חזון העצמות היבשות

אא

(א) הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהֹוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִֽי בְר֙וּחַ֙ יְהֹוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת׃ (ב) וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִֽחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃ (ד) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָֽעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ (ה) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ (ו) וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ (ז) וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃ (ח) וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָ֠ם וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־הָר֜וּחַ {ס} כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ׃ (י) וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד׃ (יא) וַיֹּ֘אמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃ (יב) לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ (יג) וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ (יד) וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ {פ}

Ezekiel 37:1-14

(1) The hand of the LORD came upon me. He took me out by the spirit of the LORD and set me down in the valley. It was full of bones. (2) He led me all around them; there were very many of them spread over the valley, and they were very dry. (3) He said to me, “O mortal, can these bones live again?” I replied, “O Lord GOD, only You know.” (4) And He said to me, “Prophesy over these bones and say to them: O dry bones, hear the word of the LORD! (5) Thus said the Lord GOD to these bones: I will cause breath to enter you and you shall live again. (6) I will lay sinews upon you, and cover you with flesh, and form skin over you. And I will put breath into you, and you shall live again. And you shall know that I am the LORD!” (7) I prophesied as I had been commanded. And while I was prophesying, suddenly there was a sound of rattling, and the bones came together, bone to matching bone. (8) I looked, and there were sinews on them, and flesh had grown, and skin had formed over them; but there was no breath in them. (9) Then He said to me, “Prophesy to the breath, prophesy, O mortal! Say to the breath: Thus said the Lord GOD: Come, O breath, from the four winds, and breathe into these slain, that they may live again.” (10) I prophesied as He commanded me. The breath entered them, and they came to life and stood up on their feet, a vast multitude. (11) And He said to me, “O mortal, these bones are the whole House of Israel. They say, ‘Our bones are dried up, our hope is gone; we are doomed.’ (12) Prophesy, therefore, and say to them: Thus said the Lord GOD: I am going to open your graves and lift you out of the graves, O My people, and bring you to the land of Israel. (13) You shall know, O My people, that I am the LORD, when I have opened your graves and lifted you out of your graves. (14) I will put My breath into you and you shall live again, and I will set you upon your own soil. Then you shall know that I the LORD have spoken and have acted”—declares the LORD.

בבלי, סנהדרין צב ע"ב
רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו...
רבי יהודה אומר: אמת משל היה...
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

מדוע משווה הנביא את מצבו של עם ישראל לעצמות יבשות?
ניזכר ברקע ההיסטורי של ימי יחזקאל. יחזקאל הנביא גלה יחד עם גלות יהויכין (גלות החרש והמסגר):
{ב} בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: {ג} הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה':
יחזקאל הנביא היה אם כן כהן שחי בבבל יחד עם גולים נוספים, ושהה שם גם כשנחרב בית המקדש ושארית הפליטה גלתה לבבל ולמצרים.
על האווירה ששררה בין הגולים לבבל נוכל ללמוד מדברי המזמור הבאים (תהילים פרק קל"ז):
{א} עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: {ב} עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: {ג} כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: {ד} אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר:
היציאה לגלות, חורבן המקדש, המפלה במלחמות, ריבוי ההרוגים והשבויים – כל אילו מצטרפים לאווירת יאוש קשה ולמשבר זהות עמוק – אולי חלילה חדל מלהתקיים עם ישראל? אולי עליהם להפוך לגויים ולעבוד את עבודתם?
כך שומע הנביא יחזקאל מן הזקנים הבאים אליו והוא מגיב לרעיון זה בדברי הנבואה הבאים:
וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן (יחזקאל כ, לבז)
הייאוש נובע גם מהיכרות עם ההיסטוריה של עשרת השבטים, שיצאו לגלות כמאה וחמישים שנה קודם, ועקבותיהם נעלמו. נוצרה תודעה שמגלות לא חוזרים.
הייאוש הזה משתקף אם כך היטב בפרקנו: "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" – התחושה שלהם היא שהמציאות של עם ישראל בגולה היא דומה למוות. הנחמה של הנביא יחזקאל היא שבבוא העת יחיה ה' את העצמות הללו, את בית ישראל, וישיבם לחיים בארץ ישראל.

הרב יגאל אריאל קושר בין חזון העצמות היבשות להיסטוריה של המאה ה-20, למעבר שבין אימת השואה להקמת מדינת ישראל:
הגלות היא קבר שבו נמצאות עצמות יבשות. ייתכן שיהיו פה ושם קהילות פורחות ומשגשגות, עם ישראל בבבל יעשה חיל, אבל הגוף הלאומי מת עם החורבן. העם נודה ממשפחת העמים ולא נשארו מן המבנה הלאומי אלא עצמות יבשות.
חזון העצמות היבשות הובן במשך אלפיים חמש מאות שנה כמשל לתחיית העם ולקיבוץ הגלויות. אלא שמאז השואה הפך המשל לממשות והמראה המצמרר של העצמות היבשות נעשה חזון ריאלי ומוחשי ביותר. הבקעה מלאה העצמות שנתגלתה לעיני הנביא היא בקעת אירופה. הנביא עומד על עיי החורבות של קהילות ישראל, רואה את האודים העשנים העולם ממשרפות אושוויץ וטרבלינקה, והשאלה היא התחיינה העצמות האלה? (הרב יגאל אריאל, לב חדש, עמ' 293)
הרב יהודה שביב מטעים בדרך דומה:
הרי כאן חזון של תחיית המתים. והלוא עינינו ראו כמין התגשמות החזון. וכי מה שם ניתן לקרוא להתנערות מאפר הכבשנים, לקיבוץ גלויות והקמת המדינה – אם לא תחיית מתים לאומית. ועדיין מצפה למימושו המלא המשך החזון – 'ונתתי רוחי בכם'. (הרב יהודה שביב, בין הפטרה לפרשה, עמ' 178).