Save "הצרעת ביהדות- פרק א

הצרעת בתנ״ך
"
הצרעת ביהדות- פרק א הצרעת בתנ״ך
פרק א'- הצרעת בתנ"ך
בתנ"ך, מתייחסים אל הצרעת לא כאל מחלה זיהומית אלא כעונש מה'. פעמים רבות הצרעת ניתנת כעונש ללאדם על חטאים שלו. לדוגמא, הצרעת ניתנת למרים אחותו של משה לאחר שהיא לא מקשיבה לו ומפיצה עליו שמועות זאת אומרת "לשון הרע". היא גם ניתנת לעוזיהו על רהבתנות יתרה שלו כאשר לקח על עצמו חלק מזכויות הכוהנים. בנוסף התורה עוסקת בכיצד יש לטפל באנשים הנגועים בצרעת. לראשונה מוצגת נהלים, חוקים ודפוסי פעולה ביחס לצרעת. זה בא להראות שכבר בימי מקרא הבינו כיצד פועלת המחלה ברמה העקרונית.
פרשת תזריע מצורע
אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃ וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃ וְאִם־בַּהֶ֩רֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין־מַרְאֶ֣הָ מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הֿ לֹא־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
When a person has on the skin of the body a swelling, a rash, or a discoloration, and it develops into a scaly affection on the skin of the body, it shall be reported to Aaron the priest or to one of his sons, the priests. The priest shall examine the affection on the skin of the body: if hair in the affected patch has turned white and the affection appears to be deeper than the skin of the body, it is a leprous affection; when the priest sees it, he shall pronounce the person impure. But if it is a white discoloration on the skin of the body which does not appear to be deeper than the skin and the hair in it has not turned white, the priest shall isolate the affected person for seven days.
פרק י"ג בספר ויקרא מדבר רבות על הצרעת ובעיקר על איך שהמחלה מתקשרת לדיני טהרה וטומאה. הפרק עוסק בכל חלקי הצרעת. כיצד נראה, סוגיו השונים, מי מוסמך לקבוע מיהו חולה צרעת. דינים שעוסקים בהם בחלקו הראשון של הפרק, פרשת "תזריע" הם דיני טומאת יולדת וקורבן יולדת, דיני נגעי צרעת בעור האדם, שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה, דיני צרעת בשער הראש והזקן ("נתק"). דיני המצורע והמגבלות החלות עליו. דיני צרעת הבגד.
סיפור מרים
וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃
As the cloud withdrew from the Tent, there was Miriam stricken with snow-white scales! When Aaron turned toward Miriam, he saw that she was stricken with scales. And Aaron said to Moses, “O my lord, account not to us the sin which we committed in our folly.
וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ {פ}
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃
So Moses cried out to יהוה, saying, “O God, pray heal her!” But יהוה said to Moses, “If her father spat in her face, would she not bear her shame for seven days? Let her be shut out of camp for seven days, and then let her be readmitted.”
בפרק י"ב בספר במדבר מסופר על מקרה בו מרים אחותו של משה מקבלת צרעת. בפרק מרים מתחילה לרחל על אחיה עם אחיה השני אהרן. היא מדברת על אשתו הכושית, היא מתחילה לקנא ולשאול מדוע משה הוא השליח הנבחר של ה'. בזמן כל זה ה' מקשיב לה ולאהרן. ה' קורה לשלושת האחים אל אוהל מועד ושמה התגלה אליהם כעמוד ענן. קורה ה' אל מרים ואהרן ומסביר להם מדוע משה הוא שליחו הנבחר. אנו לומדים שה' מתייחס בשונה למשה מאשר שאר נביאיו. אל משה הוא מדבר ישיר, ולא מחביא ממנו את תוכניותיו, אל מול שאר הנביאים אליהם הוא מתגלה בחלומות ובמסרים חבויים. לאחר שיחתם מופתע אהרון לגלות שאחותו ברגע נעשתה נגוע בצרעת ועורה הפך לבן כשלג. ישר אהרן הולך ומתוודא אל אחיו משה ומבקש ממנו רחמים על מרים, ולאחר שמשה מתפלל לה', ה' מסביר לו שאי אפשר להחזירה. כמו שאם אביה היה מענישה ביריקה בפנים היא הייתה מסתגרת מבושה שבעה ימים, כך גם עליה להיות מורחקת ממחנה ישראל לשבעה ימים.
כל דבריה של מרים נגד משה נבעו מכך שהיא לא הבינה את הפער שבין נבואת משה ובין נבואת כל נביא אחר, כולה היא עצמה, ותשובתו של ה' הדגישה את ההבדל הזה בדיוק.
סיפור נעמן וגיחזי
וְ֠נַעֲמָ֠ן שַׂר־צְבָ֨א מֶלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּי־ב֛וֹ נָתַן־יְהֹוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃ וַֽאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃ וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֩לֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃ וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃ וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹא־נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּבֹ֥א נַֽעֲמָ֖ן בְּסוּסָ֣ו וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע׃ וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃ וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּ֩אמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י ׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃ הֲלֹ֡א טוֹב֩ (אבנה) [אֲמָנָ֨ה] וּפַרְפַּ֜ר נַֽהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה׃ וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃ וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שׇׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃ וַיָּ֩שׇׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכׇֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּֽעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכׇל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃ וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃ וַיֹּ֘אמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיהֹוָֽה׃ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהֹוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא ׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־(נא)־יְהֹוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃ {ס} וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַ֘עַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה ׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־יְהֹוָה֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵֽאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃ וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃ וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרׇץ־בּ֗וֹ וַיָּ֩צַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃ וְהוּא־בָא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע (מאן) [מֵאַ֖יִן] גֵּחֲזִ֑י וַיֹּ֕אמֶר לֹא־הָלַ֥ךְ עַבְדְּךָ֖ אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹֽא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת׃ וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ֖ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃
Naaman, commander of the army of the king of Aram, was important to his lord and high in his favor, for through him the LORD had granted victory to Aram. But the man, though a great warrior, was a leper. Once, when the Arameans were out raiding, they carried off a young girl from the land of Israel, and she became an attendant to Naaman’s wife. She said to her mistress, “I wish Master could come before the prophet in Samaria; he would cure him of his leprosy.” [Naaman] went and told his lord just what the girl from the land of Israel had said. And the king of Aram said, “Go to the king of Israel, and I will send along a letter.”
He set out, taking with him ten talents of silver, six thousand shekels of gold, and ten changes of clothing. He brought the letter to the king of Israel. It read: “Now, when this letter reaches you, know that I have sent my courtier Naaman to you, that you may cure him of his leprosy.” When the king of Israel read the letter, he rent his clothes and cried, “Am I God, to deal death or give life, that this fellow writes to me to cure a man of leprosy? Just see for yourselves that he is seeking a pretext against me!” When Elisha, the man of God, heard that the king of Israel had rent his clothes, he sent a message to the king: “Why have you rent your clothes? Let him come to me, and he will learn that there is a prophet in Israel.” So Naaman came with his horses and chariots and halted at the door of Elisha’s house. Elisha sent a messenger to say to him, “Go and bathe seven times in the Jordan, and your flesh shall be restored and you shall be clean.” But Naaman was angered and walked away. “I thought,” he said, “he would surely come out to me, and would stand and invoke the LORD his God by name, and would wave his hand toward the spot, and cure the affected part. Are not the Amanah and the Pharpar, the rivers of Damascus, better than all the waters of Israel? I could bathe in them and be clean!” And he stalked off in a rage. But his servants came forward and spoke to him. “Sir,” they said, “if the prophet told you to do something difficult, would you not do it? How much more when he has only said to you, ‘Bathe and be clean.’” So he went down and immersed himself in the Jordan seven times, as the man of God had bidden; and his flesh became like a little boy’s, and he was clean. Returning with his entire retinue to the man of God, he stood before him and exclaimed, “Now I know that there is no God in the whole world except in Israel! So please accept a gift from your servant.” But he replied, “As the LORD lives, whom I serve, I will not accept anything.” He pressed him to accept, but he refused. And Naaman said, “Then at least let your servant be given two mule-loads of earth; for your servant will never again offer up burnt offering or sacrifice to any god, except the LORD. But may the LORD pardon your servant for this: When my master enters the temple of Rimmon to bow low in worship there, and he is leaning on my arm so that I must bow low in the temple of Rimmon—when I bow low in the temple of Rimmon, may the LORD pardon your servant in this.” And he said to him, “Go in peace.”
When he had gone some distance from him, Gehazi, the attendant of Elisha the man of God, thought: “My master has let that Aramean Naaman off without accepting what he brought!-c As the LORD lives, I will run after him and get something from him.” So Gehazi hurried after Naaman. When Naaman saw someone running after him, he alighted from his chariot to meet him and said, “Is all well?” “All is well,” he replied. “My master has sent me to say: Two youths, disciples of the prophets, have just come to me from the hill country of Ephraim. Please give them a talent of silver and two changes of clothing.” Naaman said, “Please take two talents.” He urged him, and he wrapped the two talents of silver in two bags and gave them, along with two changes of clothes, to two of his servants, who carried them ahead of him. When [Gehazi] arrived at the citadel, he took [the things] from them and deposited them in the house. Then he dismissed the men and they went their way. He entered and stood before his master; and Elisha said to him, “Where have you been, Gehazi?” He replied, “Your servant has not gone anywhere.” Then [Elisha] said to him, “Did not my spirit go along when a man got down from his chariot to meet you? Is this a time to take money in order to buy clothing and olive groves and vineyards, sheep and oxen, and male and female slaves? Surely, the leprosy of Naaman shall cling to you and to your descendants forever.” And as [Gehazi] left his presence, he was snow-white with leprosy.
במלכים ב פרק ב' מסופר על נעמן שר הצבא של מלך ארם. ארם הייתה ממלכה שכנה לישראל. מסופר שנעמן היה מפקד גדול ומוצלח, ושגם בקרב עמו ואלוהיו היה נחשב. זה מפני שה' נתן לו את ניצחונותיו. לנעמן אבל היה צרעת. באחד מכיבושיו לקח לעצמו יהודייה כאישה וכאשר ראתה את צרעתו אמרה לו ללכת לממלכת ישראל, אל שומרון, שמה שכן הנביא אלישע. שמה היא אמרה שאלישע יוכל לרפא אותו. אשת נעמן שולחת אותו עם מכתב ודברים יקרי ערך אל מלך ישראל. כאשר מגיע נעמן אל מלך ישראל, מלך ישראל כועס. הוא סבור שנעמן מגיע בבקשה מוגזמת של לרפאות אותו ממחלה קשה מפעם, ואז אחרי שהוא לא מצליח, נעמן ישתמש בזה כעילה למלחמה. הוא אפילו קורע את בגדיו כי חושב הוא שעכשיו תהיה מלחמה. לאחר שנעמן עוזב מאוכזב שומע הנביא אלישע עליו ושלוח את אנשיו לאסוף אותו. מגיע נעמן אל אלישע ואלישע אומר לו שילך לטבול בנהר הירדן שבע פעם. נעמן, שחושב שעליו סתם לנקות את עצמו ומתעצבן ואומר שיש נהרות יותר נקיים והולך. לאחר שעוזריו עוצרים אותו ומשכנעים אותו, הולך נעמן לנהר ומנקה את עצמו שבע פעמים. לאחר מכן יוצא מהנהר כשעורו כמו נער צעיר. ברגע זה מבין נעמן שאלוהי ישראל הוא האמיתי אך מבקש רחמים כי מלכו נשכב לאלוהים אחרים וכאשר הוא שוכב הוא עוזר לו לשכוב ובכך גם הוא נשכב לאלוהים אחרים. בנוסף הוא מציע דברים יקרי ערך אך אלישע לא נענה ונותן לו רשות לעזור למלכו להתפלל חזרה בארם. לאחר מכן יוצא עוזרו של אלישע, גיחזי ומבקש את הדברים יקרי ערך בשם אלישע ושם אותם בביתו. אלישע מתעמת תחילה איתו לאחר שגיחזי מודה שלקח מנעמן רכוש לאחר שאלישע אמר שלא לוקחים. גיחזי נענש על ידי כך שהוא וכל צאצאיו יחלו באותו הצרעת של נעמן.
כאן ניתן לראות שוב את עיקרון המידה כנגד מידה. נעמן מחפר ומתרפה, גיחזי מתחזר וחולה. ניתן לראות שוב את איך שהמקרא משתמש במחלה כעונש לאנשים במקומות הגבוהים ביותר, יתר על כך, הוא מוריד אותם לשפל המדרגות החברתיות. לראשונה אנו רואים גם ריפויי של צרעת על ידי חזרה בתשובה. פרק זה מאוד מיוחד מפני שהגוי, הנוכרי, פועל בדרך הצודקת וה' מתגמל אותו בהתאם.
סיפור המלך עוזיהו
בֶּן־שֵׁ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמׇלְכ֔וֹ וַחֲמִשִּׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ יְכׇלְיָ֖הוּ מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה אֲמַצְיָ֥הוּ אָבִֽיו׃ רַ֥ק הַבָּמ֖וֹת לֹא־סָ֑רוּ ע֥וֹד הָעָ֛ם מְזַבְּחִ֥ים וּֽמְקַטְּרִ֖ים בַּבָּמֽוֹת׃ וַיְנַגַּ֨ע יְהֹוָ֜ה אֶת־הַמֶּ֗לֶךְ וַיְהִ֤י מְצֹרָע֙ עַד־י֣וֹם מֹת֔וֹ וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵ֣ית הַחׇפְשִׁ֑ית וְיוֹתָ֤ם בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־הַבַּ֔יִת שֹׁפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃
He was sixteen years old when he became king, and he reigned fifty-two years in Jerusalem; his mother’s name was Jecoliah of Jerusalem. He did what was pleasing to the LORD, just as his father Amaziah had done. However, the shrines were not removed; the people continued to sacrifice and make offerings at the shrines. The LORD struck the king with a plague, and he was a leper until the day of his death; he lived in isolated quarters,-a while Jotham, the king’s son, was in charge of the palace and governed the people of the land.

(א) וַיִּקְח֞וּ כׇּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֻזִּיָּ֔הוּ וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣יכוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ......

(טז) וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה לְהַקְטִ֖יר עַל־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ (יז) וַיָּבֹ֥א אַחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּהֲנִ֧ים ׀ לַיהֹוָ֛ה שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל׃ (יח) וַיַּעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַיהֹוָ֔ה כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵֽי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְהֹוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ (יט) וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַ֠עַת זָרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ (כ) וַיִּ֣פֶן אֵלָ֡יו עֲזַרְיָ֩הוּ֩ כֹהֵ֨ן הָרֹ֜אשׁ וְכׇל־הַכֹּהֲנִ֗ים וְהִנֵּה־ה֤וּא מְצֹרָע֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיַּבְהִל֖וּהוּ מִשָּׁ֑ם וְגַם־הוּא֙ נִדְחַ֣ף לָצֵ֔את כִּ֥י נִגְּע֖וֹ יְהֹוָֽה׃ (כא) וַיְהִי֩ עֻזִּיָּ֨הוּ הַמֶּ֜לֶךְ מְצֹרָ֣ע ׀ עַד־י֣וֹם מוֹת֗וֹ וַיֵּ֜שֶׁב בֵּ֤ית (החפשות) [הַֽחׇפְשִׁית֙] מְצֹרָ֔ע כִּ֥י נִגְזַ֖ר מִבֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה וְיוֹתָ֤ם בְּנוֹ֙ עַל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ שׁוֹפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃

Then all the people of Judah took Uzziah, who was sixteen years old, and proclaimed him king to succeed his father Amaziah. It was he who rebuilt Eloth and restored it to Judah after King [Amaziah] slept with his fathers. Uzziah was sixteen years old when he became king, and he reigned fifty-two years in Jerusalem; his mother’s name was Jecoliah of Jerusalem. He did what was pleasing to the LORD just as his father Amaziah had done. He applied himself to the worship of God during the time of Zechariah, instructor in the visions of God; during the time he worshiped the LORD, God made him prosper. He went forth to fight the Philistines, and breached the wall of Gath and the wall of Jabneh and the wall of Ashdod; he built towns in [the region of] Ashdod and among the Philistines. God helped him against the Philistines, against the Arabs who lived in Gur-baal, and the Meunites. The Ammonites paid tribute to Uzziah, and his fame spread to the approaches of Egypt, for he grew exceedingly strong. Uzziah built towers in Jerusalem on the Corner Gate and the Valley Gate and on the Angle, and fortified them. He built towers in the wilderness and hewed out many cisterns, for he had much cattle, and farmers in the foothills and on the plain, and vine dressers in the mountains and on the fertile lands, for he loved the soil. Uzziah had an army of warriors, a battle-ready force who were mustered by Jeiel the scribe and Maasseiah the adjutant under Hananiah, one of the king’s officers. The clan chiefs, valiants, totaled 2,600; under them was the trained army of 307,500, who made war with might and power to aid the king against the enemy. Uzziah provided them—the whole army—with shields and spears, and helmets and mail, and bows and slingstones. He made clever devices in Jerusalem, set on the towers and the corners, for shooting arrows and large stones. His fame spread far, for he was helped wonderfully, and he became strong. When he was strong, he grew so arrogant he acted corruptly: he trespassed against his God by entering the Temple of the LORD to offer incense on the incense altar. The priest Azariah, with eighty other brave priests of the LORD, followed him in and, confronting King Uzziah, said to him, “It is not for you, Uzziah, to offer incense to the LORD, but for the Aaronite priests, who have been consecrated, to offer incense. Get out of the Sanctuary, for you have trespassed; there will be no glory in it for you from the LORD God.” Uzziah, holding the censer and ready to burn incense, got angry; but as he got angry with the priests, leprosy broke out on his forehead in front of the priests in the House of the LORD beside the incense altar. When the chief priest Azariah and all the other priests looked at him, his forehead was leprous, so they rushed him out of there; he too made haste to get out, for the LORD had struck him with a plague. King Uzziah was a leper until the day of his death. He lived in isolated quarters-b as a leper, for he was cut off from the House of the LORD—while Jotham his son was in charge of the king’s house and governed the people of the land.
בפרק מלכים ב פרק ט״ו מסופר על המלך עזריה בן אמציה מלך יהודה. מסופר שעזריה התחיל למלוך כשהיה בן שש-עשרה ומלך במשך 52 שנה. מספרים שבית מלכותו עשה הישר בעיני ה' ושרק פולחן עממי נשאר רווח בקרב העם. למרות המלוכה המוצלחת והעשייה הישרה בעיני ה', המלך עוזיהו עדיין מקבל צרעת וחיי באזורים מבודדים בארמון המלוכה. זה בזמן שבנו יותם אחראי על הנעשה בחצר המלוכה ובשאר ממלכת יהודה.
אם נתבונן בספר דברי הימים נוכל להבין מאיפה נבע עונשו. בדברי הימים מספרים שהמלך היה אהוב על עמו אפילו שכנראה "עם הארץ" (האצולה) עזרו למקם אותו כמלך. הוא חזר לכבוש את אילות (אילת), הוא ביצר את ירושלים והמשיך לכבוש את עבר הירדן המזרחי. תוך כדי כל זה, ליבו התמלא גאווה והוא לקח על עצמו להקטיר קטורת בבית המקדש. מעשה זה היה שמור לכהנים שהיו בני אהרון והם אפילו ניסו להזהירו אבל לא הקשיב ובכך חטא את חטא הגאווה. מכאן אנחנו מבינים שעונשו בא להחזירו למקומו לאחר שהפר את מילות ה' ולקח על עצמו תפקיד שלא היה ראוי לו.
סיפור השומרונים המצורעים
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיִּקְבֹּ֛ץ בֶּן־הֲדַ֥ד מֶלֶךְ־אֲרָ֖ם אֶת־כׇּל־מַחֲנֵ֑הוּ וַיַּ֕עַל וַיָּ֖צַר עַל־שֹׁמְרֽוֹן׃ וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן וְהִנֵּ֖ה צָרִ֣ים עָלֶ֑יהָ עַ֣ד הֱי֤וֹת רֹאשׁ־חֲמוֹר֙ בִּשְׁמֹנִ֣ים כֶּ֔סֶף וְרֹ֛בַע הַקַּ֥ב (חרי) [דִּב־]יוֹנִ֖ים בַּחֲמִשָּׁה־כָֽסֶף׃ וַֽיְהִי֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל עֹבֵ֖ר עַל־הַחֹמָ֑ה וְאִשָּׁ֗ה צָעֲקָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר הוֹשִׁ֖יעָה אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
Sometime later, King Ben-hadad of Aram mustered his entire army and marched upon Samaria and besieged it. There was a great famine in Samaria, and the siege continued until a donkey’s head sold for eighty [shekels] of silver and a quarter of a kab of doves’ dung-d for five shekels. Once, when the king of Israel was walking on the city wall, a woman cried out to him: “Help me, Your Majesty!”
וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃ אִם־אָמַ֩רְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃ וַיָּקֻ֣מוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃ וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵ֩ינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַֽחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃ וַיָּק֘וּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּ֒שֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אׇהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃
There were four men, lepers, outside the gate. They said to one another, “Why should we sit here waiting for death? If we decide to go into the town, what with the famine in the town, we shall die there; and if we just sit here, still we die. Come, let us desert to the Aramean camp. If they let us live, we shall live; and if they put us to death, we shall but die.” They set out at twilight for the Aramean camp; but when they came to the edge of the Aramean camp, there was no one there. For the Lord had caused the Aramean camp to hear a sound of chariots, a sound of horses—the din of a huge army. They said to one another, “The king of Israel must have hired the kings of the Hittites and the kings of Mizraim to attack us!” And they fled headlong in the twilight, abandoning their tents and horses and asses—the [entire] camp just as it was—as they fled for their lives.
וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֧ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃ וַיִּקְרָ֖א הַשֹּׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃ וַיָּ֨קׇם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּֽי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּֽצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה (בהשדה) [בַשָּׂדֶה֙] לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃
Then they said to one another, “We are not doing right. This is a day of good news, and we are keeping silent! If we wait until the light of morning, we shall incur guilt. Come, let us go and inform the king’s palace.” They went and called out to the gatekeepers of the city and told them, “We have been to the Aramean camp. There is not a soul there, nor any human sound; but the horses are tethered and the asses are tethered and the tents are undisturbed.” The gatekeepers called out, and the news was passed on into the king’s palace. The king rose in the night and said to his courtiers, “I will tell you what the Arameans have done to us. They know that we are starving, so they have gone out of camp and hidden in the fields, thinking: When they come out of the town, we will take them alive and get into the town.”
בסיפור של ארבעת המצורעים משומרון מסופר על מצור כבד שפקד את העי שומרון על ידי צבא ארם. צבא ארם בא כדי לכבוש את העיר ולאחר שהוא התחיל לצור על העיר נופלת עליו רעב כבד. העיר כולה במהומה ומלכו נכנס למצב קיצון בו הוא לא מאמין לאיש. לפני כן ניתן נבואה מאלישע על כך שהמלך ימות על ידי אותם אנשי העיר. בעיר היו לפני המצור ארבעה מצורעים אשר נודו אל מחוצה לה. המצורעים יושבים בין עצמם ודנים. הם יודעים כי אם הם ייכנסו חזרה אל העיר במצור עם הרעב, הם ימותו. או מאנשי העיר או מהרעב עצמו. הם גם משוכנעים כי אם הם ילכו למחנה של צבא ארם, גם שמה יהרגו אותם. לבסוף הם מחליטים בכל זאת להיכנס אל מחנה צבא ארם, בדעה שאולי יתנו להם להיכנס אליו ולאכול, ואם לא אז בכל זאת עם כל המצבים הנוכחיים הם ימתו. כאשר הם הולכים למחנה הם מופתעים לגלות שכולו ריק מאנשים וחיילים. אין נפש חיה, חמוריהם וסוסיהם עדיין רתומים ואוהליהם עדיין מוקמים. המצורעים לא מבינים אך הם מנצלים את המצב ואוכלים ושותים. מה שלא ידוע להם זה שבאותו הלילה, ה' עשה נס והשמיע קולות של סוסים וצבאות גדולים המגיעים אליהם. הצבא הארמי חשב שמלך שומרון הביא את צבאות מצרים וחיטים לעזרתו. לאחר מכן הם חוזרים אל חומות שומרון ומבשרים כי הצורר מארם נס על נפשו. תחילה לא מאמינים להם אף אחד, הרי הם מצורעים. לבסוף יועץ של המלך ממליץ לשלוח קבוצה לבדוק את השמועה והם מגלים שאכן היא נכונה. לאחר מכן יורד המלך אל השערים ובעת שהוא פותח אותם, כל אנשי העיר המורעבים רומסים אותו עד המוות. כך נבואתו מתגשמת.
לסיכום פרק א':
  • מה גורם למחלה? ברור כי המחלה אינה רפואית בלבד ויש לה מטען דתי – מטפורי. הסיבות למחלה הן רוחניות והיא משמשת כעונש – על לשון הרע, על להיטות אחר כסף, על חילול ה', אולי על חוסר אמונה (יש מפרשים כי הצרעת של משה היא עונש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו). על גבהות לב להשחית, על חוסר לקיחת אחריות של המלך על מעשי העם. המחלה מסומנת וברור שמי שחולה בה עשה דבר רע והחליט שלא במקומו להחליט מה מקומו בדרג החברתי, דתי, אקונימי וכו'.
  • חולי הצרעת מוצאים מחוץ למחנה. הפגיעה שלהם היא כנראה במרקם של הקהילה ולכן הם מוצאים ממנה, לפחות לזמן מסוים. יש אלמנט חזק של מידה כנגד מידה (כמו אצל נעמן וגחזי) - ברור כי רכילות או לשון הרע פוגעת במרקם הקהילתי, אבל יש דברים נוספים – אולי האמירה של גחזי כי יש צורך בתשלום עבור ריפוי, אולי ההפרדה בין צדקת המלך וחטאי העם, אולי הנטייה של ארבעת המצורעים לא להיות נאמנים לעם ישראל. לא ברור למה חלו אבל אנחנו נחשפים לאופיים הבוגדני. במדרש בידודו של המצורע נתפס כעונש סימטרי לחטא לשון הרע "הוא הפריד בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב" (ערכין טז, ע"ב) הבידוד מצטייר לא כתהליך רפואי אלא כתהליך חינוכי שתכליתו הגברת המודעות להשלכותיו של הדיבור על המרקם החברתי של הקהילה.
  • חזרה בתשובה: יש אפשרות של ריפוי מצרעת – נעמן מתרפא דרך התנקות טקסית. לא ברור לנו מה היה החטא שלו . זה מעניין שזה לא תמיד ידוע, אבל הטבילה בירדן מנקה אותו ואולי המוכנות שלו לסמוך על הנביא ולפנות לאלהי ישראל מזכה אותו בריפוי. דבריו בסוף מאשרים את הכדאיות של הטיפול בו. גם ארבעת המצורעים זוכים בסוג של ריפוי. אמנם הם נשארים מצורעים אבל הם מקבלים מסלול אחר של אפשרות חזרה אל תוך הקהילה ותרומה לה. דווקא אחרי שהלכו צעד נוסף רחוק מן הקהילה, ורצו למצוא ניחומים אצל האויב, הם מביאים לתשועה על ידי ההודעה הלילית וההחלטה לחזור ולספר לכולם. שוב מידה כנגד מידה. החליטו לקחת אחריות על הקהילה וזוכים, בהמשך הסיפר שלא סופר, להיות כנראה מוכרים ומוקרים על ידה. מצד שני לפעמים מודגש כי אנשים נשארו חולים בצרעת עד יום מותם. אין דרך חזרה.
  • מעניין לשים לב מי הם החולים – שר צבא, מלך , אחות המנהיג – נביאה בעצמה, עוזרו של הנביא... מכנה המשותף הוא ענשים מורמים מעם- לא אנשים פשוטים. מעניין מאד המעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (מגג גבוהה לבור עמוק).
אם מסתכלים על המקרים של צרעת בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד ולהבין שמשמעותו עונש ספציפי אל מול חטא. איזו חטא? חטא הגאווה, כאשר אדם מעלה את עצמו אל רמה או דרגה שלא ראויה לא ושלא קיבל ביושר. עונש הצרעת ניתנת "מידה כנגד מידה" במקרים אלו. לא רק אצל מרים שהעלתה את עצמה לרמת הנבואה של משה, שאי אפשר לעבור. גם במלך עזריה שהעלה את עצמו לרמת כהן אפילו שהיה רק מלך והכהונה באותו זמן הייתה נפרדת לגמרי מהמלוכה.
בסופו של דבר המשמעות העמוקה יותר מאחורי העונש היא נידוי האדם מהחברה. בעת העתיקה, ההתייחסות לצרעת הייתה קשה. מעבר לזה שהמחלה קשה ומצלקת, כל החברה הייתה מנתקת קשר עם החולה. מכאן אנחנו יכולים לראות שאדם שרוצה להיות מעל שאר האנשים בחברה ומעלה את עצמו שלא מקומו, מובן שעונשו להוציא אותו ולנדות אותו מהחברה. מי שביקש לעצמו כבוד ותהילה שאינם ראויים לו, סופו שיקרא על עצמו "טמא, טמא". התייחסות התורה אל הצרעת מלמדת אותנו על החשיבות של האדם להכיר במקומו, ולא להתנהג כאילו הוא נמצא במדרגה גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בו כעת.
*סיפור המצורעים משומרון מיוחד מפני שהוא מציג את המצורע באור אחר מעבר לשאר התנ"ך. המצורע לרוב הוא חוטא, אך כאן לא מוסבר מדוע הם מצורעים ודווקא הם אלו שמביאים את הבשורה הטובה על ניצחון וגאולה. אמנם זהו רק מקרה אחד, ניתן לראות בו במובהק אמירה של הכרה במנודים בחברה שלנו. יכול להיות שהסופר התנכי מנסה להראות שאפילו המצורעים יכולים לבשר על גאולת ה' ושעלינו להקשיב להם ולא לנדותם לגמרי מחיינו.