Check out The Thinking Jew Podcast episode 73 for the accompanying audio to this source sheet.
You can listen at thethinkingjew.com or find a link to your podcasting app at linktr.ee/thethinkingjew
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י ה' לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמׇּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן...(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַה'׃ (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽה'...(כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכׇל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃
(9) ה' spoke to Moses, saying: (10) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I am giving to you and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest to the priest. (11) He shall elevate the sheaf before ה' for acceptance in your behalf; the priest shall elevate it on the day after the sabbath...(15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to ה'. (17) You shall bring from your settlements two loaves of bread as an elevation offering; each shall be made of two-tenths of a measure of choice flour, baked after leavening, as first fruits to HaShem...(21) On that same day you shall hold a celebration; it shall be a sacred occasion for you; you shall not work at your occupations. This is a law for all time in all your settlements, throughout the ages.
ויאמר כי אהיה עמך. הֱשִׁיבוֹ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן; שֶׁאָמַרְתָּ מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה – לֹא שֶׁלְּךָ הִיא כִּי אִם מִשֶּׁלִּי, כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ – וזה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּסְּנֶה לך האות כי אנכי שלחתיך, וּכְדַאי אֲנִי לְהַצִּיל, כַּאֲשֶׁר רָאִיתָ הַסְּנֶה עוֹשֶׁה שְׁלִיחוּתִי וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל, כָּךְ תֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתִי וְאֵינְךָ נִזּוֹק; וְשֶׁשָּׁאַלְתָּ מַה זְּכוּת יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם? דָּבָר גָּדוֹל יֵשׁ לִי עַל הוֹצָאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי עֲתִידִים לְקַבֵּל הַתּוֹרָה עַל הָהָר הַזֶּה לְסוֹף ג' חֳדָשִׁים שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרָיִם.
ויאמר כי אהיה עמך AND HE SAID, BECAUSE I WILL BE WITH THEE — He answered his first question first and his last question last: as regards what thou hast said, “Who am I that I should go unto Pharaoh?” i. e. of what importance am I to speak with kings, I reply, it is not an undertaking of yours, but it is partly mine for “I” will be with thee”, וזה AND THIS — i. e. the sight which thou hast witnessed in the bush, לך האות כי אנכי שלחתיך SHALL BE A SIGN UNTO THEE, BECAUSE (כי) “I” HAVE SENT THEE and “I” am competent to save: just as thou hast seen the bush carrying out the mission I laid upon it and it was not consumed, so go thou too on the mission I entrust to thee and thou shalt suffer no harm. And as regards thy question: What merit have the Israelites that they should go forth from Egypt? — I reply that I have a great purpose in this, My bringing them forth, for they are destined to accept the Torah upon this mountain at the expiration of three months after they leave Egypt (cf. Exodus Rabbah 3:4).
...כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין, מִנְחַת הָעוֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ וְזוֹ בָּאָה קֶמַח, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה כָּךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה
...All other meal-offerings are brought from wheat, and this one is brought from barley. Although in fact the omer meal-offering is also brought from barley, it is still different in that it was brought as groats, i.e., high-quality meal. The meal-offering of the sota, however, is brought as unsifted barley flour. Rabban Gamliel says: This hints that just as her actions of seclusion with another man were the actions of an animal, so too her offering is animal food, i.e., barley and not wheat.
(יב) אמנם ממצות הספירה נראה שלא היה אפשר להנתן התורה עד אותו היום. וזה שכאשר יצאו ממצרים, היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו, שנולד בגופו, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה' באריכות, עיין שם (ר"פ ג). ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף. ולפיכך צריך הספירה עד חמשים, כי אז בא הוא למדרגת התורה, שהיא שכל נבדל. כי התורה היא משער החמשים, שהוא נבדל מן האדם. ולפיכך מספר החמשים ראוי אל המעלה הנבדלת השכלית. כי מספר זה, שהוא חמשים, נבדל מן המספר הקודם, וראוי לקבל אז התורה השכלית, שהוא נבדל מן הגוף. ודבר זה ברור אין ספק למי שמבין דברים אלו. ולפיכך צריך לספור עד החמשים, ואין החמשים בכלל הספירה. כי אם היה גם כן בכלל הספירה, היה משותף עם התשע והארבעים, ודבר זה אינו, כי לא היה בכלל התשע וארבעים, רק הוא נבדל לעצמו, כמו השכל שהוא נבדל.
(יג) לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין. שהשעורין הם גופניים, כי הם מאכל בהמה. וקרבן זה ביום ראשון של ספירה, כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל, וכמו שהתבאר לפני זה, כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי. ומעלת השכל (ש)אי אפשר שלא יהיה בלא מקבל כלל, רק צריך לו מקבל גשמי. ולכך היום הראשון מן חמשים, יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה, שהוא התחלה לתורה.
(יד) וביום חמישים שהוא עצרת, ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים (רש"י ויקרא כג, טז). ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט, כמו שאמרו במסכת הוריות (יג:) חמשה דברים יפים לתלמוד, האוכל פת חטין, ואין צריך לומר חטים עצמם. ושתי הלחם היו של חמץ (ויקרא כג, יז). ודבר זה להורות על מעלת ומדרגת התורה, שהכל תחת מדרגת[ה] (ה'), ומסודר ממנה, אף החמץ הוא היצר הרע. וכבר בארנו זה למעלה בפרק* שלפני זה במה שאמרנו* אף מלאך המות מציאתו מסודר מן התורה. והשטן מלאך המות הוא יצר הרע. וזה שיש להקריב שתי הלחם מן החמץ.