Contents
- Teshuva
- Texts Referenced
Adar 1 5782 | February 2022
She'ela (Question)
If I (a woman) arrive at Shul on Shabbat during Torah reading, should I daven Shacharit or listen to Torah reading? Should I skip some parts of the davening or finish early so I can also hear Torah reading?
Teshuva (Answer) from Rabbanit Debbie Zimmerman
This is a question that many people, and particularly women, often face. The answer depends on which takes halakhic precedence, particularly for a woman – prayer or hearing Torah reading. This is dependent on several larger questions:
1. What is the nature of a woman’s obligation to hear Torah reading?
2. What is the nature of a woman’s obligation to daven?
3. Does it matter if waiting until after Torah reading would make a woman miss tefillah b’zmana (praying at the optimal time)?
Let’s summarize the central opinions on these topics.
What if any obligation does a woman have to hear Torah reading?
The Torah explicitly commands public Torah reading on one occasion – Hakhel. Once every seven years on Succot following the Sabbatical year all of Israel – women, men, and children – were commanded to gather at the Temple to hear the king read, to strengthen their dedication to fulfilling God’s Torah. (Rambam Hilkhot Chagiga 3:6)
General halakhic consensus is that Torah reading on Shabbat and Mondays and Thursdays is not a biblical commandment for men or women. The Talmud explains that weekly Torah reading was enacted shortly after the exodus by Moshe Rabbeinu. It was laterand adapted, in the early Second Temple Period, by Ezra so the people would not go three days without hearing words of Torah. (Talmud Yerushalmi Megillah, Talmud Bavli Bava Kama 82a) There is widespread halakhic consensus that these takanot (enactments) did not create an individual requirement, but rather a communal obligation to have Torah reading. (Milchamot Hashem Megillah 3a, Aruch Hashulchan OC 69:14)
Nevertheless, Massechet Sofrim (18:4) relates, “Women are obligated to hear reading of the Book (Torah), like men.” Magen Avraham (282:6) questions the nature of this obligation and explains that the root of communal Torah reading is similar to Hakhel, and therefore women and men have a similar mitzvah, even if there is no individual obligation. He also notes that women in his time tended to leave shul during Torah reading, though he does not condone it. This makes sense considering the many generations where the average Jewish woman could not read or understand Hebrew. Rav Eliashiv explains that in our time when women are capable of understanding Torah reading they should attend. (Sefer Halichos Bas Yisrael 2:49, note 104)
Based on the above we can conclude that although there is no individual obligation to hear Torah reading, it is still important for women to attend Torah reading as part of the community whenever possible, to strengthen our dedication to the Torah. (Note: there are specific obligations to hear special parshiyot such as Zachor.)
What if any obligation does a woman have to daven?
The Mishnah in Brachot (3:3) states women are obligated to pray, but the source and nature of the obligation is debated, just as the source of men’s obligation to pray is debated.
Mishnah Berura (106:4) states that most halakhic authorities accept Ramban’s opinion (Nachmanides) that there is a rabbinic obligation for all to pray shacharit and mincha daily. Ramban explains that because prayer is a request for mercy (bakashat rachamim) women have the same obligation as men to pray at the proper time.
There are also respected opinions that do not require women to pray twice a day. Rambam (Maimonides, Hilkhot Tefilla 1:1-2) explains that there is a Torah obligation for men and women to pray daily, but that obligation can be fulfilled by any prayer that directs praise, request, and thanksgiving to God (such as shmoneh esrei, birkat hamazon, morning blessings, or even a personal prayer). Magen Avraham (OC 106:2) explains that Rambam maintains that there is a rabbinic obligation for men to pray shacharit and mincha, but as this is considered a positive time bound mitzvot (mitzvat aseh she’hazman grama) and women are generally exempt from these mitzvot with some exceptions) women are not obligated beyond the biblical requirement.
We should also mention a third option that possibly originated as a response to the observed sociological reality. Several sources maintain that women are obligated to pray shacharit and mincha daily, but there are halakhic dispensations if a woman cannot find the time because she is busy with familial obligations. For example, Rav Ben Tzion Abba Shaul explains that caring for one’s children is a mitzvah, and osek b’mitzvah patur min hamitzvah, one who is occupied with a mitzvah is exempt from another, in this case prayer. Therefore, he rules that a woman or a man who is preoccupied caring for their children is exempt from these prayers. (Responsa Or l’Tzion Vol. II Chapter 7 note 24)
In summary, while there is dispute as to how often a woman is obligated to pray and what fulfills that obligation, there is consensus that women are obligated to pray daily and the amidah prayer fulfills that obligation. One may be exempt under special circumstances, and those circumstances may last years, but if a woman is able to make the time she is obligated to pray.
What takes precedence – Torah reading or Tefillah?
Since Torah reading is not an individual obligation and davening is, davening should take precedence. This applies to men and women alike.
What should I do when I arrive at shul late?
When arriving at shul after Shmoneh Esrei of shacharit one should evaluate if they can listen to Torah reading and still have time to complete shacharit before the end of zman tefillah (the end of the 4th halakhic hour of the day). Although one may still pray shacharit until halakhic noon the ideal mitzvah is to pray in the proper time. (Shulchan Aruch OC 89:1) If there is time one should listen to Torah reading and daven shacharit afterward – during mussaf if possible, otherwise during haftorah.
If listening to Torah reading will cause one to miss zman tefilla then the priority is to daven in the right time. (Minchat Yitzchak Vol. VII, 6, Yabia Omer Vol. VII OC 9) As tefillah is an individual obligation and best performed with kavana – proper concentration – one should not rush or shorten their prayers to listen to Torah reading and should prioritize the time they need to pray. Additionally, since it is considered disrespectful to the Torah to leave during Torah reading, if one finds it hard to concentrate one may find a quiet place to daven in another room before Torah reading has begun, and then join the community for the rest of Torah reading when finished. (Sefer Halichos Bas Yisrael 2:30, note 77 in the name of Rav Chaim Pinchas Scheinberg)
If one is in the middle of praying when Torah reading starts the question of time is compounded by where they are in their prayers. If one is in the middle of pesukei d’zimra and has time to both listen and finish praying before sof zman tefillah, one should finish their current prayer and then pause for Torah reading. During kriyat shema and its blessings it preferable not to stop, but one does not have to start again at the beginning if one does. (Responsa Yabia Omer Vol. VII OC 9) One should not stop during the amidah.
Conclusion:
Final thoughts
It’s important to note that when one is unable to get to shul before Torah reading, it is better to daven before going to shul and then listen to Torah reading upon arrival if this is possible. (Minchat Yitzchak Vol. VII, 6) This way one is able to fulfill their individual mitzvah to daven and join the community for Torah reading. However, for many people, particularly women in certain stages in life, davening at home is not an option and davening during Torah reading may be the best option available. In this case one should prioritize davening as much of shacharit (including amidah) as is possible before sof zman tefillah.
I know women who feel guilty that they often arrive late to shul. While this feeling may encourage them to try harder to be punctual in the future, it can also cast a pallor over what may be a unique weekly opportunity to join with community and connect with our Creator. Communal Torah reading is meant to strengthen our dedication to the Torah, guilty feelings may have an adverse effect. These women may take comfort knowing that they are not alone, that halakhic authorities acknowledge the challenges they face and offer understanding accommodations, while encouraging all Jews to fulfill the Torah to the best of their capabilities. Our obligation to pray is based on the reality that we are reliant on rachamim, God’s mercy. As we pray to connect to our Creator and evoke that mercy, we should also be merciful to ourselves, focus on the positive, the present – the time we do have to pray with intent and devotion, surrounded by our community.
Rabbanit Debbie Zimmerman graduated from the first cohort of Hilkhata – Matan’s Advanced Halakhic Institute and is a Halakhic Responder. She is a multi-disciplinary Jewish educator, with over a decade of experience in adolescent and adult education. After completing a BA in Social Work, Debbie studied Tanakh in the Master’s Program for Bible in Matan and Talmud in Beit Morasha.
Have a Halakhic question? https://bit.ly/ask-shayla
Footnotes
Maariv was originally voluntary. Majority opinion is that men accepted maariv upon themselves and so it is now obligatory, however women did not and therefore it remains voluntary.
There are possible exceptions if a specific man is necessary to facilitate the communal Torah reading some maintain he should delay his prayers.
If one often finds oneself davening later in the morning then it’s a good idea to at least have a general when sof zman tefillah is. There are apps and websites that can tell you based on your location – google zmanim. The times vary based on the length of daylight, so it’s important to have a general idea in each season.
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְהִיל כָּל יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף בְּכָל מוֹצָאֵי שְׁמִטָּה בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל וְלִקְרוֹת בְּאָזְנֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֵן מְזָרְזוֹת אוֹתָן בְּמִצְוֹת וּמְחַזְּקוֹת יְדֵיהֶם בְּדַת הָאֱמֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא י) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים לא יא) "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת" וְגוֹ' (דברים לא יב) "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ':
עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ודנין בשני ובחמישי ומכבסים בחמישי בשבת ואוכלין שום בערב שבת ושתהא אשה משכמת ואופה ושתהא אשה חוגרת בסינר ושתהא אשה חופפת וטובלת ושיהו רוכלין מחזירין בעיירות ותיקן טבילה לבעלי קריין:
מלחמת ה' מסכת מגילה דף ג עמוד א
ועוד אמר רב מגילה בזמנה כו' עד ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי:
אמר הכותב השנוים במשנתינו כולם חובות הצבור הן ואינן אלא במחויבים בדבר אבל מגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ויחיד שלא קרא צריך י' משום פרסומי ניסא ובין שיצאו הן או שלא יצאו קורין בי' להוציא היחיד משא"כ בשאר כל המצות ואידחיא לה דרב אסי מדרבי יוחנן דאמר הא ביחיד יצא והיינו יחיד ממש שאילו יחיד כצבור צבור הוא שקורין וסעד לדברי רבינו שאלמלא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה לאהדורי אבי י' על מה חשש רב להא דרב אסי כיון דלא ס"ל כוותיה אלא ודאי לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא ומש"ה חש לה רב להחמיר ואלמלא כן הוו אמרי בגמ' מצותה בי' אי נמי הוי מפרשי בהדיא לא מצא י' קורין אותה ביחיד הלכך אידחיא לה דרב אסי לגמרי מסוגיין דלקמן כדברי רבינו וכ"כ רבינו חננאל אבל רב שמעון בעל הלכות פסק כרב אסי:
ודע שיש מי שכתב שאם הוציאו הראשונים ספר תורה וקראו בה – אין לשניים להוציא ספר תורה פעם אחרת ולקרות בו. עד כאן לשונו (מגן אברהם בשם משפטי שמואל). ואין שום הבנה לזה. ויש מי שפירש דכוונתו דשמא יאמרו שספר תורה אחרת היא, ובראשונה היה פגם (פרי מגדים). ודברים תמוהים הם לגזור גזירות חדשות. ואולי הך פעם הוא טעות, וצריך לומר ספר תורה אחרת כדי שלא להוציא לעז על הראשונה. ויותר נראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דהנה "ברכו" וקדושה אומרים גם בשביל ששה שלא שמעו, ואפילו בשביל יחיד כמו שנתבאר. אבל בקריאת התורה נראה לי ברור דכל דליכא עשרה שלא שמעו קריאת התורה – אין לקרות בתורה. ודווקא עניני תפילה שכל יחיד חייב כזה – לכן עושין בעדו "ברכו" וקדושה, שזהו מעניני תפילה. אבל קריאת התורה אין עיקר החיוב רק בעשרה. ולפי זה הכי פירושו: שאם הוציאו הראשונים ספר תורה וקראו בה, כלומר: והשניים היו בעת מעשה אלא שלא התפללו עדיין. ולכן אין לשניים להוציא ספר תורה פעם אחרת כשיתפללו כיון ששמעו קריאת התורה, ואין חיובה דווקא אחר התפילה. וכן נראה לי להורות הלכה למעשה ואפילו יש מקצת שלא שמעו, עד שיהיו עשרה שלא שמעו.
יש שקורין ספר קינות בערב יש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת תורה שלאחר קריאת תורה עומד וראשו מתפלש באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים ותינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכ"ש זכרים וכן המה חייבות (בקריאת שמע) בתפלה ובברכת מזון ובמזוזה ואם אינן יודעות בלשון הקדש מלמדין אותן בכל לשון שהן יכולות לשמוע וללמד מכאן אמרו המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים ואשתו ובנותיו ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת מקדימין לבא כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר אבל בי"ט מאחרין לבא שהן צריכין לתקן מאכל של יום וממהרין לצאת שאינו מן הדין לפרש להן דאמרי׳ רב לא מוקי אמורא מיומא טבא לחבריה:
Women have similarly the duty to read the Shema‘, the [‘Amidah] prayer and the Grace after meals, and to have a mezuzah [on their doors]. But if they are not acquainted with the holy tongue they are to be taught [to say them] in any language which they can understand and master. From this it was deduced that the man who recites the benedictions must raise his voice for the benefit of his young sons, his wife and daughters. It is, therefore, a logical deduction that every section of the Torah and the Prophet [prescribed for the readings] of the Sabbath should be translated for the people, the women and the children after the reading of the Torah. This is why it was ruled: On the Sabbath the people come [to the Synagogue] early and depart late. They come early to read the Shema‘, like the pious men of old, with the first glimpse of the sun; and they depart late to listen to the interpretation of the weekly section. On a Festival, however, they come late, because they have to prepare the food for the day; and they hasten to depart because it is unreasonable to interpret [the Torah or the Prophet] for them, it having been stated: Rab did not appoint an interpreter from [the beginning of the first day of] the Festival to the conclusion of the second day.
וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערו' (ר"מ מלונדרש בתשו' ב"י סימן מ"ג) אם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו אבל בלוי אני מסופק אם יקראו לכהן פעמים [רי"ט סי' קמ"ה] ורדב"ז כ' דאין קורין לכהן קטן למנין ג' אבל קורין למנין ז' (כ"ה סי' קל"ה) ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר, ומצאתי בריב"ש סי' שכ"א בשם רש"י דמ"ש בגמר' הכל עולין וכו' היינו דוקא למפטיר וכ"מ בהג"מ גבי עבדים כנענים ובב"י ססי' קל"ה בשם הרוקח ומיהו משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואים מותר לקרותו ואין נוהגין כן, משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במ"ס פי"ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה:
(ד) שהיא מ"ע וכו' - כ"ז לדעת הרמב"ם שרק זמני התפלה הם מדברי סופרים אבל עיקר מצות תפלה היא מן התורה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אלא שאין לה נוסח ידוע מן התורה ויכול להתפלל בכל נוסח שירצה ובכל עת שירצה ומשהתפלל פ"א ביום או בלילה יצא י"ח מן התורה וכתב המ"א שע"פ סברא זו נהגו רוב הנשים שאין מתפללין י"ח בתמידות שחר וערב לפי שאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומן התורה יוצאות בזה ואפשר שאף חכמים לא חייבו יותר אבל דעת הרמב"ן שעיקר מצות תפלה היא מד"ס שהם אנשי כה"ג שתיקנו י"ח ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות ואע"פ שהוא מ"ע מד"ס שהזמן גרמא והנשים פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא אפילו מד"ס כגון קידוש הלבנה אעפ"כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפלה היא בקשת רחמים. וכן עיקר כי כן דעת רוב הפוסקים וכן הכריע בספר שאגת ארי' ע"כ יש להזהיר לנשים שיתפללו י"ח ונכון ג"כ שיקבלו עליהן עול מלכות שמים דהיינו שיאמרו עכ"פ שמע ישראל כדאיתא בסימן ע' ויאמרו ג"כ ברכת אמת ויציב כדי לסמוך גאולה לתפלה כמו שכתב המ"א בסימן ע' וכ"ז לענין שחרית ומנחה אבל תפלת ערבית שהוא רשות אע"פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה מ"מ הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית. ותפלת מוספין בצל"ח כתב דפטורות אבל בספר מגן גבורים פסק דחייבות עי"ש:
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:
וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:
שו"ת אור לציון חלק ב פרק ז - הלכות תפילה אות כד
כד. שאלה. האם נשים חייבות להתפלל את כל התפילות, והאם חייבות לומר את כל סדר התפילה.
תשובה. נשים חייבות להתפלל בכל יום תפילת שחרית ותפילת מנחה, וביום שיש בו תפילת מוסף חייבות גם בתפילת מוסף, ותפילת ערבית אינן חייבות להתפלל, ומכל מקום אם יכולות טוב שתתפללנה גם תפילת ערבית. ואשה ששכחה להתפלל תפילת מנחה חייבת להתפלל פעמיים ערבית, לתשלומי מנחה. ובסדר התפילה אינן חייבות כלל, מלבד תפילת שמונה עשרה. ועל כל פנים טוב שתאמרנה בכל יום ברכות השחר ופסוק שמע ישראל עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ודי להם בכונה פשוטה שה' אחד. ואשה המטופלת בילדים ועסוקה בכך כל היום, פטורה לגמרי מן התפילה.
הלכות תפלה וזמנה. ובו ח סעיפים:
זמן תפלת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום ואם טעה או עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא: הגה ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (ב"י בשם הרשב"א פרק תפלת השחר) וע"ל ריש סימן ק"ח:
The time for the morning Tefillah (i.e. Amidah): its commandment is that it should begin with the "blossoming" (i.e. rising) of the sun, as it is written, "They will revere You with the sun (Psalm 72:5)." And if one prayed from the [time of] "the pillar of the morning" (i.e. dawn) and the appearance of the east has become light, one has fulfilled [one's obligation]. And its time continues until the end of four hours which is a third of the daytime. And if one erred or transgressed and prayed after the fourth hour until noon, even though one does not have the [same] reward as praying at its [proper] time, in any case there is still a reward of prayer. Rem"a: And after noon it is forbidden to pray the Tefillah of the morning (Beit Yosef in the name of the Rashba [Rabbi Shlomo ben Adret], Chapter: "Morning Prayer") . And see below, the beginning of Siman 108].
שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן ו
חולה שהורשה לצאת מביתו בש"ק =בשבת קודש= לזמן קצר האם יצא לתפלה בציבור או לשמוע קריה"ת =קריאת התורה=.
א"כ האברך הרב המופלג בתוי"ר וכו' מוה"ר יצחק פוקס שיחי'. ע"ד השאלה בחולה אשר נתן לו הרופא רשות לצאת מביתו בש"ק רק למחצית השעה בלבד והוא מסופק מה עליו לעשות. דאף שלכאורה נראה דעדיף שיצא לשמוע קריאת התורה, דהא יכול להתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללין בביהכ"נ, מ"מ כבר כתב הרדב"ז בשו"ת (סי' י"ג) (הובא גם במ"ב סי' צ' ס"ק כ"ח) לענין אסיר שנתן לו המלך רשות לצאת ליום אחד מבית האסורים, דלא ימתין על יו"כ =יום כיפור= וכדו' אלא יצא מיד ביום הראשון להתפלל בציבור ולא יחמיץ המצוה וכו', וא"כ לכאורה עדיף שיצא החולה לתפילת שחרית בציבור. והאמנם שהבאה"ט (בסי' צ' ס"ק י"א) כתב על דברי הרדב"ז הנ"ל דדבריו דוקא ביש זמן גדול ביניהם ויש חששות וסיבות, אבל ביומא חדא לית לן בה, ע"ש. מ"מ בנד"ד שמא יש להחמיר באותו יום עצמו, דהא חולה הוא. ועוד יש להסתפק, דאף שהכריע המ"ב בביה"ל (בסי' קמ"ו) כשיטת השבלי הלקט דחיוב שמיעת קריה"ת =קריאת התורה= הוא על כל יחיד ויחיד, הוא עצמו כתב (בסי' קל"ה) בתוך דבריו דמן הדין י"ל דאין חל על יחיד מצות קרה"ת =קריאת התורה= בזמן שאין יכול לילך לביהמ"ד, וצ"ב.
הנה בנוגע תפילה בציבור ושמיעת קריאת התורה איזה מהם עדיף לדחות א' מפני חברו, ראיתי בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קע"א - ג') דעלה על דעת השואל דשמיעת קה"ת דוחה אפילו תפילה בזמנה לפי"ד הב"ח שהובא במג"א (סי' קל"ה) דקריאת ס"ת משה תיקן והוי דאו' ותפילה רק דרבנן, אכן הגאון המחבר דחה דפשיטא דשניהם תפילה וקה"ת ל"ה רק דרבנן, ותפילה תדיר וקה"ת אינו תדיר, ודחי תפילה בזמנה דהוי תדיר את קה"ת =קריאת התורה= דל"ה תדיר. ואף דאפשר דקה"ת נקרא מקודש גבי תפילה והיא איבעיא דלא איפשטא (בזבחים צ"א) הי מינייהו קדים, מ"מ הטו"ז (סי' תרפ"א) כתב דגם בזה תדיר קודם. ועי' תשו' רעק"א (סי' ט). וגם נראה דקה"ת ל"ה חיוב גמור על כל יחיד ויחיד כמו תפילה דהא בסי' ק"י (נראה דצ"ל בסי' קמ"ו) לי"א אף שאין תורתו אומנותו מהפך פניו לפני קה"ת ועוסק בענין אחר עיין שם, אך באפשר לקיים שניהם ודאי יש להקדים קה"ת (והיינו משום דמיירי שם דבא לביהכ"נ בעת שהוציאו הס"ת) עכת"ד. והנה דעת לנבון ניקל דיש לחלק בין לעבור זמן תפילה ובין תפילה בציבור, דלענין תפילה בציבור י"ל דקה"ת עדיף. ומכ"ש היכא דיכול להתפלל בשעה שהציבור מתפללין, וכיוצא בזה ראיתי בספר תורת חיים (פעסט) (סי' צ' אות י"ד) דהקשה על תשובת בית יעקב (סי' ע') שכתב דיש לקנוס האנשים העוברים על תפילה בציבור משום הפסד ממון. והביא ראי' מדברי הרמ"א /או"ח/ (סי' ק"ח סעיף ח') ומקורו בתה"ד (סי' ה) שכתב דלא יעבור זמן תפילה משום הפסד ממון עיין שם. והתו"ח שם הקשה ע"ז דשם עובר זמן תפילה ואין ראי' לעובר על תפילה בציבור עיין שם אמנם לענ"ד אינו מוכרח בדברי תשו' בית יעקב שילמד עובר על תפילה בציבור מדינא של התה"ד הנ"ל, דהנה כתב שם בזה"ל, והנה המתבאר מדברי תה"ד דאסור לעבור זמן תפילה משום חוב ממון, יש להבין ולייסר האנשים ולקונסן מה שמונעים לילך לב"ה =לבית הכנסת= ומבטלים התפילה משום עסק לימוד העוסקים בתורה, ויותר יש לקנוס העשירים שמבטלים התמיד לילך לב"ה מאותן שאינן משתכרים הרבה וכו' א"כ אותן אנשים שמשתכרים הרבה ויש להם ריוח גדול יש להם לקנוס יותר אם אינם הולכים לב"ה אף שיש להם עסק מצוה כגון שעוסקים בתורה, מ"מ איכא חשדא שיאמרו שאינו הולך לב"ה מחמת עסק ממון שיש להם ריוח, משא"כ באותן אנשים שאינם משתכרין הרבה וכו' דהוי כמו קגדיל שישורא דהוא ריוח מועט וליכא חשדא שיאמרו משום דבר מצוה נמנע מלבוא לב"ה להתפלל שהיא עבודה שבלב וכו' עכ"ל.
ויש לומר דמיירי שעל ידי שלא בא לביהמ"ד נתבטל כל התפילה בציבור, כמו שמשמע הלשון ומבטלים התפילה שמבטלים התמיד, אבל לא היכא שאף בלא ביאתו לב"ה יש מנין ולא יתבטל התמיד. וכונתו כעין שכתב בתשו' הריב"ש (סי' תקי"ח) והביאו להלכה הרמ"א (סוס"י נ"ה), וז"ל וכן במקום שאין מנין תמיד בבהכ"נ כופין זא"ז בקנסות שיבואו תמיד מנין לביהכ"נ שלא יתבטל התמיד עכ"ל. וכתב שם במ"ב (ס"ק ע"ג) ד"ה התמיד וז"ל כי כיון שיש מנין בעירם חל עליהם חובת המצוה, ובקהלות קטנות יש לכוף הבחורים והלומדים שילכו לביהכ"נ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד, ודוקא קהלות גדולות אז יש ללומדים להתפלל במקום לימודם שיש בלא"ה בבהכ"נ ציבור משא"כ בקיבוץ קטן כזה. אמרו חכז"ל שר"א בא לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כדי להוציא הרבים ידי חובתם בקדושה. מזה נלמוד דכ"ש שלא יתעצל האדם בטרחא בעלמא לקבץ מנין לתפילה וכמה גדולה היא מצות האיש וכו' כדי שלא יתבטל התמיד כי אפילו מי שהוא רק מעשרה הראשונים אחז"ל שנוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם ק"ו בזה שהוא עמל לקבצם ג"כ ואחז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו עכ"ל. וא"כ י"ל דגם הבית יעקב כוון לכה"ג.
והנה הבאה"ט (סי' צ' ס"ק י"ב) הביא מתשו' יד אליהו (סי' ז'), דאם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבוא לידי הפסד ממון אין מחויב עפ"י הדין להתפלל ויכול להתפלל ביחיד בביתו או בביהכ"נ כשאין שם ציבור, ואפשר דמשום מניעת ריוח מחויב קצת עפ"י הדין להתפלל עם הציבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו עיין שם. ואין לי הספר יד אליהו לעיין בו, אבל בספר תורת חיים שם הביאו והעיר עליו הרבה, שכתב שם דלהתפלל בציבור הוא רק משום הידור מצוה, וע"כ כתב המחבר שם בש"ע /או"ח/ (סי' צ' סעי' ט') בלשון ישתדל להתפלל בציבור, ור"א ששיחרר עבדו אינו אלא מדת חסידות והא (דסי' ק"ח) שאני דהוא שלא לעבור זמן תפילה, עיין שם. והעיר עליו התו"ח דאיך אפשר לומר שהוא רק הידור מצוה, הלא הרמב"ם כתב (בפ"ח) ולא יתפלל יחיד כ"ז שיכול להתפלל עם הציבור. ועי' בהג"מ שם. וכן כתב הטור שאל יתפלל אלא בביהכ"נ ובציבור, והא דשינה המחבר וכתב לשון ישתדל הוא לאשמעינן דיתפלל בביהכ"נ ובציבור ולא בביתו בעשרה, דבזה י"ל דהוי רק מצוה מן המובחר משום ברוב עם, ודוחק מאד לומר דהא דשיחרר ר"א עבדו שיש בו משום לעולם בהם תעבודו שהוא רק ממדת חסידות, דהלא כל הפוסקים כתבו שהוא מ"ע =מצות עשה= דרבנן לומר קדיש וקדושה וברכו, ולדבריו היאך ידחה העשה דלעולם בהם תעבודו, הלא אי אמר לא בעינא ליכא לעשה כלל, ומשום מדת חסידות ומצות הידור א"א לומר שידחה אם ירצה עכ"ד. והנה הגם שיש ליישב דברי היד אליהו עפי"מ שכתב הר"ן (גיטין ל"ח) דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור או י"ל כיון שאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה כלל והוי כמוכרו לו, אבל דברי התו"ח יצדקו מאד עפי"ד המג"א שם (סי' צ' ס"ק ל') דהקשה על הר"ן הנ"ל דא"כ מאי פריך הגמ' מצוה הבאה בעבירה היא דלדבריו ליכא עבירה כלל עיין שם, (ובגיטין לא הזכיר קושיא זו רק בברכות עי' שם), ובס' נתיב חיים (על גליון הש"ע סי' רמ"ח) כתב דיש לפרש כוונת הגמ' מצוה דרבים שאני ר"ל כיון דאינו משחררו בשביל טובת העבד רק משום מצוה שיהי' יו"ד /י'/ מפני זה מותר לשחררו עיין שם. ובתשו' בנו הרב מהר"ט ז"ל פלפל אם לילך למנין ולהתפלל בעשרה מקרי דבר מצוה כדי לעבור בספינה בשבת, דמתשו' ח"י ומהרי"ל נראה דל"ה =דלא הוי= דבר מצוה, אבל מדברי הגמ"יי בשם תשו' ר"י והסמ"ג ומהרי"ק והרמ"א (בסי' רכ"ח) מוכח דהוי דבר מצוה. ולחלק בין נדרים הואיל דהעולם מחשבים לדבר מצוה הוא דוחק עיין שם. והמג"א לשיטתו (בסי' תט"ו) כתב לענין ספינה דהוי דבר מצוה בשביל מנין, וכן בתשו' חת"ס (ח"ו סי' פ"ו) צווח ככרוכי' על האומר שאין חיוב על כל יחיד להתפלל בעשרה בכל יום, ור"א דשחרר עבדו להוציא רבים י"ח =ידי חובתם= בקדיש וקדושה אין זה מצוה ויכול לכוון בביתו ביחיד, דא"כ איך אתי עשה דתפלת צבור ודחי עשה דאו' דלעולם בהם תעבודו, הרי היכי דאפשר לקיים שניהם לא אתי אפילו עשה דאו' ודחי ל"ת =לא תעשה=, ומכ"ש דלא לידחי עשה דרבנן עשה דאו', אף על גב דעשה דרבים הי', אי הי' אפשר לקיים מצות תפילה וקדושה ביחיד, ואפילו למש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דלאו משום דחי' אתאינן עלי' אלא מכיון דעשה מצוה הוי כמכרו לו, מ"מ הא דברים הללו תמוהים מש"ס (ברכות) הנ"ל כמ"ש המג"א (סי' צ') עיין שם וכו' מ"מ מבואר דגם לדעת הרמב"ן מטעם דחי' אתאינן עלה וכו' עכ"ל, הרי דנקט בפשיטות כדמוכח מדברי הש"ס (ברכות) הנ"ל וכדברי המג"א דלפי"ז עכ"ח תפילה בצבור הוי מ"ע דרבנן כנ"ל. והביא עוד שם להלן מדברי הרמב"ם (רפ"ח דתפילה) דלא יתפלל יחיד בזמן שיכול להתפלל עם הצבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לביהכ"נ שאין תפילתו נשמעת אלא בביהכ"נ, וכל מי שיש לו ביהכ"נ בעירו ואינו מתפלל בציבור נקרא שכן רע והוא מהש"ס וכ"א בש"ע /או"ח/ (סי' צ' סעיף י"א) ושם (סעי' ט"ז) ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בעשרה צריך לילך לשם ולאחריו מיל, והוא מש"ס (בפסחים מ"ו) וכו' עכ"ל. וע"ע מש"כ החת"ס (ח"ו סי' א' וח"ב א"ע סי' קנ"א) והובא בתו"ח שם (אות כ"ב).
אמנם התו"ח שם הביא שוב מדברי המג"א (סוס"י תרע"א) דכתב דכמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לביהכ"נ עיין שם דפשטות דברי המג"א נראה כיד אליהו, ונ"ל דבודאי מצוה דרבנן היא לענות קדיש וקדושה וברכו, אמנם אם במצוה דאו' אמרו אל יבזבז יותר מחומש (עיין סי' תרנ"ה), א"כ במצוה דרבנן אפשר אם צריך רק להפסיד ממונו יוכל לבטל המצוה דרבנן עיין שם. והנה במ"ב (סי' ק"ח סעי' ח') בביאור הלכה שם, על דברי הרמ"א דלא יעבור זמן תפילה משום הפסד ממון, הביא מהפמ"ג דאפשר דיותר מחומש נכסיו אינו מחויב עיין שם, אף דזמן דתפילה לכ"ע ל"ה רק דרבנן, עי' רמב"ם (פ"א מה"ת ה"א), מ"מ חמיר מתפילה בציבור כנ"ל.
והנראה לומר עוד בלשון ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור וכו', דכוונתו כמו דאיתא בטור שאחרי שהביא כמה מאמרי הש"ס המדברים במעלת וגודל הפלגתו של תפילת הציבור סיים בזה"ל לכן צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הצבור וכו' עכ"ל, דהדגיש בכל כחו, ובודאי רצונו לומר כלפי מה שיש לפעמים מניעות אשר לפיהו פטור מתפילה בצבור ע"י אונס וכיב"ז =וכיוצא בזה=, מ"מ מחמת גודל מעלתו ישתדל בכל כחו לפנים משוה"ד =משורת הדין= אם יש באפשרותו להתגבר על המניעות יעשה כן. וכן י"ל כוונת המחבר בש"ע בלשון ישתדל וכו' וק"ל. ונחזור להנ"ל דבודאי זמן תפילה חמיר מתפילה בצבור. ועי' במ"ב (סי' פ"ח ס"ק ג') לענין טבילת עזרא, דלענין שלא יעבור זמן תפילה כתב בהחלט כן, ולענין תפילה בצבור כתב רק בדרך אפשר עיין שם. אבל מ"מ בנוגע לתפילה בצבור וקריאת התורה לדחות זה בפני זה עדיין צ"ב, דאף אם נאמר דהא דאם תפילה בציבור הוי מצוה גמורה מדרבנן תלוי באשלי רברבא כנ"ל, אבל הכרעת הפוסקים המובהקים דהוי מצוה גמורה, (שו"ר בס' אגרות משה ח"ג דהוכיח כן דהוי חיוב גמור התפילה בצבור), וגם לכ"ע הוי מהדברים העומדים ברומו של עולם כדברי חכז"ל, ועי' בזה בדברי הרמב"ן (סו"פ בא) שכתב בזה"ל ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לא' שבראו וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילות הרבים וכו' עיין שם דברים החוצבים מלהבות אש. אמנם קריאת התורה הוי בודאי מצוה מדרבנן מתקנת משה ועזרא כמבואר בגמרא וברמב"ם (פי"ב מה' תפילה הי"ב), אבל זה על הצבור אבל בנוגע ליחיד י"ל דל"ה חיוב כמו תפילה כנ"ל. ומצאתי בספר לקט הקמח החדש (סי' צ' אות נ"ב) שנסתפק בזה ולא העלה דבר ברור עיין שם. אמנם יש להוכיח מהמ"ב דס"ל דתפילה בצבור עדיף, דהנה כתב שם (סי' קל"ה סעי' י"ד ביאור הלכה ד"ה אין מביאין) בטעם דאין מביאין ס"ת לבנ"א =לבני אדם= החבושים, די"ל דמן הדין אין חל על יחיד מצות קה"ת =קריאת התורה= בזמן שאין יכול לילך לביהמ"ד עיין שם, ומשמע דהאונס פוטר אותו מלהביא לשם עשרה לקרות בתורה אף דלא הוי טירחא, דרק באם יש שם עשרה חבושים כתב במ"ב שם דמביאים ס"ת לקרות, ואלו בתפילה בצבור דאיתא בש"ע שם /או"ח/ (סי' צ' סעי' ט') דאם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לביהכ"נ יכוון להתפלל בשעה שהצבור מתפללין, כתב המג"א דדוקא אם טריחא לי' מילתא לאסוף עשרה עיין שם, הרי דלענין תפילה בצבור יש להחמיר יותר מלשמוע קריאת ס"ת.
וא"כ בנד"ד דהוא אונס מחמת חולי וא"א לקיים שניהם יש להקדים תפילה בצבור, ובפרט דתפילת שחרית קודם בזמנו ובחולה יש לחוש דאין כל הזמנים שוים אצלו וכמ"ש בשאלתו, אמנם אם מחמת חולי לא יכול לכוון בתפילתו בביהכ"נ כמו בבית, דאף באדם ברי יש לדון דאם מרגיש דכשמתפלל ביחידות מכוון את לבו לשמים יותר מבשעה שמתפלל עם הצבור אם טוב יותר שיתפלל ביחידות, וכתב בזה בס' אגרות משה (או"ח ח"ג) והוכיח דאם הכוונה שמוכרח לצאת יש לו גם כשמתפלל עם הצבור התפילה בצבור עדיף מיתרון כוונה עיין שם, ועוד הביאו ממש"כ בזה בספר הכוזרי (מאמר שלישי אות י"ח י"ט) מזה. א"כ עכ"פ בנד"ד דא"א לקיים שניהם תפילה וקה"ת בצבור כדאי זה להכריע בנד"ד שיתפלל בביתו בכוונה כפי האפשר ולילך לקריאת התורה בציבור כנלענ"ד. דו"ש וחותם בחותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס.
שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן ט
נשאלתי אודות מי שעומד בפסוקי דזמרה, והצבור הגיעו לקריאת התורה, האם עליו להפסיק ולהקשיב לקריאת התורה, ואח"כ ימשיך בפסוקי דזמרה, ומה הדין אם אין להם שליח צבור שיקרא בתורה, האם רשאי להפסיק לקרוא בתורה לכל העולים לס"ת ולהוציאם ידי חובתם?
א) לכאורה יש לדון שאין היחיד חייב להפסיק מתפלתו כדי לשמוע קריאת התורה, כי חובת קריאת התורה מוטלת על הצבור, ולא על כל יחיד ויחיד. וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דמגילה (ה א), גבי הא דאמרינן מגילה בזמנה בעשרה, והקשה בעל המאור, שאם כן הא דתנן במגילה (כג ב), אין פורסין על שמע ואין עוברים לפני התיבה, ואין קוראים בתורה ואין מפטירים בנביא בפחות מעשרה, מכדי אנן במסכת מגילה קיימינן, ואמאי לא חשיב מקרא מגילה שאינה בפחות מעשרה. ותירץ הרמב"ן וז"ל: כי כל השנויים במשנתינו כולם חובות הצבור הן, ואינן אלא במחוייבים בדבר, אבל במגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך עשרה לקרותה משום פרסומי ניסא. ע"ש. מבואר שקריאת התורה אינה חובת כל יחיד ויחיד, וא"כ זה שעוסק בפסוקי דזמרה, אינו חייב להפסיק כדי לשמוע קריאת התורה. וע' בש"ע (סימן קמו סעיף ב): כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר אפילו בדברי תורה ואפילו בין גברא לגברא, ואפילו אם הוא השלים הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ויש מתירים לגרוס בלחש. ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לס"ת מותר לספר בדברי תורה. ויש מתירים למי שתורתו אומנותו, ויש מתירים למי שקודם שנפתח הס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע קריאת ס"ת, אלא לקרות וכו'. ע"כ. ומבואר בבית יוסף שלענין הלכה כדאים הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם. וכן העלה הגאון ר' אברהם דיין בשו"ת ויוסף אברהם (סימן לה, דף רכג רע"א) שדעת מרן להקל ככל הני חילוקים שהביא בשם יש אומרים, ואין לזה דין סתם ויש וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון ר' יוסף ידיד בשו"ת שארית יוסף ח"ב (חאו"ח סימן ב עמוד טו). וע"ש. ואילו היה חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע קריאת התורה, היאך התירו כן למי שתורתו אומנותו, או למי שגורס בלחש, או למי שמיסב פניו לצד אחר קודם שנפתח הס"ת. וכבר עמד על זה בשבולי הלקט הובא בבית יוסף שם, שאיך התירו למי שגורס בלחש, והרי גם הוא מצווה לשמוע קריאת התורה, ואם יקרא בספר שבידו לא יוכל להבין מה שקוראים בתורה. ע"ש. אבל לפי דברי הרמב"ן הנ"ל ניחא, שאין חיוב הקריאה על כל אחד ואחד אלא חובת הצבור היא, וכל שיש עשרה דצייתי לס"ת שפיר דמי. וע"ע בשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ב סוף סימן כא), בנידון אם יכולים לתת לקטן לקרוא בתורה במקום שליח צבור, שאחר שהאריך בזה, כתב, ושמעתי קצת משכילים שאומרים, שאין להחמיר בזה כלל, שהרי אמרו מי שתורתו אומנותו כגון רב ששת אינו חייב לשמוע קריאת התורה, וכן מי שהתחיל כבר לקרות קודם הוצאת ס"ת, ושאר קולות שהובאו בשלחן ערוך, וא"כ אין להחמיר בענין קריאה זו. ואני אומר, שאין אלו אלא דברי נביאות שאע"פ שהקילו על היחידים, מ"מ חובה קבועה היא על הצבור, שכל עשרה שמתפללים יחדיו בשבת חייבים לשמוע קריאת ס"ת, וצריך ג"כ שיהיו עשרה דצייתי לס"ת, ואם אין עשרה דצייתי אין מקום פיטור למי שתורתו אומנותו וכיו"ב ללמוד לעצמו ולהמנע משמיעת קריאת התורה, וכיון שחובה היא על הצבור אינם יוצאים ידי חובה אלא ע"י גדול, משא"כ קטן שאינו יכול לפוטרם. ע"ש. גם הגאון בעל חקרי לב בשו"ת סמיכה לחיים (חאו"ח סימן ב, דף יד ע"ג) כתב, דלכאורה קשה מה שהתירו לצאת בין גברא לגברא בקס"ת, ומי פטר את היוצא משמיעת קריאת התורה. ונראה שלא היתה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד שיקרא או שישמע קריאת ס"ת בשבת ויו"ט, אלא תיקנו שהצבור יקראו בשבת ויו"ט סדרו של יום, וכל שקראו בצבור סדרו של יום, אף אם כמה יחידים לא שמעו נתקיימה תקנתם, ואין חיוב מוטל על כל יחיד ויחיד זולת קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ע"כ. ונכדו הגאון ר' חיים פלאג'י שם כתב ע"ז, ולפע"ד איכא חיובא גם על כל יחיד ויחיד לשמוע קריאת הס"ת בצבור. וכדמוכח בתקוני הזהר תיקון כ"א וכו'. ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו מ"ש הרמב"ן במלחמות הנ"ל. וכבר הארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סימן לא אות ג). וכן ראיתי הלום בהגהות עתים לבינה על ספר העתים (עמוד רנט) שנסמך ע"ד הרמב"ן במלחמות, שכל שנתקיימה קריאת התורה בצבור, ואיזה יחיד לא שמע הקריאה אין עליו שום חיוב לאסוף עשרה כדי לשמוע קרה"ת, ומשום הכי רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס, כיון דאיכא עשרה דצייתי זולתו וכו'. ע"ש. גם בשו"ת אמרי יושר ח"ב (ס"ס קעא) נשאל במי שנתאחר לבא לבהכ"נ בשבת, והגיע בשעת הוצאת ספר תורה, האם עליו להמתין מלהתפלל עד לאחר שישמע קריאת התורה, והשיב, שנראה שאין חיוב כל כך על כל יחיד ויחיד לשמוע קריאת התורה, שהרי לדעת יש אומרים בש"ע (סימן קמו) אפילו מי שאין תורתו אומנותו רשאי להסב פניו לצד אחר קודם קריאת ס"ת ולעסוק בענין אחר, ומוכח שחיוב קרה"ת הוא רק על הצבור, אבל לא על כל יחיד ויחיד. ועוד שהרי לכל הדעות מותר לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה, וכמ"ש בש"ע (שם). אלמא דליכא חיובא על כל יחיד לשמוע קרה"ת כמו שהוא חייב בתפלה, ולכן עדיף שיקדים להתפלל. ומ"מ אם אפשר לקיים שניהם עדיף טפי להקדים שמיעת קרה"ת ואח"כ יתפלל, אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה פשיטא שיקדים התפלה, ובפרט דקי"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ותפלה תדירה יותר מקרה"ת. ע"כ. ומכל זה תשובה מוצאת למ"ש בשו"ת אגרות משה פיינשטיין (חאו"ח ח"ד סימן מ אות ד) וז"ל: חיוב קריאת התורה הוא מוטל על כל אחד, שעליו לשמוע בחול שלשה קרואים, ובר"ח וחוה"מ ארבעה, וביו"ט חמשה, וביוהכ"פ ששה, ובשבת שבעה, ומיהו אף אם לא שמע את הברכות, כגון שנכנס לביהכ"נ אחר שבירך הראשון, יצא, ואין חיוב עליו לילך לבהכ"נ אחר כדי לשמוע הברכות. עכת"ד. ותימה שנעלם ממנו מ"ש הרמב"ן במלחמות והאחרונים הנ"ל. וע' היטב להגאון גבורת ארי יומא (סח ב) בד"ה וכהן גדול. ובשו"ת לב אריה גרוסנס (סוף סימן לד). ובספר משנה ברורה בביאור הלכה (סימן קמו ס"ב) בד"ה ויש. וי"ל ע"ד. ודו"ק.
ב) ומעתה אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת היה נראה לומר שהעומד בפסוקי דזמרה, והצבור שהוא מתפלל עמו, הגיעו לקריאת ס"ת, אינו חייב להפסיק כדי לשמוע את קרה"ת. וכל שכן אם הוא עומד באמצע ק"ש וברכותיה. אולם ראיתי לתלמיד מהרא"י בעל תרומת הדשן בספר לקט יושר א"ח (עמוד יח) שכ' וז"ל: פעם אחת בשבת נתאחר [מהרא"י] לבוא לבית הכנסת שלו, והפסיק בקריאת שמע בין הפרקים עד שקרא החזן כל הסידרא. ומצאתי סעד לזה בטור או"ח סימן סו שכתב וז"ל: כתב בעל המנהיג הקורא את שמע וקראו החזן לעלות לתורה צריך לעמוד ולקרות בתורה לכבוד התורה. מקל וחומר מדין שאלת שלום לכבוד הבריות ויראתם שמפסיק בשבילם. ע"כ. ואם לדין יש תשובה, דשאני התם שקראוהו בשמו לעלות לס"ת וכבודה של תורה שיעלה לקרות בס"ת, משא"כ בנ"ד הואיל ועוסק הוא בזמירות או בק"ש אינו צריך להפסיק. וכל שכן לדידן דנקטינן כמרן הב"י שכתב, שמכיון שהרשב"א בתשובה חולק על בעל המנהיג, וס"ל שאינו רשאי להפסיק באמצע ק"ש לעלות לס"ת, אנו אין לנו אלא דברי הרשב"א, דרב מובהק הוא. וכן פסק מרן בש"ע (סימן סו ס"ד). א"כ אין ללמוד היתר לנ"ד, אא"כ נלמוד בהדרגה, שעד כאן לא נחלקו הפוסקים הנ"ל, אלא בהפסק בדיבור, אבל כאן שההפסק הוא בשתיקה לשמוע קרה"ת, י"ל דלכ"ע שפיר דמי. אבל י"ל שמהרא"י שהפסיק לקריאת התורה, לאו בדרך חיוב עביד, אלא לרווחא דמילתא שרצה לזכות בשמיעת קרה"ת. וכן ראיתי להגאון רבי אברהם אדאדי בספר השומר אמת (סימן יב אות ז) שכתב, אם היה עוסק בפסוקי דזמרה יכול להפסיק בשתיקה לשמוע קריאת ס"ת, כי מרן (בסימן נא ס"ד) לא כתב אלא שאסור להפסיק בדיבור מברוך שאמר ואילך, ואף שהפרי חדש כתב לאסור גם בשתיקה, וכ"כ החיד"א בקשר גודל (סימן ז סעיף לא). [וע"ע בספר מנחת אהרן (כלל יב אות יד, דף עב ע"ג). ע"ש]. מ"מ י"ל שלדבר מצוה שרי, מידי דהוה שאם קראוהו לעלות לס"ת בפסד"ז שעולה לס"ת אליבא דכ"ע, שיש חילוק בזה בין ק"ש וברכותיה לפסד"ז, וכמ"ש המג"א והאחרונים. ומיהו נראה שהמפסיק לשמוע קרה"ת בפסד"ז יפסיק בין מזמור למזמור דהוי בין הפרקים. אבל אם התחיל בברכות ק"ש הא ודאי שאין לו להפסיק כלל. ומיהו אם עבר והפסיק אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, וכמ"ש מרן הש"ע (סימן סה). ע"כ. ומוכח ממ"ש שהעוסק בפסד"ז יכול להפסיק בשתיקה לשמוע קריאת ס"ת, שעכ"פ אין שום חיוב עליו לעשות כן. וכן דקדק מדבריו בשו"ת ויוסף אברהם (סימן לה דף רכג רע"ב). ע"ש. ומכל מקום מה שסיים אח"כ שאם התחיל בברכות ק"ש הא ודאי שאין לו להפסיק כלל, ומשמע שאפי' בבין הפרקים אינו רשאי להפסיק, זה נסתר ממעשה רב של מהרא"י בעל תרומת הדשן הנ"ל, שהפסיק בבין הפרקים של ק"ש, לשמוע קריאת התורה בשבת, עד שקרא החזן כל הסידרא. ואף על פי שהיה מקום לחלק בין דין קריאת התורה בשני ובחמישי, דבהכי מיירי הרב השומר אמת, לדין קריאת התורה בשבת, שהיא חיובית יותר, וכמבואר במס' סופרים (סוף פרק יא). ובאור זרוע ח"ב (סימן מד). ובש"ע (סימן קלז ס"ג), מ"מ לגבי היחיד כל אפייא שוין, ואדרבה ההפסקה בשבת לשמוע כל הפרשה חמירא טפי. ובכל אופן אין לנו לחלק סתם חילוקים מדעתינו. ומ"ש הרב השומר אמת שם, שכן יש חילוק בין ברכות ק"ש לפסוקי דזמרה גם בדין שאלת שלום כנודע, עמו הסליחה, שהרי מבואר בטוש"ע (סימן נא ס"ה), בדין פסוקי דזמרה, וכן להלן (בסימן סו ס"א) בדין קריאת שמע וברכותיה, ששניהם שוים, שבבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. גם מ"ש עוד שמצינו עוד חילוק לגבי אמירת פסוק וזאת התורה בשעת הוצאת ס"ת, שבפסוקי דזמרה רשאי להפסיק, משא"כ בברכות ק"ש, הנה אין דבריו מוכרחים, ובספרי יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן ח אות ג) העלתי שגם בפסד"ז אינו רשאי להפסיק לפסוק וזאת התורה, כשם שאינו רשאי להפסיק בפסד"ז לפסוק שמע ישראל עם הצבור, אליבא דמרן הש"ע (סימן סה), ולא דמי לעניית אמן דברכות שהתירו בפסד"ז ולא בברכות ק"ש, דשאני אמן דברכות שהוא מצוה וחובה, אבל אמירת פסוק וזאת התורה, אף שנזכרה במס' סופרים, אינו אלא ענף מצוה בעלמא. וכמ"ש מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן סח) לחלק כן ביניהם. ולכן העלתי שם שאין להפסיק באמירת פסוק וזאת התורה גם בפסד"ז. ושכן מצאתי בספר בית עובד (בהל' קריאת ס"ת אות ה - ו, דף ק ע"א) שכתב להדיא שגם בפסד"ז אין להפסיק לומר וזאת התורה. ולא אכחד כי אח"כ ראיתי אחרי רואי בספר ויסמוך משה (דף ה סוף ע"ב) שכתב לחלוק על הרב בית עובד בזה, וחילק בדין זה בין פסוקי דזמרה שמותר לענות בהם אמן דברכות, לברכות ק"ש שאינו רשאי לענות בהן אמן דברכות. ע"ש. אולם כבר כתבתי לחלק בין דין אמן דברכות לאמירת וזאת התורה. והרי זה כמבואר. [וכן העלה הרה"ג ר' יוסף משאש בשו"ת מים חיים (סימן כז). ע"ש]. ולכן גם לגבי שמיעת קריאת התורה, בין בפסוקי דזמרה ובין בק"ש וברכותיה רשאי להפסיק עכ"פ בבין הפרקים. וכעובדא דמהרא"י ז"ל, דהוי מעשה רב.
ושוב ראיתי להרב בעל השומר אמת בספרו שו"ת ויקרא אברהם (בקונט' אמר שומר דף קטז ע"א), שהביא דיוקו של הרב ויוסף אברהם הנ"ל דממ"ש שהעוסק בפסד"ז יכול להפסיק בשתיקה לשמוע קריאת ס"ת, ולא כתב שחייב להפסיק, נראה דדוקא אם הוא רוצה לשמוע קס"ת רשאי, אבל אינו חייב להפסיק כדי לשמוע קרה"ת. והשיב על זה, וז"ל: ומה שכתבתי רשאי, היינו לשני צדדים, שאם אין כאן צבור אחר לשמוע קס"ת חייב להפסיק בפסד"ז ולשמוע קס"ת, ולשון רשאי חייב כמ"ש התוס' (קידושין לא ב). ואם יש צבור אחר והוא עמהם, שעתידים לקרות בתורה, אם ירצה לשמוע קס"ת בצבור הראשון רשאי (כפשטו), שאם שומע קס"ת פעמיים מה בכך. עכת"ד. ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים בזה, שמכיון שאין חובת קס"ת ושמיעתה על כל יחיד ויחיד, אלא רק חובת הצבור, כל דאיכא עשרה דצייתי לקס"ת, אינו חייב להפסיק בפסד"ז כדי לשמוע קס"ת, כיון שהתחיל בפסד"ז עוד לפני קרה"ת, וכמ"ש מרן הש"ע (סימן קמו ס"ב). ולכן אפילו אם אין לו צבור אחר שישמע ממנו קרה"ת דינא הכי, וכמשמעות לשונו בספר השומר אמת. וגם הרב ויוסף אברהם לא חלק עליו בזה. וכבר ביארנו שאף מהרא"י שהפסיק בבין הפרקים של ק"ש כדי לשמוע קרה"ת, לאו מדינא עביד הכי, אלא שרצה לזכות בשמיעת קרה"ת בשבת. אבל חיובא ליכא. זולת זאת מ"ש הרב ויקרא אברהם (דקט"ז ע"ב) שמה שכתב בספר השומר אמת שיפסיק בפסד"ז בין מזמור למזמור, היינו דהכי עדיף טפי היכא דאפשר, אבל אם אינו יכול לגמור המזמור, יפסיק לשמוע קס"ת אפילו באמצע, שהרי אין הדבר בידו לעכב הצבור. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת רב פעלים ח"ג (ס"ס ד), שכהן שהיה עומד באמצע ברכות ק"ש, ואין שם כהנים אחרים, ואמרו לו לעלות לדוכן לישא כפיו, ימתין בבין הפרקים, ולא יתחיל בק"ש עד לאחר ברכת כהנים. ע"ש. ואמנם ראיתי בשו"ת מים חיים למהר"י משאש (בסימן כז), שכתב, שאפילו בפסד"ז לא יפסיק כלל אפי' בשתיקה לשמוע קריאת התורה, שהרי אסור להפסיק אפי' בשתיקה באמצע פסד"ז וכו'. ע"ש. אולם אין דבריו מחוורים, ודברי מהרא"י בעל תרומת הדשן, הוו תיובתיה, שאפילו בבין הפרקים של ק"ש עשה מעשה רב להפסיק לשמוע קריאת התורה בשבת עד סוף הפרשה. וכנ"ל, ולא אסרו להפסיק בשתיקה אלא שלא לצורך מצוה, הא לשמיעת קריאת התורה שפיר דמי. וכמבואר לעיל. ומכל מקום נראה לפע"ד שהעוסק בפסוקי דזמרה, ושמע מצבור אחר שמתחילים לקרות בס"ת, והוא יכול לשמוע קריאת ס"ת אחר תפלתו מצבור אחר, לא יפסיק כלל לשמוע קריאת ס"ת, רק יענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד ואמנים דברכות, ואחר תפלתו ישמע קס"ת מן הצבור האחר. וכיו"ב מצינו במג"א (סימן קט סק"ג) על מ"ש בש"ע שם, הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה יתפלל, ואם לאו לא יתפלל אם אין השעה עוברת. וכ' המג"א, ונ"ל שאם שמע כבר קדושה, או שהוא עתיד לשמוע קדושה אח"כ א"צ להמתין. וכ"כ כל האחרונים שם. וכיו"ב כתב בספר מאורי אור (באר שבע דף כו ע"ב). ע"ש. וכל שכן כאן שהוא עסוק כבר בפסד"ז, שאין לו להפסיק לשמיעת קריאת ס"ת, אם הוא עתיד לשמוע קרה"ת. וכל שכן צבור שמתפללים, וקרוב אליהם יש מנין אחר שמוציאים ס"ת, שאינם צריכים אפי' ממדת חסידות להפסיק באמצע פסד"ז או באמצע ק"ש וברכותיה כדי לשמוע קריאת ס"ת מהמנין האחר, ומה גם שיש בזה משום טורח צבור להמתין כל כך בתפלתם ועל כגון זה אמרו, אנן בדידן ואינהו בדידהו (ברכות ח א). וכן העלה בשו"ת ויוסף אברהם (סימן לה). ע"ש. וזה ברור.
ולענין השאלה אודות העוסק בפסוקי דזמרה, או בק"ש וברכותיה, האם רשאי להפסיק לקרות בס"ת, לכל העולים לס"ת, כשאין שם ש"צ אחר, הנה ביומא (ע א), אהא דתנן ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה, פריך, ואמאי נגלול ספר תורה וניקרי, ומשני, אמר רב ששת, לפי שאין גוללין ס"ת בצבור, מפני כבוד הצבור. ופירש רש"י, שאין כבוד הצבור להיות דוממים ומצפים לכך, וכן נפסק בטוש"ע (סימן קמד ס"ג). וכן בנ"ד שאין שם ש"צ לקרוא בתורה, ואין כבוד הצבור לשבת ולהמתין עד שיסיים זה את תפלתו, חשיב שפיר כמשיב מפני הכבוד שהותר אפי' באמצע הפרק בק"ש וברכותיה וכן בפסוקי דזמרה. ובתשובת הרשב"א שהובאה בשו"ת מהר"י קולון (שרש ט אות ד) כתב, אם הספר תורה פתוח, ויש שם כהן שמתפלל במקום שאינו רשאי להפסיק, אין הצבור ממתינים לו, שלא בכל מקום מקדימים הכהן משום דכתיב וקדשתו וכו', שהרי תלמיד חכם קודם לכהן, ולא יהיה כבוד הצבור פחות מכבוד צורבא מרבנן, ועוד שבכמה מקומות חששו לטורח צבור, וכ"ש כשיש גם כבוד הס"ת. ע"ש. (וכן הובאה בבית יוסף סימן קלה). והרי אף כאן נאמר שאפי' באמצע הפרק משיב מפני הכבוד, וכתב בספר עולת תמיד ר"ס סו, דהיינו כבוד תלמיד חכם או זקן, וכן פסק המשנה ברורה שם. וכל שכן שפוסק מפני כבוד הצבור, שגדול כבודם מכבוד תלמיד חכם, כמ"ש הרשב"א הנ"ל. ולא דמי למ"ש בש"ע (סימן סו) שאם קראו לכהן העוסק בק"ש לעלות לס"ת אינו מפסיק, ששם אין בזה כבוד צבור, שיכולים לקרות לאחר, ואפי' לישראל, משא"כ כאן שיש טורח צבור להמתין לזה עד שיסיים תפלתו, וגנאי הוא להם להיות דוממים ומצפים לכך, וכן ראיתי בשו"ת תשורת שי ח"א (סימן קכח) שהעלה מכל הני טעמי תריצי שמותר לעוסק בפסוקי דזמרה להפסיק לקרוא בס"ת להוציא הצבור ידי חובה, אם אין אחר שיודע לקרות כהלכה. והוסיף עוד ממ"ש הגאון רעק"א בתוספותיו (רפ"ב דברכות), דמ"ש התוס' (ברכות יג ב) שהעוסק בק"ש וברכותיה פוסק לקדיש וקדושה שאין לך מפני הכבוד גדול מזה, שכוונתם לומר שכיון שכל הצבור עוסקים בעניית קדושה וקדיש, הוי כמו משיב מפני הכבוד. והכא נמי דאיכא כבוד צבור הוי כמשיב מפני הכבוד. ועוד שהרי ביומא (ע א) הותר לכהן גדול לקרוא בעל פה מפני כבוד הצבור, אף על פי שדברים שבכתב אינו רשאי לאומרם בעל פה, ובכל זאת התירו מפני כבוד הצבור, והכא נמי יש לדחות איסור הפסקה בק"ש וברכותיה מפני כבוד הצבור. ע"ש. ולכאורה יש לדחות ראיתו האחרונה לפי מ"ש התוס' ישנים (יומא ע א) וז"ל, ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה, והא דאמרינן בגיטין (ס ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, אומר רבי שמצוה מן המובחר הוא לקרות אותו שבכתב בכתב ושבעל פה בעל פה, ומשום כבוד הצבור לא הטריחוהו לגלול הס"ת בצבור. וריב"א פירש שהואיל ואינו אומר אלא פסוקי עבודת היום דמי לתפלת המוספין שאנו קוראים בעל פה, וכן איתא בירוש' דשאני הכא שהוא סדרו של יום. ע"ש. ולפ"ז י"ל דהכא חמיר טפי מהתם, דהתם הוי רק מצוה מן המובחר משא"כ איסור הפסקה בק"ש וברכותיה ובפסד"ז. וגם שאני התם דהוי כתפלת המוספים שקוראים בה פסוקים של עבודת היום בעל פה. וע' בברכי יוסף (סימן מט סק"ב) שחקר אם מה שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, הוי איסור מן התורה, או רק מדרבנן. וע"ע במחזיק ברכה שם סק"א שהביא דברי התוס' ישנים ושאר פוסקים בזה. וע"ע בתורת חיים סופר שם. ובשו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חאו"ח סימן טו). ובשו"ת עמודי אש (סימן ו אות ד). ואכמ"ל. ומכל מקום הדין דין אמת שמותר להפסיק לקרוא בס"ת מפני כבוד הצבור. וכן מצאתי להגאון מהר"ש גרינפלד ח"א (סימן מח) שהביא להלכה דברי התשורת שי הנ"ל, שמותר להפסיק לקרוא בס"ת לצבור, מפני כבוד הצבור. ולמד מזה לנידונו. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג (סימן כו) במי שהיה עומד בבין הפרקים של ברכות ק"ש, והצבור סיימו תפלתם שבחודש אלול, ורוצים שיתקע להם בשופר, כי אין איש אחר שיודע לתקוע, ואחר שבירר שהתקיעה נחשבת הפסק, כתב, שמכל מקום כיון שיש צורך לתקוע ויש בזה קצת מצוה דמי לשואל מפני הכבוד שמותר בבין הפרקים, ואין לך מפני הכבוד יותר מכבוד צבור, ואין הצבור צריכים להמתין עד שיסיים תפלתו, שיש בזה משום טורח צבור. וגדולה מזו כתבו התוס' (ר"ה לג ב) לענין התקיעות בתפלת המוספין, ושוב מצא מ"ש בשו"ת תשורת שי הנ"ל, שהוא כתנא דמסייע ליה. ע"ש. ושוב ראיתי הלום להמשנה ברורה (סימן סו סוף ס"ק כו) שכתב, ונראה פשוט שאם הס"ת מונח על התיבה, ואין להם מי שיקרא בס"ת כי אם האיש הזה שעוסק בק"ש וברכותיה, לכל הדעות יכול להפסיק לקרות בס"ת ואפילו באמצע הפרק, מפני כבוד התורה, וכבוד הצבור. ומיהו אם בנקל יוכל לסיים עד סוף הפרק יסיים. וימנע עצמו לקרוא בשם את הקרואים שיעלו לתורה מטעם הפסק. ע"ש. וכ"כ בס' קצות השלחן (סימן יט בבדי השלחן סק"ז). ע"ש. והרי זה כמבואר. סוף דבר הכל נשמע שמותר להפסיק בפסוד"ז ובק"ש וברכותיה כדי לקרות בתורה לכל העולים של חובת היום, להוציא את הצבור ידי חובתם, ואף על פי שמן הדין יכול להפסיק אפי' באמצע הפרק, נכון להשתדל לסיים הפרק במהירות כדי שההפסקה תהיה בבין הפרקים, והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אמן.