אם נפשך לומר "אותו ואת בנו"-- את שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.
ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו: וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו' 'ביום אחד' - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב'שור ושה' מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם והם אשר תכיר מהם האם מן הולד: וזה הטעם גם כן ב'שילוח הקן' כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה: ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם.
The commandment concerning the killing of animals is necessary, because the natural food of man consists of vegetables and of the flesh of animals: the best meat is that of animals permitted to be used as food. No doctor has any doubts about this. Since, therefore, the desire of procuring good food necessitates the slaying of animals, the Law enjoins that the death of the animal should be the easiest. It is not allowed to torment the animal by cutting the throat in a clumsy manner, by poleaxing, or by cutting off a limb whilst the animal is alive. It is also prohibited to kill an animal with its young on the same day (Lev. 22:28), in order that people should be restrained and prevented from killing the two together in such a manner that the young is slain in the sight of the mother; for the pain of the animals under such circumstances is very great. There is no difference in this case between the pain of man and the pain of other living beings, since the love and tenderness of the mother for her young ones is not produced by reasoning, but by imagination, and this faculty exists not only in man but in most living beings. This law applies only to ox and lamb, because of the domestic animals used as food these alone are permitted to us, and in these cases the mother recognises her young. The same reason applies to the law which enjoins that we should let the mother fly away when we take the young. The eggs over which the bird sits, and the young that are in need of their mother, are generally unfit for food, and when the mother is sent away she does not see the taking of her young ones, and does not feel any pain. In most cases, however, this commandment will cause man to leave the whole nest untouched, because [the young or the eggs], which he is allowed to take, are, as a rule, unfit for food. If the Law provides that such grief should not be caused to cattle or birds, how much more careful must we be that we should not cause grief to our fellowmen.
כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם [...] שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות.
IF A BIRD’S NEST CHANCE TO BE BEFORE THEE. This also is an explanatory commandment, of the prohibition ye shall not kill it [the dam] and its young both in one day, because the reason for both [commandments] is that we should not have a cruel heart and be discompassionate [...] It was not a matter of G-d’s mercy extending to the bird’s nest or the dam and its young, since His mercies did not extend so far into animal life as to prevent us from accomplishing our needs with them, for, if so, He would have forbidden slaughter altogether. But the reason for the prohibition [against taking the dam with its nest, or against killing the dam with its young in one day] is to teach us the trait of compassion and that we should not be cruel, for cruelty proliferates in man’s soul as it is known that butchers, those who slaughter large oxen and asses are men of blood; they that slaughter men, are extremely cruel. It is on account of this [cruelty] that the Rabbis have said: “The most seemly among butchers is a partner of Amalek.” Thus these commandments with respect to cattle and fowl are not [a result of] compassion upon them, but they are decrees upon us to guide us and to teach us traits of good character. So, too, the Rabbis refer to all commandments of the Torah — positive and negative — as “decrees.”
אתו ואת בנו. כלומר, יש לך מחוסר זמן אחר, שאם נשחט הבן היום, האם כל זה היום מחוסרת זמן ואסור ליקרב וכן אם נשחטה האם הבן מחוסר זמן, וזה נוהג בין בחולין בין במוקדשין, דאינו אלא מדת רחמנות כגון: כי יקרא קן צפור, שאינו מזהיר כי אם על האם, וכן לא תבשל גדי בחלב אמו, והאי דקאמ' אתו, דדרך לומר לנקבה לשון זכר, כמו: עמד פתח האהל, ולא בשביל שהקב"ה מרחם על הקן ובבהמה, אלא בשביל ישראל, שלא ינהגו עצמם דרך אכזריות. הגה"ה:
(דרום צרפת/ספרד, 1280-1345)
טעם זאת המצוה מבוארת בעצמה, כטעם "אותו ואת בנו" (ויקרא כ"ב כ"ח), וכן "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות ל"ד כ"ו) והוא להרחיק מעלינו האכזריות, אבל מצורף לזה, אומר אני, כי תורתנו השלמה, רצתה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכולתנו ולכן כיוונה בזה שתי כוונות: האחת להודיענו מדרגת מציאותנו ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה, וזה כי ידוע, כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח, ותחת הצומח חי, ותחת החי מדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות ומבואר כי המון העם ישכלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת השקר, נדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי החי, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות, אף כי עם השדות; לכן להרחיק ממנו כל הסכלות הזה נתנו לנו מצוות שונות: קצתם בגשם הדומם וקצתם בצמח וקצתם בחי וקצתם במדבר, עד שתחת המדבר שהוא מין האדם דקדק בו מאוד וציוונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו כמו שקדם. רצונו בהילחמנו על העמים – זולת ז' עממים כי הם כחיות רעות – וכן מצות יפת תואר "לא תתעמר בה'" וכן רבים, כל שכן עם האישים שהם מדתנו. "ואהבת לרעך כמוך" – "לא תראה את שור אחיך" ורבים צווים כן, וזה הראש. ואחר על יתר האנשים שאינם מדתנו, ואחר שהפליג במידה הזאת עם כלל מין האדם, ציוונו אחר כך על הכלל ממין החי "כי תאוה נפשך לאכול בשר" – שלא נהרגם ללא צורך רק לאכלה, (אחר שטבע האדם חייב שיתאווה לבשר) כי עיקר הכוונה שלא נאכל בשר רק שנאכל צמחים ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאילו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן ציוותה התורה לחמול עליהם כמו שזכרו מצות "אותו ואת בנו" וכן "לא תבשל גדי..." וכן "כי יקרא קן..." ואילו יכלה התורה למנענו יותר - היתה עושה, אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקרבתנו למין המדבר, חילשו ומיעטו במצוה באהבתו ובחמלתו. וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות "לא תשחית עצה" (כ' י"ט) ובעבור רחקו יותר, חילשו מצוותו. וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמיטה, לתת מנוחת מה לאדמה – כי ממנה לוקחנו, ובעבור רחקו יותר, חילשו מצוותיו. וכלל הדבר: הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות והקננו תכונת הענוה והשפלות, עד שנדע ויהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורימון, גם כאבן דומם. גם תיקננו בזה תכונת הרחמנות, שתכליתה לרחם על האיש הטוב "שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה".
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב, כח), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כְּתִיב (משלי יב, י): יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ (דברים כב, ו): לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. (משלי יב, י): וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי, זֶה סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (הושע י, יד): אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה. דָּבָר אַחֵר, יוֹדֵעַ צַדִּיק, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז. וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי, זֶה הָמָן הָרָשָׁע, דִּכְתִיב (אסתר ג, יג): לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד.
"וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ" (בראשית לב, ט), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אָבִינוּ יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יָבוֹא רָשָׁע זֶה וִיאַבֵּד אֶת בָּנַי וְאֶת אִמָּם כְּאַחַת, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה עָתִיד לִתֵּן עַל הַר סִינַי מִי יִקְרָא בוֹ? בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ הַצִּילֵנִי נָא מִיָּדוֹ שֶׁלֹא יָבוֹא וְיַכֵּנִי אֵם עַל בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב, יב): הַצִּילֵנִי נָא.
וְעוֹד אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָּנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה וְאַתָּה שׁוֹתֵק?!
. . . [Moses] said further before him, ‘Master of the world you wrote in your Torah (Leviticus 22:28) ”However, no animal from the herd or from the flock shall be slaughtered on the same day with its young.” Have they not already killed so many sons with their mothers, and you are silent?!’
