- What is the obligation for witnesses to tell the truth?
- What might be the problem with witnesses swearing outside of this rubric?
(יב) שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. הָעֵדִים שֶׁיָּדְעוּ עֵדוּת מָמוֹן וּתְבָעָם בַּעַל הָעֵדוּת לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְלֹא הֵעִידוּ וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת זוֹ הִיא נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְחַיָּבִין עַל שְׁבוּעָה זוֹ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בֵּין שֶׁהָיוּ מְזִידִין בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹגְגִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה א) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" וְלֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְנֶעְלַם, לְחַיֵּב עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:
(12) What is the oath of testimony? If witnesses in a case of property are summoned by the plaintiff to testify for him and they deny their knowledge of evidence and refuse to testify, swearing that they know no testimony concerning him, it is what is called the oath of testimony.— —
וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃
(יג) לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ {ס}
מצות עדות - להגיד העדות בפני (בר''ד לפני) הדינים. בכל מה שנדעהו, בין שיתחיב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. בכל ענין, חובה (רמב''ם פ''א עדות ה''א) עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב''ק נה ב).... והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או ובאסורין של תורה מעצמו, בטל עשה וענשו גדול מאד...
אדם רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד: הגה אבל לא יוכל להשביען אלא אם לא יגיד ונשא עונו (תשובת הרשב"א סי' תרנ"ח) מיהו אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען שיגידו האמת הרשות בידן (ב"י בשם הרא"ש)
כתב ה"ר שלמה בר"ש בר צמח בתשובה ח"ג סימן ה' מה שנוהגים בארצות אדום להשביע העדים גם בעיני יפלא ואם ראיתי רבים ונכבדים נוהגים כן וגם אני מעיד כמוך שהריב"ש היה נוהג כן במקום הזה וא"ל שעל עדות שנמסרה בברצלונ"א היה אומר הר"ן אני רוצה שבועה בעדות זו ובאמת שאין זו שבועת העדות שנזכר בתורה ובדברי חז"ל דהתם בנשבע שאינו יודע עדות והוא יודע ונראה שאע"פ שאינם חייבים לישבע כשנשבעים להעיד אמת אינה שבועה שאינה צריכה דהא קי"ל דנשבעים לקיים את המצוה כדאיתא בנדרים (דף ח.) ותמורה (ג:) ועוד אני מוסיף שיכולין להשביע אם רואים שהעם מקילין בעדות שקר ואינם מקילין בשבועה ..
... שְׁבוּעַת בִּטּוּי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ה ד) "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב". וְהִיא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים. שְׁתַּיִם לְהַבָּא. וּשְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר...כֵּיצַד לְשֶׁעָבַר. שֶׁאָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁזָּרַקְתִּי אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁלֹּא דִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. כֵּיצַד לְהַבָּא. שֶׁאֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל. אוֹ שֶׁאֶזְרֹק אוֹ שֶׁלֹּא אֶזְרֹק אֶבֶן לַיָּם. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר וּשְׁתַּיִם לְהַבָּא:
(ג) נִשְׁבַּע אַחַת מֵאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת אֵלּוּ וְהֶחְלִיף... הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט יב) "לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר". וְאִם נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר בְּמֵזִיד לוֹקֶה. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם" וְגוֹ':
(1) There are four types of oaths: the futile oath, the false oath, the oath concerning a deposit, and the oath of testimony.— —
(2) The law concerning the futile oath applies only to things that are possible of performance whether in the future or in the past. Examples of the past: "I ate; I threw a stone into the sea; A conversed with B; I did not eat; I did not throw a stone into the sea; A did not converse with B." Examples of the future: "I will eat; I will not eat; I will throw; I will not throw a stone into the sea." Thus there are two kinds of a futile oath that include positive and negative assertions about things past, and two kinds that include positive and negative assertions about the future.
(3) If anyone took one of these four classes of oaths and did the reverse, if for example he swore not to eat and ate, or to eat and did not eat; or if he swore "I ate" when in fact he did not eat, or "I did not eat" when in fact he did eat, it is a false oath. Of this and similar oaths it is written: "You shall not swear falsely by my name" (Leviticus 19:12).— —
(ד) שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת...
(ו) שְׁלִישִׁית שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין. וְשֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּסֻּכָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אוֹ שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.... כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת שָׁוְא מֵאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ז) (דברים ה יא) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא". וְאִם הָיָה מֵזִיד לוֹקֶה וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִכְּלוּם:
(4) The futile oath is [likewise] divisible into four classes. The first is a case where one has sworn that a known fact is not a fact. For example, one has sworn that a man is a woman, or that a woman is a man, or that a pillar of marble is made of gold, or anything of this sort.
(5) The second is a case where one has sworn about a known fact which is not doubted by anybody, as when he has sworn that heaven is heaven, or that a particular stone is a stone, or that the number two is two, or anything of this sort. Since this is not doubted by any normal person, there is no need to confirm it by oath.
(6) The third is a case where one has sworn to break a commandment, as when he has sworn not to enwrap himself in a fringed garment, or not to wear tefillin, or not to dwell in a sukkah during the festival of Sukkoth, or not to eat matzah on Passover nights, or to fast on Sabbaths and festivals, or something like this.
(7) The fourth is a case where one has sworn about something that is not within his power to do. He has, for example, sworn not to sleep for three days in succession, both night and day, or not to taste anything for seven consecutive days, or something like this. Anyone who swears a vain oath belonging to one of these four classes transgresses a prohibitive law, as it is written: "You shall not take the name of the Lord your God in vain" (Exodus 20:7). If he has committed the transgression deliberately he is to be lashed; if unintentionally, he is altogether exempt from liability.
How shevuot interact with mitzvot

נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:
משבועת בטוי. אבל חייב מלקות מיד כשנשבע, משום שוא:
פטור לגמרי, דאפילו משום שוא לא לקי. דאף דלא חלה שבועה, אפ"ה מצוה לזרוזי נפשיה בשבועה [י"ד ר"ג ו']:
לקיים המצוה פטור שהיה בדין שהוא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא. בקונטרס גורס כדברי ר' יהודה בן בתירא ולא גרס דברי משום דבמתני' קתני פטור ולר' יהודה בן בתירא הוי חייב כדקתני לקמן במתניתין ולריב"א היה נראה לקיים גירסת הספרים דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול נבילה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ולעיל (שבועות ד' כג:) נמי פריך גבי נבילה מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דליכא מאן דפליג ודוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא כדאמר בנדרים (ד' ח.) מנין שנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה וה"נ מחייב עליה קרבן והכי איתא בירושל' דבשלא אוכל נבילה ואכל מודה רבי יהודה דפטור דאי תימא חייב ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל נבילות כמו שלא אוכל נבילות אלא ודאי מודה רבי יהודה בן בתירא דפטור והשתא גרסי' דברי ר' יהודה שפיר דהכל מדר' יהודה בן בתירא וה"פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא אוכל נבילות ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי רבי יהודה בן בתירא:
גמ׳ ת"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת"ל (ויקרא ה, ד) להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור
וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ זָרוֹזֵי בְּעָלְמָא הַיְינוּ דְּרַב גִּידֵּל קַמַּיְיתָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ
....וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת:
חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת כֵּיצַד כּוּ׳ רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב וְרַב טָבְיוֹמֵי מַתְנֵי אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר שְׁמוּאֵל מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ דְּבָרוֹ לֹא יַחֵל אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם מַאי שְׁנָא נֶדֶר דִּכְתִיב אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ שְׁבוּעָה נָמֵי הָא כְּתִיב אוֹ הִשָּׁבַע שִׁבְעָה לַה׳ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ אָמַר אַבָּיֵי הָא דְּאָמַר הֲנָאַת סוּכָּה עָלַי הָא דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶהֱנֶה מִן הַסּוּכָּה אָמַר רָבָא וְכִי מִצְוֹת לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ אֶלָּא אָמַר רָבָא הָא דְּאָמַר יְשִׁיבַת סוּכָּה עָלַי וְהָא דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּסּוּכָּה וְשֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת מֵהָכָא נָפְקָא לֵיהּ מֵהָתָם נָפְקָא לֵיהּ דְּתַנְיָא יָכוֹל נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב לְמוּד לוֹמַר לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב מָה הֲטָבָה רְשׁוּת אַף הֲרָעָה רְשׁוּת יָצָא נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ חַד קְרָא לְמִיפְטְרֵיהּ מִקׇּרְבַּן שְׁבוּעָה וְחַד לְמִיפְטְרֵיהּ מִן לָאו דִּשְׁבוּעָה:
א"ל רבי זעירא לרבי מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא א"ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמגו דחלה עליה שבועה בחול חלה עליה נמי ביו"ט מידי דאיתיה בשאילה לא קתני
שבועה שלא אוכל וכו': הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה ושתה משקין שאין ראוין לשתיה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב מאי שנא רישא דפטור ומאי שנא סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ...
נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּלָב אוֹ סֻכָּה אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְעָנִי אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן וְלֹא הֵעִיד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם לֹא רָצָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב".
- How does it work?
שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר (דברים כט, יג) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת"ל (דברים כט, יד) ואת אשר איננו ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין ת"ל (אסתר ט, כז) קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר
. ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה.

הא קמ''ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' - מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ''ק דקדושין (דף ל.) ת''ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו' וק''ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע''פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש''ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס''ד:
החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. הטעם שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע ועומד הוא מהר סיני (וע' בריש פ' יום הכפורים ובשבועות דף כ"ב ע"ב)...

והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ״ל וכו' - מסתברא לי דהכי פירושא דמעיקרא קס״ד דרב גידל אתא לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה ומש״ה פריך והלא מושבע ועומד הוא דהא מוכיחין בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כז.) דהא דכתיב להרע או להיטיב בדבר הרשות כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא ה״מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפילו בדבר מצוה אם כן מאי נשבעתי ואקיימה הכי הוה ליה למימר דנהי דאמעיטא מצוה מקרבן לא אמעיטא מבל יחל כדחזינן התם בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כה.) דמילתא דליתא בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא מקרבן מלהרע או להיטיב ולא אמעיטא ממלקות ולהא לא צריך קרא א״כ מאי קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה ומתרצינן אלא הא קמ״ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה כלומר ודאי לא איצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל אלא ה״ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך שנאמר נשבעתי ואקיימה כלומר שהרי דוד היה עושה כן:
מנין שנשבעין לקיים המצוה. ול"ח שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו: והלא מושבע ועומד הוא. לקיים המצוה ואין שבועה חלה על שבועה דדרשינן ליה בשבועות מלהרע או להיטיב דבהטבת רשות איירי ולא בקיום מצוה: אלא הא קמשמע לן דשרי לזרוזי נפשיה. ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם ואם נשבע בלא שם נמי סד"א דאסור כדי שלא יתרגל אדם בשבועות ויבא לישבע גם על דברים אחרים:

איש כי ידור נדר ... אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (שם ח) דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם:
Thus a vow takes effect to forbid [not only that which was previously permitted, but also to forbid] that which was [already] forbidden [such as when he vows not to eat n’veilah], and [a vow takes effect] not to do [something] which he is [commanded to do and] forbidden to transgress [such as the duty to have sexual intercourse with his wife, as mentioned above], except that vows do not take effect to allow him to actively transgress a negative commandment. But oaths are only able to render forbidden that which was [hitherto] permitted, and they do not apply at all to matters involving commandments, neither to transgress [the prohibition of] a negative commandment [even passively, such as by swearing not to have intercourse with his wife], nor to strengthen its observance [such as by swearing not to eat n’veilah], nor to neglect [the performance of] a positive commandment, such as [by saying]: “I swear that I will not make a Booth,” or “[I swear] that I will not put on phylacteries.” Even to strengthen the performance of a positive commandment [an oath] cannot take effect, so that if a person swears to fulfill a commandment and does not fulfill it, he is not liable for [breaking his] oath either to [the punishment of] stripes [if he deliberately neglects it] or to [bring] an offering [if he neglects it accidentally]. But it is permitted for a person to encourage himself [to fulfill a commandment by swearing to do so], for it is written, I have sworn, and have confirmed it, to observe Thy righteous ordinances. Therefore it is only with reference to swearing [and not, as implied by Rashi, to vows] that one can interpret [the expression] to bind his soul with a bond [as the Sifre does, that he may forbid upon himself that which was hitherto permitted to him, but may not allow himself to do that which is forbidden, by means of swearing to do it]. These are great [i.e., complex and important] laws, and the scholar will find them [explained in the Talmud] in their [proper] places.

אמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ואם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב על השבועה שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה. (רמב"ם פ"ה מה"ש דין ח'):
אינו חייב. נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו מיהו היינו בנשבע כשהוא בריא שהיה אז אסור בנבלות וטריפות אבל נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול אם כך חלה השבועה ויש להתיר לו מיהו י"ל דאף בכה"ג לא חיילה השבועה כיון דמותר לו לאכול משום פקוח נפש אם כן השבועה נמי לא חלה דנשבע ועומד מהר סיני על המצוה דפקוח נפש והוא נשבע לבטל מצוה זו ונראה דיש להחמיר ולהתיר לו:


(ש"ך ס"ק כ"ו) וכ"כ בת' מהר"מ מינ"ץ. ודקדק כן מלשון רש"י כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו ולענ"ד אינו ראיה עפ"מ שכ' הר"ן נדרים (ח' ע"א) דבנשבע לקיים המצוה חלה לענין בל יחל אבל לא לקרבן דאמעיט מלהרע או להיטיב ע"ש ואולם זהו דוקא בנשבע לקיים מ"ע לישב בסוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת כגון שלא לאכול נבילה ודאי דאינה חלה אפילו לענין בל יחל כדאיתא להדיא בסוגיא דמכות (כ"ב ע"א) במה דפרכינן שם ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט ומשני התם לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה"ס והתם מיירי הכל לענין מלקות וע"כ הטעם מדין אין איסור חל על איסור כמו בעלמא וממילא אפילו לאו ליכא אבל בנשבע לקיים מ"ע דל"ש בזה אין אחע"א בזה כתב הר"ן דחל לענין לאו דבל יחל וכזה כ' בתוספות שבועות (כ"ז ע"א) דר' יהודא בן בתירא דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים דס"ל דא"צ להיות בלאו והן דמ"מ מודה בנשבע שלא לאכול נבילה משום דאין אחע"א עי"ש וה"נ לדידן דקי"ל כת"ק דנשבע לקיים ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן היינו לענין קרבן אבל לענין מלקות יש חילוק בין לקיים מ"ע בין לקיים מצות ל"ת וזהו ברור בכוונת הר"ן ולפ"ז י"ל דמה דכתב רש"י הטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו היינו דלישנא דרבא דאם נשאל על הא' עלתה לו שניה תחתיה משמע דיש לשניה כל דין שבועה ובזה יקשה הא מקרי נשבע לקיים את המצוה דשבועה ראשונה וליכא קרבן [וביותר למה דכ' רש"י במכות שם גבי שבועה שלא אחרוש דלא חייל דנפקא לן מלהרע או להיטיב מבואר דפ"ל לרש"י דגם לענין הלאו ממעטי' מלהרע או להיטיב דלא כהר"ן הנ"ל] מש"ה צריך הטעם דחכם עוקר נדר מעיקרו ולא הוי בכלל נשבע לקיים ובאמת אם הפר הבעל הראשונה אינה חייבת קרבן על השניה אבל מ"מ לענין לאו דבל יחל דלא אמעיט מקרא ואנו באין לדון רק מדין אין אחע"א י"ל דהוי כמו בעלמא דמתלי תלי וקאי ואי פקע ראשונה חלה שניה כדאיתא ביבמות (דל"ב ע"א) ואף בהפרת הבעל חלה השניה לענין הלאו כיון דפקע הראשונה ודוק היטב:
מכאן מוכח דנשבע שלא לעבור על אסור, אין שבועה חלה עליו. והיינו טעמא משום דאינו מוסיף כלום בשבועתו והוה ליה שבועה שאינה צריכה, שהיא שבועת שוא וכיון שעבר על לא תשא אינו חייב עליה קרבן שבועת בטוי, שאין קרבן מכפר עון שבועת שוא, וכיון שכן אין להתיר שבועה זו אפילו אם יראו בית דין שמזלזלים בעדות אמת, דאטו משום דעבר עבירה נוסיף עליו עוד עבירה בידים?... אדרבה חובת בית דין היא ללמד את הטועים בינה ששבועה זו אסורה בין אם הוא נשבע בלשון שלילה: שלא אגיד שקר; או בלשון חיובית: שאגיד אמת, שהרי בשניהם מושבע ועומד מהר סיני, ואדרבה חובת בית דין היא ללמד ולחנך את כל אדם מישראל להגיד דבר אמת...
לא תשא את שם ה"א לשוא כי לא ינקה וגו' ובש"ס שבועות (ל"ט.) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וכו' וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה הא כל התורה כולה קבלו עליהם באלה ובשבועה, א"כ בכל עבירה ועבירה נמי הרי הוא עובר על לא תשא, ולמה לא יהי' החומר הנ"ל בכל עבירות שבתורה עכ"ד: ונראה ליישב דהנה שבועת הר סיני לדורות הבאים הוא חל משום דכל נשמות העתידים להבראות שם היו, ואף דאין ביד הנשמה לבדה לעשות מאומה אלא בצירוף הגוף, בהכרח לומר דהשבועה הי' שתכניס מחשבות טובות בהגוף לעוררה וללמדה להשכיל ולהיטיב, כי זהו תעודת הנשמה ולדבר הזה נשתלחה לעוה"ז, וכמו שיסד ר"י הלוי זצ"ל בפייט ברכי נפשי שקודם נעילה, ובכן אם הנשמה עשתה מה שעלי' לעשות לעורר את הנפש המתאוה והגוף שיתאוו לעשות רצון אביהם שבשמים אף שאין נפש המתאוה שומעת להנשמה ותתגבר ותמשול על כחות הנשמה שוב אין על הנשמה אשם, שהרי היא עשתה את שלה אבל נפש המתאוה התגבר עלי', וגדולה מזה איתא בדברי חכמי האמת שעוד קודם שעושה אדם העבירה הנשמה מסתלקת ממנו, ע"כ אם הנשמה עשתה את שלה ובראותה שאין נפש המתאוה שומע לה היא מסתלקת ממנו, ממילא שוב אין כאן עונש שבועה כלל, הנשמה היא עשתה את שלה והיא אנוסה ומסתלקת, והגוף ונפש המתאוה הרי לא היו שם, ולא חלה השבועה עליהם, וע"כ בשבועת הר סיני אין נפרעין ממנו על לא תשא, אלא דווקא על שבועה שנשבע בעוה"ז בגוף ונפש: וממוצא הדברים שבקיום מ"ע שמשתתפים בזה כל חלקי האדם הנשמה ונפש המתאוה והגוף שוב מקיים מצות שבועה, וידועין דברי הרמב"ם שמעונשין של עבירות אתה יודע מתן שכרן של מצוות, שממה שהמחלל שבת נסקל אתה יודע כמה גדול שכר המשמר את השבת, כ"כ י"ל שמעונש של העובר על השבועה אתה יודע שכר המקיימה, וא"כ בקיום כל מצוה ומצוה שבתורה כמה יגדל שכר הנשמה שקיימה את השבועה והגוף ונפש המתאוה שהי' לה לסייע בקיום השבועה: