אירוס הארגמן , צולם בשמורת האירוסים מדרום לנתניה. צילום : משה200 מתוך ויקפדיה
להולכים בסתיו: אני חבצלת השרון
חבצלת החוף מציגה פריחה מפוארת בסוף הקייץ ובתחילת הסתיו. זהו צמח עם בצל רב-שנתי גדול בקרקע. השם חבצלת נגזר כנראה מלשון בצל, אולי יש בו גם רמז ל"לבן כחלב".
פריחת החבצלת גדולה ומרשימה, במיוחד כיוון שהיא פורחת בשלהי הקיץ כאשר רוב הצמחייה התייבשה כבר. היא עושה זאת בזכות בצלה, שאגר מים ומזון בחורף הקודם. בישראל חבצלת החוף היא צמח מוגן. חבצלת החוף מופיעה בסמל העיר נתניה. החבצלת היא גם הסמל של חיל המודיעין (ליתר דיוק: פרח הפלר דה ליס שהוא סוג של אירוס ועל כך בהמשך) על פי אחת הדעות החבצלת נבחרה בגלל שהפרחים סגורים ביום ונפתחים בלילה. עובדה זו מזכירה את עבודתם של אנשי המודיעין, אשר פעמים רבות נעשית בחסות הליל (דעה נוספת טוענת שהבחירה בחבצלת היא בגלל שבעבר היו כותשים את הבצל של הפרח לטובת הכנת דיו סתרים).
חבצלת השרון היא אחד מהפרחים היחידים שמוזכרים בשמם בתנ"ך , היא נזכרת בשיר השירים ("אני חבצלת השרון, שושנת העמקים") והיא סמל לאהובה.
אם בארופה האהוב מביא חאהבותו ורד אדום, הרי שבישראל פרח האהבה הוא חבצלת השרון או השושן הצחור
המשוררת זלדה מכנה את החבצלת בשם "משוש החולות" אתם מוזמנים להתבונן בחבצלות, לקרא את שירה של המשוררת זלדה ולהאזין לשני שירים ששאבו את השראתם מחבצלת השרון של שיר השירים
זלדה/ חבצלת השרון
"קרבי, לבי, נפשי -
יוצאים אל ניחוח החבצלת.
נשימת האושר
משוש החולות.
הנה היא עולה אלי מן הטחב
מן הריק
מאין אופק.
פורחת בכנפיה הלבנות.
שוב העולם ממשות מלטשת
מזל עליון
בעל-קדשה ודאי."
שיר מספר שמונה
אריק איינשטיין
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: מיקי גבריאלוב
קיים ביצוע נוסף לשיר זה
יונתי, תמתי, חמדתי, יפתי, כלתי, נשמתי,
את שלי לילי ואני רק שלך.
שושנה שלי, יונה שלי, בואי אל גני,
כי דודך אני, ילדה תמה שלי.
כי הינך יפה רעייתי, עינייך כיונים.
בגינת אגוז הנצו רימונים.
חבצלת השרון שלי, שושנה בין חוחים,
בין חוחים, בין חוחים.
רקתך כפלח הרימון בעד לצמתך, בואי נלך.
לשדות נצא תמה שלי, נלינה בכרמים, ענבים בכרמים,
כי הנה הסתיו חלף עבר, פיתח גם הסמדר, בואי כבר.
אהבת חיי
מילים: ששון צנעני
לחן: משה בן משה
הביצוע המקורי לשיר בוצע יל ידי חיים משה
אהבת חיי הן את,
אהבת עולמים ריקדי עמי,
ריקדי, תמה את מחול הנעורים האביב
יעלוז עמנו בשמחה ורון הן חג גדול הוא לנו,
חבצלת השרון עת דודים היא לנו עת דודים,
אהובה כבר הנץ הרימון חג לבש,
חביבה שושנה נתנה ריחה
תאנה חנטה פגים
קול התור כבר נשמע מעל עצים
מוריקים אהבת חיי הן את...
אם אתם הולכים בשביל באביב תוגלו למצא את פרחיו הלבנים-סגלגלים של האירוס ההדור (פורח בעיקר בחודש מרץ) הגליל העליון ומורדות הרי נפתלי הם המקומות היחידים בעולם שבהם גדל האירוס ההדור. האירוס ההדור נחשב לאחד מהיפים בפרחי ארץ ישראל. במאות השנים הקודמות נקטף הפרח וגרם לו להיות על סף הכחדה, חוקי שמירת הטבע של מדינת ישראל הביאו לפרחתו המחודשת אך הוא עדין מוגדר כמין בסכנת הכחדה.
מקור שמו של אירוס הארגמן הוא בצבע פרחיו, שנעים בין ארגמן ועד כמעט שחור (צבע הפרחים משתנה בהתאם לתאורה ולזווית קרני השמש). מדובר על צמח נדיר, בלעדי לישראל, שהיה נפוץ בעבר בחולות וברכסי הכורכר במישור החוף – מאשדוד ועד חוף הכרמל. הפיתוח המהיר של האזור הכחיד את רוב האוכלוסיה שלו, וכיום הוא נותר רק בכמה אתרים בודדים .
אירוס הארגמן. צילום: ד"ר ענת אביטל
על פי האקדמיה ללשון העברת גם השם "איריס" וגם השם "אירוס" הם צורות תיקניות. הפרח נקרא על שם איריס היא אלת הקשת בענן במיתולוגיה היוונית. הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור. לפי פרשנותו של עזי פז, כי ה"שושן" הנזכר בתיאור מקדש שלמה (מלכים א' פרק ז') הוא בעצם איריס, הרי מתחיל השימוש בפרח האיריס כדגם עיטורי בישראל כבר בתקופת המקרא. פלֵר דֶה לִיס, איריס ההיכל (שושן צחור) בעל שלושת עלי הכותרת, הוא סמל קדום והוא מופיע על המטבע של השקל שהינו מטבע מימי שיבת ציון במאה הרביעית לפני הספירה ,לצד השושן הופיעו המילים "יהוד מדינתא". (אתם מוזמנים לחפש בכיסים מטבע של שקל ולהביט בעיטור) לימים הוא מופיע גם בסמלי שושלות מלכי פרס בסמלי מלכי צרפת ואנגליה בימי הביניים, וגם בסמל תנועת הצופים ובסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל.
אתם מוזמנים לשבת לצד האירוס/איריס ולהאזין לשיר "שדות של אירוסים" של שלמה ארצי או לשיר היוווני "איריסים" של חיים חפר בביצוע של עפרה חזה
על האירוס הגלילי כתב טוביה קושניר את השורות הבאות:
אדיר מכולם הוא, האיריס ההדור שהבאתיו מהגליל. כשפרח לראשונה כה הפתיעני. כה שבה את לבי, את כולי. כל פעם בחזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה ומדי רגע ברגע ממהר אני לראותו ואיני יכול לשבעו. כשמניח אני אותו, נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל – ואני ממהר לראותו מחדש"
(מתוך הספר: , מתוך הספר "האיריסים צומחים עוד" שערך אביו שמעון קושניר. מענין לציין שלאחר מלחמת ששת הימים נמצא אוסף האירוסים של טוביה בגן הבוטני של הר הצופים)
המפגש עם האירוסים הוא הזדמנות ללמוד על דמותו האגדית של טוביה קושניר.
טוביה, גדל במושב כפר יחזקאל שבעמק, בילדותו בילה בשוטטות ברכס הגלבוע, והכיר היטב את הצמחים ובעלי החיים למיניהם. ככל שהתבגר כךהתרחב תחום השוטטות שלו. לכרמל, לגליל ולעמקים הרחוקים יותר, לחרמון, להרי השומרון, למדבר יהודה ולנגב – רחוק מאוד ביחס לתנאים באותם הימים. ממסעותיו טוביה חזר עם אוספים רבים של צמחים ורשימות שאותם העביר אל האוניברסיטה העברית. המון צמחים אותם אסף נחשבו "חדשים לארץ" – פעם ראשונה שנמצאו בארץ. שני מינים היו ממש חדשים גם למדע. סתוונית טוביה שאותה גילה טוביה בהר הורדוס (בהרודיון), ובהמשך קראה פרופסור פיינברון בשם סתוונית טוביה לזכרו. כמו גם אירוס טוביה שעד שטוביה נהרג נקרא אירוס עוזיהו, ובהמשך שונה שמו לזכרו של טוביה.
בשנות לימודיו התיכוניים בביה"ס התיכון ביגור טוביה טוביה המשיך במחקריו הבוטניים והיה בקשר עם גדולי האספנים וחוקרי הטבע בארץ ובאוניברסיטה העברית, במכון הביולוגי של יהושע מרגולין בתל אביב (שבהמשך הפך לאוניברסיטת תל אביב), בתקופה זו טוביה גילה בכרמל מספר מיני צמחים שעד אז היו ידועים מהגליל או מהרי יהודה בלבד. כשהיה אך נער כבן 16, גילה טוביה בכרמל את השושן הצחור בוואדי מרן – גילוי בוטני שלו זכה בתקופה ההיא ועורר הדים. החיפוש אחרי השושן הצחור עניין כה רבות את עולם הבוטניקה בראשית המאה ה-20, אך גם אהרון אהרנסון לא הצליח למצא
אחר סיום לימודיו בתיכון מילא שנת שירות בכפרו - כפר יחזקאל.בשנת השרות גילה קושניר שלושה מיני כרכומים חדשים לארץ: את הכרכום הצהבהב במנרה, כרכום נאה ליד חלחול שבהרי יהודה, וכרכום ארץ ישראלי על יד רמאללה. במהלך שנה זו יצא לטיול בחרמון (אז בשליטה צרפתית ומחוץ לגבולות ארץ ישראל) עם חברו יגאל תלמי. בדרכם לחרמון פגשו באביבה, אז בת 14, שטיילה גם היא עם עוד שלושה נערים לחרמון, והחלה חלופת מכתבים בינה לבין קושניר ולאחר 6 שנים הם נישאו. וכך כתב טוביה לאביבה בתקופה שלמד בירושלים
בשנת 1945 התקבל ללימודים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים והתגלה כסטודנט מצטיין ששמו הולך לפניו בכל מקצועות הביולוגיה, אך גברה נטייתו להתמסר ללימודי הגנטיקה והביוכימיה ולהתמחות בהם. יחד עם זאת ייסד והקים בגן הבוטני של האוניברסיטה גינה בוטנית של כל צמחי הבצל והפקעת של ארץ ישראל, צמחים שאסף מכל רחבי הארץ, שתל וגידל וערך בהם תצפיות וניסיונות. לעניין מדעי מיוחד ול"קרבת נפש" היו לו האיריסים של ארצנו.
לחקר תפוצתם הטבעית ולאיסופם כיתת רגליו ממרומי החרמון עד למדבריות הנגב ואף באזורים נידחים, שרגל עברית לא דרכה בהם כמו ממרומי הר כביר שבשומרון (הוא היה ממגלי אירוס השומרון). מבקביל ללימודיו החל טוביה בעבודות מחקר עצמאיות ופירסם מאמרים בעלוני המדע המובילים בעולם. מכל מיני האיריסים של ארץ ישראל שאסף מן ההר ומן המדבר, יצר מִכלואים בין-מיניים שאותם גידל בחלקתו בהר הצופים. מכלואים אלה נועדו לתוכנית שלמה של מחקר גנטי על היחסים ביניהם (ביוסיסטמטיקה) ועל תורשת צבעיהם.
בשנה השלישית ללימודיו החל לעסוק בתחום הגנטיקה והאבולציה וכתב את המחקרים הראשונים בארץ ישראל שעסקו בתחום האבולציה.
לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת א"י התנדב טוביה לגדוד השישי של הפלמ"ח במעלה החמישה והשתתף באבטחת השיירות שפרצו את הדרך לירושלים. באחד ממכתביו הוא כתב לאביו כך:
טוביה קושניר משקה גמל בסיור מ-1946. צילם: פרופ' יעקב וַרמן, אז סטודנט שטייל עם טוביה
בח' בשבט הצטרף טוביה לשיירת הל"ה (מחלקת ההר) שיצאה לגוש עציון הנצור, ושם נפל טוביה יחד עם המחלקה.
על מחלקת הל"ה אמר דוד בן גוריון: "אינני יודע אם הייתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו".
לאחר מותו נקרא על שמו "סיתוונית טוביה" מין מיוחד של סיתוונית שגדל רק במדבר יהודה ושאותו קושניר גילה, וכן "אירוס טוביה" צמח נדיר הנמצא רק בנגב הישראלי, וכן פרפר בשם "נימפית טוביה" שאת הפרט האחרון שלו בחרמון תיעד טוביה קושניר.
אביו, שמעון קושניר, פירסם את הספר "בדמדומי בוקר" ואת הספר "האיריסים עודם פורחים" לזכרו של בנו וחבריו. הסופרת דבורה עומר כתבה עליו ביוגרפיה לבני הנעורים בשם "סערה באביב" ,טוביה קושניר מונצח גם בשירה של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו גיורא", בשורה "טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים"
אחרי מותו אלמנתו אביבה הוציאה את כתביו בספר, "מחקרי טבע ומכתבים" בהוצאת עם עובד, שם היא פגשה את הסופר חיים הזז, וכעבור שנתים היא התחתנה מחדש עם הזז והפכה למשוררת מפורסמת בזכות עצמה.
במחקריו, יומניו וסיוריו התגלה שעל אף היותו חוקר טבע, איש מדעי החיים המדויקים, ניחן טוביה בנפש רגישה, בצימאון ליופי וביכולת ביטוי נדירה, שמול יפי הטבע אמרה וכתבה דברי שירה. אם מול יופי נסתר החבוי בכתם ירקרק של טחב נדיר, ודאי מול הוד הפריחה על כל גווניה – באיריסים בחירי לבו ובסחלבים, ואפילו מול טקסט מדעי ביוכימי כעל הנשימה – יבש לכאורה – הוא ידע להתפעל ולהעלות מתוכו את יפי הטבע בתמונתו הכוללת והשלמה.
עקב הקריאה בספרו הגיעו משך שנים לקברו בהר הרצל בירושלים קוראים וקוראות, שביטאו רטט הערצה לדמותו שנתנה להם השראה וכיוון בחיים. מורתו הפרופ' אלישבע גולדשמיט, מייסדת מדע הגנטיקה בארצנו וכלת פרס ישראל במדעי הטבע, ראתה בו גאון. עליו כתבה "את אשר יכול היה לעשות ולחולל בשיא התפתחותו למען קדמת המדע והאומה – אין לשער."
וכך סיכם אחיו אורי קושניר מאמר שכתב לזכרו בכתב העת גלילאו:
"ואף על פי כן, חייו הקצרים והמופלאים ב-24 שנותיו היו חיים של ערך, של משמעות ופשר. חיים להכרת הטבע ולגילוי צפונותיו, לחקר נופי מולדתו בממלכת החי ובמערכת הצומח, כחלק מתחיית עמו בארץ אבותיו, אשר בה מצא באביב ימיו באופן טרגי-הירואי את מותו"
אתם מוזמנים להאזין לשיר "כבר פורחים נרקיסים" ולחשוב על השאלות הבאות מתוך סיפורו של טוביה קושניר
נקודות למחשבה:
נסו לסכם את דמותו של טוביה כפי שעולה מסיפור חייו וממכתביו
בעקבות הלימוד על דמותו מה דעתכם על ההספד של בן גוריון שאמר" אינני יודע אם הייתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו".
הזמנה למסע:
על רקע פריחת האירוס , הפרח שעליו כתב טוביה קושניר : "אדיר מכולם הוא האיריס ... כשפרח לראשונה כה הפתיעני. כה שבה את לבי, את כולי" התבוננו גם אתם באירוס ונסו להבין מה שבה את ליבו של טוביה, הסדטונדט הצעיר לביולגיה.
נסו להתבונן בפריחה ולשאוב ממנה גם את הרוך, וגם את הפליאה, וגם את הדיוק המדעי, וגם את ערכי הגבורה והרעות שהתאחדו בדמותו של טוביה קושניר.
וכל פעם שאנחנו ניפגשים עם סיתוונים טוביה או עם האירוס ההדור אנחנו נזכרים בזיו העלומים ומבינים את ערך החיים.