התלבטנו רבות האם ניתן לקשר בין יום השואה לאיזושהי תודה. האם יש חיבור שאיננו מלאכותי שניתן לעשות? אולי תודה לחסידי אומות עולם? האם זה בכלל ״שייך״? ואולי כדאי לדבר דווקא על הימים שאין לומר בהם תודה?
בחרנו לעמוד על כמה מתחים ביום זה: יאוש ואמונה, סופי ואינסופי, שכחה וזכרון
בחרנו לעמוד על כמה מתחים ביום זה: יאוש ואמונה, סופי ואינסופי, שכחה וזכרון
יאוש ואמונה
אני יודעת שבמחנה עבודה אמות בתוך שלושה ימים, אני אשכב ואמות ובכל זאת לא אחשוב שהחיים אינם צודקים. (אתי הילסום, חיים כרותים עמ' 96). כשאני אומרת לאחרים: אין טעם לברוח או להתחבא, לא נצליח להתחמק, מוטב ללכת עם כולם ולנסות לעזור לאחרים עד כמה שאפשר – זה נשמע תבוסתני מדי. זה נשמע לגמרי אחרת ממה שאני מתכוונת. עדיין איני מצליחה לבטא את תחושת החיות והאור שבי, האוצרת בתוכה גם את כל הסבל והמצוקה. אני עדיין מדברת בנימה פילוסופית מלומדת, וזה נשמע כאילו המצאתי לי איזו תיאוריה מנחמת כדי להנעים את החיים. מוטב שאלמד בינתיים לשתוק ולהיות.
[...] רציתי לומר רק זאת: המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים... מותר לנו לסבול אבל לא להיכנע לסבל. ואם נישאר בחיים, ונישאר שלמים בגוף ובנפש, ובעיקר בנפש, בלי מרירות, בלי שנאה, תהיה לנו זכות לומר את דברנו אחרי המלחמה.
(שם, עמ' 154)
[...] רציתי לומר רק זאת: המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים... מותר לנו לסבול אבל לא להיכנע לסבל. ואם נישאר בחיים, ונישאר שלמים בגוף ובנפש, ובעיקר בנפש, בלי מרירות, בלי שנאה, תהיה לנו זכות לומר את דברנו אחרי המלחמה.
(שם, עמ' 154)
- כיצד הייתם מגדירים את הרגש העולה מתוך המילים של אתי הילסום?
- האם אתם חשים כי היא רואה נכוחה את המציאות?
הניסיון להישאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהניסיון בעת החורבן עצמו... במחנות פיעמה בנו כל הזמן התקווה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה... וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של הייסורים. אבל היותר קשה היה יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל איני יודע איזה שחרור הוא זה – כי אדרבה התגלה לנו החורבן שמסביבנו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, העולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם. היהודים יוצאי מחנות ההשמדה התגוללו בצריפים והרוצחים הגרמנים גרו בבתים מסודרים; רציחות ופוגרומים נערכו במקומות רבים, ופליטים יהודים נדדו מארץ לארץ כשהם נאלצים להבריח את הגבולות ושום מדינה לא הייתה מוכנה לקבל אותם, ועוד. לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בניסיונות קשים איבדו, לדאבון ליבנו, את אמונתם ולא עצרו כוח להמשיך הלאה.
יום השחרור, הרב חיים אלטר ראטה, כל הכתוב לחיים, הוצאת בא"ר חיים - בני ברק, עמ' צב
יום השחרור, הרב חיים אלטר ראטה, כל הכתוב לחיים, הוצאת בא"ר חיים - בני ברק, עמ' צב
- מדוע היה הנסיון בשחרור קשה מן הנסיון בעת החורבן עצמו?
סופי ואינסופי
כאשר אתה רואה חוטם, עיניים מצח וסנטר, ואתה מתאר אותם, אזי אתה פונה אל האחר כאל אוביקט... ייחודן של הפנים נעוץ במה שאינו יכול להצטמצם כדי תפישה. ראשית – יש לציין את עצם תמימותן של הפנים, הצגתן הגלויה ללא הגנה. מבין כל אברי הגוף עור הפנים הוא עירום ביותר ודל ביותר. עירום ביותר – אף שבצורה מהוגנת. ודל ביותר – שכן יש בפנים דלות בסיסית; והראיה, שאדם משתדל לחפות על דלות זו בהעמדות פנים ובגינונים למיניהם. הפנים חשופות ומאויימות, כביכול מגרות אותנו למעשה אלימות. יחד עם זאת, הפנים אוסרות עלינו להרוג... הפנים הן משמעות, משמעות ללא הקשר. האחר ביושר פניו [כלומר: בפניו המישירות, ת"ג] אינו דמות בתוך הקשר. אדם הוא בדרך כלל דמות: פרופסור בסורבון, בנו של פלוני, מה שכתוב בדרכונו... והאופן שבו הוא נוהג להתלבש ולהציג את עצמו. וכל משמעות – שאתה בא לייחס אליו – קשורה בהקשר ההוא. ואילו כאן נהפוך הוא: הפנים הן משמעות לעצמן. אתה – זה אתה... הפנים הן מה שאינך יכול להרוג, או, לפחות, משמעותן היא לומר: 'לא תרצח'.
(עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 68-67)
(עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, עמ' 68-67)
- מהו אותו רגע מעבר בין ראית אובייקט לסובייקט?
- מדוע הפנים אומרות "לא תרצח"?
זכרון ושכחה
משחרב בית [האחרון] רבו פרושין בישראל שלא [היו אוכלין בשר ולא שותין] יין נטפל להם ר' יהושע אמר להם מפני מה [אין] אתם אוכלים בשר אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה [תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל אמר להם לא נאכל ומפני מה אין אתם שותים יין אמרו לו יין נשתה שבכל יום היה מתנסך ע"ג המזבח ועכשיו בטל אמר להם לא נשתה אמר להם א"כ לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג תאנים וענבים לא נאכל שמהן מביאין בכורים] בעצרת שתקו אמר להם בני להתאבל יותר מדאי אי אפשר [ושלא להתאבל כלל אי אפשר] אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים עושה אדם [עסקי סעודה] ומשייר דבר מועט [זכר לירושלים] עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירה דבר מועט זכר לירושלים שנאמר (תהילים קל״ז:ה׳-ו׳) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.
(5) Rabbi Ishmael said: From the day that the Temple was destroyed, it would be appropriate that we not eat meat or drink wine (since these were used in the Temple service). But a court does not decree (restrictions) on the community which they cannot uphold. He would say that since they (the Romans) decree upon us that we not learn Torah, we should decree upon the community that they not marry women (since they do not know marriage and family laws), and not have children - and as a consequence, the seed of Abraham will cease. Rather, leave Israel alone (to continue to do as they now do, marrying and having families); it is better that (if they transgress), they do so inadvertently and not intentionally.
- מהי המגמה שרווחה בישראל לאחר חורבן הבית? מהי העמדה הנפשית המובילה לזה?
- מהי ההצעה של ר' יהושע: "להתאבל יותר מדאי אי אפשר ושלא להתאבל כלל אי אפשר"?
- מה מציעים חכמים? באיזה מובן טקסטים אלו מבטאים אבל?
- האם אנחנו כשור שני ושלישי מחזיקים בטקסים שונים המבטאים: "להתאבל יותר מדאי אי אפשר ושלא להתאבל כלל אי אפשר"?
- בין פרופורציה לפרופורציה
- מה הקשר שקושר את בעל הנתיבות שלום בין התפיסה בשואה לבין תפיסתינו עכשיו? כיצד שתיקה היא התשובה לאיש משכיל?
זושה עצרה, הסתכלה אל בתה היחידה בעיניים ואמרה: "שלומיתק'ה, אחרי כל מה שעברתי שם, אם לא הייתי יכולה להתרגז על הווילונות, לא הייתי יכולה לחיות. היו צריכים לשים אותי מזמן בבית משוגעים". פשוט. ככה. (ליאור טף)
- האם אנו כחברה חיים יותר את המציאות של האדמו"ר מסלונים או את של הסיפור שמביא ליאור?
עוד על מיזם "עשרת ימי תודה"- בקרו באתר שלנו