מקומה של הרבנות (27.9.2002)
תשובה מקובצת לקוראים אחדים: אין לי דבר נגד הרבנות והרבנים , אדרבא אני מעריץ גדול של רבנים היודעים שמקומם הטבעי במעונות לנשים מוכות ,בין פועלים מפוטרים , באבו כביר, בין משפחות מפונים , ליד אמהות חד הוריות , ליד פועלים זרים , לצד מיעוטים מדוכאים ,בבתי תמחוי, בבתי חולים , לצד משפחות שכולות למען שכונות מצוקה, רבנים יהודים כסוכני החסד של האלוקי בעולם.
מתוך טור שישי, במוסף השבת של מעריב
תשובה מקובצת לקוראים אחדים: אין לי דבר נגד הרבנות והרבנים , אדרבא אני מעריץ גדול של רבנים היודעים שמקומם הטבעי במעונות לנשים מוכות ,בין פועלים מפוטרים , באבו כביר, בין משפחות מפונים , ליד אמהות חד הוריות , ליד פועלים זרים , לצד מיעוטים מדוכאים ,בבתי תמחוי, בבתי חולים , לצד משפחות שכולות למען שכונות מצוקה, רבנים יהודים כסוכני החסד של האלוקי בעולם.
מתוך טור שישי, במוסף השבת של מעריב
העשור המעצב של חיי היה ללא ספק בין השנים 1998-2008 בין גיל 25-35.
בעשור הזה:
השתחררתי מהצבא (לאחר שש שנים) ,
אור ואני עברנו לגור בחיפה,
התחלתי לעבוד במדרשה באורנים (ובחרתי להיות 'יהודי מקצועי' )
הייתי שותף להקמת מכינת רבין
נפתחו עבורי דלתות בית המדרש (ומעולם לא נסגרו מאז),
גיליתי שאני אוטודידקט (עם הפרעת קשב וריכוז חריפה)
הייתי שותף להקמת המייזם הקהילתי הראשון שלי (פותחים אלטרנטיבה בקהילה בשכונת שער העלייה בחיפה)
יצאתי לשליחות ראשונה מטעם הסוכנות היהודית בלונדון ,
עבדתי בקרן (אורן) שהשקיע בקהילות צעירות בפריפריה ,
נולדה ביתנו הבכורה (יהלי) והמרכזית (נעמה) ,
עברנו לגור בקהילת אליאב , הייתי פעיל בעיצוב החיים הקהילתיים החברתיים ותרבותיים
וחזרתי לשרת במילואים כמ"פ מפקדה בגדוד שיריון.
אבל יותר מכל גיליתי את 'הנפש הרליגיוזית' שבי לאחר שעשור קודם גיליתי כבר את 'הנפש החברתית' שלי.
מאז שההתקבלתי לתוכנית 'בית המדרש לרבנות ישראלית' גיליתי גם את 'הנפש ההלכתית' שלי וחזרתי לאחר הפסקה של כעשור לאדם ברוך ויצירתו.
ומאז אני מנסה לשזור בינהן ולכתוב את הסיפור היהודי ישראלי האישי שלי בעברית כחלק מעיצוב הזהות התמידי שלי , מנסה לפתח 'גירסא דבחרותא' ולמלא את החלל הריק במשמעות, נאמן לצו האלוהי 'לתקן עולם במלכות שדי'.
גּוּפי כּוֹתֵב אֶת סִפּוּרחַיַּי
גּוּפי כּוֹתֵב אֶת סִפּוּרחַיַּי
כַּעֲסִי מְפַסֵּק
רוּחִי מְנַקֶּדֶת
מַאֲוָויִי מְקַשְּׁטִימ כְּתָרִימ לָאוֹתִיּוֹת
תִּסְכּוּלַי מְקַצְּצִימִלִּימ
תְּשׁוּקָתִי מְחַבֶּרֶתֵּבוֹת
וְנַפְשִׁי מַעֲלֶה אוֹתוֹ לְעוֹלָה
לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה עַל־מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב
וּלְכָל־הַכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה עַל־יִשְׂרָאֵל׃
(דברי הימים א' ט"ז)
לאורך כל העשור הזה , קול בולט שליווה אותי בלבטים, בתהיות ,בהתלבטויות , בעליות ובירידות ,בנפילות וברגעי השיא היה קולו של אדם ברוך , בטורו (שישי) בעיתון מעריב בסופ"ש בין השנים 1997-2008.
ושלושת הספרים פורצי הדרך שלו 'סדר יום' 'בתום לב ' 'וחיינו'.
בהם ניסה אדם ברוך לגשר על הפערים שבין השפה הישראלית והשפה היהודית.
בעשור הזה:
השתחררתי מהצבא (לאחר שש שנים) ,
אור ואני עברנו לגור בחיפה,
התחלתי לעבוד במדרשה באורנים (ובחרתי להיות 'יהודי מקצועי' )
הייתי שותף להקמת מכינת רבין
נפתחו עבורי דלתות בית המדרש (ומעולם לא נסגרו מאז),
גיליתי שאני אוטודידקט (עם הפרעת קשב וריכוז חריפה)
הייתי שותף להקמת המייזם הקהילתי הראשון שלי (פותחים אלטרנטיבה בקהילה בשכונת שער העלייה בחיפה)
יצאתי לשליחות ראשונה מטעם הסוכנות היהודית בלונדון ,
עבדתי בקרן (אורן) שהשקיע בקהילות צעירות בפריפריה ,
נולדה ביתנו הבכורה (יהלי) והמרכזית (נעמה) ,
עברנו לגור בקהילת אליאב , הייתי פעיל בעיצוב החיים הקהילתיים החברתיים ותרבותיים
וחזרתי לשרת במילואים כמ"פ מפקדה בגדוד שיריון.
אבל יותר מכל גיליתי את 'הנפש הרליגיוזית' שבי לאחר שעשור קודם גיליתי כבר את 'הנפש החברתית' שלי.
מאז שההתקבלתי לתוכנית 'בית המדרש לרבנות ישראלית' גיליתי גם את 'הנפש ההלכתית' שלי וחזרתי לאחר הפסקה של כעשור לאדם ברוך ויצירתו.
ומאז אני מנסה לשזור בינהן ולכתוב את הסיפור היהודי ישראלי האישי שלי בעברית כחלק מעיצוב הזהות התמידי שלי , מנסה לפתח 'גירסא דבחרותא' ולמלא את החלל הריק במשמעות, נאמן לצו האלוהי 'לתקן עולם במלכות שדי'.
גּוּפי כּוֹתֵב אֶת סִפּוּרחַיַּי
גּוּפי כּוֹתֵב אֶת סִפּוּרחַיַּי
כַּעֲסִי מְפַסֵּק
רוּחִי מְנַקֶּדֶת
מַאֲוָויִי מְקַשְּׁטִימ כְּתָרִימ לָאוֹתִיּוֹת
תִּסְכּוּלַי מְקַצְּצִימִלִּימ
תְּשׁוּקָתִי מְחַבֶּרֶתֵּבוֹת
וְנַפְשִׁי מַעֲלֶה אוֹתוֹ לְעוֹלָה
לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה עַל־מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב
וּלְכָל־הַכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה עַל־יִשְׂרָאֵל׃
(דברי הימים א' ט"ז)
לאורך כל העשור הזה , קול בולט שליווה אותי בלבטים, בתהיות ,בהתלבטויות , בעליות ובירידות ,בנפילות וברגעי השיא היה קולו של אדם ברוך , בטורו (שישי) בעיתון מעריב בסופ"ש בין השנים 1997-2008.
ושלושת הספרים פורצי הדרך שלו 'סדר יום' 'בתום לב ' 'וחיינו'.
בהם ניסה אדם ברוך לגשר על הפערים שבין השפה הישראלית והשפה היהודית.
אדם ברוך שאף לשזור את הישראלית עם היהודית, ולחשוף את הפערים הבלתי נתפסים בין השניים. בעיקר להעיר על דלותה של הישראלית אל מול היהודית ועל הצורך לעבות את הישראלית ולהפכה לעברית (להבנתי, סינתזה מוצלחת ) במטען היהודי ליצירת עתיד ראוי.
"וכבר קיבלתי על עצמי לחדול מפולמוס בענייני שפה ותרבות אלה, גם משום שאיני מועיל, וגם משום שאני ניזוק מכך. וגם משום שלדבר כמעט אין סוף. למאה פעולות בישראלית , לכל אחת ואחת יש ניואנס (מובן מורחב) משלה ביהודית. וכך למאה מושגים בישראלית. וכך למאה ערכים בישראלית.
היהודית מרחמת על אזרחיה, ולא משדלת אותם ללכת בגדולות. היהודית מציע את התואר 'רב' גם למי שמלמד נגרות (רבו לנגרות). ואילו הישראלית ממריצה את אזרחיה ללכת בגדולות , הישראלית מציע 'אלוף' לאלופים.
היהודית קדמה לישראלית , המתעלמת ממנה. ובין היהודית לישראלית שוכנת העברית. תודה על מכתבך." (אדם ברוך - בתום לב עמוד 27)
היהודית מרחמת על אזרחיה, ולא משדלת אותם ללכת בגדולות. היהודית מציע את התואר 'רב' גם למי שמלמד נגרות (רבו לנגרות). ואילו הישראלית ממריצה את אזרחיה ללכת בגדולות , הישראלית מציע 'אלוף' לאלופים.
היהודית קדמה לישראלית , המתעלמת ממנה. ובין היהודית לישראלית שוכנת העברית. תודה על מכתבך." (אדם ברוך - בתום לב עמוד 27)
אדם ברוך היה איש אשכולות פורה שפעל ויצר בישראל בין השנים 1945-2008
אדם ברוך, נולד בירושלים שושלת למשפחה חרדית מכובדת (סבו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, היה ראש ישיבה במאה שערים ואב בית דין לעדות אשכנז) , הוריו כבר היו ציוניים דתיים והוא גדל ברמת גן והלך לישיבה (מדרשיית נעם בפרדס חנה) לצבא ומשם ישר ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית ולעולם העיתונות (בו היה מהמשפיעים ביותר בעיצובה המודרני) , בנוסף היה אדם בולט ומשמעותי בסצינת האומנות הישראלית הן כאוצר והן כמבקר אמנות , משפטן, סופר, עורך , ובעשור האחרון של חייו היה בעל טור שבועי 'שישי' במוסף שבת של עיתון ידיעות אחרונות שעסק בפרשנות ההלכתית וניסיון ראשוני לייצירת מעין 'שו"ת מודרני' שבו נתן תשובות קצרות לשאלות מתחומי חיים רבים שעל התפר בין היהודי לישראלי, בהם פרסם גם 'קבצי הלכה' (תקנונים) בנושאים המרכזיים לציבוריות הישראלית בעשור החמישי (נדבה ברחוב וצדקה, ביקור חולים ועוד ועוד ועוד)
אדם ברוך, נולד בירושלים שושלת למשפחה חרדית מכובדת (סבו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, היה ראש ישיבה במאה שערים ואב בית דין לעדות אשכנז) , הוריו כבר היו ציוניים דתיים והוא גדל ברמת גן והלך לישיבה (מדרשיית נעם בפרדס חנה) לצבא ומשם ישר ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית ולעולם העיתונות (בו היה מהמשפיעים ביותר בעיצובה המודרני) , בנוסף היה אדם בולט ומשמעותי בסצינת האומנות הישראלית הן כאוצר והן כמבקר אמנות , משפטן, סופר, עורך , ובעשור האחרון של חייו היה בעל טור שבועי 'שישי' במוסף שבת של עיתון ידיעות אחרונות שעסק בפרשנות ההלכתית וניסיון ראשוני לייצירת מעין 'שו"ת מודרני' שבו נתן תשובות קצרות לשאלות מתחומי חיים רבים שעל התפר בין היהודי לישראלי, בהם פרסם גם 'קבצי הלכה' (תקנונים) בנושאים המרכזיים לציבוריות הישראלית בעשור החמישי (נדבה ברחוב וצדקה, ביקור חולים ועוד ועוד ועוד)
באחת עשר השנים שחלפו מאז פטרתו (2008) אנחנו עדים לשתי תופעות סותרות בציבוריות הישראלית , מצד אחת פריחה של יצירה יהודית , בשירה, באמנות , בכתיבה, בתיאטרון ,בטלויזיה ובתקשורת ולצידה העמקת הקיטוב בין 'דתיים' 'לחילוניים' .
(גם שבקרב ציבורים לא קטנים גם ההגדרות הללו הטשטשו ומתקיימות יותר כרצף)
ועדיין, באופן בולט קיים פער עצום בין הישראלי ליהודי ,בשפה , בערכים ,במגמות ובשאיפות של החלקים השונים המרכיבים את החברה הישראלית .
הבחירה כיום היא להעמיק את השונה 'ולהתחפר' כל צד בדרכו (דרך שלילת האחר) לצד העדר דיאלוג.
הבחירה העכשווית בחברה הישראלית המקוטבת היא במחלוקת המקדשת את 'סכום האפס' ולא את מורשת חז"ל של 'אילו ואילו' והיא השולטת (לצערי) בשיח הישראלי/יהודי העכשווי.
אדם ברוך ביצירתו שאף לחבר בין היהודית לישראלית דרך העברית ,
גם היום אני מרגיש את העברית הדלה מקיפה אותנו.משתלטת , מלאה בביטויים באנגלית , משוללת שורשים יהודיים וריקה ממקורות מהתורה וחז"ל.
(דוגמא אחרונה מיום חמישי ה 21.2 נאום בני גנץ באיחוד סיעת 'כחול לבן' , שום זכר ליהודית רק ישראלית ריקה ומלאה בססימאות )
את מה שאדם ברוך התחיל יש להמשיך , אני מרגיש שהזמן מתאים להרחיב ולהעמיק את השיחהישראלי בו יש גם מקום לשיח על 'הלכה חדשה ישנה' מחייבית במרחב הישראלי המשותף.
מציאות בה על בסיס השורשים היהודים הישראליות מצמיחה ענפים עליהם גדלים פרחים צבעוניים בעברית.
(גם שבקרב ציבורים לא קטנים גם ההגדרות הללו הטשטשו ומתקיימות יותר כרצף)
ועדיין, באופן בולט קיים פער עצום בין הישראלי ליהודי ,בשפה , בערכים ,במגמות ובשאיפות של החלקים השונים המרכיבים את החברה הישראלית .
הבחירה כיום היא להעמיק את השונה 'ולהתחפר' כל צד בדרכו (דרך שלילת האחר) לצד העדר דיאלוג.
הבחירה העכשווית בחברה הישראלית המקוטבת היא במחלוקת המקדשת את 'סכום האפס' ולא את מורשת חז"ל של 'אילו ואילו' והיא השולטת (לצערי) בשיח הישראלי/יהודי העכשווי.
אדם ברוך ביצירתו שאף לחבר בין היהודית לישראלית דרך העברית ,
גם היום אני מרגיש את העברית הדלה מקיפה אותנו.משתלטת , מלאה בביטויים באנגלית , משוללת שורשים יהודיים וריקה ממקורות מהתורה וחז"ל.
(דוגמא אחרונה מיום חמישי ה 21.2 נאום בני גנץ באיחוד סיעת 'כחול לבן' , שום זכר ליהודית רק ישראלית ריקה ומלאה בססימאות )
את מה שאדם ברוך התחיל יש להמשיך , אני מרגיש שהזמן מתאים להרחיב ולהעמיק את השיחהישראלי בו יש גם מקום לשיח על 'הלכה חדשה ישנה' מחייבית במרחב הישראלי המשותף.
מציאות בה על בסיס השורשים היהודים הישראליות מצמיחה ענפים עליהם גדלים פרחים צבעוניים בעברית.
"בעשר השנים האחרונות הקדיש אדם ברוך את כולו כולו למפעלו "ההלכתי" שבא לידי ביטוי בדף הקבוע שלו בעיתונות הכתובה ובצורה מובהקת יותר בספריו: "סדר יום", "בתום לב", ו"חיינו".
באומץ לב נדיר ובאחריות תרבותית אדירה ניסה אדם ברוך להתמודד לראשונה עם האתגר שהיה גלום בצעקתו של ביאליק על ה"הלכה .
"מהי הלכה?", שואל ברוך בהקדמתו ל"סדר יום ." והוא עונה: "הדרך בה אנשים הולכים. הדרך בה אנשים מגיעים ליעדיהם, ההלכה נועדה לאדם, ואין האדם נתין כבוש של ההלכה" (סדר יום, עמ' 15)
אדם ברוך מכניס לראשונה למדף הישראלי- חילוני את ספרי ההלכה היהודיים מקדמת דנא: ספרי שאלות ותשובות, רמב"ם, שולחן ערוך, משנה ברורה, פסקי הלכה של הרב עובדיה יוסף והרב משה פיינשטיין ואף כאלה של אנטי ציוניים מובהקים כמו הרב יצחק וייס מה"עדה החרדית" ואז עושה בהם כבתוך שלו.
הוא איננו מזלזל בהם כפי שנהגו כולם לפניו. להיפך, הוא קורא אותם קריאה של חסד ושל אהבה, שואל את עצמו : 'האם אני יכול לדלות מהם "תקנון" כלשהוא שיאפשר לתרבותנו לחיות חיים מעשיים מתוך מוסריות ואתיקה?'.
כי התרבות איננה נבנית במגדלי השן של המחקר או ההגות אלא ברחוב ובין אדם לחברו.
הצורך בהלכה לא נובע מהזדקקות למורי- הוראה, למנהלים שינהלו את חיינו המבולבלים. אין ההלכה עבורו דבר אלוהים חיים והוראה שאין אחריה פקפוק, אלא "שמיכה דקה ושקופה [המתוחה] על פני כל תרבות החיים.
ההלכה ותרבות מפולשות זו לזו" (שם, עמ' 16) ולמי שאין היכרות מספקת עם המונח ההלכתי "מפולש", טורח אדם ברוך להסביר בדיוק את כוונתו: "מפולש? שיש לו מוצא משני צדיו". ההלכה לא באה כגיגית כפויה על החיים, אלא גם כדי לשרת אותם . כרב חובל נואש המביט בתרבותו הטובעת לתוך אפנתיות פוליטית, רמיסה"
מתוך 'איש ההלכה הבודד' במלאות 30 יום לפטירתו של אדם ברוך - דב אלבוים
באומץ לב נדיר ובאחריות תרבותית אדירה ניסה אדם ברוך להתמודד לראשונה עם האתגר שהיה גלום בצעקתו של ביאליק על ה"הלכה .
"מהי הלכה?", שואל ברוך בהקדמתו ל"סדר יום ." והוא עונה: "הדרך בה אנשים הולכים. הדרך בה אנשים מגיעים ליעדיהם, ההלכה נועדה לאדם, ואין האדם נתין כבוש של ההלכה" (סדר יום, עמ' 15)
אדם ברוך מכניס לראשונה למדף הישראלי- חילוני את ספרי ההלכה היהודיים מקדמת דנא: ספרי שאלות ותשובות, רמב"ם, שולחן ערוך, משנה ברורה, פסקי הלכה של הרב עובדיה יוסף והרב משה פיינשטיין ואף כאלה של אנטי ציוניים מובהקים כמו הרב יצחק וייס מה"עדה החרדית" ואז עושה בהם כבתוך שלו.
הוא איננו מזלזל בהם כפי שנהגו כולם לפניו. להיפך, הוא קורא אותם קריאה של חסד ושל אהבה, שואל את עצמו : 'האם אני יכול לדלות מהם "תקנון" כלשהוא שיאפשר לתרבותנו לחיות חיים מעשיים מתוך מוסריות ואתיקה?'.
כי התרבות איננה נבנית במגדלי השן של המחקר או ההגות אלא ברחוב ובין אדם לחברו.
הצורך בהלכה לא נובע מהזדקקות למורי- הוראה, למנהלים שינהלו את חיינו המבולבלים. אין ההלכה עבורו דבר אלוהים חיים והוראה שאין אחריה פקפוק, אלא "שמיכה דקה ושקופה [המתוחה] על פני כל תרבות החיים.
ההלכה ותרבות מפולשות זו לזו" (שם, עמ' 16) ולמי שאין היכרות מספקת עם המונח ההלכתי "מפולש", טורח אדם ברוך להסביר בדיוק את כוונתו: "מפולש? שיש לו מוצא משני צדיו". ההלכה לא באה כגיגית כפויה על החיים, אלא גם כדי לשרת אותם . כרב חובל נואש המביט בתרבותו הטובעת לתוך אפנתיות פוליטית, רמיסה"
מתוך 'איש ההלכה הבודד' במלאות 30 יום לפטירתו של אדם ברוך - דב אלבוים
דרכו הפרשנית של אדם ברוך התבססה על אמונתו , שליטה עצומה , אהבה ומחויבות למקורות היהודים המגוונים (תורה, משנה , תלמוד, הלכה, קבלה, חסידות ועוד... ) והן על העובדה שגופו היה לא רק נטוע בישראליות המודרנית של תקופתו, הוא אף היה מהמחוללים והמחדשים את אותה תרבות הישראלית אותה תיאר ועליה רצה להשפיע ולשנות.
ומכאן גם התוקף לכתביו בקרב קהל קוראיו הן דתיים והן חילוניים.
דוגמאות לדרכו הפרשנית:
"עראפת, פרס.השפה , עראפת ופרס זומנו לכנס פוליטי בינלאומי: עראפת נאם בערבית , פרס נאם באנגלית. הערבית של עראפת הקרינה אותנטיות , שייכות למקום. האנגלית של פרס הקרינה ממד צלבני, זר, לא אותנטי. מוטב לשמנהיג ישראלי ידבר עברית בכינוסים שכאלה.
ההלכה הטעינה שפע משמעויות על המושג והמילה 'מקום' : גם שם הבורא, שאין מקום פנוי הימנו, וגם מקום פיזי (כגון חדרה). ו'לשון המקום היא הקובעת' (פרשנות וחוזים) , ו'מנהג המקום קובע' (עסקאות) . ומשפת המקום ניכרת, ממנה ובה, שייכות של אדם למקום.
ובכן, מנהיג ישראלי, ההלכה מנחה אותך לנאום בעברית , כשמולך עראפת נואם בערבית. העברית והערבית מנשבות את 'המקום', נשוא המחלוקת, ואילו האנגלית צלבנית כאמור. ההלכה מנחה לכך ,לא מחייבת. ייתכנו מצבים טכניים או עניינים המכתיבים נאום שלא בעברית.
וכל על פי דיני השליחות ההלכה ממליצה שתנאם בעברית : זו השפה הטבעית שלך , ובאמצעותה אתה מסוגל לדייק ולייצג את שולחיך באופן הטוב ביותר."
(אדם ברוך - בתום לב עמוד 169)
אבלות. בין יהודי לערבי. 'מותר לפרנס ענייהם... ולהספידן ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום' (שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות עבודת כוכבים) ואם כן ,כיצד יהודי ינחם ערבי שבנו נהרג בידי יהודי בהתנגשויות בין עדתיות?
קודם כל יברר היטב אצל האבל הערבי אם ביקורו בכלל רצוי. שאין כופין מנחם על אבל. וידאג שמי שאישר שביקורו שם רצוי כבר יחכה לו בבי האבל.
ולא יבוא יהודי יחידי, אלה בחבורה יהודית או יהודית - ערבית , וגם שניים -שלושה הם חבורה לעניין זה. שאם יבוא יחידי, הריהו כמתבדל מעמו וכו, וגם כאדם מוזר שאינו מייצג שום ציבור. וישהה שם שעה בינונית. וינחם אותם רק פעם אחת , כי כל גוזמה מתפרשת עקום.
לא ישא דברים , אלה אם התבקש במפורש יותר מפעם אחת.ולא יישא דברים, אלה לאחר שמכובד, בן המשפחה האבלה, נשא דברים. ויעריך כמה זמן אותו בן משפחה נשא דברים, ולא יאריך ממנו.
הכיר את המת, ידבר בשבחי המת. לא הכיר את המת , ידבר על רוע השעה. אם ידבר רק בגנות אחיו היהודים, יימצאו תנחומיו עקומים גם בלב המנחמים הערבים.
(אדם ברוך - בתום לב עמוד 174)
ומכאן גם התוקף לכתביו בקרב קהל קוראיו הן דתיים והן חילוניים.
דוגמאות לדרכו הפרשנית:
"עראפת, פרס.השפה , עראפת ופרס זומנו לכנס פוליטי בינלאומי: עראפת נאם בערבית , פרס נאם באנגלית. הערבית של עראפת הקרינה אותנטיות , שייכות למקום. האנגלית של פרס הקרינה ממד צלבני, זר, לא אותנטי. מוטב לשמנהיג ישראלי ידבר עברית בכינוסים שכאלה.
ההלכה הטעינה שפע משמעויות על המושג והמילה 'מקום' : גם שם הבורא, שאין מקום פנוי הימנו, וגם מקום פיזי (כגון חדרה). ו'לשון המקום היא הקובעת' (פרשנות וחוזים) , ו'מנהג המקום קובע' (עסקאות) . ומשפת המקום ניכרת, ממנה ובה, שייכות של אדם למקום.
ובכן, מנהיג ישראלי, ההלכה מנחה אותך לנאום בעברית , כשמולך עראפת נואם בערבית. העברית והערבית מנשבות את 'המקום', נשוא המחלוקת, ואילו האנגלית צלבנית כאמור. ההלכה מנחה לכך ,לא מחייבת. ייתכנו מצבים טכניים או עניינים המכתיבים נאום שלא בעברית.
וכל על פי דיני השליחות ההלכה ממליצה שתנאם בעברית : זו השפה הטבעית שלך , ובאמצעותה אתה מסוגל לדייק ולייצג את שולחיך באופן הטוב ביותר."
(אדם ברוך - בתום לב עמוד 169)
אבלות. בין יהודי לערבי. 'מותר לפרנס ענייהם... ולהספידן ולנחם אבליהם, משום דרכי שלום' (שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות עבודת כוכבים) ואם כן ,כיצד יהודי ינחם ערבי שבנו נהרג בידי יהודי בהתנגשויות בין עדתיות?
קודם כל יברר היטב אצל האבל הערבי אם ביקורו בכלל רצוי. שאין כופין מנחם על אבל. וידאג שמי שאישר שביקורו שם רצוי כבר יחכה לו בבי האבל.
ולא יבוא יהודי יחידי, אלה בחבורה יהודית או יהודית - ערבית , וגם שניים -שלושה הם חבורה לעניין זה. שאם יבוא יחידי, הריהו כמתבדל מעמו וכו, וגם כאדם מוזר שאינו מייצג שום ציבור. וישהה שם שעה בינונית. וינחם אותם רק פעם אחת , כי כל גוזמה מתפרשת עקום.
לא ישא דברים , אלה אם התבקש במפורש יותר מפעם אחת.ולא יישא דברים, אלה לאחר שמכובד, בן המשפחה האבלה, נשא דברים. ויעריך כמה זמן אותו בן משפחה נשא דברים, ולא יאריך ממנו.
הכיר את המת, ידבר בשבחי המת. לא הכיר את המת , ידבר על רוע השעה. אם ידבר רק בגנות אחיו היהודים, יימצאו תנחומיו עקומים גם בלב המנחמים הערבים.
(אדם ברוך - בתום לב עמוד 174)
אדם ברוך במפעלו הפרשני (והירושה העצומה והכתובה שהוריש לנו) ועצם העובדה שהיה בין הראשונים (אם לא הראשון) שכתב ותיווך את היהודית ההלכתית עבור הישראלי (בעיקר החילוני) באמצעות העיתונות הכללית והפופולארית (בתורו 'שישי' במוסף השבת של מעריב) מתוך מוטיבציה להנכיח אותה לציבור הישראלי וליצור חיבור לשפה היהודית דרך העברית מהווה עבורי דוגמא ומודל לכיווני העשייה בהם אני מעוניין להיות מעורב בחברה הישראלית בעשורים הקרובים.
בעיקר במישורי השפה והפרשנות של טקסטים יהודיים והנגשתם בעברית כמו גם המשך יצירה של טקסטים מכוננים לישראליות אשר הם כבר טעוניים ביהודית (מסכתות ושו"תים חדשים, עכשווים ועדכניים).
התייחסותו (אהבתו ותשוקתו) להלכה כתשתית ידע מחייבת תו"כ ומחוייבות טוטאלית למציאות חייו של היהודי (באשר הוא ולאורך כל אורחות חייו) מהפנטות וממגנטות אותי בראשית דרכי 'הרבנית'.
העובדה שפעל לצמצם את הפערים שבין היהודי לישראלי דרך העברית מהווים מצפן עבורי בעשייה העכשווית והעתידית שלי.
אני מאמין שמלאכתו רק החלה ולמרות שהוא נלקח מאיתנו בגיל מאוד צעיר (63 שנה) המעשה הפרשני שלו רק בראשיתו וכולי תקווה שבדור הנוכחי הוא יגדל ויצמח בחברה הישראלית המחפשת עוגנים , חיבורים ויצירה חדשה.
שנאמר:הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא (פרקי אבות ב' ט"ז)
בעיקר במישורי השפה והפרשנות של טקסטים יהודיים והנגשתם בעברית כמו גם המשך יצירה של טקסטים מכוננים לישראליות אשר הם כבר טעוניים ביהודית (מסכתות ושו"תים חדשים, עכשווים ועדכניים).
התייחסותו (אהבתו ותשוקתו) להלכה כתשתית ידע מחייבת תו"כ ומחוייבות טוטאלית למציאות חייו של היהודי (באשר הוא ולאורך כל אורחות חייו) מהפנטות וממגנטות אותי בראשית דרכי 'הרבנית'.
העובדה שפעל לצמצם את הפערים שבין היהודי לישראלי דרך העברית מהווים מצפן עבורי בעשייה העכשווית והעתידית שלי.
אני מאמין שמלאכתו רק החלה ולמרות שהוא נלקח מאיתנו בגיל מאוד צעיר (63 שנה) המעשה הפרשני שלו רק בראשיתו וכולי תקווה שבדור הנוכחי הוא יגדל ויצמח בחברה הישראלית המחפשת עוגנים , חיבורים ויצירה חדשה.
שנאמר:הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא (פרקי אבות ב' ט"ז)