היסוד שנים עשר
ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צז:ע"ש) תפח רוחן של מחשבי קצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו:
האמונה בביאת המשיח היא אחד מתוך י"ג עקרי האמונה שהרמב"ם מונה.
אם כך חובה עלינו לברר היטב מי הוא בדיוק אותו משיח שכל ישראל מאמינים שיבוא?
הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וּלְטָהֳרָה, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, מַה הוּא. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת. אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס:
במסכת נגעים, פתאום מופיע סיפור, שבמבט ראשוני נראה שמובא בדרך אגב כדי ללמד אותנו הלכה שנשנתה באותו מעמד.
אבל המבט המדייק של הרב ישראל לפשיץ זצ"ל בעל פירוש 'תפארת ישראל' על המשניות לא נשאר אדיש.
אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל
הוא רבן גמליאל השני בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן. וזה ר"ג היה נשיא אחר ריב"ז. ור' יהושע היה תלמיד ריב"ז [עי' מ"ש אבות פ"ב מ"ח]. ומנוהו לר' יהושע זה לאב"ד בזמן ר"ג זה [כב"ק דע"ד ב'] ושניהן היו אחר החורבן [ועי' מ"ש בס"ד אבות פ"ב סי' ס"ז]:
הולכין לגדווד
אי גדווד גרסי' וודאי שם מקום הוא וקמ"ל בזה דגם בנסעם בדרך תמיד היה כל תורת ד' בפיהם.
אבל אי גרסינן לגדוד. וכיש ספרים [וכן נראה שהי' גירסא זו לפני הר"ב רק שדחה אותה בב' ידים].
נ"ל דהיינו בהלכם למלחמה במלחמת בן כוזיב' שהיה בימיהם נ"ב שנה אחר החורבן. והי' ר"ע נושא כליו של בן כוזיבא הנ"ל [כרמב"ם פי"א ממלכי']. וכשראה ר"ע את בן כוזיבא אמר דין הוא מלכא משיחא [כירושלמי תענית פ"ד ה"ג].
ואם כך הוא. וודאי קמ"ל טובא דאפילו בעת צאתם לקראת נשק. ונפשם בכפם תמיד. אפ"ה הי' לבם קשור בהקב"ה ותורתו כשלהבת בגחלת:
גם בהגדה של פסח, יש מפרשים שהמעשה שישבו בבני ברק קשור להתכנסות לקראת המרד.
ובכן מה גרם לרבי עקיבא ורבותיו הגדולים ללכת להלחם במלחמותיו של בן כוזיבא?
ישועות משיחו, הפרק הרביעי, עמ' ל, ר"י אברבאנל
והנה סיפור בן כוזיבא הוא קצר אצלינו מאוד ולא תמצא ממנו כ"א נעט מזעיר בתלמוד ובמדרשים.
אבל בספרי ד"ה אשר לרומיים ראיתי אני דברים רבים ועצומים במלחמותיו ומגבורת לבו ואכזריותו על אויבים ושהוא הלך לאלכסנדריה של מצרים ועשה נקמה גדולה באוכלסי רומי שהיו שם ונתפשט בכל מלכות מצריםובבל ואיש לא עמד בפניו ובכל מקום שהיה הולך היה שופך דמי האויבים כמים מבלי חמלה ובאו על זה בספריהם ספורים גדולים.
אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר:
וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃
What I behold will not be soon:
A star rises from Jacob,
A scepter comes forth from Israel;
It smashes the brow of Moab,
The foundation of all children of Seth.
בדברים רבה א,כ נאמר: אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד מתי משועבדים אנו בידו (של עשיו)? - אמר להם: עד שיבוא אותו היום שכתוב בו: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" וגו' "והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל" (במדבר כד), כשיצא כוכב (של אש) מיעקב וישרוף קשו של עשיו. מניין? - שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" וגו' (עובדיה א), אמר הקב"ה: אותה שעה אני מופיע מלכותי ואמלוך עליכם, שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון" וגו' "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א).
תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה ר' היה דורש (במדבר כד) דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב.
ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא
וְאַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ [ב.] אֵין הַדָּבָר כָּךְ. שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה. וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא הַמֶּלֶךְ. וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. עַד שֶׁנֶּהֱרַג בַּעֲוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג נוֹדַע לָהֶם שֶׁאֵינוֹ. וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת. וְעִקַּר הַדְּבָרִים כָּכָה הֵן. שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן וְלֹא גּוֹרְעִין מֵהֶן:
It should not occur to you that the King Messiah must bring wondrous signs or perform marvels or invent new things or revive the dead or anything like what the fools say. It is not so. For Rabbi Akiva, one of the wisest of the Sages of the Mishna, was King Ben Coziba’s arms-bearer and said that he was the King Messiah. He and all the Sages of his generation thought that he was the King Messiah, until he was killed because of his sins. Since he was killed, they then understood that he was not the one. The Sages never asked of him neither a sign nor a wonder. So, the essence of the matter is like this: The Laws and the Statutes of the Torah never change. We may not add to them nor detract from them. Anyone who adds to or subtracts from them or reveals some new dimension to the Torah or understands the Commandments differently than their plain meaning is, for sure, an evil person and an Apikoris.
גם הרמב"ן לומד שהפסוק הזה מדבר על המשיח, ומפה אפשר להבין שהוא הסכים עם הרמב"ם שפסק לדורות את האבחון של ר"ע.
אם כן, לפי הרמב"ם (על פי הירושלמי וכן מדרש איכה רבתי כמובא לקמן) גדולי התנאים שכל הדורות נסמכים עליהם חשבו שבר כוכבא הוא המשיח והצטרפו למלחמותיו (שנראו חסרות סכוי בתחילה).
וזה שהוא מת? התברר שהוא לא היה המשיח. מת בעוונות עם ישראל שכנראה לא היה ראוי עדיין לכך שיוקדם הקץ. (לגבי הסיבה שבגינה מת בר כוכבא והמשמעויות השונות הנגזרות מכך אפשר להאריך אך כרגע אין כאן מקומו אז נסתפק בזה).
אבל האם בגלל שהוא מת לפני שבנה את בית הבחירה ו'סיים את העבודה' הסתבר שהם טעו? לפי הרמב"ם בכלל לא. להפך- ההלכה היא נצחית, ומסיפור בר כוכבא נקבעה הלכה לכל הדורות כיצד לזהות מי יכול להיות מלך המשיח- מי שדומה לבר כוכבא-
הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ" וְגוֹ' (דברים ל, ד) "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם" וְגוֹ' (דברים ל, ה) "וֶהֱבִיאֲךָ ה'". וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה הֵם כּוֹלְלִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים. אַף בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם נֶאֱמַר וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים. בַּמָּשִׁיחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא דָּוִד שֶׁהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָרֵיהֶם. וּבַמָּשִׁיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל [בָּאַחֲרוֹנָה]. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (במדבר כד, יז) "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה" זֶה דָּוִד. (במדבר כד, יז) "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד, יז) "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" זֶה דָּוִד. (במדבר כד, יז) "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד, יז) "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" זֶה דָּוִד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח, ב) "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל" (במדבר כד, יז) "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (זכריה ט, י) "וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם". (במדבר כד, יח) "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה" זֶה דָּוִד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ח, יד) "וַתְּהִי אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים" וְגוֹ'. (במדבר כד, יח) "וְהָיָה יְרֵשָׁה" וְגוֹ' זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, כא) "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן" וְגוֹ':
אם כן לפי הרמב"ם נזהה את מלך המשיח כאחד ש-
עושה מלחמות בשביל להחזיר את המלכות לישראל כבראשונה.
בונה בית המקדש.
מקבץ נדחי ישראל.
ואם נקשה, הרי בר כוכבא לא עשה את שלושתם! אמנם הוא החזיר את המלכות, אך רק לשנתיים וחצי!
כנראה שזה הספיק לרבי עקיבא וכל גדולי התנאים שבדורו לראות בו משיח פוטנציאלי, כי החזרת המלכות לישראל אפילו לזמן כה מועט גם אם היא אינה הגאולה השלימה אבל לכל הפחות הינה אתחלתא דגאולה, שמתוכה יכול להיות קיבוץ גלויות ובנין בית המקדש ותשובה שלימה של כל עם ישראל.
מאוד מענינת העובדה שבר כוכבא לא היה נחשב צדיק עליון ומגדולי הרבנים בדורו (ועוד נשוב לזה בהמשך). אך כאמור אין זה מונע מגדולי התנאים להכיר במהלך ההסטורי של הצלת הנפשות של עם ישראל והחזרת המלכות כתחילת הגאולה (דרך אגב, חזרת המלכות איפשרה את חזרת קיום המצוות בצורה חופשית לאחר שנים של שמד, כמו שמוכח מהמטבעות של בר כוכבא הכוללים ציור של ארבעת המינים על פי שיטת רבי עקיבא, למרות שענין זה כלל לא מוזכר ברמב"ם ובתלמוד).
גם הראיות שהרמב"ם מביא לכך שהתורה דיברה על המשיח פסוקים מספר דברים שעוסקים בצדדים הגשמיים של הגאולה- שחרור משעבוד הגלויות וקיבוץ גליות.
אמנם הוא כן מדבר על מעלתו ופעולתו הרוחנית של המשיח, אך אפשר לומר שזה משני או לפחות שזה שלב שני, בגלל ההתיחסות לבר כוכבא כמשיח. בכל מקרה זה ודאי לא ניסי כמו שפרשו אחרים-
כאמור, הצד הרוחני שבמשיח כמעט ולא נמצא אצל הרמב"ם.
לעומת זאת ישנו פרק שלם בישעיה שעוסק במשיח ובו כמעט אין אזכור לגאולה הגשמית אלא בעיקר לאופי הרוחני המיוחד של המשיח. ומענין שהרמב"ם כלל לא הביא ראיות מפרק זה (מלבד הפסוק "וגר זאב עם כבש וכו'" שהרמב"ם מיישב אותו עם שיטתו שלא מוכרח שהמשיח יעשה ניסים).
וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃ וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ ה' ר֧וּחַ חׇכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת ה'׃ וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃ וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃ וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מׇתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃ וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃ וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹאכַל־תֶּֽבֶן׃ וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃ לֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃ {ס} וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד׃ {פ} וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אדושם ׀ שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵֽאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵֽאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃ וְנָשָׂ֥א נֵס֙ לַגּוֹיִ֔ם וְאָסַ֖ף נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְפֻצ֤וֹת יְהוּדָה֙ יְקַבֵּ֔ץ מֵאַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם וְצֹרְרֵ֥י יְהוּדָ֖ה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַ֙יִם֙ לֹא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִיהוּדָ֖ה לֹא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם׃ וְעָפ֨וּ בְכָתֵ֤ף פְּלִשְׁתִּים֙ יָ֔מָּה יַחְדָּ֖ו יָבֹ֣זּוּ אֶת־בְּנֵי־קֶ֑דֶם אֱד֤וֹם וּמוֹאָב֙ מִשְׁל֣וֹחַ יָדָ֔ם וּבְנֵ֥י עַמּ֖וֹן מִשְׁמַעְתָּֽם׃ וְהֶחֱרִ֣ים ה' אֵ֚ת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים׃ וְהָיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵאַשּׁ֑וּר כַּאֲשֶׁ֤ר הָיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
התואר והתנאי הששי הוא בענין הנסים והנפלאות שיעשה מלך המשיח כנגד הטבע, כי מפני דבקותו בשם יתברך, יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ, וכבר נבא הנביא יואל שבזמן הגאולה, תתרבה הנבואה והנסים בקרב הארץ וכו'
ולכן היה משורת הדין, שבשוב ה' את שיבת ציון ישובו שני הדברים ההמה לקדמותם, רוצה לומר הנבואה והנפלאות, ולכן אחרי שיעד הנביא בכאן על נבואת מלך המשיח, ייעד שיעשו נסים ונפלאות, והוא אמרו והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, רוצה לומר שכאשר תמרוד ארץ מה במצות מלך המשיח, לא יצטרך לאסוף חיל ללכת להלחם בה, כי הוא בשבט פיו יכה אותה מכה רבה מבלי חרב וחנית, ואם איש אחד יחטא ויצטרך כפי הדין להמיתו באחת ממיתות בית דין, לא יצטרכו אנשים וכלים לעשותו, כי הוא עצמו ברוח שפתיו ימית הרשע ההוא ויענישהו, כי בהיותו גוזר על גוי ועל ממלכה או על איש מיוחד שימות, תרד אש מן השמים וישרפהו, או תבקע האדמה ותבלע אותו, או ימיתהו האריה והנחש ושאר הדברים משלוחי ההשגחה כמו שהיה ענין אליהו שאמר (מל"ב א, י) תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך, וכן באלישע (שם ב, כד) ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער, וכן אמרו במדרש אומרים למשיח מדינה פלונית מרדה בך, והוא אומר יבא גובאי ויחריב אותה, והתנאי הזה גם כן מבואר שלא היה בזמן בית שני, כי לא נעשו שמה נסים ונפלאות ולא מתו הפריצים ברוח פי המלך אשר שם.
בפירושו ר"י אברבנאל רומז למה שכתב באריכות בספרו 'ישועות משיחו'.
שם יש פרק שלם העוסק בזיהויו של בר כוכבא כמשיח על ידי רבי עקיבא.
הוא סובר שהמשיח לא יכל להגיע באותה תקופה מכיון שזמנו רק באלף השישי.
כמו כן משיח יעשה ניסים ונפלאות ויהיה חכם גדול ונביא וכו'.
כמו כן אופיה של הגאולה תהיה ניסית.
רוב חכמי ישראל חלקו על ר"ע.
אם כן איך זה מתישב עם דברי ר"ע?
שת אפשרויות-
א- ר"ע טעה. מכיוון שראה את הניסים הגדולים שנעשו לבר כוכבא חשב שה' ריחם על עמו הקדים את הקץ.
ב- ר"ע חשב שהוא משיח לענין נצחון על האויבים, משיח בן יוסף, ולא שהוא משיח בן דוד.
מפני האריכות (וגם הספר עדיין לא עלה בספריא:) נביא כמה ציטוטים נבחרים שיבהירו את עמדתו-
ר"י אברבנאל, ישועות משיחו, פרק רביעי-
... ואיך א"כ חשבו חכמי ישראל שהיה בן כוזיבא מלך המשיח ור"ע יועץ וחכם חרשים ונבון לחש איך טעה בזה שהיה נושא כליו ואיך חשב בזמן המנעות ביאת המשיח שהוא יהיה זמן בואו וכו'
והנראה לי בזה שר"ע חשב בענין בן כוזיבא אחת משתי מחשבות-
הא'- שבראותו הצלחת בן כוזיבא במלחמות חשב שהקב"ה מיהר את רץ הגלות וכו'
אבל שאר חכמי ישראל לא קבלו זה ממנו וכו'
ובכה ר"א ואמר שהיה בזה רמז למלך המשיח שלא יבוא אלא באלף השישי ועם היות ר"ע יודע כל זה מפי ספרים ומפי סופרים קרה לו מה שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשובויאמין מה שנכספה וגם כלתה נפשו להיות וכן ר"ע בכספו לתשועת ה' כשיראה גבורת בן כוזיב והצלחותיו במלחמות שלא כמנהג הטבעי עלה בדעתו שמאת ה' היתה זאת ושחזר מגזרתו לחמול על עמו וכו'
והנה רבנן אמרו לו במשיח כתיב דמרח ודאין ר"ל שמתנאי משיח בן דוד הוא שהיה חכם גדול ונביא והריחו ביראת ה' שהוא רוח חכמה ומידות וכיון שראו שלא היה זה בו קטלוהו ר"ל דנו אותו כאחד המסתכנים וכן היה שהרגוהו הרומים כשלכדו ביתר. זו היא המחשבה הראשונה.
והשנית- היא שר"ע לא חשב שיהיה בן כוזיבא מלך בישראלורועה נאמן ירעה אותם כמו שיעדו הנביאים על מלך המשיח כי הנה בן כוזיבא לא נתעסק כלל בביתר בדבר המשפט וכו
אבל היה נכנע בר כוזיבא לחכמי ישראל ושומע מפיהם כמו שנזכר באיכה רבתי וכו'
והנה שלוחי הקב"ה להחריב את שונאיו יקראו משיחים ועבדי ה' כמו שקרא נבוכדנאצר עבדי ועל כורש מפני שהחריב בבל נאמר כה אמר ה' למשיחו לכורש וכו'
ולפי שהיה מקובל באומה שקודם משיח בן דוד יבוא משיח בן יוסף לא לעשות משפט וצדקה כ"א בלבד ללחום מלחמות ה' וכו'
לכן כשראה ר' עקיבא הניסים והגבורות אשר עשה בן כוזיבא בכל ארצות הרומיים חשב בלבו שהוא היה שליח ההשגחה משיח אלקי יעקב לענין המלחמות ונקמת האויבים בלבד וכו'
אמנם שאר חכמי ישראל לא קבלו ממנו שיהיה זה משיח בן יוסף וכו'
ומי יודע אם לא בעון זה נתפש ר"ע במותו שהיתה מיתתו יותר קשה ממיתת שאר הרוגי מלכות אבל מ"מ אין במעשיו דבר סותר אל גבולי ביאת משיחנו אשר זכרתי וכו'
ובאמת כבר על רבי עקיבא חלקו חכמים-
בירושלמי הנ"ל-
אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן בַּר תּוֹרְתָא. עֲקִיבָה. יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֵיךָ (וְאַדַּיִין) [וְעַדַּיִין] בֶּן דָּוִד [לֹא] יָבֹא.
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קוֹל אַדְרִייָנוּס קַיְסָר הוֹרֵג בְּבֵיתְתָּר שְׁמוֹנִים אֶלֶף רִיבּוֹא.
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים [אֶלֶף] זוּג שֶׁלְתוֹקְעֵי קְרָנוֹת הָיוּ מַקִּיפִין אֶת בֵּיתְתָּר. וְכָל־אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְמוּנֶּה עַל כַּמָּה חַייָלוֹת. וְהָיָה שָׁם בֶּן כּוֹזִבָּה וְהָיָה לֹו מָאתַיִם אֶלֶף מְטִיפֵי אֶצְבַּע. שָֽׁלְחוּ חֲכָמִים וְאָֽמְרוּ לוֹ. עַד אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת יִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי מוּמִין. אָמַר לָהֶן. וְכִי הֵיאַךְ אֶיפְשַׁר לְבוֹדְקָן. אָֽמְרוּ לוֹ. כָּל־מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ וְעוֹקֵר אֶרֶז מִן לְבָנוֹן לָא יִהיֶה נִכְתָּב בְּאִיסְרַטְיָא שֵּׁלָּךְ. וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ וּמָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ.
וְכַד דַּהֲוָה נְפַק לִקְרָבָא הֲוָה אֲמַר. רִיבּוֹנֵיהּ דְּעָֽלְמָא. לֹא תִסְעוֹד וְלֹא תִ[כְסוֹף]. הֲלֹֽא־אַתָּ֣ה אֱלֹקִ֣ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵ֘צֵ֥א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ.
רואים מפה שלוש נקודות-
1- הוא לא המשיח (רבי יוחנן בן תורתא).
2- ביקורת על כך שהוא עושה את ישראל בעלי מומין (ואז הקשיב לחכמים ושינה).
3- שהיה אומר 'רבונו של עולם אל תעזור ואל תבייש'.
"לא תסעוד – אל תעזור (לנו לנצח בקרב), ולא תכסוף – ואל תבייש (אותנו ליפול בקרב);" (אור לישרים שם).
נראה שסברתו של רבי יוחנן בר תורתא הייתה קשורה למצב הרוחני של העם-
"רבי יוחנן בן תורתא הוא שאמר, שבית המקדש השני חרב מפני שהיו שונאים איש את רעהו (תוספתא מנחות יג,כב; ירושלמי יומא א,א; בבלי יומא ט,א-ב). כיון שעדיין לא עשו תשובה ועדיין שונאים אלו לאלו שנאת חינם, לכן אמר רבי יוחנן בן תורתא לרבי עקיבא שעדיין בן דוד אינו בא." (אור לישרים).
גם בבבלי רואים דיון על בר כוכבא שקשור לאופיו הרוחני-
וכך מקשה הראב"ד על הרמב"ם בהקשר לבר כוכבא-
לכאורה מפורש בתלמוד שלא רק שבר כוכבא אינו המשיח כיוון שאין לו את התכונות העילאיות המצויינות בישעיה, אלא אף הרגו אותו כיון שהתחזה למשיח!
מיישב הכסף משנה-
רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה.
(אכן אור לישרים מביא שתי גרסאות-
במקבילה באיכה רבה גרסו: ...אמר ליה חד גונתאי (בן עם הגותים): אנא קטלתיה לדין. אמר ליה: זיל ואייתיה לי. אזל ואייתיה, ואשכח עכנא (נחש) כריכא על צואריה.
ובמקבילה באיכה רבה (בובר) גרסו: ...אמרין: חד גונתיי (בן עם הגותים) קטליה. לא האמין להון, אמר להון: אזלון אייתון לי פטומיה. אזלון ואייתון ליה פטומיה, ואשכח חכינא כריכא על ארכובתיה.)
ממשיך הכסף משנה-
וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה:
הכסף משנה מיישב, שזו מחלוקת גרסאות על פי מחלוקת האמוראים-
מי שסובר שיהיו ניסים לעתיד לבוא והטבע ישתנה, מחפש משיח רוחני, ולכן גרס במדרש שחכמים הרגוהו על כך שלא היה במדרגה המצופה ממשיח ניסי.
ומי שסובר כשמואל שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, כרמב"ם, סובר שהמדרש באיכה רבתיבו מתואר מות בר כוכבא על ידי נחש או גותי במלחמה הוא המדרש הנכון, ואין להוכיח ממותו שחכמים הרגוהו וככה לא נראה המשיח, אלא שלא הגיע עדיין הזמן הראוי לגאולה.
חוץ ממחלוקת איך מת בר כוכבא, ישנה מחלוקת בעצם היחס של החכמים אליו. כזכור הרמב"ם כתב "ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המללך המשיח". וכן בהלכות תעניות כתב (פ"ה ה"ג)- "דימו כל ישראל וגדולי החכמים".
אפשר להוכיח את זה מהירושלמי שם רק רבי יוחנן בן תורתא חולק על רבי עקיבא, ולא מוזכר מי החכמים שם וייתכן שגם רבי עקיבא הסכים עמהם שלא צריך לנהוג אכזריות כלפי החיילים.
ובבבלי כאמור לא בטוח שזו הגרסא הנכונה.
אמנם לרדב"ז תירוץ אחר ולפיו זו הייתה מחלוקת משמעותית בין החכמים וכנראה סבר כך מהבבלי בסנהדרין-
רדב"ז על הל' מלכים ומלחמותיהם , יא:יג
ולענין בן כוזיבא אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים, מקצתם לא האמינו שהוא המשיח וקצתם האמינו ור' עקיבא מכללם.
ולענין קושית הראב"ד מתרץ הרדב"ז תרוץ אחר-
ואפילו אחר ששלחו החכמים אי מורח ודאין או לא לא חזר בו רבי עקיבא שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון ע"י הריחו.
עד שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח.
ומה שנראה מדברי הראב"ד שישראל הרגוהו לא משמע הכי אלא הגוים הרגוהו.
ויש לפרש הא דאמרינן בפרק חלק כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוה, כלומר ריפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו.
אי נמי אגדות חלוקות הן.
אם כך לפי הרדב"ז למרות שחכמים ריפו ידיהם מבר כוכבא, רבי עקיבא המשיך לחשוב שהוא המשיח כיוון שייתכן שלא הגיע לפניו דין שהיה צריך להשתמש בתכונה הרוחנית המיוחדת של המשיח בשבילו.
עד כדי כך חשב רבי עקיבא את הגאולה הגופית כמשמעותית.
אבל אפשר להסביר את דברי הרדב"ז אחרת, או לפחות להשתמש בתירוצו כדי להבין קצת אחרת-
זה לא שלבר כוכבא היו היכולות המשחיות הכובות בישעיה והוא עדיין לא השתמש בהן.
אלא שרבי עקיבא סבר שאף על פי שכרגע אין לו את התכונות האלו, אם החכמים ישתפו עמו פעולה ויעזרו במרד עם ישראל יזכה לחרות ויהיו ראויים לגאולה וממילא יגיעו למדרגה הרוחנית שתתגלה גם אצל המשיח.
גם הלחם משנה תירץ את הרמב"ם באופן דומה-
ואל יעלה על דעתך וכו'. להשגת הר"א ז"ל תירץ הרב כ"מ דמדראינו באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל דאמרינן התם דנהרג בן כוזיבא על ידי א"ה משמע דאית לן למימר דהא דרבא דאמר בפרק חלק (דף צ"ג:) דבדקוה לבן כוזיבא אי מורח ודאין אתי דלא כהלכתא והיינו כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו'. ואני אומר תירוץ אחר דשם בפרק חלק א"ר אלכסנדרי דוהריחו אינו מלשון ריח אלא מלשון רחיים ואמרו שם שטוענין יסורין ומצות כרחיים ורבא הוא דקאמר דהוא מלשון ריח ומש"ה קאמר דבדקוה לבן כוזיבא בהכי וכיון דחזינן במדרש דנהרג בן כוזיבא ע"י א"ה למדנו דלית הילכתא כרבא אלא כרבי אלכסנדרי ופירוש והריחו הוי מלשון רחיים:
והקשה עליו בספר המפתח-
"כנראה לא היה לפניו אגרת תימן, דשם כ' רבינו [רפ"ד עמ' קע"ח] שהמשיח יהיה מורח ודאין שנאמר בו והריחו ביראת השם ולא למראה עיניו ישפוט וכו'."
אם כן נראה שהרמב"ם לא סבר שלמשיח כלל אין מעלה רוחנית, וזה לא עניננו.
אפשר לומר שלדעתו הקדושה הדבר יתרחש בשני שלבים, קודם כל טבעי ואז רוחני. וכך גם אפשר להסביר את עמדת רבי עקיבא.
הנה כי כן, נגלית לפנינו מחלוקת שנראת חריפה ביותר בת אלפי שנים.
האם הגאולה תהיה טבעית או ניסית?
האם המשיח יהיה בעל עוצמה גופנית או רוחנית?
לענ"ד מדובר בשני שלבים ואין כאן מחלוקת נצחית.
הרי אם נלך אחורנית, שורשה של המחלוקת כבר בנביאים! וזה דבר שלא ייתכן.
גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא
עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת׃
Raise a shout, Fair Jerusalem!
Lo, your king is coming to you.
He is victorious, triumphant,
Yet humble, riding on an ass,
On a donkey foaled by a she-ass.
חָזֵ֤ה הֲוֵית֙ בְּחֶזְוֵ֣י לֵֽילְיָ֔א וַאֲרוּ֙ עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א כְּבַ֥ר אֱנָ֖שׁ אָתֵ֣ה הֲוָ֑א וְעַד־עַתִּ֤יק יֽוֹמַיָּא֙ מְטָ֔ה וּקְדָמ֖וֹהִי הַקְרְבֽוּהִי׃
One like a human being
Came with the clouds of heaven;
He reached the Ancient of Days
And was presented to Him.
אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב (דניאל ז, יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה וכתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור?
זכו - עם ענני שמיא.
לא זכו - עני רוכב על חמור.
אאפשר לפרש שהכוונה היא שאם יזכו תהיה גאולה ניסית ואם לא גאולה חומרית.
אפשר לפרש (כך הבן יהוידע) ששתיהם גאולה טבעית ואם יזכו זה יהיה מהתעורורותא דלתת ואם לא מלעילא.
אפשרלפרש ששתיהם ניסית (וכך המלבי"ם).
ואפשר לפרש שזה תהליך של שני מדריגות.
נראה שהמחלוקת קשורה למחלוקת אחרת בדבר הסיבה למותם של מות תלמידי רבי עקיבא. (לא בטוח שזו מחלוקת כמו שלא ראו את אגרת רב שרירא גאון, אבל זה לא הנושא).
ההסבר המקובל למות תלמידי הוא מה שכתוב בגמרא-
גְּבָת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וּשְׁנָאָהּ לָהֶם: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה. תָּנָא, כּוּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: כּוּלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן: אַסְכָּרָה.
אסכרה (ברכות דף ח') אסכרה דמיא כחיזר' כו' פירוש מין חולי הגרון המחנק ואולי מלה זו יגזר מלשון יסכר פי דוברי שקר וכו' (במוסף בהדיא גרסינן בשבת (פרק ב"מ דף ל"ג) מכה זו מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה עכ"ל) כן מצאתי להדיא (בשבת ל"ג): מאי קרא והמלך ישמח כו' יסכר פי דוברי שקר. וחידוש שלא ראה הרב המוסף בסוגי' שעוסק בה:
ואולם באגרת רב שרירא גאון אנו מוצאים בפירוש הסבר אחר-
ומסר ר' עקיבא את עצמו [להריגה] אחר שנפטר ר' יוסי בן קיסמא. ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה [אחריהם]. והעמיד [רבי עקיבא] תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא והוה סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא
דאמור רבנן שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבא(ו) אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ורבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות.
והסבר יפה לפירוש הסתירה הזאת מצאתי בדף מקורות העוסק במות תלמידי רבי עקיבא בספריא שהביא את דברי הרב נריה האלו (מלחמת העצמאות של רבי עקיבא ותלמידיו או יום הזיכרון לחללי רבי עקיבא ומלחמת העצמאות שכשלה
RW
בקישור https://www.sefaria.org.il/sheets/108080)
-
|
מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 41 |
אייר- סיוון תשס"א |
האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא
במקום מאמר מערכת - שיכתוב משיעור שניתן ע"י הרב זצ"ל לכיתה י"ב תורנית, ישיבת בנ"ע כפר הרא"ה.
הגמ' ביבמות (שם) מסבירה שתלמידי ר"ע נפלו מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה" – ויש לפרש בפירוש פשוט אך שונה לגמרי ממה שהורגלנו. חז"ל רמזו לנו מה קרה לתלמידי ר"ע, הם היו בדרכים ובגשרים, הם היו פרטיזנים ביערות. הם לא לחמו במלחמה סדירה של צבא מאורגן שיש לו כמויות של נשק אלא כדרך שלחמו הפרטיזנים, בהפתעות בדרך לא מסודרת, עושים גשר ומארב מאחוריו וכדו'. תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה כי הם היו באותה עת במצבים בהם ענייני הכבוד אינם קיימים כלל. כך רמזו לנו חז"ל מה קרה לתלמידי ר"ע, ובגלל שחששו מהגויים השולטים באותה העת הם צנזרו את דבריהם ולא רצו לספר במפורש שתלמידי ר"ע מתו מפני שלחמו במלחמת בר- כוכבא ובכל המאבקים נגד הכובש הרומאי אלא רק רמזו לנו בדרך זו את אשר אירע להם.
לפי זה נפתרת השאלה ששאלנו בפתיחת הדברים: מה קרה לתלמידי ר"ע? כיצד דווקא הם מזלזלים האחד בכבוד חברו? התשובה א"כ שאכן אין הדבר כך ומן הסתם אף הם בחיי היום יום שלהם התנהגו כפי שחינכם רבם שהקפידו בכבוד חברם, אבל כאשר נאלצו להיות במצבים מיוחדים בתנאי מלחמה אזי הם התנהגו בהתאם
וזה מקשר אותנו לדורותינו.
נראה שגם בדורות האחרונים התפתחה מחלוקת חריפה בעניין הגאולה.
א- ניסית או טבעית.
ב- מה היחס לגאולה חומרית שנעשת על ידי אנשים שמרדו בקיום התורה והמצוות.
נביא את דברי הרב קוק האלו, שמתוכם אפשר ללמוד לדורנו רבות-
אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלקי הוא.
רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלקי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלקי עולם אלקי ישראל הוא, "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה".
מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה : ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה.
בתחילת הגאולה, עם ישראל עצמו לא מודע לתהליך הפנימי של מה שקורה. הוא חושב ואומר דברים מסויימים שנשמעים טבעיים ואינם קשורים לרבונו של עולם. לפעמים אפילו מורדים בו חס ושלום.
זה מזכיר את בר כוכבא שאמר "רִיבּוֹנֵיהּ דְּעָֽלְמָא. לֹא תִסְעוֹד וְלֹא תִ[כְסוֹף]. הֲלֹֽא־אַתָּ֣ה אֱלֹקִ֣ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵ֘צֵ֥א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ.". (למרות שגם ר"י אברבנאל שחלק בחריפות על הסוברים שבר כוכבא הוא המשיח אמר שהוא הקשיב לחכמים אלא שהוא בעצמו לא היה כזה. ואולם מכמה סיפורים משתמעת התנהגות אחרת).
אולם הגמרא מקשה, הלא בדיוק אותו משפט אמר דוד המלך עליו השלום!
אלא שאותו משפט יכול להיות מרידה בה', ויכול להיות תמיהה על מעשי ה'.
"בבבלי שאלו 'דויד נמי אמר הכי!', משום שפירשו, שאמר דויד מזמור זה כשהיה יוצא לקרב. אבל בירושלמי לא שאלו כך, משום שלפי מדרש תהילים ס,ג, אמר דויד מזמור זה בנבואה על המלחמות בימות המשיח, שיעמדו ישראל בצרה גדולה, ויאמרו "הלא אתה אלוקים זנחתנו" (כמו שאמר בן כוזבא)." אור לישרים על הירושלמי שם.
ואולי, מבחוץ ישנה מרידה, אבל היא מגיעה מתוך תמיהה פנימית וכאב על כל מה שקרה לעם ישראל בגלות. ורצון להגיע למקום גבוה יותר.
ובכל מקרה, הקב"ה הוא זה שמסובב את הענינים, הוא וכל חילו כמו שכתוב בזוהר. וגם אם העם אומר דברים אחרים, גדולי העולם שמסתכלים לעומק התהליכים רואים את מעשי ה' דרך מעשיהם.
אולם זאת רק ההתחלה.
ודאי שבזה לא הסתיים התהליך ולא הגענו למחוז חפצינו.
עם ישראל חיכה אלפי שנים ועדיין מחכה לגאולה השלימה.
ולכן יש צורך לעבור מכנסת ישראל לתפארת ישרל.
להבעה גלויה של התוכן האלקי הפנימי המחייה את הכל והתחברות אליו מתוך קבלת עול מלכות שמיים שלימה.
במהרה בימינו אמן.