כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!
אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ הָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־מָמוֹנָם, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־הַיָּם, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בְּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְלֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת־הַמָּן דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת־הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַשַׁבָּת, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת־הַתּוֹרָה. דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה דַּיֵּנוּ.
עַל אַחַת, כַּמָה וְכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת־בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת־הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת־הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַשַּׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת־בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל־כָּל־עֲוֹנוֹתֵינוּ.
How many degrees of good did the Place [of all bestow] upon us!
If He had taken us out of Egypt and not made judgements on them; [it would have been] enough for us.
If He had made judgments on them and had not made [them] on their gods; [it would have been] enough for us.
If He had made [them] on their gods and had not killed their firstborn; [it would have been] enough for us.
If He had killed their firstborn and had not given us their money; [it would have been] enough for us.
If He had given us their money and had not split the Sea for us; [it would have been] enough for us.
If He had split the Sea for us and had not taken us through it on dry land; [it would have been] enough for us.
If He had taken us through it on dry land and had not pushed down our enemies in [the Sea]; [it would have been] enough for us.
If He had pushed down our enemies in [the Sea] and had not supplied our needs in the wilderness for forty years; [it would have been] enough for us.
If He had supplied our needs in the wilderness for forty years and had not fed us the manna; [it would have been] enough for us.
If He had fed us the manna and had not given us the Shabbat; [it would have been] enough for us.
If He had given us the Shabbat and had not brought us close to Mount Sinai; [it would have been] enough for us.
If He had brought us close to Mount Sinai and had not given us the Torah; [it would have been] enough for us.
If He had given us the Torah and had not brought us into the land of Israel; [it would have been] enough for us.
If He had brought us into the land of Israel and had not built us the 'Chosen House' [the Temple; it would have been] enough for us.
How much more so is the good that is doubled and quadrupled that the Place [of all bestowed] upon us [enough for us]; since he took us out of Egypt, and made judgments with them, and made [them] with their gods, and killed their firstborn, and gave us their money, and split the Sea for us, and brought us through it on dry land, and pushed down our enemies in [the Sea], and supplied our needs in the wilderness for forty years, and fed us the manna, and gave us the Shabbat, and brought us close to Mount Sinai, and gave us the Torah, and brought us into the land of Israel and built us the 'Chosen House' [the Temple] to atone upon all of our sins.
בהגדה של פסח שרנו מסביב לשולחן, ממש לא מזמן, את הפיוט הבא:
הפיוט "דיינו" בנוי מדרגות מדרגות של הודיה על כל שלב שהקב"ה העביר את עם ישראל, מיציאת מצרים ועד בניית המקדש. החוקרים מניחים שמקור הפיוט הוא עוד מימי בית המקדש השני, כיוון שהוא מסתיים בבניית "בית הבחירה". בסיומה של כל מדרגה, מופיעה המילה "דיינו"- היה לנו מספיק וטוב אם היינו עוצרים כאן, אך הקב"ה עשה אתנו חסד ונתן לנו עוד שלב.
- מה בחר מחבר הפיוט להכניס? מתוך איזו תחושה הוא נכתב? האם הוא משקף את ההיסטוריה כולה? (רמז: לא. אז מה כן?) איזו תודעה מפתח בנו הפיוט הזה?
"...עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בניה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בנין... מימי שבי בבל לא ידענו תפקיד בנין כזה. עוד אין לנו פנאי לחיים רוחניים עמוקים... אבל עוד נצפנו לנו ימים. עוד ישבו יהודים רבים רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דמי... (ויהפכו) לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה... ככה נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי..."
(ברל כצנלסון, הספד לח.נ. ביאליק, יולי 1934" ,יחיד האומה", בחבלי אדם, עם עובד תש"ה, עמ' 215-214)
- ברל בוחר לציין שני שלבים בבניית הארץ, אחד בימיו ואחד לעתיד לבוא. מהם? איך את/ה מבינ/ה את "גורלנו התרבותי"?
- ברל מדבר על תקופה "בניה ראשונית". באיזה שלב אנחנו נמצאות ונמצאים היום? האם תוכלו לציין היום שלבים נוספים שהגענו אליהם בבניית הארץ?
כל הערסים יבואו/ רועי חסן
אני מת על אלה
סוציאליסטים ששונאים קפיטליזם
בצורה מוחצנת, נועלים סנדלי שורש
ולובשים חולצה קרועה, עושים על עצמם
מראה של הומלסים, בלי לספר לאף אחד
על הירושה של הסבתא והנכסים של האבא
(שגם נראים כמו הומלסים)
ומבקרים בבוטות את תרבות השפע
כאילו היו נביאי תוכחה עם בטן מקרקרת
אני מת על אלה
המאחלים לאחריהם הערכים
רמדאן כרים
וחותמים על עצומה למכירת חמץ
בפסח.
אני מת על אלה
שמתענגים על קריאת המואזין
ורואים את הטרנזיט של הברסלבים
או החבדניקים בשכונות
כמו שליחי השטן על גלגלים.
אני מת על אלה
שקוראים למתנחלים משיחיים
הזויים על שהם מאמינים בארץ הזאת
מתוקף צו אלוהי
וזועקים את הכאב הפלסטיני
על שנושלו מהארץ הזאת
שהם מאמינים שהיא שלהם
מתוקף הצו האלוהי
(אגב, בדיוק אותו צו של אותו אלוהים)
אני מת על אלה
דור שלישי לשודדי האדמות בקיבוצים
שמחרימים את ההתנחלויות
כי שוד אדמות וכיבוש
(אני חולם יום אחד
שתהיה לי הפריבילגיה
להחרים אירועי תרבות בקיבוצים
כאקט פוליטי, בינתיים
מסתפק בלגבות מהם תעריף
שבת פלוס חג בימי חול).
אני מת על אלה
יהודים רגישים שמפגינים נגד הכיבוש
וחוזרים לבית
הערבי שלהם ביפו
שהם קוראים לה יאפא
בעינים נוגות של שותפות
גורל, על צלחת חומוס
אצל אבו משהו
מחלקקים שפתיים עם כל ניגוב
ממלמלים די לכיבוד וחולמים
שתי מדינות לשני עמים
כי וואלה
(הם מלהטטים בערבית)
כיבוש כיבוש
(או נכבה נכבה)
לצידם אבל לא אתם,
בכל זאת, ערבים.
חבר ערבי אמר לי עליהם פעם- אלה בחיים
לא יעשו שלום,
כי אם יהיה שלום
כל הערסים יבואו.
רועי חסן בשיר "כל הערסים יבואו", שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב2015.6.30 , כועס על קבוצת יהודים שרואה את המטרה הבאה של הציונות ב"שלום".
- איך אתם מבינים את הקושי אותו מעלה רועי חסן בשיר? האם זהו אתגר שנכנס תחת הקטגוריה של ברל כצנלסון "שאלות גורלנו התרבותי"? האם רועי חסן היה מגדיר אותו כך?
בשנת 2009 כותבת ד"ר עינת ווילף מאמר על אתגר הריבונות של מדינת ישראל. היא מציינת במאמרה מספר אתגרים לציונות בימינו, המתומצתים בקטע הבא:
השלמת המהפך התודעתי דורש את חידוש היהדות ומוסדותיה כך שיתאימו לחיים של עם יהודי ריבון. ... יצירת סינתזה ציונית ייחודית מחייב חידוש רעיוני מעמיק בתוך העולם היהודי וניכוס מחדש של היהדות על-ידי כלל היהודים אזרחי המדינה, ואף על-ידי אלה שאינם יהודים, לא רק כפולקלור לחגים, אלא כמעיין נובע של רעיונות שאפשר לינוק מהם ולבסס עליהם מדינה מודרנית שערכיה מתאימים לערכים של אנשים המבקשים לחיות במאה ה-21 וליהנות מקדמתה. לשם כך, יש לשים קץ לעצלנות המחשבתית של אלה המעדיפים להשאיר את היהדות לפעילותם של קבלני משנה הסגורים בגטו של פסקי הלכה בנושאי כשרות ושמירת שבת. היהדות היא כחומר ביד היוצר בידי היהודים ובידי הוגי דעות אמיצים והיא יכולה להוות מדריך להתחדשות ריבונית מלאה של העם היהודי. ...המהפכה הציונית מחייבת שבגבולות הריבונות היהודית לא יוכל יהודי להוציא עצמו מן הכלל הריבוני ולהימלט מאחריות לציבור בשם היהדות.
...במשך אלפיים התפתחה היהדות ותורת המוסר היהודית בתנאים בהם יהודים לא נדרשו להתמודד עם הפעלת כוח מצידם, מה שבהכרח הפך את השאלות המוסריות לפשוטות יותר. ...עם הקמת מדינת ישראל, ויתר העולם היהודי על שאלת ההתמודדות עם הפעלת הכוח ובכך הפך את צה"ל, בג"ץ הכנסת וממשל ישראל לפוסקי ההלכה היחידים בכל הנוגע לשאלות של הפעלת כוח ומוסר בתנאים של ריבונות לעם היהודי. ניכר כי העולם היהודי "הדתי" העדיף להדיר רגליו משאלות ריבונות, כוח ומוסר ולהתמקד בשאלות הלכתיות של כשרות המטבחים בצה"ל וזכותנו על הארץ. יש גם מי שהפכו את הבריחה הזו מההתמודדות לאידיאולוגיה, מעדיפים את הגלותיות היהודית שבה אין שאלות מוסריות קשות, על-פני ההכרה שריבונות יהודית בהכרח "מלכלכת" את הניקיון המוסרי של העם היהודי. במדינתו של העם היהודי יש ליצור תורת מוסר היונקת מן היהדות, אך אינה נרתעת מן ההתמודדות שיש לעם החולש על מקורות כוח אדירים.
השלמת המעבר לחיים ריבוניים דורשת גם התייחסות מעמיקה ורצינית לחוק במדינת ישראל הן מצד מוסדות האכיפה והן מצד האזרחים. מדינת ישראל ידועה כמדינה שיש חוקים רבים ואכיפה מועטה. ... גם אזרחי המדינה נדרשים לשינוי תודעתי שבו חתירה תחת חוקי המדינה אינה דבר להתפאר בו, דוגמא לתושייה וחוסר "פראייריות" אלא פגיעה בהם עצמם.
המעבר לחיים ריבוניים מחייב שינוי בערכים המיוחסים לעיסוקים ציבוריים. הקהילה היהודית הלא-ריבונית העריכה במיוחד את הלמדנות כאבן יסוד המבטיחה את המשכיות החיים היהודים מדור לדור, הציונות שנדרשה להקמת התשתית לריבונות העניקה ערך גבוה במיוחד למתיישבים ולוחמים. מדינה המחויבת לשינוי תודעתי הנגזר ממעבר לחיים ריבוניים נדרשת להעמיד את החיים הפוליטיים בראש סולם הערכים ולא בתחתיתו. ... תפקידם של אזרחים במדינה ריבונית היא לקבל אחריות על חייהם כאזרחים ולדרוש אחריות זו ממנהיגיהם.
...השלמת המהפך התודעתי הציוני ידרוש התמודדות מלאה עם האתגר הרעיוני שבקיומם של לא ציונים בתוך גבולות מדינת ישראל...נשאלת השאלה האם אפשר ]שהם[ יכולים למצוא את מקומם, לא רק אזרחית אלא גם אידיאולוגית, במדינה שכל מטרתה יישום ריבונות יהודית? ...מדינת ישראל מחויבת לשוויון זכויות מלא בין כל אזרחיה, אך היא גם קמה למטרה ייחודית ובכך ייעודה. ...הציונות אינה יכולה להמשיך להתעלם מהאתגר שבמימוש הייעוד לשמו קמה מדינת ישראל יחד עם התמודדות אמיתית עם קיומם השווה של מי שאינם מאמינים בייעוד זה.
ייחודה של מדינת ישראל הוא בריבונות היהודית וייעודה הוא במתן תוכן מתחדש לריבונות זו, תוך יניקה מההיסטוריה, התרבות והטקסטים היהודים לכדי יצירה מקורית. מדינת ישראל אינה נמדדת אך ורק בכך שהיהודים בה מהווים רוב. ייעודה וייחודה בכך שכל מהותה, מערכותיה ותרבותה יונקים מכך שהיא המדינה הריבונית היחידה של העם היהודי. הגיע העת לעבור מן התשתית – אנשים ואדמה – אל המהות. זהו האתגר הציוני הבא.
- מהן נקודות ההנחה של ד״ר עינת וילף? כלומר, מה היא חושבת שכבר יש לנו, כך שאנחנו יכולים להתקדם לשלבים הבאים? האם אתם/ן מסכימים/ות עם אותן נקודות הנחה?
- האם אתן מסכימות ומסכימים עם אתגרי הריבונות שעינת וילף מפרטת?
- השלב השני שברל כצנלסון מציין בטקסט הקודם הוא שאיפה לעתיד. האם לדעתכם/ן ד״ר עינת וילף מצליחה לפרוט בצורה טובה את "שאלות גורלנו התרבותי" שברל מאמין שעוד יבואו? האם דבריה יכולים לכלול את רועי חסן כמו שהוא מביע את עצמו ב- "כל הערסים יבואו"?
- נסו לחבר המשך לפיוט "דיינו" על בניית הארץ. אילו שלבים תבחרו להכניס? על אילו שלבים בבניית הארץ אנחנו מסוגלות ומסוגלים לומר "תודה, היינו מסתפקים בזה."?
- איזה אתגר אתם.ן צופים.ות לצאצאיכם כאן בארץ הזו בעוד 82 שנים? על אילו אתגרים אתן ואתם צופים וצופות שנתגבר עד אז? באילו אתגרים הייתם רוצות ורוצים שצאצאיכם/ן יעסקו?
עוד על מיזם "עשרת ימי תודה"- בקרו באתר שלנו