(יז) כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(17) Every dispute that is for the sake of Heaven, will in the end endure; But one that is not for the sake of Heaven, will not endure. Which is the controversy that is for the sake of Heaven? Such was the controversy of Hillel and Shammai. And which is the controversy that is not for the sake of Heaven? Such was the controversy of Korah and all his congregation.
(א) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:
(ב) וברוב ספרים גרסינן קודם 'כל אהבה התלויה בדבר וכו''. ודבר זה יותר מוכח הפירוש שאמרנו, כי בא להודיע ענין האחדות, שכל כך חזק עד שכל אהבה שאינה תלויה בדבר היא קיימת לעולם. שכשם שהמחלוקת אין קיום לו, כך הוא ההפוך, שהוא האהבה שהוא החבור, יש קיום לו. ודבר זה, כי האחדות הוא הקיום בעצמו, שכאשר הדבר הוא שלם בלי חלוק, זה* הוא קיום שלו. ועוד, כי בטול הדבר מגיע מצד המתנגד, אשר מתנגד אל דבר, וכאשר יש חבור ולא חלוק, רק אחדות, אין כאן מתנגד כלל, והוא קיום הדבר, כמו שתבין מן הדברים אשר אמרנו. כלל הדבר; אין בטול לדבר שהוא אחד בעצם משום דבר, ולכך הוא קיים בלי שנוי. וזה שאמר 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם', כי מפני שאינה תלויה בדבר, הנה זה הוא האחדות לגמרי, אשר ראוי אל האחדות הקיום ביותר.
(ג) ואין צריך בכאן שתהיה 'אהבה לשם שמים', כמו שהוא אצל המחלוקת, כי אצל המחלוקת, אם אין המחלוקת לשם שמים בודאי אין קיום למחלוקת, מצד כי ההפכים אין קיום להם ביחד, והם שני ההפכים בנושא אחד. גם כי החלוק והפירוד הוא התחלת ההפסד, כאשר אינו שלם. ולפיכך צריך שתהיה המחלוקת לשם שמים, אשר הוא יתברך מאחד ההפכים, כמו שהתבאר. אבל אהבה שהיא אינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, כי היא האחדות, אשר ראוי מצד עצמו אל הקיום, הפך המחלוקת. רק אותה שהיא תלויה בדבר, אותה בודאי בטילה, כיון שבטל הדבר שהוא סבת האהבה והקשור.
(ד) ולכך נסמך המאמר הזה לכאן, אחר שזכר התנא ענין המספרים, זכר התנא מעלת האחדות שהוא בעולם, והרחקות השניות. ולפיכך סדר 'כל אהבה התלויה בדבר', ואחר כך 'כל מחלוקת'. ובין אם גרסינן קודם 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים', ואחר 'כך כל אהבה', או דגרסינן קודם 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר' ואחר כך 'כל מחלוקת', כך הוא הפירוש, שבא התנא לאשמועינן מדריגת האחדות והקשור שהוא בעולם.
(ה) ומה שהתחיל 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר', ולא הקדים 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר', כי דבר זה יש להקדים, שהוא עיקר מלתא, דבא לאשמועינן 'אהבה שאינה תלויה בדבר'. רק בשביל זה הקדים 'אהבה התלויה בדבר' כדי לסמוך אחר 'אהבה שאינה תלויה בדבר' 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים', לומר כי שניהם טעם אחד להם, כי האהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם מפני האחדות שיש לאהבה, ולכך אינה בטילה לעולם. וכך* ה'מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' בשביל טעם זה עצמו, מפני שהוא יתברך מאחד ומקשר ההפכים, כמו שהתבאר למעלה, והכל הוא מבואר מאוד. וזה הפירוש הוא הברור, ועוד יתבאר דבר זה, והוא גם כן ראיה לפירוש זה.
(ו) ויש להקשות גם כן בזה שאמר 'איזה אהבה שהיא תלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר', ומשמע הא סתם אהבה אינה תלויה בדבר. ואחר כך אמר 'איזה אהבה שאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן', ומשמע אבל סתם אהבה תלויה בדבר. ופירושו גם כן כמו שאמרנו למעלה, כי אהבת אמנון ותמר היא אהבה התלויה בדבר לגמרי, ואין בזה צד שאינו תלויה בדבר. כי יש אהבה, אף על גב שהיא תלויה בדבר, מכל מקום אינה תלויה בדבר לגמרי, כי אף אם לא היה אותו הדבר היה כאן אהבה. אף על גב שודאי הדבר שתולה בו האהבה* גורם אהבה יתירה, מכל מקום לא נאמר בזה 'אהבה תלויה בדבר' לגמרי. ולפיכך אמר 'איזה אהבה שהיא תלויה בדבר', שאין צד אהבה כלל רק בשביל הדבר שתלויה בו האהבה, 'זו אהבת אמנון ותמר'. שאין צד אהבה רק שהיה* אמנון אוהב את תמר בשביל המשגל, וכאשר עבר זה, היה כאן שנאה יתירה. ואהבת דוד ויהונתן היא האהבה שאינה תלויה בדבר כלל. ושאר אהבות אינם לגמרי תלוים בדבר, ואינם לגמרי שאינם תלוים בדבר. רק קצת אהבה תלויה בדבר, וקצת אהבה אינה תלויה, ואהבה כזאת אינה בטילה מיד כמו אהבת אמנון ותמר, ואינה גם כן מקויימת לגמרי כמו אהבת דוד ויהונתן.
(ז) וזה שאמר הכתוב (ש"ב, א, כו) "נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים". כי אהבת נשים תלויה בדבר, מפני שהאשה 'עזר כנגדו' (בראשית ב, יח). ואינה תלויה בדבר לגמרי, שכך ברא הקב"ה עולמו שיהיו לבשר אחד, כדכתיב בקרא (בראשית ב, כד) "על כן יעזוב וכו'". ובודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו משום שהאשה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא בעצם הבריאה שהאיש ידבק באשתו. ואם כן עיקר האהבה שאינה תלויה בדבר. ואמר כי "נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים", כי סוף סוף יש צד שאהבת איש לאשה שהיא תלויה בדבר, שהאשה היא לעזר לו, וכאשר היא כנגדו, בטילה האהבה שהיא בעצם הבריאה. אבל אהבת דוד ויהונתן היה בלא שום צד בחינה שתהיה תלויה בדבר כלל. ומה שאמר "מאהבת נשים", והיה לו לומר "מאהבת אשה", כי לפעמים אין האדם אוהב את האשה בשביל שאי אפשר שלא היה דבר באשה שמרחיק קצת האהבה. ולכך אמר "נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים", כלומר מאהבה שיש לנשים בסדר* העולם, לא אשה מיוחדת. כי אפשר שיהיה באשה מיוחדת דבר מגונה, אבל "מאהבת נשים", שהוא בסדר הבריאה.
(ח) ויש לומר עוד כי פירוש "מאהבת נשים", כי אהבת איש לאשה מפני שהם "לבשר אחד", כדכתיב קרא (בראשית ב, כד) "והיו לבשר אחד", ואין האהבה והחבור במה שהם "לבשר אחד" כל כך גדול כמו אהבת החבירים, שנפשו קשורה בנפשו. כי זה מה שנפשם קשורה זה בזה הוא בודאי יותר ממה שהם לבשר אחד, כי אין שייך בבשר אחדות וקשור כמו שהוא שייך בנפשות, שהם מתקשרים לגמרי, וזה נראה.
(ט) ואין לך להקשות למה הוצרך התנא לבאר דבר זה, ומה למדנו מזה. כי כבר אמרנו שהתנא בא לאשמועינן כמה גדול מעלת האחדות שהוא בעולם, וכמו ששנואה המחלוקת, שהיא הפך האחדות, כך אהוב האחדות, והיא אהבה שאינה תלויה בדבר.
(י) ויש לומר גם כן כי מה שאמר 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם', בא להודיע תקות ובטחון ישראל בגלות, שאי אפשר שתהיה האהבה בטילה לעולם, שהרי האהבה שהשם יתברך אהב ישראל לא היתה תלויה בדבר כלל, ומאחר שאין האהבה תלויה בדבר, אין האהבה בטילה. ודבר זה נראה, כי הכתוב אומר (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'", והקשה הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש (שם פסוק ב) כי לא ספר הכתוב מעלת אברהם וצדקתו, שבשביל אותו צדקות הגיע אליו הדבור ואמר "לך לך מארצך וגו'", וראוי היה שיקדים תחלה מעלת אברהם וצדקתו. אבל שיאמר "לך לך וגו'", ולא הזכיר עדיין מעלת אברהם וצדקתו, הוא דבר חסר, כי למה נגלה אליו הדבור ועדיין לא ידענו מעלתו. והנה תראה כי נגלה הדבור לנח (בראשית ו, יג-כא), וכתב לפני זה (שם פסוק ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתב שנגלה עליו* הדבור. ואצל אברהם שהיה אפשר לספר עליו צדקות הרבה, למה לא כתב לפני זה צדקתו. ופירשנו הטעם, כי אברהם הוא ראש יחוסינו, ובו היה הבחירה אשר בחר השם יתברך בישראל, כדכתיב (נחמיה ט, ז) "אתה האלהים אשר בחרת באברם וגו'". ואם כתב תחילה צדקות אברהם, היה עולה על דעת אדם בשביל צדקות אברהם בחר בו ובזרעו אחריו, והיה אהבה תלויה בדבר, הוא הצדקות. ועכשיו שבניו אינם צדיקים, בטלה האהבה. אבל עתה שלא הקדים לומר צדקות אברהם, ורוצה לומר לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו, רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם, ולא בשביל דבר, שהיה אפשר לומר שכאשר בטל אותו דבר בטלה האהבה. ופירשנו זה במקום אחר, כי זה דבר עדות נאמנה מאוד, ואין להאריך.
Maharal: (1) Any love that is dependent on something, when that thing perishes, the love perishes. But [a love] that is not dependent on something does not ever perish. What is a love that is dependent on something? That is the love of Amnon and Tamar. And [a love] that is not dependent on something? That's the love of David and Jonathan.
(2) And in most books, the text has, "Any love that is dependent on something, etc.," first [before the previous mishnah]. And that thing demonstrates the explanation that we said (Derekh Chayim 5:16:20) even more - that it comes to make known the matter of unity: That it is so strong, to the point that any love that is not dependent on something endures forever. That just like there is no endurance to argument; so too is the opposite [true of its opposite] - that is, that love, which is connection, does have endurance. And this thing is because unity is endurance itself. For when something is complete, without division, that is its endurance. And also because the dissolution of something comes from the angle of the opposition, which opposes the thing. But when there is connection and not division, there is only unity - there is no opposition at all. And that is the endurance of the thing, as you can understand from the things that we said. The principle of the matter is that there is no dissolution to something that is one in essence, from anything. And therefore it endures without change. And that is what it said, "Any love that is not dependent on something, does not ever perish." For since it is not dependent on something, this is surely complete unity; such that endurance is most appropriate for unity.
(3) And it is not necessary here that the love be for [the sake of] Heaven's name, like it is with argument. For with argument, if the argument is not for [the sake of] Heaven's name, there is certainly no endurance to the argument from the angle that two opposites do not have endurance together, and they are two opposites in one subject. Also since division and separation are the beginning of destruction, since it is not complete. And therefore the argument needs to be for [the sake of] Heaven's name - since He, may He be blessed, unifies opposites, as was explained. But love that is not dependent on something does not ever perish, since it is unity, which is appropriate for endurance from the angle of itself - which is the opposite of argument. Only the one that is dependent on something certainly perishes, when that [thing] that was the reason of the love and the connection perishes
(4) And because of that was this statement appended there: After the teacher mentioned the matter of numbers, the teacher mentioned the virtue of unity that is in the world, and the pushing away of duality. And hence, he ordered, "Any love that is dependent on something," and afterwards, "Every argument." But whether we have the text with first, "Every argument that is for [the sake of] heaven's name," and afterwards, "Any love"; or we have the text with first, "Any love that is dependent on something," and afterwards, "Every argument" - this is its explanation: That the teacher is coming to teach us the level of unity and connection that is in the world.
(5) And that which it began with, "Any love that is dependent on something," and did not have, "Any love that is not dependent on something," first - since this thing should precede, as [the latter] is the main matter, as it is coming to teach us [about] love that is not dependent upon something: However it had, "Any love that is dependent on something," first in order to have, "Any love that is not dependent on something," adjacent (according to the standard edition referenced in Paragraph 2) to, "Every argument that is for [the sake of] Heaven's name" - to say that both of them have one reason. For love that is not dependent on something never perishes because of the unity that there is in love. And that is why it never perishes. And likewise, "Every argument that is for [the sake of] Heaven's name, its end is to endure," is because of this very same reason - because He, may He be blessed, unites and combines opposites, as was explained above. And it is all explained well. And this explanation is the choice one - and this thing will be further explained - and this is also a proof for this explanation.
(6) And we should also ask about its saying about this, "What is a love that is dependent on something? That's the love of Amnon and Tamar" - and it implies now [that] undifferentiated love is not dependent on something. But afterwards, it said, "And [a love] that is not dependent on something? That is the love of David and Yehonatan" - and that implies undifferentiated love is dependent on something. And its explanation is also like we said above (Derekh Chayim 5:16:6-7): That the love of Amnon and Tamar is a love that is completely dependent on something, and there is no angle about it that is not dependent on something. For there is love [that], even though it is dependent on something, it is nevertheless not completely dependent on something. As even if there was not this thing, there would [still] be love here. Even though the thing that the love depends upon causes greater love, it is nevertheless not said about this [that it is] completely love that is dependent upon something. And hence it said, "What is a love that is dependent on something" - that has no angle of love at all, but is rather only because of the thing that the love depends upon? "That is the love of Amnon and Tamar" - that did not have an angle of love, but rather that Amnon loved Tamar [only] because of sex. And once this happened, there was great hatred. And the love of David and Yehonatan is a love that was not dependent on something at all. But other loves are not completely not dependent on something. Rather it is love that is somewhat dependent on something and that is somewhat not dependent on something. And such a love does not perish right away, like the love of Amnon and Tamar; but it also does not completely endure, like the love of David and Yehonatan.
(7) And that which Scripture stated (II Samuel 1:26), "your love was more wondrous to me than the love of women," is because the love of women is dependent on something - as woman is 'a helpmate across from him' (Genesis 2:18). But it is not completely dependent on something, since the Holy One, blessed be He, created His world like this, that they be one flesh - as it is written in Scripture (Genesis 2:24), "Hence a man leaves, etc." And certainly Scripture is not saying that he leaves his father and his mother and clings to his wife for his benefit. Rather Scripture is saying that this is the nature of creation, that a man clings to his wife. And if so, the essence of the love is not dependent on something. So it said that, "your love was more wondrous to me than the love of women," because at the end of the day, there is an angle of the love of a man for a woman that is dependent on something. For a woman is a 'helpmate' to him. Though when she is, 'across from (contrary to) him,' the love that is in the nature of creation perishes. But the love of David and Yehonatan was without any angle of an aspect that would be dependent upon something at all. And that which it stated, "than the love of women," when it should have said, "than the love of a woman" - is because sometimes a man does not love a woman, because it is impossible that there not be something that distances him a little from the love. And therefore it stated, "wonderous than the love of women" - meaning to say, than love that there is for women in the order of the world, [and] not a specific woman. For it is possible that there be an unseemly thing with a specific woman. Rather it is, "than the love of women," which is in the order of creation.
(8) And it can also be said that the explanation of, "than the love of women," is because the love of a man for a woman is because they [become] one flesh, as it is written in the verse (Genesis 2:24), "and they will be one flesh." But the love and the connection with that which they [become] one flesh is not so great, like the love of friends, such that the soul of [one friend] is connected to the soul [of the other friend]. For this - that his soul is connected to his [friend's] soul - is certainly greater than that which they [become] one flesh. For how can the unity and connection that is applicable to souls - as they are completely connected - be applicable to flesh? And this is apparent.
(9) And you should not ask, "Why did the teacher need to explain this thing; and what have we learned from this?" For we have already said that the teacher came to teach us how great is the level of unity in the world. And to the extent that argument - which is the opposite of unity - is hated, such is unity loved. And [unity] is love that is not dependent on something.
(10) And it may also be said that that which it said, "But [a love] that is not dependent on something does not ever perish," comes to make known the hope and faith of Israel [when they are] in exile: For it is impossible that the love with which God loves Israel ever perish. For behold the love that God, may He be blessed, has for Israel was not dependent on something at all. And since the love is not dependent on something, the love will not perish. And this thing is apparent. For Scripture states (Genesis 12:1), "And the Lord said to Avraham, 'Get yourself out from your land, etc.'" And the Ramban, may his memory be blessed, asked in this commentary on the Pentateuch (Ramban on Genesis 12:2), [why] Scripture did not recount the virtue of Avraham and his righteousness, as a result of which the [prophetic] word came to him and said, "Get yourself out from your land, etc." And it would have been appropriate that it should first preface [this with] the virtue of Avraham and his righteousness. This is something lacking. For why was [God's] word revealed to him - we still do not know his virtue. And behold you see [this] when the [prophetic] word was revealed to Noach (Genesis 6:13-21): And it was written before this (Genesis 6:8), "And Noach found favor in the eyes of the Lord"; and afterwards, it was written that the word was revealed to him. But with Avraham, about whom it was possible to recount his many righteous deeds, why did it not write [about] his righteousness before this? And we have explained (Netzach Yisrael 11) the reason is because Avraham is the head of our ancestry, and through him was the choice with which God, may He be blessed, chose Israel - as it is written (Nehemiah 9:7), "You are God, who chose Avram." But had it first written the righteous deeds of Avraham, it would come to mind that it was because of the righteous deeds of Avraham that He chose him and his descendants after him. So it would have been a love dependent on something - that being the righteous deeds - and now that his children are not righteous, the love would perish. However now that it did not preface [His choice of Avraham], to mention the righteous deeds of Avraham - it wants to say, it is not because of the righteous deeds of Avraham that He chose Avraham and his descendants. Rather He chose Avraham and his descendants from the angle of themselves, and not because of something. For it would [otherwise] have have possible to say that when that thing perished, the love would [also] perish. And we have explained this in another place, that this is something of very reliable testimony. But we shall not elaborate [here].
אלו ואלו דברי אלקים חיים שאלו רבני צרפת ז״ל היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חים וזה אוסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ״ט פנים לאיסור ומ״ט פני׳ להיתר ושאל להקב״ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.
שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל וְכוּ'. נראה לי בס"ד טעם שנמשכה המחלוקת בהלכות התורה 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים' כי המחלוקת באה להם מצד השכחה כי קודם זה שלא היה שכחה לא היה שום מחלוקת אלא היו שונים ההלכות כנתינתן מסיני וידוע דהשכחה באה מצד הקליפה וידוע כי הקליפות ישנם בשלשה עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] מה שאין כן באצילות כתיב בה (תהלים ה, ה) לֹא יְגֻרְךָ רָע ולכן נמשכה המחלוקת שלש שנים כנגד הקליפות של שלש עולמות בי"ע.
או יובן בס"ד טעם לזה כי תורה שבכתב היא גוף האילן ותורה שבעל פה היא פירות היוצאין מן האילן והדין הוא בפירות האילן שלש שנים ערלים וברביעית מותרים לאכילה וכנגדו היה בהלכות שהם פירות שלש שנים היו במחלוקת שלא נפסקה ההלכה ואחר שלש יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל ואז נעשו ההלכות שלהם ראויין לאכילה לעשות מעשה על פניהם.
ועוד נראה לי בס"ד כי הלל ושמאי הם כנגד חסד וגבורה דרגין דאברהם ויצחק וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ותלמידים שלהם כנגד קו האמצעי דרגא דיעקב היוצא משניהם ולכן אחר שלש שנים הגין זכות האבות שהם סוד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ויצאה בת קול ופסקה ההלכה ושקטה המחלוקת.
הא קמ"ל - דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני חדא מינייהו מיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו שכל אחד אומר סברא שלו כגון רבי יוחנן ורבי יהושע ואינך תרי אמוראי [אליבא דחד] לא מיפלגי אלא אמרי חדא מלתא וחדא מן לישנא מיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד כגון רב דימי ורבין ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט:
ויש לך לדעת, כי דוקא במחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרו (עירובין יג:) 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. כי הם היו תחלה במחלוקת התורה, שקודם שהיה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לא היה מחלוקת בתורה כלל. וכאשר באו בית שמאי ובית הלל היה מחלוקת שלהם, עד שדברי שניהם 'דברי אלקים חיים', כמו שהתבאר למעלה. ואין ראוי שיבאו ישראל ממדריגה העליונה, שלא היה בהם מחלוקת בתורה, אל מדריגה זאת שיהיה בהם מחלוקת, ואחד מהם דבריו בטלים. ולכך היה המחלוקת 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', ואחר כך נתחדש שאר מחלוקת, והבן זה מאוד. ובארנו עוד במקום אחר הלשון שאמר 'דברי אלקים חיים', ואין כאן מקום להאריך.
נמצינו למדין שאפי' באיסור מלאכה המחייבת סקילה כפי סברת ר"ע העיד מקומו של ר' אליעזר אשר נהגו כסברת רבם לא די שלא נענשו אלא שגם קבלו שכר על מעשיהם בכונת' לשמי' על כן אני אומר כי ראיתי לכתוב שורותי' על הנדון הזה אשר כפי האמת לא היה צריך מן הטעם הנז' פן יחשדני שומע והייתי בעיניו כמתעתע אתמול כתבתי להתיר אשה שנשתלחו אליה סבלונות והנה באתי עתה לקיים דברי הרב כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל המחמיר ומורה להצריכה גט אפילו היה ממקום שאין חוששין לסבלו' כיון שהמשדך הוא ממקו' שנהגו לחו' לסבלונו' לכן באתי להגיד כי אלו ואלו דברי אלהים חיי' והדברי' אשר הגיעוני שם להתיר הם הם המחייבים כאן בנ"ד להחמיר וזה כי מעשה שהיה כך היה שראובן נשתדך עם לאה בת יעקב פה העיר שאלוניקי נעשו השדוכין ואחר ימים הלך הבחור לסופיאה אשר שם היתה עומדת הבחורה ואחי הבחורה שנים מהם נשואים פה שאלוניקו גם אביהם היה מק"ק מאיור פורע מס שם אלא שעמד בסופיאה מצד שהיה מסתתר שם אך אמנם בשם הק"ק הנז' יקרא גם הבחור אביו ואמו תושבי העיר שאלוניקי מק"ק שלום יע"א ובעיר הנז' נתגדל ושם בסופיאה ק"ק ספרדים נפרדו' מהרי מאני אוטיש ומאשכנזים ומאונגרוש ועל זה פסקתי כי הסבלונו' אפי' שהרומאניטיש והשאר עמהם יחושו להם מ"מ כיון שהספרדים קהל בפני עצמו והם לא חשו פעמים אחרו' אין לחוש שקהל אחד כעיר אחת בפני עצמה דמי כמו שהוכיח במהר"ר דכ"ץ זצ"ל בתשובותיו ואפי' שהיו הספרדים בס' היה ראוי להקל אחר שחזקת הספרדים שלא לחוש וכמ"ש מהר"ר יעקב בן חביב ז"ל כנז"ל עוד טעם ב' כי מאחר שהשדוכין נעשו בשאלוניקי יש לנו לומר שהסבלונות נשתלחו על דעת מקום ששם נשלמו השדוכין וכתבתי ראיה לזה מתשו' ריב"ש ז"ל אחד שאירס אשה כפי נימוס הנוצרים וז"ל וכ"ש בנדון שלך שכבר התחלתם בשדוכין כמנהג הנוצרים אם באונ' אם ברצון שיש לומר שלפי מנהג הנוצרים ולדעת אותם שדוכין הוא שולח דומה למה ששנינו במקדש בפחות בשוה פרוטה שאעפ"י ששלח סבלונות אין חוששין להם שע"ד הקדושין הפסולים הוא שול' עכ"ל עוד נסתייעתי במעשה הזה שלכ"ע הסבלונות לא נתנו למשודכת על ידי עדים ולדעת רש"י ז"ל כפי הפירוש של הרשב"א והר"ן ז"ל גם מהררי"ק ז"ל צריכים עדים בשעת נתינה ואעפ"י שיש חולקים אמרתי שלענין חוששת סבלונות כדאים אלו הנז' וכל א' מהם לסמוך עליהם בפירוש על רש"י וגם כמהר"ר יעקב בן חביב ז"ל כתב כן בפשיטות על כל אלה הטענות שמח לבי להתיר בלי פקפוק וכאן הן הטענות המחייבות שאשה זו צריכה גט על כל פנים האחד דמעשה הנזכר נעשו השדוכין בשאלוניקי מקום שאין חוששין כלל לסבלונות ובנ"ד שבו אנו עומדים עליו נעשו השדוכין בקושטאנטינה מקום שנתפרסם לכל העולם ששם מחזיקים לאשה המשודכת ומקבלת סבלונות למקודשת גמורה עד שדומה זה למ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף קפ"ט וז"ל וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שכל נתינת טבעת ממשדך למשודכת אינו אלא לקדושין משמע בפי' היכא שהדבר מפורסם ביניהם אע"פ שכשנתן לה לא אמר כלום הוו קדושין אף כאן אני אומר שכיון שנתפרסם הדבר כ"כ דהשולח סבלונות בקוסטאנטינה כיון שקבלתם המשודכת הרי נשארה בחזקה מקודשת הרי הוא כאלו קדשה גם בנ"ד אע"ג שהמשודכת ממקום שאינם חוששין כיון שנעשו השדוכין במקום שמחזיקים המקבלת סבלונות למקודשת א"ל אדעתא דמקום דשדוכין שלח והיא אדעתא דהכי קבלה עוד הטעם השני שודאי נראה בעיני לילך בתר אתרא דידיה לא בתר אתר' דידה ואעפ"י שאין דעתי דעת מכרעת אני אומר לפי הנר' לע"ד כי אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר כי יקח איש אשה כתיב ואעפ"י שאינה נקנית בעל כרחה מ"מ תלה הכתוב הקדושין באיש מאי איכא דדלמא היא אי הוה ידעה לא הוה מקבלה אנן סהדי דאיתתא בכל דהוא ניחא לה וא"כ הדעת נותנת שהיתה מקבלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא גם מפשטא דגמ' הכי משמע דקאמר בגמרא על ההיא מתני' דהמקדש שתי נשים בשוה פרוטה כו' אמרי' בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שוה פרוטה איידי דקא נפיק ממונא מיניה טפי אבל פחות משוה פרוטה אימא יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא מסדר סבלונות אדעתא דקדושין קא מסדר כו' עד הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום אימא כי קא מסדר סבלונות כו' הרי משמע מפשטא דגמ' כי הכל תלוי בשול' הסבלונות דאי לא תימא הכי ה"ל למימר סתם אימא סבלונות אדעתא דקדושין הם והוה משמע בין לאיש ובין לאשה מדלא קאמר הכי משמע שהדבר תלוי באמדן דעתי עוד נ"ל ראי' גמורה אשר עליה נרא' בעיני אין להשיב שכתב המרדכי בש' מהר"ם וז"ל ואע"ג דמסיק דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משם ע"כ וכת' מהררי"ק ז"ל שרש קע"א על זה הלשון וז"ל ועוד לכשתמצא לומר תמצא דההוא עובדא שעליה פסק רבינו מאיר היה באד' נכרי שבא מארץ אחרת ונותן הסבלונות מדקאמר מי יכני' ראשו לידע המנהג שהוא יצא משם משמע שיצא מארצו ובא לכאן ע"כ משמע בפי' שאפי' שהוא עומד במקומה יש לילך בתר מקומו והדברים ק"ו השתא התם דלא בריר לן מקומו אפי' הכי חיישינן הכא בנ"ד שהדבר ברו' ומפורס' שהמשדך הוא מקושטאנטינה והשדוכין נעשו שם עאכ"ו שיש לנו לומר דאיתתא דא מוחזקת למקודשת להאי גברא דכיון שהוא ממקום מפורסם לכל העולם שחוששין לסבלונות א"כ הוא ודאי אדעתא דקדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שלחם והיא שקבלתם אדעתא דמשלח קבלתם והוי כאומר לאשה הרי את מקודשת אלי ואפי' אמר' היא אחר כך שלא הבינה ולא ידעה דלשון קדושין הוא לא מהימנה הכא נמי אפי' אמרה לא ידעתי שהמקבלת סבלונות מן המשד' הי' בחזקת מקודשת ואלו ידעתי לא קבלתי אינה נאמנת דאנן סהדי דידעה וקבלתה כיון שהדבר מפורסם כנז' וכ"נ בפי' מדברי מהרר"יק ז"ל שכתב בשרש קע"ב ד' ר"ב וז"ל ואדרבא זהו ראיה גדולה כו' עד דודאי לעיל גבי הסבלונות משום כך כתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוס' כו' ולא שנהגו מקצת אנשי המקום דהתם ר"ל שכל המקום נהגו כן דהיינו שהגליל ומשום כך חוששין וצריכה גט ואעפ"י שאנשי העיר אשר שם עומדת האשה מסבלי ברישא מ"מ מאחר שאין העדים יודעים מאיזה מקום הוא המקדש רק שראו הסבלונות שהובלו יש לחוש שמא הוא מרובה דעלמא דהיינו אנשי הגליל ההוא ששולחין אחר הקדושין ואינו מאנשי העיר שמסבלי והדר מקדשי עד כאן. וכ"כ אח"כ בפי' וז"ל ונוכל לדעת מאיזה מקום הוא ולפי מנהג מקומו יש לנו לעשות הרי הדבר ברור מכמה מקומות שיש לנו לילך בענין זה לפי מנהג מקומו אפי' שמקומה מקום דמסבלי והדר מקדשי דהתם לא חיישי' לסבלונות אי הוה ג"כ הוא ממקומה וא"כ ש"מ דבנ"ד אשה זו לית בר נגר דיפרקינה ממשודך זה אם לא שירצה להתירה בגט וא"ת הרי הרב כמהר"ר אליה מזרחי זללה"ה כת' וז"ל דהוכחת הסבלונות אם על קדו' עצמן ואם על קדי' קודמין אינו אלא מפני שאנו אומדין דעת המשלח כו' עד אין אנו הולכים אלא לפי מנהג אנשי מקום האיש משום דאמדנא דדעתא הוא שאין אדם מניח מנהג מקומו לנהוג כמנהג מקום אחר כל זמן שהוא עומד במקומו משמע לכאו' דדוקא כשהוא עומד במקומו הוא דאזלי' בתר מנהג מקומו הא אם כשנותן הסבלונות הוא במקום האשה אשר שם אין חוששין דהוא נמי אדעתא דאתרא דידה קא יהיב אבל זה א"א לו' שהרי דברי מהר"ם ז"ל הם להפך מזה ממש שהיה עומד במקום האש' שלא היו חוששין ואפי"ה כיון שהוא המשד' לא היינו יודעים מנהג מקומו אפי' על הספק פס' מהר"ם ז"ל דחיישינן לסבלונות וכ"ש וק"ו כאשר מקומו ידוע כדפי' אלא שנר' ודאי שכונת הר' באומרו כל זמן שהוא עומד במקומו אין הכונה לומר שיהיה עומד ממש בשעת נתינת הסבלונות למשודכת במקומו אלא שדעתו לעמוד ולא לעקו' דירתו מכל וכל ממקומו להא קרי עומד במקומו כיוצא בזה אמרי' לענין מנהגות שכשדעתו לחזור למקומו נוהג מן הדין כאנשי מקומו אלא שאין לשנות מפני המחלוק' וכמו שביאר הר"ן ז"ל פ' מקו' שנהגו ומלבד שזה מוכרח מהטע' שכתב' דודאי לא פליג רא"ם ז"ל אמהר"ם ז"ל והמהרי"ק ז"ל ג"כ נר' כן מדברי הר' בעצמו שכ' וז"ל ומסתמא כשאדם דר במקומו אינו מניח מנהג מקומו לתפוס מנהג אנשי מקו' אשתו משמע דאמקום דידה קפיד לא מקום עמידתו. עוד הטעם הג' אשר נסתייעתי להתר והוא שלא היו עדים כשרי' בשעת נתינ' סבלונות למשודכת הכא בנ"ד כפי מה שאומר הבחור היו שם בשעת נתינה עדי' כשרי' וא"כ א"ל דסבלו' הללו הוו קדו' גם לפירש"י ז"ל כלל הדברי' כי נלע"ד האשה זו אסורה בכבלי ברזל ומותרת למשדך זה שקבלה הסבלו' ממנו מן הג' טעמי' א' שהשדוכין נעשו בקסטאנטינא יע"א מקו' אשר נתפרס' בכל העול' שמחזיקי' הסבלונות לקדו' ואי"ל דאדעתא דאתרא דנעשו בו השידוכין שדר הסבלונות וכן המשודכת אדעתא דהכי קבלתן ב' שאפילו שהיו השידו' במקו' האשה היה לנו להחמיר מן הטע' שאין אדם מני' מנהג אנשי מקומו לתפוס מנהג מקום אשתו ובתר אתרא דידיה אית לן למיזל כמו שהוכחנו. ג' שנצטרף בנדון זה הנתינה בפניעדים ועאכ"ו בהצטרף הטעמי' כלם דודאי לע"ד לא ימצא בעל נפש יהיה גס לבו בהוראה להקל על ענין זה אלא להחמיר ודאי מדינא דסבלונות כך נלע"ד ברור המ' ונאנ' הצעיר:
