. דהתם מיירי בדם שבא מעלמא ולא עיילי בה מיא ומקפיד הוי. משא"כ כשהדם הוי ע"ג מכה ובא ממנה, הוי חלק מרפואתה ואינו חוצץ כיון דנחשב עדיין חלק מהגוף. ורק כשנתייבש עד שאין מזה עוד תועלת חייץ דדמי לגלד שחוץ למכה, דאף שנתהוה מהגוף מ"מ כיון דאינו בא להשלים מקום הבשר אין מזה תועלת וחשיבה כחציצה.
ויעויין בהחזו"א (יו"ד סי' צ"ד ס"ק ד') שכתב כעין דברינו וז"ל ואפשר דתרי גלדי נינהו, הדם והריר שיוצאים בשעת מכת טריתו והן נקפאין אח"כ ע"פ המכה. והשני' אותו הגליד שמעלה שטח פני המכה שמתחיל הבשר להקרש ולהגליד והולך וגדל עד שיתרפא הבשר תחת חסות הגלד והגלד נפל. והנה כל שתחת הגלד עדיין לא נקרם ונתרפא הרי הגלד נידון כעור הבשר ואינו חוצץ וכשנתרפא כבר תחתיו הרי הוא חוצץ, וזהו דין השנוי במתני' שחוץ למכה חוצץ. ובכלל זה אם נתפשטו שפתי הגלד על עור שסביבות המכה או שכבר נתרפה תחת שפתי הגלד הקיצונים או שנקרש הדם והריר ששנשתרבבו בשעת הפצע בסביבות המכה ושבמכה וכו' עכ"ל. הרי שהחזו"א מגדיר את הענין כמו שביארנו.
ובסוף דבריו שם מביא החזו"א דכעיקר דבריו מבואר בלשון הרז"ה בהשגותיו לס' בעלי הנפש שכתב וז"ל גלד שעל המכה הוא עור האדם שיבש מחמת המכה והוגלד לפיכך א"ח כ"ז שמעורה בו שלא יצא חוץ למכה, אבל ריבדא דכוסילתא הוא דם שיצא לחוץ לפיכך חוצץ לאחר ג"י מפני שהוא יבש, עכ"ל.
ועכ"פ לפי"ז גלד שאין לגוף צורך בו הוי חציצה וכפשוטו צריך להסירו. והנה המרדכי (שם) מובא בב"י כתב וז"ל מכאן ואילך (לאחר ג"י) חייצי שנעשה יבש ונדבק בדוחק על הבשר, ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד מע"ג המכה או אבעבועות שחין דאין דעתו להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד, מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או תמתין עד שתתרפא ותוכל להסיר, עכ"ל. ומדבריו נראה שצריך דוקא להסיר את הגלד החוצץ ואין עיצה אחרת. וכ"כ הב"י בשם הסמ"ג וסה"ת.
וזהו לכאורה שיטת הט"ז (ס"ק י"ד) שכתב וז"ל וגרב לגבי טבילה צריכה להסיר אע"פ שכואב לה הרבה וכו', עכ"ל. ועיי"ש שמביא מהמהרר"ק והשר מקוצי דנהגו כן.
אמנם בהרא"ש לא משמע כן, וס"ל לכאורה שא"צ דוקא להסירו, שהרי כתב וז"ל הלכך אשה שהיא בעלת חטטין צריכה לרחוץ במים עד שיתרככו, עכ"ל. ומבואר מדבריו שא"צ להסיר החטטין אלא לרככן. וצריך לבאר לדעתו מהו ענין הריכוך ומהו תועלת הריכוך. אולם א"כ הוא כן דחולק הרא"ש על המרדכי ודעימיה צ"ע דברי הב"י שהרי לאחר שמביא המרדכי ודעימיה שכתבו שצריכה להסיר הגלד כתב וכך הם דברי הרא"ש וכו' והא פליג הרא"ש עלייהו.
ואולי היה אפשר לומר דלא פליגי ודהריכוך הוי רק אופן שיכולה להסיר הגלד, דע"י הריכוך יוסר הגלד. ואם אינו מועיל להסיר הגלד אה"נ צריכה להסיר בידה, ודזהו המעשה שמביא הט"ז. אולם דבר זה צ"ע שהרי אם מחובר הגלד להגוף כ"כ דריכוך אינו מועיל לזה ויש כאבים גדולים להסיר הגלד, מדוע ל"ה מיעוט שאינו מקפיד.
אולם יש לחלק ולומר כיון דמבואר מהמרדכי והסמ"ק דמעיקר הדין אינו חציצה כיון דהוי רק מיעוט שאינו מקפיד ומצטערת להסיר, ורק כיון דהרגילות הוא להסיר הכל יש חומרא להסירם, א"כ יתכן לומר דהיינו רק באשה שיש לה גלד או גרב באקראי דנאמר דתסיר או תמתין מלטבול, אבל אשה בעלת חטטין א"צ להסיר גלד שאינו יורד ע"י ריכוך ויכולה לטבול כן.
ויש לראות סמך לעצם החילוק מהא דמשוה הב"י את המרדכי והסמ"ק, אף דכתב המרדכי דצריכה להסיר כל גלד ושחין מכח הרגילות של הנשים להסיר וכן כתב גם הסמ"ק, מ"מ כתב הסמ"ק בהמשך לזה דאין לאסור מלטבול לפי"ז אשה שיש לה חטטין בראשה. וכנראה דחלוק אם יש לה חטטין בקביעות או רק באקראי.
אולם מסתימתו של השו"ע נראה דענין הריכוך לאו היינו הסרת הגרב או הגלד, דאף אם זהו אופן המועיל להוריד את הגלד מ"מ הו"ל להשו"ע לומר את העיקר דצריכה להסיר את הגלד ולא לומר דבר שיכול לבוא לידי טעות. וע"כ דס"ל להשו"ע דריכוך דהרא"ש אינו להסיר את הגלד אלא יש בו כוונה אחרת.
אולם א"כ הדרה הקו' דמהו הוכן הם דברי הרא"ש שכתב הב"י, והא דעת הרא"ש אחרת מדעת המרדכי דהרי ס"ל דאין צריך להסיר הגלד. אולם לאור תחילת דברינו י"ל דכוונת הב"י אינו אלא להוכיח דאף אם הגלד גדוש ע"ג מקום המכה הוי חציצה, ולאו דוקא אם הגלד מחוץ למקום המכה. ומביא הב"י מהמרדכי דעסיק בדם שע"ג נקב ההקזה דחוצץ לאחר ג"י אף דהוי רק ע"ג המכה וכן מביא מהרא"ש. אולם פליגי המרדכי והרא"ש מה לעשות בגלד החוצץ אם צריך להסירו או דסגי לרככו. ודעת השו"ע בזה כהרא"ש דצריך רק לרככו ונותר לנו לבאר טעם הדבר דמהני ריכוך.
והנה לשון הערוה"ש דע"י הריכוך יהיו כבשרה, וצ"ע כוונתו. וכתב החזו"א לבאר ענין הריכוך הוי להסיר הריר והדם היבישים שנתערבו בגלד. ואף דמעיקר הדין אינם חוצצין כיון דהוי חלק מהגלד, מ"מ יש להסירם ע"י הריכוך. ויש לעיין אם סגי בזה בפ"א אף ימים קודם הטבילה. ונבאר עוד בהמשך דברינו.
ועכ"פ יוצא דישנו מחלוקת מה לעשות עם גלד החוצץ, אם צריך להסירו או סגי לרככו, וכ"כ הסד"ט ומאריך בענין. ולפי"ז יוצא דלדינא דם יבש חוצץ גם ע"ג המכה, ודם לח אינו חוצץ, ובזה אין נ"מ בכמה ימים עברו מזמן המכה. ואם יש גלד ע"ג מכה מזריקה או שריטה תוך ג"י אינו חוצץ [כן מבואר ברמב"ם], ואם הגלד מחוץ למקום המכה, ולכמה ראשונים אף ע"ג המכה לכתחילה צריכה להסיר ויכולה להעזר ע"י ריכוך, לחשוש להשיטות דצריכה להסיר דוקא. ואם גם לאחר הריכוך כואב לה הרבה להסיר חשיבה אינה מקפדת ולא חייץ כשהוי על מיעוט הגוף, ונרחיב בזה בהמשך. ואם הוי על רוב הגוף מסיק הסד"ט שיש להקל ע"פ המחבר דכתב כהרא"ש דסגי בריכוך אבל רק בריכוך מרובה.
והנה יש לדון אם יש לומר אחרת ממש"כ הסד"ט דיש מחלוקת ראשונים אם צריכה דוקא להסיר הגרב והגלד או אם סגי לרכך, ודהמהרש"ל שמביא הט"ז חולק על המחבר. דבאמת היה אפשר לומר דגרב דמהרש"ל שאני מהא דסעי' ט', דהרי כבר כתב רש"י בחומש בפ' אמור דגרב היינו יבש מבפנים ומבחוץ, ואולי גרב זה לא מתרכך במים. וא"כ לכו"ע צריכה להסיר גרב כזה ולא סגי בריכוך.
ורק אם נימא דהוי אינה מקפדת כיון דיש לה כאב להסירו לא חייץ. ובאמת דכתב הכתב סופר (יו"ד סי' צ"א) דכיון דלא שוין כל הגלדים והכאב בהסרתן לכן נהגו להסיר הכל בלא פלוג. וכתב דזהו טעמו של המהרר"ק והר"ש מקוצי שמביא הט"ז דכיון שנשותיהן היו רכות וענוגות והקפידו על צער מועט שלא כדרך רוב נשים, ובזה הוי כמעט בטלה דעתה וצריכה להסיר. ואה"נ אם כואב הרבה לרוב נשים חשיב אינה מקפדת.
ובאופן דא"כ הוא דגם להרא"ש רק אם נתרכך הגלד א"צ להסיר ובלאו"ה צריכה להסיר, יש ישוב ללשון וכן שכתב הב"י. דגם להרא"ש הוי חציצה אא"כ תחוף במים הרבה זמן ויתרככו. ואם אינם מתרככין צריכה להסירם. ומדוייקים דברי השו"ע שכתב עד שיתרככו דרק כה"ג א"צ להסירם וע"ז מביא הט"ז הא דהמהרר"ק והשר מקוצי דריכוך לא הואיל לגרב שלהן והוצרכו להסירן.
והנה כפשוטו ריכוך מחזיר את הגלד להיות כלח תוך ג"י. ויש לעיין מדוע לח תוך ג"י אינו חוצץ והא לכאורה לא עיילי בה מיא. והבאנו דכתב המרדכי דהטעם דאינה מקפדת על לח אלא על יבש. אולם צ"ע למה ע"י ריכוך חשוב אינה מקפדת. וכן צ"ע דלדעת רש"י דס"ל דעל הגוף גם מיעוט שאינו מקפיד חוצץ מה יועיל הא דאינה מקפדת ומ"ט תוך ג"י לח אינו חוצץ.
אולם יש לומר דרש"י נשמר מזה שכתב דתוך ג"י הוא רך ונדבק היטב בבשר והוי ממש כגופו, ואינו אומר משום הקפדה. ובאמת דיש טעם אחר במרדכי דעיילי מיא בלח ומשמע דכן הוא בכל לח. ואף דקשה להבין דעיילי מיא כל תוך ג"י וכדהק' לעיל, וכן ישנם הקו' של הרא"ם הנ"ל, מ"מ כבר ביארנו בחבורה שעברה דהכוונה בזה אינו דעיילי מיא דרך הלח או הגלד תוך ג"י אלא דאינו נחשב כחציצה כיון דקצת עיילי בה מיא ועל ידן יש ביאת מים. ואולי יש לבאר בזה את דברי רש"י.
ולפי"ז עלה לנו ישוב למה שהק' דאיך ריכוך משוה הגלד לאינו מקפיד. די"ל דענין הריכוך אינו לעשותו כאינו מקפיד אלא כיון דעיילי בה מיא קצת חשיבה טבילה ע"י הגרב. אלא דמ"מ צ"ע מה שנהגו לסמוך על ריכוך בלבד בכל גלד, והא אולי אינו מתרכך כדבעי.
והנה הבאנו דברי החזו"א דביאר ענין הריכוך בגרב שהוא להסיר את הדם והריר שנסרך לאחר שנתלש שזה חוצץ והנשאר לאחר הריכוך אינו חוצץ. ויש להרחיב קצת בביאור דבריו. דכשיש פצע הגוף מגיב לרפאות את המקום. וקודם באים לשם platelets להועיל להפסיק יציאת הדם. ואח"כ הגוף מוסיפה ויטמינים וprotein הנקרא fibrinogen ויחד עם הplatelets נעשים חוטים דקים מעשה רשת לצוד את הדם ומתייבש שם הדם והריר ועי"ז נעשה גלד, שתועלתו לשמור על מקום הפצע עד שהבשר יתרפא. וי"ל דזהו כוונת החזו"א דענין הריכוך הוא להפריד הדם והריר היבישים שאינם בעצם חלק מהגלד, דחוצצים אף ע"ג המכה. ואולי ל"ד מה שבצד החיצוני של הגלד, דאף דהגלד נחשב כחלק מהגוף מ"מ יתכן דמה שתחתיו אינו נחשב בלוע כיון דאינו כעור האדם ממש, אלא דהוי במקום העור עד שיתרפא העור תחתיו. ואם מעורב דם יבש וריר יבש אף בתוך הגלד יכול להיות חציצה אף כשהוי ע"ג המכה, ולכן צריכה ריכוך להפריד ולרכך את הדם והריר ההם שלא יחוצו. וא"כ צריכה לרכך דוקא קודם המקוה ולא סגי בפ"א אף ימים לפני הטבילה, כיון דיכול להתייבש שוב שם ולידבק בגלד ודו"ק.
ונרחיב קצת בביאור הא דמצטער בהסרת הגלד נחשב אינו מקפיד. והנה כתב הרמ"א באו"ח סי' קס"א סעי' ב' וז"ל גלדי מכה שעל ידיו, אם אינו מקפיד עליו אינן חוצצין. וכתב המג"א (ס"ק ט') ואם מצטער בנטילתו אינו חוצץ ומציין מקורו מהב"י, סמ"ג, סמ"ק, ויש"ש. וכתב הלבושי שרד שם דהיינו אפילו אם מקפיד כיון דמצטער אינו חוצץ. וכן מדייק שם הא"ר מלשון ספר התרומה.
אולם כתבו המאמר מרדכי והתורת חיים (שם) דכשמצטער חשיב אינו מקפיד שהרי אינו רוצה להסירו ורוצה שיהיה שם. וכתב המאמר מרדכי שלכן כתב הרמ"א סתם לשון אינו מקפיד שזה כולל הכל.
ואגב אם נאמר כדברי המאמר מרדכי והתורת חיים יבוארו דברי הכתב סופר הנ"ל, דכיון דצער בלחוד אינו סברא להתיר חציצה אלא דעי"ז חשיב אינו מקפיד י"ל דיש בזה כללים ושייך לומר באופנים מסויימים בטלה דעתו.
אולם לדעת הא"ר דאין טעם הרמ"א משום מצטער יש לעיין מהו זה שכתב אם אינו מקפיד על הגלד דאינו חוצץ דמה אירע עם כל הסוגיא. וי"ל דכיון דבעצם אינו מקפיד ורק דנהגו להחמיר לענין טבילה כמובא בב"י לא החמירו אלא בטבילה דהוי דאורייתא. וכן מדוייק בא"ר שכתב בשם ספר התרומה דבנט"י לא החמירו. וכן נראה מהיש"ש (חולין פ"ח סי' כ"א) שמביא הסה"ת (סי' ע"ט) שכתב גלד מכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אע"פ שבטבילת כל גופו רגילין להסיר הכל משום חומרא.
וכתב עוד היש"ש (שם) לדייק דגלד דאינו מצטער עליו חוצץ ודכן כתב הסמ"ק דכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה וכו' וגרב יבש וגלד יבש שאינו מצטער בנטילתו וכו'. ומביא דברי הג"א (ברכות פ"ב סי' י"א) דכתב צריך ליזהר מגלד שעל המכה ומגלדי צואה דהיינו שחין שנתרפא ונעשה עור למעלה ויש עלי' גלד מלמעלה ככל אותם השנויים במשנה. וכתב היש"ש דכ"ז איירי באינו מצטער דלא החמירו כ"כ בנט"י. הרי ברור דאף דלענין טבילה היה חשוב מקפיד מ"מ אינו מעכב בנט"י משום מצטער. וע"כ דהמצטער הזה אינו גורם אינו מקפיד ולכן ל"מ לענין טבילה.
והנה יש מקור מדברי הב"י דכשמצטער להסיר חשיב אינו מקפיד, ומביא כן מהסה"ת שכתב (סי' ק"ג) וז"ל ואפילו מצטער אם יסיר הגלד מעל המכה או האבעבועות או שחין דעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד, מ"מ רגילות הוא להסיר הכל וכו'. אולם יש להעיר דבסה"ת עצמו (סי' ע"ט) המובא בא"ר באו"ח סי' קס"א מבואר דמצטער אינו עושה אינו מקפיד, דהרי כתב גלד מכה שאינה יבישה ואין מקפיד או גלד לח שמצטער עליו אינו חוצץ, אע"פ שבטבילת כל גופו רגילה להסיר הכל משום חומרא מ"מ בנט"י לא החמירו. ולשונו מורה דאף במקפדת יש מציאות של מצטער הנוגע להתיר נט"י כה"ג וכן דייק הא"ר בדבריו. וצ"ע דלכאורה יש סתירה בדבריו אם מצטער מחשיבו כאינו מקפיד. וצ"ל דאין כל המצטערים שוים, ורק אם יש צער גדול חשיב אינו מקפיד אבל אם יש מצטער במדה פחותה מזה אינו משוה החציצה לאינו מקפיד. וא"כ י"ל דצערן של נשי המהרר"ק והשר מקוצי הי' צער קטן ולא היה מספיק ליחשב אינה מקפדת וכמש"כ הכתב סופר הנ"ל לחלק בהאי ענינא.