הכרת תודה לאלו שנפלו במלחמה על המשך קיומה של מדינת ישראל. את דף הלימוד הזה אני מבקש להקדיש לדוד שלי, נעם יהודה, בן העיר צפת, מפקד נגמ''ש הנדסה קרבית.
נפל בי"ט בסיון תשמ"ב 1982 ,מלחמת שלום הגליל, בפאתי העיירה דאמור שבמערב לבנון והוא בן 18 שנה.
בתקווה שבאמצעות אותו אור מיוחד שהספיק נעם להאיר בו את העולם במהלך חייו הקצרים- נוכל גם אנחנו אולי להתעלות עם הנשמה שלנו, כאן על פני האדמה, ולצרור את הנשמות של כולנו יחד, בצרור מאחד של חיים בעלי ערך, משמעות ויופי.
נפל בי"ט בסיון תשמ"ב 1982 ,מלחמת שלום הגליל, בפאתי העיירה דאמור שבמערב לבנון והוא בן 18 שנה.
בתקווה שבאמצעות אותו אור מיוחד שהספיק נעם להאיר בו את העולם במהלך חייו הקצרים- נוכל גם אנחנו אולי להתעלות עם הנשמה שלנו, כאן על פני האדמה, ולצרור את הנשמות של כולנו יחד, בצרור מאחד של חיים בעלי ערך, משמעות ויופי.
על החיים ועל המוות
מבנה דף הלימוד:
- הקדמה אישית על הנושא.
- ובחרת בחיים.
- על "מסירות נפש" ו"הקרבה".
- על נכונות למות למען החיים בימינו.
- סיכום: "ונזכור את כולם"- יחסנו כחיים כלפי המתים שאינם כבר בינינו?
ביום הזיכרון שעבר, בעודי עומד יחד עם ציבור גדול בטקס מרגש בבית עלמין צבאי, מקשיב בראש מורכן להורים שכולים, לאנשי ציבור, לצפירה חדה וצורמת, היה רגע אחד שבו, יחד עם כל ההתרגשות, הכאב, תחושת האובדן, המחנק בגרון והכרת הטוב לגיבורים שנפלו, אני זוכר את עצמי ממש במקביל לכל אלה שוקע בהרהורים אקטואליים פילוסופיים-סוציולוגיים, על יסודותיהם של המושגים האלה המהווים אתוס, אקסיומה בסיסית בחברה הישראלית: "הקרבה" ו"מסירות נפש", על משמעותם במציאות האקטואלית שלנו כיום- ישראל 2015.
אני זוכר את עצמי )עם מצפון לא לגמרי שקט ובחרדת קודש מסוימת(, פותח לראשונה, בלי מילים, כלפי פנים שאלות יסודיות וראשוניות על יסודותיו של הביטוי הנדוש כל כך- "קדושת החיים".
שאלתי את עצמי פתאום האם אנחנו כחברה לא לכודים במובן מסוים בתוך אתוס אוטומטי, בתוך "שטיפת מוח" המחנכת אותנו מילדותנו על איזה ערך ראוי למות/להרוג /לחיות?
האם ייתכן מצב כזה שבו ברור לכל ילד ישראלי שאין מעשה אצילי ונשגב יותר מאשר למות מות גיבורים בתוך מדי זית, מבלי שרובנו אולי, מעולם לא העמיק בשאלה הכה בסיסית וקיומית - מה הרעיון שבכוחו להצדיק את כל המוות וההרג הנורא הזה?
אני מזמין אתכם להצטרף אליי לחלק מהמסע שהשאלות האלו הוציאו אותי אליו, בדף זה שיבצתי כמה מן המקורות שפגשתי, לרבים מהם נחשפתי במהלך חברותא מיוחדת שאני זוכה לה בימים אלה עם הרב שלמה וילק (ראש ישיבת 'מחניים' בגוש עציון).
מקורות אלו מהווים בעיני נקודות מוצא חשובות, או לכל הפחות ניסוחים בהירים לאותן נקודות מוצא.
במסגרת "עשרת ימי תודה"- ביקשתי להעמיד את הלימוד באור של תודעת הכרת הטוב שאנו מלאים בה ביום הזה כלפי אלו שהעריכו את החיים שלנו במו נפשם, העריכו עד מוות.
תקוותי היא שתמצאו בלימוד הזה עניין ויופי שיציעו דרך חדשה להתמודדות עם השאלות שמציפות אותנו ביום הזה.
אנסה להציע כאן באמצעות התובנות שהאירו לי- איזושהיא אפשרות ממשית להכיר ליקירנו שנפלו תודה, בחיינו.
אני זוכר את עצמי )עם מצפון לא לגמרי שקט ובחרדת קודש מסוימת(, פותח לראשונה, בלי מילים, כלפי פנים שאלות יסודיות וראשוניות על יסודותיו של הביטוי הנדוש כל כך- "קדושת החיים".
שאלתי את עצמי פתאום האם אנחנו כחברה לא לכודים במובן מסוים בתוך אתוס אוטומטי, בתוך "שטיפת מוח" המחנכת אותנו מילדותנו על איזה ערך ראוי למות/להרוג /לחיות?
האם ייתכן מצב כזה שבו ברור לכל ילד ישראלי שאין מעשה אצילי ונשגב יותר מאשר למות מות גיבורים בתוך מדי זית, מבלי שרובנו אולי, מעולם לא העמיק בשאלה הכה בסיסית וקיומית - מה הרעיון שבכוחו להצדיק את כל המוות וההרג הנורא הזה?
אני מזמין אתכם להצטרף אליי לחלק מהמסע שהשאלות האלו הוציאו אותי אליו, בדף זה שיבצתי כמה מן המקורות שפגשתי, לרבים מהם נחשפתי במהלך חברותא מיוחדת שאני זוכה לה בימים אלה עם הרב שלמה וילק (ראש ישיבת 'מחניים' בגוש עציון).
מקורות אלו מהווים בעיני נקודות מוצא חשובות, או לכל הפחות ניסוחים בהירים לאותן נקודות מוצא.
במסגרת "עשרת ימי תודה"- ביקשתי להעמיד את הלימוד באור של תודעת הכרת הטוב שאנו מלאים בה ביום הזה כלפי אלו שהעריכו את החיים שלנו במו נפשם, העריכו עד מוות.
תקוותי היא שתמצאו בלימוד הזה עניין ויופי שיציעו דרך חדשה להתמודדות עם השאלות שמציפות אותנו ביום הזה.
אנסה להציע כאן באמצעות התובנות שהאירו לי- איזושהיא אפשרות ממשית להכיר ליקירנו שנפלו תודה, בחיינו.
הבחירה בחיים:
(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ (ח) וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ (ט) וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ [...] (טז) וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ [...] (א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ [...] (כב) וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ (כג) וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ (כד) וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ {ס}
(1) The heaven and the earth were finished, and all their array. (2) On the seventh day God finished the work that had been undertaken: [God] ceased on the seventh day from doing any of the work. (3) And God blessed the seventh day and declared it holy—having ceased on it from all the work of creation that God had done. (4) Such is the story of heaven and earth when they were created. When God יהוה made earth and heaven— (5) when no shrub of the field was yet on earth and no grasses of the field had yet sprouted, because God יהוה had not sent rain upon the earth and there were no human beings to till the soil, (6) but a flow would well up from the ground and water the whole surface of the earth— (7) God יהוה formed the Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being. (8) God יהוה planted a garden in Eden, in the east, and placed there the Human who had been fashioned. (9) And from the ground God יהוה caused to grow every tree that was pleasing to the sight and good for food, with the tree of life in the middle of the garden, and the tree of knowledge of good and bad. (10) A river issues from Eden to water the garden, and it then divides and becomes four branches. (11) The name of the first is Pishon, the one that winds through the whole land of Havilah, where the gold is. (12) (The gold of that land is good; bdellium is there, and lapis lazuli. ) (13) The name of the second river is Gihon, the one that winds through the whole land of Cush. (14) The name of the third river is Tigris, the one that flows east of Asshur. And the fourth river is the Euphrates. (15) God יהוה settled the Human in the garden of Eden, to till it and tend it. (16) And God יהוה commanded the Human, saying, “Of every tree of the garden you are free to eat; (17) but as for the tree of knowledge of good and bad, you must not eat of it; for as soon as you eat of it, you shall die.” (18) God יהוה said, “It is not good for the Human to be alone; I will make a fitting counterpart for him.” (19) And God יהוה formed out of the earth all the wild beasts and all the birds of the sky, and brought them to the Human to see what he would call them; and whatever the Human called each living creature, that would be its name. (20) And the Human gave names to all the cattle and to the birds of the sky and to all the wild beasts; but no fitting counterpart for a human being was found. (21) So God יהוה cast a deep sleep upon the Human; and, while he slept, [God] took one of his sides and closed up the flesh at that site. (22) And God יהוה fashioned the side that had been taken from the Human into a woman, bringing her to the Human. (23) Then the Human said,
“This one at last
Is bone of my bones
And flesh of my flesh.
This one shall be called Woman,
For from a Human was she taken.” (24) Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh. (25) The two of them were naked, the Human and his wife, yet they felt no shame. (1) Now the serpent was the shrewdest of all the wild beasts that God יהוה had made. It said to the woman, “Did God really say: You shall not eat of any tree of the garden?” (2) The woman replied to the serpent, “We may eat of the fruit of the other trees of the garden. (3) It is only about fruit of the tree in the middle of the garden that God said: ‘You shall not eat of it or touch it, lest you die.’” (4) And the serpent said to the woman, “You are not going to die, (5) but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know good and bad.” (6) When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate. (7) Then the eyes of both of them were opened and they perceived that they were naked; and they sewed together fig leaves and made themselves loincloths. (8) They heard the sound of God יהוה moving about in the garden at the breezy time of day; and the Human and his wife hid from God יהוה among the trees of the garden. (9) God יהוה called out to the Human and said to him, “Where are you?” (10) He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.” (11) “Who told you that you were naked? Did you eat of the tree from which I had forbidden you to eat?” (12) The Human said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.” (13) And God יהוה said to the woman, “What is this you have done!” The woman replied, “The serpent duped me, and I ate.” (14) Then God יהוה said to the serpent,
“Because you did this,
More cursed shall you be
Than all cattle
And all the wild beasts:
On your belly shall you crawl
And dirt shall you eat
All the days of your life.
(15) I will put enmity
Between you and the woman,
And between your offspring and hers;
They shall strike at your head,
And you shall strike at their heel.” (16) And to the woman [God] said,
“I will greatly expand
Your hard labor—and your pregnancies;
In hardship shall you bear children.
Yet your urge shall be for your husband,
And he shall rule over you.” (17) To Adam [God] said, “Because you did as your wife said and ate of the tree about which I commanded you, ‘You shall not eat of it,’
Cursed be the ground because of you;
By hard labor shall you eat of it
All the days of your life:
(18) Thorns and thistles shall it sprout for you.
But your food shall be the grasses of the field;
(19) By the sweat of your brow
Shall you get bread to eat,
Until you return to the ground—
For from it you were taken.
For dust you are,
And to dust you shall return.” (20) The Human named his wife Eve, because she was the mother of all the living. (21) And God יהוה made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them. (22) And God יהוה said, “Now that humankind has become like any of us, knowing good and bad, what if one should stretch out a hand and take also from the tree of life and eat, and live forever!” (23) So God יהוה banished humankind from the garden of Eden, to till the humus from which it was taken: (24) it was driven out; and east of the garden of Eden were stationed the cherubim and the fiery ever-turning sword, to guard the way to the tree of life.
“This one at last
Is bone of my bones
And flesh of my flesh.
This one shall be called Woman,
For from a Human was she taken.” (24) Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh. (25) The two of them were naked, the Human and his wife, yet they felt no shame. (1) Now the serpent was the shrewdest of all the wild beasts that God יהוה had made. It said to the woman, “Did God really say: You shall not eat of any tree of the garden?” (2) The woman replied to the serpent, “We may eat of the fruit of the other trees of the garden. (3) It is only about fruit of the tree in the middle of the garden that God said: ‘You shall not eat of it or touch it, lest you die.’” (4) And the serpent said to the woman, “You are not going to die, (5) but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know good and bad.” (6) When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate. (7) Then the eyes of both of them were opened and they perceived that they were naked; and they sewed together fig leaves and made themselves loincloths. (8) They heard the sound of God יהוה moving about in the garden at the breezy time of day; and the Human and his wife hid from God יהוה among the trees of the garden. (9) God יהוה called out to the Human and said to him, “Where are you?” (10) He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.” (11) “Who told you that you were naked? Did you eat of the tree from which I had forbidden you to eat?” (12) The Human said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.” (13) And God יהוה said to the woman, “What is this you have done!” The woman replied, “The serpent duped me, and I ate.” (14) Then God יהוה said to the serpent,
“Because you did this,
More cursed shall you be
Than all cattle
And all the wild beasts:
On your belly shall you crawl
And dirt shall you eat
All the days of your life.
(15) I will put enmity
Between you and the woman,
And between your offspring and hers;
They shall strike at your head,
And you shall strike at their heel.” (16) And to the woman [God] said,
“I will greatly expand
Your hard labor—and your pregnancies;
In hardship shall you bear children.
Yet your urge shall be for your husband,
And he shall rule over you.” (17) To Adam [God] said, “Because you did as your wife said and ate of the tree about which I commanded you, ‘You shall not eat of it,’
Cursed be the ground because of you;
By hard labor shall you eat of it
All the days of your life:
(18) Thorns and thistles shall it sprout for you.
But your food shall be the grasses of the field;
(19) By the sweat of your brow
Shall you get bread to eat,
Until you return to the ground—
For from it you were taken.
For dust you are,
And to dust you shall return.” (20) The Human named his wife Eve, because she was the mother of all the living. (21) And God יהוה made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them. (22) And God יהוה said, “Now that humankind has become like any of us, knowing good and bad, what if one should stretch out a hand and take also from the tree of life and eat, and live forever!” (23) So God יהוה banished humankind from the garden of Eden, to till the humus from which it was taken: (24) it was driven out; and east of the garden of Eden were stationed the cherubim and the fiery ever-turning sword, to guard the way to the tree of life.
- האם יש התאמה בין המושגים של "טוב ורע", לבין "חיים ומוות"?
(טו) רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע׃ (טז) אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֺתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ [...] (יט) הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃ (כ) לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדׇבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ {פ}
(1) When all these things befall you—the blessing and the curse that I have set before you—and you take them to heart amidst the various nations to which your God יהוה has banished you, (2) and you return to your God יהוה, and you and your children heed God’s command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day, (3) then your God יהוה will restore your fortunes and take you back in love. [God] will bring you together again from all the peoples where your God יהוה has scattered you. (4) Even if your outcasts are at the ends of the world, from there your God יהוה will gather you, from there [God] will fetch you. (5) And your God יהוה will bring you to the land that your fathers possessed, and you shall possess it; and [God] will make you more prosperous and more numerous than your ancestors. (6) Then your God יהוה will open up your heart and the hearts of your offspring—to love your God יהוה with all your heart and soul, in order that you may live. (7) Your God יהוה will inflict all those curses upon the enemies and foes who persecuted you. (8) You, however, will again heed יהוה and obey all the divine commandments that I enjoin upon you this day. (9) And your God יהוה will grant you abounding prosperity in all your undertakings, in your issue from the womb, the offspring of your cattle, and your produce from the soil. For יהוה will again delight in your well-being as in that of your ancestors, (10) since you will be heeding your God יהוה and keeping the divine commandments and laws that are recorded in this book of the Teaching—once you return to your God יהוה with all your heart and soul. (11) Surely, this Instruction which I enjoin upon you this day is not too baffling for you, nor is it beyond reach. (12) It is not in the heavens, that you should say, “Who among us can go up to the heavens and get it for us and impart it to us, that we may observe it?” (13) Neither is it beyond the sea, that you should say, “Who among us can cross to the other side of the sea and get it for us and impart it to us, that we may observe it?” (14) No, the thing is very close to you, in your mouth and in your heart, to observe it. (15) See, I set before you this day life and prosperity, death and adversity. (16) For I command you this day, to love your God יהוה, to walk in God’s ways, and to keep God’s commandments, God’s laws, and God’s rules, that you may thrive and increase, and that your God יהוה may bless you in the land that you are about to enter and possess. (17) But if your heart turns away and you give no heed, and are lured into the worship and service of other gods, (18) I declare to you this day that you shall certainly perish; you shall not long endure on the soil that you are crossing the Jordan to enter and possess. (19) I call heaven and earth to witness against you this day: I have put before you life and death, blessing and curse. Choose life—if you and your offspring would live— (20) by loving your God יהוה, heeding God’s commands, and holding fast to [God]. For thereby you shall have life and shall long endure upon the soil that יהוה swore to your fathers Abraham, Isaac, and Jacob, to give to them.
- כיצד אתם מבינים את הזיקה שמוצגת כאן בין המושגים "חיים – טוב" ו"מוות – רע". כיצד זה מתחבר למקור הקודם?
- מה משמעותו של הציווי "ובחרת בחיים"? לבחור להישאר חי ונושם פיסית? או לבחור בדרך חיים מסוימת, הקשורה בערכים נצחיים?
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל.
הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא,
וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא.
נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.
but later reconsidered and did not divorce her, and a resident of his city found him and said: Your name is the same as my name, and your wife’s name is the same as my wife’s name, and we reside in the same town; give me the bill of divorce, and I will use it to divorce my wife, then this document is invalid to divorce with it? Apparently, a man may not divorce his wife with a bill of divorce written for another woman, and the same should apply to the scroll of a sota. The Gemara rejects this argument: How can you compare the two cases? There, with regard to a bill of divorce, it is written: “And he shall write for her” (Deuteronomy 24:1), and therefore we require writing it in her name, specifically for her; whereas here, with regard to a sota, it is written: “And he shall perform with her all this ritual” (Numbers 5:30), and therefore we require performance in her name. In her case, the performance is erasure; however, writing of the scroll need not be performed specifically for her. On the topic of Rabbi Meir and his Torah study, the Gemara cites an additional statement. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha. As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not. It was taught in a baraita: Rabbi Meir was not his name; rather, Rabbi Nehorai was his name. And why was he called by the name Rabbi Meir? It was because he illuminates [meir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. And Rabbi Nehorai was not the name of the tanna known by that name; rather, Rabbi Neḥemya was his name, and some say: Rabbi Elazar ben Arakh was his name. And why was he called by the name Rabbi Nehorai? It is because he enlightens [manhir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher” (Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind. And the Gemara stated that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir had a disciple, and his name was Sumakhus, who would state with regard to each and every matter of ritual impurity forty-eight reasons in support of the ruling of impurity, and with regard to each and every matter of ritual purity forty-eight reasons in support of the ruling of purity. It was taught in a baraita: There was a distinguished disciple at Yavne who could with his incisive intellect purify the creeping animal, explicitly deemed ritually impure by the Torah, adducing one hundred and fifty reasons in support of his argument. Ravina said: I too will deliberate and purify it employing the following reasoning: And just as a snake that kills people and animals and thereby increases ritual impurity in the world, as a corpse imparts impurity through contact, through being carried, and by means of a tent, is ritually pure and transmits no impurity, a creeping animal that does not kill and does not increase impurity in the world, all the more so should it be pure. The Gemara rejects this: And it is not so; that is not a valid a fortiori argument, as it can be refuted. A snake is performing a mere act of a thorn. A thorn causes injury and even death; nevertheless, it is not ritually impure. The same applies to a snake, and therefore this a fortiori argument is rejected. Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai. As in the mishna that we learned: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka, but his table was in the house, Beit Shammai deem this sukka invalid; and Beit Hillel deem it valid. Beit Hillel said to Beit Shammai: Wasn’t there an incident in which the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel went to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, and they found him sitting with his head and most of his body in the sukka, but his table was in the house? Beit Shammai said to them: From there do you seek to adduce a proof? Those visitors, too, said to him: If that was the manner in which you were accustomed to perform the mitzva, you have never fulfilled the mitzva of sukka in all your days. It is apparent from the phrasing of the mishna that when the Sages of Beit Hillel related that the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel visited Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, they mentioned the Elders of Beit Shammai before their own Elders. This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful. The Sages taught the following baraita: For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin. MISHNA: The cross beam, which the Sages stated may be used to render an alleyway fit for one to carry within it, must be wide enough to receive and hold a small brick. And this small brick is half a large brick, which measures three handbreadths, i.e., a handbreadth and a half. It is sufficient that the cross beam will be a handbreadth in width, not a handbreadth and a half, enough to hold a small brick across its width. And the cross beam must be wide enough to hold a small brick and also sturdy enough to hold a small brick and not collapse. Rabbi Yehuda says: If it is wide enough to hold the brick, even though it is not sturdy enough to actually support it, it is sufficient. Therefore, even if the cross beam is made of straw or reeds, one considers it as though it were made of metal. If the cross beam is curved, so that a small brick cannot rest on it, one considers it as though it were straight; if it is round, one considers it as though it were square. The following principle was stated with regard to a round cross beam: Any beam with a circumference of three handbreadths is a handbreadth in width, i.e., in diameter.
"אין דבר המסביר את החיים יותר מאשר המוות.
... ההתמודדות עם השכול הביאה את כולנו לחפש משמעות בחיים.
... בכ"ג טבת תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו את הפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו ", נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן.
עד לב השמים עלתה הזעקה: מה על הניגוד שבין השירה ששרו התלמידים לבין מה שהתרחש במציאות?
... מסקנתו של הבבלי במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל- "נוח לו לאדם שלא נברא", נשמעת בלשון המעטה כאמירה פסימית ביחס לחיים. אולם רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בספרו "מי השילוח" מדייק בדברי הגמרא:
לא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא" אלא רק "נוח לו".
זאת אומרת, המקום ממנו באנו ואליו נחזור- המוות, הוא אכן מקום יותר "נוח", ועם זאת - טוב שבאנו לעולם.
מתוך רעיון זה עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים, לא על מנת שיהיה לנו נוח בהם, אלא על מנת שנעשה את הטוב.
במהלך כל יום, כל הזמן, החיים מציגים לנו אתגרים ואנחנו בוחרים. לפעמים אנחנו מודעים לבחירותינו, אך לעתים קרובות אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהגענו לצומת, ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כמו האם לעזור לזולת? האם לקחת אחריות? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? בדרך כלל בחירות אלו אינן בין לעשות את הטוב ובין לעשות את הרע, אלא בין לעשות את הטוב לבין לעשות את הנוח. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לטוב ולא השאיפה לנוח, יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה. מקובל להגדיר את שני יִ צרי האדם כ"יצר הטוב" ו"יצר הרע". בחלוקה זו יש סכנה שמא נחשוב שמספיק להימנע מלעשות דברים רעים. אבל אין בכך די. כדי לממש את קיומנו עלינו לבחור בטוב, והיצר שמעכב אותנו ומונע בעדנו מלעשות כן אינו "יצר הרע" אלא "יצר הנוח". גם כחברה נראה לי כי החולשה העיקרית עימה חייבים להתמודד היא הכניעה ליצר הנוח. ... האדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של "יצר הנוח". בזמנים כאלו האדם צריך להתמקד במעשה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים. ביטוי זה של המאבק שבין "הטוב" לבין "הנוח" גם הוא תלוי רק בנו."
(הרב יעקב נגן, "בין טוב לנוח", אתר האינטרנט של ישיבת עתניאל, 2007).
... ההתמודדות עם השכול הביאה את כולנו לחפש משמעות בחיים.
... בכ"ג טבת תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו את הפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו ", נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן.
עד לב השמים עלתה הזעקה: מה על הניגוד שבין השירה ששרו התלמידים לבין מה שהתרחש במציאות?
... מסקנתו של הבבלי במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל- "נוח לו לאדם שלא נברא", נשמעת בלשון המעטה כאמירה פסימית ביחס לחיים. אולם רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בספרו "מי השילוח" מדייק בדברי הגמרא:
לא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא" אלא רק "נוח לו".
זאת אומרת, המקום ממנו באנו ואליו נחזור- המוות, הוא אכן מקום יותר "נוח", ועם זאת - טוב שבאנו לעולם.
מתוך רעיון זה עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים, לא על מנת שיהיה לנו נוח בהם, אלא על מנת שנעשה את הטוב.
במהלך כל יום, כל הזמן, החיים מציגים לנו אתגרים ואנחנו בוחרים. לפעמים אנחנו מודעים לבחירותינו, אך לעתים קרובות אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהגענו לצומת, ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כמו האם לעזור לזולת? האם לקחת אחריות? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? בדרך כלל בחירות אלו אינן בין לעשות את הטוב ובין לעשות את הרע, אלא בין לעשות את הטוב לבין לעשות את הנוח. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לטוב ולא השאיפה לנוח, יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה. מקובל להגדיר את שני יִ צרי האדם כ"יצר הטוב" ו"יצר הרע". בחלוקה זו יש סכנה שמא נחשוב שמספיק להימנע מלעשות דברים רעים. אבל אין בכך די. כדי לממש את קיומנו עלינו לבחור בטוב, והיצר שמעכב אותנו ומונע בעדנו מלעשות כן אינו "יצר הרע" אלא "יצר הנוח". גם כחברה נראה לי כי החולשה העיקרית עימה חייבים להתמודד היא הכניעה ליצר הנוח. ... האדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של "יצר הנוח". בזמנים כאלו האדם צריך להתמקד במעשה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים. ביטוי זה של המאבק שבין "הטוב" לבין "הנוח" גם הוא תלוי רק בנו."
(הרב יעקב נגן, "בין טוב לנוח", אתר האינטרנט של ישיבת עתניאל, 2007).
- לאור הדברים האלה של הרב נגן- מה משמעות הציווי "ובחרת בחיים"? מה הציפייה מהאדם שבחר בחיים?
הבנת המושג במשמעות השנייה- המורחבת שופכת אור על הציווי הלכאורה מאוד טריוויאלי ומובן מאליו- "ובחרת בחיים".
למדנו מהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, ומפרשנותה ע''י ה'מי שילוח' כפי שהיא מובאת במאמר של הרב נגן, ש'חיים' ע''פ המשמעות הראשונה-"נוח לאדם שלא נברא".
ההבנה הזו מעמידה את הציווי "ובחרת בחיים" כציווי לטפס מהמשמעות הראשונה לשנייה, ולחיות באמת- כלומר לנסות לברר ולממש את אותו ה"טוב".
אבל מה הוא אותו תוכן? מי קובע אותו?
למדנו מהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, ומפרשנותה ע''י ה'מי שילוח' כפי שהיא מובאת במאמר של הרב נגן, ש'חיים' ע''פ המשמעות הראשונה-"נוח לאדם שלא נברא".
ההבנה הזו מעמידה את הציווי "ובחרת בחיים" כציווי לטפס מהמשמעות הראשונה לשנייה, ולחיות באמת- כלומר לנסות לברר ולממש את אותו ה"טוב".
אבל מה הוא אותו תוכן? מי קובע אותו?
על "מסירות הנפש" ו"הקרבה":
(ה) וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}
(5) You shall keep My laws and My rules, by the pursuit of which human beings shall live: I am יהוה.
- מה משמעות הקביעה שאדם השומר את החוק והמשפט האלוהי "חי" בו?
"עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב
... שאל אותם: "מה יעשה אדם ויחיה"? ענו לו: "ימית את עצמו".
שאל: "מה יעשה אדם וימות? ענו: "יחיה את עצמו"".
(תרגום שלי מארמית- תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל''ב, עמוד א')
... שאל אותם: "מה יעשה אדם ויחיה"? ענו לו: "ימית את עצמו".
שאל: "מה יעשה אדם וימות? ענו: "יחיה את עצמו"".
(תרגום שלי מארמית- תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף ל''ב, עמוד א')
- אם סיכמנו קודם שאנחנו מצווים לבחור בחיים ושהחוקים והמשפטים מביאים למצב של "וחי בהם", כיצד לדעתכם אפשר להבין את האמירה האבסורדית הזאת- כדי לחיות- דרוש למות?
"אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק: נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד (הימים ימי הגזירות של אדריאנוס קיסר ושל טורנוסרופוס על חיי הדת של היהודים בישראל, חכמי הדור וראשי הצבור היהודיים מתכנסים, כנראה לאספה חשאית כדי לחשוב איך להציל את היהדות מכיליון, ובה הם קובעים בין השאר את 'חוקת החירום' הבאה, [נ.ג.]): כל עבירות שבתורה- אם אומרין לאדם 'עבור ואל תהרג'- יעבור ואל יהרג, חוץ מאשר העברות הללו: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
שואל רבי ישמעאל: איזה פסוק יש לנו בתורה שמוכיח את הקביעה לפיה אם אמרו לאדם 'עבוד עבודת כוכבים ולא- תיהרג', עליו לחטוא בעבודה זרה ולהישאר בחיים? "וחי בהם" (ויקרא יח, ה): "וחי"- ולא שימות בהם.
(תרגום שלי מארמית, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף ע''ד, עמוד א')
שואל רבי ישמעאל: איזה פסוק יש לנו בתורה שמוכיח את הקביעה לפיה אם אמרו לאדם 'עבוד עבודת כוכבים ולא- תיהרג', עליו לחטוא בעבודה זרה ולהישאר בחיים? "וחי בהם" (ויקרא יח, ה): "וחי"- ולא שימות בהם.
(תרגום שלי מארמית, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף ע''ד, עמוד א')
- במה חולק רבי ישמעאל על חכמים?
(יד) וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃
(14) You shall keep the sabbath, for it is holy for you. One who profanes it shall be put to death: whoever does work on it, that person shall be cut off from among kin.
רבי ישמעאל, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה היו הולכים בדרך, ותלמידים נוספים שלהם היו הולכים מאחוריהם, נשאלה בפניהם השאלה: מה הפסוק מהתורה שמהווה מקור לכלל ש'פיקוח נפש דוחה את השבת'?
... רבי יונתן בר יוסף קבע: הפסוק "כי קודש היא לכם": הפסוק מלמד שהשבת מסורה בידינו, ולא אנחנו מסורים בידיה. רבי שמעון בן מנסיא קבע: הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", מלמד שעדיף שאדם הנמצא במצב של פיקוח נפש, עדיף שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
... רב יהודה אמר בשם שמואל אמר שההוכחה שלו עדיפה על כולן: הפסוק "וחי בהם", מלמד שעלינו לחיות את התורה ולא למות בעבורה.
(תרגום שלי מארמית, תלמוד בבלי מסכת יומא, דף פ''ה).
... רבי יונתן בר יוסף קבע: הפסוק "כי קודש היא לכם": הפסוק מלמד שהשבת מסורה בידינו, ולא אנחנו מסורים בידיה. רבי שמעון בן מנסיא קבע: הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", מלמד שעדיף שאדם הנמצא במצב של פיקוח נפש, עדיף שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
... רב יהודה אמר בשם שמואל אמר שההוכחה שלו עדיפה על כולן: הפסוק "וחי בהם", מלמד שעלינו לחיות את התורה ולא למות בעבורה.
(תרגום שלי מארמית, תלמוד בבלי מסכת יומא, דף פ''ה).
- מהי מהות ההתעסקות בפיקוח נפש?
- מה אפשר ללמוד מעצם העובדה שישנה הנחה בסיסית שפיקוח נפש דוחה שבת? האם המחלוקת היא רק בשאלה איזה פסוק מהווה מקור לה?
סיכום ביניים:
תשובתם של חכמי הנגב למצביא היווני, לפיה כדי לחיות- יש למות, ולהיפך, טומנת בחובה רעיון יהודי עתיק יומין, סוד מופלא, ומקצינה אותו עד כדי אבסורד, בכך היא "מגרה" אותנו לפצח את הסוד, שהיום הוא כבר נחלת רבים: נכונות למות למען ערך מסוים הינה למעשה קריאת כיוון ל"חיים" בהם צווינו לבחור, נכונות זו היא המגדירה את התוכן של ה"טוב", והופכת את החיים לכאלה שבהם ראוי לבחור. בחירה של אדם להיות נכון למות למען מטרה מסוימת, מבטאת את יכולתו להעניק לחייו משמעות ולהגדיר אותה.
הגדרת מעשים מסוימים כ"ייהרג ובל יעבור", הגדרת השבת כחשובה מהחיים- ראוי למות למענה, היא הדרך היהודית העתיקה להגיד לנו שטמון בה ערך שראוי לחיות למענו. ולכן, על אף ש"מחלליה מות יומת"- "פיקוח נפש דוחה את השבת". למה? "וחי בהם".
תשובתם של חכמי הנגב למצביא היווני, לפיה כדי לחיות- יש למות, ולהיפך, טומנת בחובה רעיון יהודי עתיק יומין, סוד מופלא, ומקצינה אותו עד כדי אבסורד, בכך היא "מגרה" אותנו לפצח את הסוד, שהיום הוא כבר נחלת רבים: נכונות למות למען ערך מסוים הינה למעשה קריאת כיוון ל"חיים" בהם צווינו לבחור, נכונות זו היא המגדירה את התוכן של ה"טוב", והופכת את החיים לכאלה שבהם ראוי לבחור. בחירה של אדם להיות נכון למות למען מטרה מסוימת, מבטאת את יכולתו להעניק לחייו משמעות ולהגדיר אותה.
הגדרת מעשים מסוימים כ"ייהרג ובל יעבור", הגדרת השבת כחשובה מהחיים- ראוי למות למענה, היא הדרך היהודית העתיקה להגיד לנו שטמון בה ערך שראוי לחיות למענו. ולכן, על אף ש"מחלליה מות יומת"- "פיקוח נפש דוחה את השבת". למה? "וחי בהם".
על נכונות למות למען החיים בימינו:
"אם אדם לא מצא למען מה ימות, אדם כזה אינו ראוי לחיות".
(מרטין לותר קינג, נאום בדטרויט 23/6/63).
(מרטין לותר קינג, נאום בדטרויט 23/6/63).
"איני רוצה לסבול, ואני מעדיף למות על מיטתי בשלווה בבוא יומי. איני רוצה שיאריכו את סבלי בטיפולים מיותרים. אולם אם יבחר בורא העולם לסיים את חיי בדרך נוראה שכזו, אני מקווה כי הסובבים אותי ינחמו אותי ויתנו לי כוח ותקווה. אני מקווה כי הם לא יראו בנשימותיי האחרונות חיים של ניוול וחוסר אונים, אלא רגעים של עוצמה. שלא יראו פחד ולא ישדרו פחד, אלא נחישות. וגם אם אשבר ואעדיף את המוות יספרו לי יקיריי על אהבתם וחסדיהם, יאמרו מילים טובות של נחמה וייתנו כוחות להתמודד עם המלאך שנתן משמעות למאה ועשרים שנותיי, מלאך המוות.את הדברים הללו אני כותב בעת טקס השבעה בכותל, אחד מתלמידיי מושבע (בהצהרה) להיות נכון למסור את חייו לעם ישראל, לא כדי שייפגע בצבא ח"ו, אלא כדי למסור את ימיו ולילותיו, להגיר דם, יזע ודמעות למען העם והארץ. ודאי קשה לו מאוד לעבור מן המושב והישיבה אל חיי הצבא, לציית לפקודות, להתאמן ולהסתער בבוא יום פקודה. הוא עושה זאת משום שחונך שהחיים חשובים כל כך דווקא בגלל הפוטנציאל שטמון בהם, בגלל שהוא יודע כי ללא הקרבה- חייו וחיי יקיריו יהיו ריקים. חלק ניכר מהציבור הנאור, הדוגל בחיים מכובדים ונטולי סבל, כבר מזמן לא בצבא, בקושי במדינה. רבים מחבריו, כך הם מעידים מעל כל במה, נוטלים סמים כדי לברוח מן הסתמיות ולהקהות את הכאב שבחוסר הכאב. עתה מציעים בפניו את הבריחה האולטימטיבית מן החיים הכואבים".
(הרב שלמה וילק, ראש ישיבת "מחניים", "גלולה של מוות", מאמר נגד חוק "חולה הנוטה למות", מוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ב בסיון תשע"ד, 20/6/2014).
(הרב שלמה וילק, ראש ישיבת "מחניים", "גלולה של מוות", מאמר נגד חוק "חולה הנוטה למות", מוסף 'שבת', מקור ראשון, כ"ב בסיון תשע"ד, 20/6/2014).
הנני נשבע (ת) ומתחייב (ת) בהן צדקי, לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג, עול משמעתו של צבא הגנה לישראל.
לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים, ולהקדיש את כל כוחותיי, ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
(נוסח שבועת חיילי צה''ל).
לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים, ולהקדיש את כל כוחותיי, ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
(נוסח שבועת חיילי צה''ל).
אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המומתים
בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש,
צאת שמחים לקראת מוות, לפשוט את הצואר
אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי,
לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה,
וב"אחד" למות מות קדושים -
אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המדוכאים
בין מצרי שאול ומצוקות שחת, בין עקרבים -
תנחומות אל, ביטחון, עצמה, אורך רוח
וכוח ברזל לשאת יד כל עמל, שכם
הנטוי לסבול חיי סחי ומאוס, לסבול
בלי קץ, בלי גבול, בלי אחרית -
... אם יש את נפשך לדעת את המעוז
אל ראשו מילטו אבותיך משאת נפשם,
תורתם,קודשי קדשיהם-ויצילום,
אם תאבה דעת את המחבא בו נישמרה -
ובעצם טהרה - רוח עמך הכבירה,
שגם בשבעה חיי חרפה, רוק וכלימה
שיבתה לא הובישה חמדת נעוריה -
אם תאבה דעת את האם הרחמניה,
האם הזקנה, האוהבת, הנאמנה,
שברחמים רבים אספה דימעות בנה האובד,
ובחמלה גדולה כוננה כל אשוריו,
ומדי שובו נכלם, עייף ויגע
אל תחת צל קורתה תימח את דימעתו,
תכסהו בצל כנפיה, תישנהו על בירכיה -
הוי, אח נענה! אם לא תדע לך כל אלה -
אל בית המדרש סור, הישן והנושן,
בלילי טבת הארוכים, השוממים,
בימי התמוז הבוערים, הלוהטים,
כחום היום, בשחר או בנשף לילה.
... יהודים בני הגלות, מושכי כובד עולה,
המנשים את עמלם בדף של גמרא בלה,
משכיחים רישם במידרש שיחות מיני קדם
ומשיחים את דאגתם במיזמורי תהילים -
(אהה! מה ניקלה ועלובה זו המראה
בעיני זר לא יבין!) אז יגדך ליבך,
כי רגלך על מיפתן בית חיינו תידרוך,
ועינך תיראה אוצר נישמתנו.
... אז דע לך ושמע, הה, אחי הנענה!
כי רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן,
אשר בנס היתמלט מן האש הגדולה
האירו אבותיך על מיזבחם תמיד.
ומי יודע אם לא נחלי דימעותיהם
העבירונו ויביאונו עד הלום
ובתפילתם מאת אדוני שאלונו,
ובמותם ציוו לנו את החיים -
החיים עד העולם!
("אם יש את נפשך לדעת", חיים נחמן ביאליק, תרנ"ח)
ממנו שאבו אחיך המומתים
בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש,
צאת שמחים לקראת מוות, לפשוט את הצואר
אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי,
לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה,
וב"אחד" למות מות קדושים -
אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המדוכאים
בין מצרי שאול ומצוקות שחת, בין עקרבים -
תנחומות אל, ביטחון, עצמה, אורך רוח
וכוח ברזל לשאת יד כל עמל, שכם
הנטוי לסבול חיי סחי ומאוס, לסבול
בלי קץ, בלי גבול, בלי אחרית -
... אם יש את נפשך לדעת את המעוז
אל ראשו מילטו אבותיך משאת נפשם,
תורתם,קודשי קדשיהם-ויצילום,
אם תאבה דעת את המחבא בו נישמרה -
ובעצם טהרה - רוח עמך הכבירה,
שגם בשבעה חיי חרפה, רוק וכלימה
שיבתה לא הובישה חמדת נעוריה -
אם תאבה דעת את האם הרחמניה,
האם הזקנה, האוהבת, הנאמנה,
שברחמים רבים אספה דימעות בנה האובד,
ובחמלה גדולה כוננה כל אשוריו,
ומדי שובו נכלם, עייף ויגע
אל תחת צל קורתה תימח את דימעתו,
תכסהו בצל כנפיה, תישנהו על בירכיה -
הוי, אח נענה! אם לא תדע לך כל אלה -
אל בית המדרש סור, הישן והנושן,
בלילי טבת הארוכים, השוממים,
בימי התמוז הבוערים, הלוהטים,
כחום היום, בשחר או בנשף לילה.
... יהודים בני הגלות, מושכי כובד עולה,
המנשים את עמלם בדף של גמרא בלה,
משכיחים רישם במידרש שיחות מיני קדם
ומשיחים את דאגתם במיזמורי תהילים -
(אהה! מה ניקלה ועלובה זו המראה
בעיני זר לא יבין!) אז יגדך ליבך,
כי רגלך על מיפתן בית חיינו תידרוך,
ועינך תיראה אוצר נישמתנו.
... אז דע לך ושמע, הה, אחי הנענה!
כי רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן,
אשר בנס היתמלט מן האש הגדולה
האירו אבותיך על מיזבחם תמיד.
ומי יודע אם לא נחלי דימעותיהם
העבירונו ויביאונו עד הלום
ובתפילתם מאת אדוני שאלונו,
ובמותם ציוו לנו את החיים -
החיים עד העולם!
("אם יש את נפשך לדעת", חיים נחמן ביאליק, תרנ"ח)
- בואו נעשה תרגיל מחשבתי: מהו הערך שלמענו הייתם/ן מוכנים/ות למות? כלומר: שלאורו הייתם/ן מעוניינים/ות לחיות?
סיכום ביניים:
מרטין לותר קינג למעשה מתרגם את אותו סוד יהודי משפה מקראית-תלמודית של פעם לשפה המודרנית-מערבית שלנו. הרב וילק מאיר את ההבנה הזו באור אקטואלי שכבר מתייחס ישירות לנושא שלנו: חייל שנשבע ומתחייב במילים המצמררות "ואף להקריב את חיי", שמביע נכונות למות במסגרת תפקידו- ע''פ הבנתנו, ראוי שיתחייב לכך לא רק מתוך שאיפה להבטיח קיום פיסי של אזרחי ישראל שבעורף, אלא מתוך מחויבות עמוקה לבחור בחיים המושתתים על הטוב הנצחי, טוב שהתממשותו במציאות אכן מותנית בקיומם הפיסי של בני העם הזה, על פני האדמה.
ביאליק מצביע בשפתו הפיוטיות על הזיקה העמוקה הזאת: בין בית המדרש- המקום שבו הגדירו וליבנו חכמי ישראל את התוכן של ה"טוב" הזה שראוי לחיות למענו, לבין תעצומות החיים שאפיינו את עם ישראל, גם נוכח הרצחנות והאכזריות הנוראה ביותר שהופנתה כלפיהם.
מרטין לותר קינג למעשה מתרגם את אותו סוד יהודי משפה מקראית-תלמודית של פעם לשפה המודרנית-מערבית שלנו. הרב וילק מאיר את ההבנה הזו באור אקטואלי שכבר מתייחס ישירות לנושא שלנו: חייל שנשבע ומתחייב במילים המצמררות "ואף להקריב את חיי", שמביע נכונות למות במסגרת תפקידו- ע''פ הבנתנו, ראוי שיתחייב לכך לא רק מתוך שאיפה להבטיח קיום פיסי של אזרחי ישראל שבעורף, אלא מתוך מחויבות עמוקה לבחור בחיים המושתתים על הטוב הנצחי, טוב שהתממשותו במציאות אכן מותנית בקיומם הפיסי של בני העם הזה, על פני האדמה.
ביאליק מצביע בשפתו הפיוטיות על הזיקה העמוקה הזאת: בין בית המדרש- המקום שבו הגדירו וליבנו חכמי ישראל את התוכן של ה"טוב" הזה שראוי לחיות למענו, לבין תעצומות החיים שאפיינו את עם ישראל, גם נוכח הרצחנות והאכזריות הנוראה ביותר שהופנתה כלפיהם.
יחסנו כחיים כלפי המתים שנפלו:
"... במסדר בוקר אי-שם אמר לנו המ"מ לעלות מיד על מדי א' ונסענו ללוויה של חייל שנהרג. בדרך, אמר לי ליאון שהחייל הזה לא ציווה לנו כלום, הוא בכלל לא התכוון, מי שציווה לנו את החיים זה המוות שלו. לא הבנתי והיינו צריכים לרדת, לטעון מחסניות, לצעוד, היו זעקות שבר של האמא, הספד, קדיש, אל מלא רחמים, ירינו שלושה מטחים, לא הספקתי לברר. בקרב על תל-פאח'ר ליאון נהרג ואני יכול להעיד שהוא לא ציווה לנו דבר וחצי דבר. אבל אז הבנתי שהמוות שלו, כן!
המוות של הבנים החשובים האלה יש לו קול ויש לו סמכות לצווֹת על החיים בזכות החיים שנגדעו. למותם יש משמעות של חיים לחיים אחריהם.
... ההכרה "ובמותם ציוו לנו את החיים – החיים עד העולם!" טבועה בנו מילדות, וזהו המעיין ממנו שאבו אחינו ובנינו המומתים את עוז רוחם ותעצומות הנפש. למן הטקס הראשון בגן-הילדים ובכל יום זיכרון ועד לרגע בו נפלו חללים. הידיעה שהמוות הוא אפשרות מוחשית והמטרה נעלה ממנו יוצקת כוח אדיר ורוח סוּפָה משליכה אותם מנגד. החיים אחריהם קדושים ועל קידושם חרפו נפשם הקדושה.
... לפיכך, עלינו לחיות את החיים ולשמוח בהם. אנחנו מצוּוִ ים במצוה החמורה הזאת – לעמול ולבנות וליצור וּלהקים, ונזכור לפאר ולרומֵם ולהלל ולקדש את הקדושים האלה שבמותם ציווּ לנו את החיים".
("מִצְוָת החיים", דודו אלהרר, מאי 2011).
המוות של הבנים החשובים האלה יש לו קול ויש לו סמכות לצווֹת על החיים בזכות החיים שנגדעו. למותם יש משמעות של חיים לחיים אחריהם.
... ההכרה "ובמותם ציוו לנו את החיים – החיים עד העולם!" טבועה בנו מילדות, וזהו המעיין ממנו שאבו אחינו ובנינו המומתים את עוז רוחם ותעצומות הנפש. למן הטקס הראשון בגן-הילדים ובכל יום זיכרון ועד לרגע בו נפלו חללים. הידיעה שהמוות הוא אפשרות מוחשית והמטרה נעלה ממנו יוצקת כוח אדיר ורוח סוּפָה משליכה אותם מנגד. החיים אחריהם קדושים ועל קידושם חרפו נפשם הקדושה.
... לפיכך, עלינו לחיות את החיים ולשמוח בהם. אנחנו מצוּוִ ים במצוה החמורה הזאת – לעמול ולבנות וליצור וּלהקים, ונזכור לפאר ולרומֵם ולהלל ולקדש את הקדושים האלה שבמותם ציווּ לנו את החיים".
("מִצְוָת החיים", דודו אלהרר, מאי 2011).
"... אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
... עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים
... אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
(מגש הכסף- נתן אלתרמן, דצמבר 1949).
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
... עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים
... אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
(מגש הכסף- נתן אלתרמן, דצמבר 1949).
- האם המושגים הללו ("במותם ציוו לנו", "מגש הכסף") נשמעים לכם כקלישאה לעוסה שיש כאן הבנה רלוונטית יותר שלהם לאור המהלך שלמדנו?
כעת עסקתי במשנה חשובה במס' סנהדרין:
"הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם!" (אני מצטט רק קטעים מהמשנה. כדאי לעיין בכולה)... "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא! וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא! ... ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב"ה, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לאמר: בשבילי נברא העולם!“.
וברקע נשמעים שירים שאפשר ממש להעמיק את משמעותם על ידי משנה זו:
הרבה מהשירים מדברים על העבר, מנציחים מאורעות שהיו פעם, מדברים על "רבים שכבר אינם בינינו" וקוראים לנו "לזכור את כולם, את יפה הבלורית והטוהר (ה"שגיאה" במקור- כך בחר דודי נעם לאיית. [נ.ג.]), כי רעות שכזאת...“.
לנו, כבני אדם, קשה לעתים לקשר את העבר עם ההווה והעתיד. אך המשנה הזאת מבהירה לנו בצורה כה ברורה את מחויבותנו כלפי העתיד, וממילא את הקשר בין העבר להווה:
אילו לא היו נהרגים כל אותם בני אדם, הרי היו להם זרע וילדים, ומי יודע מי היה נוצר מבני אותם שכבר אינם! אנחנו צריכים לנסות, באיזה שהוא מקום, לחיות עם כל אותם האנשים שקיימים רק בפוטנציה...".
(מתוך מכתב שכתב דודי נעם יהודה ז''ל ביום הזיכרון תשמ“ב, 1981, האחרון בשמונה עשרה שנות חייו, בהיותו חייל ברמת הגולן).
"הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם!" (אני מצטט רק קטעים מהמשנה. כדאי לעיין בכולה)... "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא! וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא! ... ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב"ה, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לאמר: בשבילי נברא העולם!“.
וברקע נשמעים שירים שאפשר ממש להעמיק את משמעותם על ידי משנה זו:
הרבה מהשירים מדברים על העבר, מנציחים מאורעות שהיו פעם, מדברים על "רבים שכבר אינם בינינו" וקוראים לנו "לזכור את כולם, את יפה הבלורית והטוהר (ה"שגיאה" במקור- כך בחר דודי נעם לאיית. [נ.ג.]), כי רעות שכזאת...“.
לנו, כבני אדם, קשה לעתים לקשר את העבר עם ההווה והעתיד. אך המשנה הזאת מבהירה לנו בצורה כה ברורה את מחויבותנו כלפי העתיד, וממילא את הקשר בין העבר להווה:
אילו לא היו נהרגים כל אותם בני אדם, הרי היו להם זרע וילדים, ומי יודע מי היה נוצר מבני אותם שכבר אינם! אנחנו צריכים לנסות, באיזה שהוא מקום, לחיות עם כל אותם האנשים שקיימים רק בפוטנציה...".
(מתוך מכתב שכתב דודי נעם יהודה ז''ל ביום הזיכרון תשמ“ב, 1981, האחרון בשמונה עשרה שנות חייו, בהיותו חייל ברמת הגולן).
- כיצד מבין אחרת נעם את השורה מהשיר "הרעות" לאור המשנה בסנהדרין?
- האם דרך חיים המכוונת לערכים שלמענם הקריבו החיילים את חייהם יכולה להוות הכרת תודה כלפיהם?
- חשבו על חייל\ת שהכרתם, על ערך שהתבטא בחייו\ה במיוחד, הביעו מחויבות לאותו ערך נצחי, והעניקו לו חיים במעשיכם.
סיכום:
מה אם כן צריך להיות היחס שלנו- החיים, כלפי אותם אלו שמתו, מסרו את נפשם. הלא כל האמירות הכל כך 'ישראליות' האלה שראינו כאן: "במותם ציוו לנו את החיים", "מגש הכסף", "נפש אחת = עולם מלא", האם אלה לא הפכו כבר מזמן לקלישאות ריקות מתוכן בשיח שלנו? נדמה לי שלאור המהלך שלנו עד כה הטקסטים הללו מקבלים משמעות חדשה: החיים שאנו בוכים על גדיעתם- אינם מסתכמים בבלורית וחיתוך הדיבור של הלוחם המסוקס, ואפילו לא באופיו הנאצל ועוז רוחו. חייו ומותו הם הדהוד מטלטל ועוצמתי לציווי היהודי העתיק "ובחרת בחיים".
ואולי ככה נפתחת לנו לפתע דרך חדשה שדרכה ניתן יהיה להבין את המקום הייחודי של היום הזה בתוך "עשרת ימי תודה":
שהרי אם מותו של הדוד שלי נעם, שכותב על הניסיון לחיות לא רק עם הנופלים שאינם כבר בינינו, אלא גם עם צאצאיהם ה"קיימים רק בפוטנציה" (לאור המימרא התנאית "דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם"), אם מותו אכן מבטא היענות לציווי "ובחרת בחיים"- אזי אין ספק שהעמקת המחויבות שלי ביום הזה לחיות לאור הערכים שהוא ראה את עצמו כמחויב אליהם, לאור התוכן שהוא יצק אל תוך ה"טוב" הזה שראוי לחיות למענו- היא למעשה גם הוקרת התודה הנעלה ביותר שאפשר להביע כלפיו.
ואולי ככה נפתחת לנו לפתע דרך חדשה שדרכה ניתן יהיה להבין את המקום הייחודי של היום הזה בתוך "עשרת ימי תודה":
שהרי אם מותו של הדוד שלי נעם, שכותב על הניסיון לחיות לא רק עם הנופלים שאינם כבר בינינו, אלא גם עם צאצאיהם ה"קיימים רק בפוטנציה" (לאור המימרא התנאית "דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם"), אם מותו אכן מבטא היענות לציווי "ובחרת בחיים"- אזי אין ספק שהעמקת המחויבות שלי ביום הזה לחיות לאור הערכים שהוא ראה את עצמו כמחויב אליהם, לאור התוכן שהוא יצק אל תוך ה"טוב" הזה שראוי לחיות למענו- היא למעשה גם הוקרת התודה הנעלה ביותר שאפשר להביע כלפיו.
עוד על מיזם "עשרת ימי תודה"- בקרו באתר שלנו