פרקי אבות א:ו

(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

Pirkei Avot 1:6

(6) Joshua ben Perahiah and Nittai the Arbelite received [the oral tradition] from them. Joshua ben Perahiah used to say: appoint for thyself a teacher, and acquire for thyself a companion and judge all men with the scale weighted in his favor.

רמב"ם משנה אבות א׳:ו׳:א׳

עשה לך רב. ר"ל אפי' לא יהיה ראוי להיות לך לרב אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידך בעבור זה למוד החכמה כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו שהלמוד מעצמו טוב הוא אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר אפי' היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו וכן בארו בפירוש זאת המצוה.

ואמר וקנה לך חבר זכר אותו בלשון קנייה ולא אמר עשה לך חבר או התחבר לאחרים הכונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו או חברותא או מיתותא ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו ואפילו אם יצטרך שימשכנו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו כמו שיאמרו בעלי המוסר כשתאהב לא תאהב על מדותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך וכשיכוין כל אחד משני האהובים אל זאת הצואה יהיה כונת כל אחד משניהם להפיק רצון חבירו ויהיה כונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק.

ומה טוב מאמר אריסטוטלוס האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים אוהב תועלת אוהב מנוחה ואוהב מעלה

אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו

ואמנם אוהב מנוחה הוא ב' מינים אוהב הנאה ואוהב בטחון אמנם אוהב הנאה כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדבור ויודיעהו כל עניניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו כי כשיגיע לאדם בטחון באיש זה השעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאות שניהם וכונתם לדבר אחד והוא הטוב וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד וזה האוהב אשר צוה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב:

Rambam on Pirkei Avot 1:6:1

"Make for yourself a mentor": He means to say even if he is not fit to be your mentor; still place him upon you as a mentor, so that you can give and take (discuss and argue) with him, and as a result of this the study of wisdom will come to your hand. As the study of a man on his own is good, but his study from someone else will be better established in his hand and it will be more clear - and even if he is like him in wisdom or below him. And so did they elucidate the explanation of this commandment. And he said, "acquire for yourself a friend". He said it with an expression of acquisition and he did not say, "Make for yourself a friend," or "Befriend others." The intention of this is that a person must acquire a friend for himself, so that all of his deeds and all of his matters be refined through him, as they said (Taanit 23a), "Either a friend or death." And if he does not find him, he must make efforts for it with all his heart, and even if he must lead him to his friendship, until he becomes a friend. And [then] he must never let off from following [his friend's] will, until his friendship is firmed up. [It is] as the masters of ethics say, "When you love, do not love according to your traits; but rather love according to the trait of your friend." And when each of the friends has the intention to fulfill the will of his friend, the intention of both of them will be one without a doubt. And how good is the statement of Aristotle, "The friend is one." And there are three types of friends: a friend for benefit, a friend for enjoyment and a friend for virtue. Indeed, a friend for benefit is like the friendship of two [business] partners and the friendship of a king and his retinue; whereas the friendship for enjoyment is of two types - the friend for pleasure and the friend for confidence. Indeed, the friend for pleasure is like the friendship of males and females and similar to it; whereas the friend for confidence is when a man has a friend to whom he can confide his soul. He will not keep [anything] from him - not in action and not in speech. And he will make him know all of his affairs - the good ones and the disgraceful - without fearing from him that any loss will come to him with all of this, not from him and not from another. As when a person has such a level of confidence in a man, he finds great enjoyment in his words and in his great friendship. And a friend for virtue is when the desire of both of them and their intention is for one thing, and that is the good. And each one wants to be helped by his friend in reaching this good for both of them together. And this is the friend which he commanded to acquire; and it is like the love of the master for the student and of the student for the master.

ברטנורא על משנה אבות א׳:ו׳:א׳

עֲשֵׂה לְךָ רַב. שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (דף י"ט) אָמְרוּ הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה, כְּבָר פֵּרְשׁוּ וְאָמְרוּ הָנֵי מִלֵּי בִּסְבָרָא, שֶׁטּוֹב לוֹ לִשְׁמֹעַ סְבָרַת הָרַבִּים, אֲבָל לְעִנְיַן גְּמָרָא, מֵחַד רַב מְעַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִפְגֹּם לִשָׁנֵיהּ:

Bartenura on Pirkei Avot 1:6:1

"Make for yourself a (Torah) mentor": Rambam explained, “Even though he is not fit to be your teacher, make him into your teacher and do not learn on your own.” And I heard, “'Make for yourself a teacher,' [meaning] that he should take on one teacher from which always to learn – and not learn from one today and from another one tomorrow." And even though they stated in tractate Avodah Zara 19, “One who learns from [only] one teacher will not see a sign of blessing;” they have already explained and said, “this applies to reasoning” - as it is good for him to hear the reasoning of the many - “but with concern to [memorization of traditional teachings], it is better from one teacher, so that [the student's] elocution not be damaged."

ברכות ד׳ א:ט׳

כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, וְאוֹמֵר לוֹ: ״מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִייַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי?״, וְלֹא בּוֹשְׁתִּי.

Berakhot 4a:9

And the other Sage said: David said the following before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, am I not pious? For all of the kings of the East and the West sit in groups befitting their honored status, but I sit as a judge who issues rulings for the people. Women come with questions of ritual impurity and my hands become soiled with their blood as I labor to determine whether or not it is blood of impurity and she has menstruating woman status, and with a fetus that miscarried at a stage of development before it was clear whether or not it is considered a birth, and with placenta, which women sometimes discharge unrelated to the birth of a child (see Leviticus 15:19–30 with regard to blood, and 12:1–8 with regard to miscarriage and placenta). King David went to all this trouble in order to render a woman ritually pure and consequently permitted to her husband. If, after examination, a Sage declares the woman ritually pure, she is permitted to be with her husband, which leads to increased love and affection, and ultimately to procreation (Rabbi Yoshiyahu Pinto). And not only do I engage in activity considered to be beneath the station of a king, but I consult my teacher, Mefivoshet, son of King Saul’s son, Jonathan, with regard to everything that I do. I say to him: Mefivoshet, my teacher, did I decide properly? Did I convict properly? Did I acquit properly? Did I rule ritually pure properly? Did I rule ritually impure properly? And I was not embarrassed. Forgoing royal dignity should make me worthy to be called pious.

ברטנורא על משנה אבות א׳:ו׳:ב׳

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. וַאֲפִלּוּ אַתָּה צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים וּלְפַזֵּר עָלָיו מָמוֹן כְּדֵי שֶׁתִּקְנֶה אַהֲבָתוֹ. אֲבָל בְּרַב לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר קְנֵה לְךָ רַב, שֶׁהָרַב צָרִיךְ לְלַמֵּד בְּחִנָּם:

Bartenura on Pirkei Avot 1:6:2

"acquire for yourself a friend": And even if you need to acquire him for a large sum and to spend money upon him in order to acquire his love. But with a mentor, it is not applicable to say, "Acquire for yourself a mentor," as a [teacher of Torah] must teach for free.

רבינו יונה על פרקי אבות א׳:ו׳:ג׳

וקנה לך חבר. לשלשה דברי' אדם צריך אל החבר הטוב. האחד לדברי תורה כמו שאמר הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי. והשני למצות שאף כשאין חבירו חסיד ממנו ופעמים שגם הוא עושה אשר לא כדת. כשהוא נהנה בדבר עושה העבירה. אבל אין חפצו ורצונו שחברו יעשנה כי אין לו הנאה בזה וכמו שאמרו (קדושין סג:) ואין אדם חוטא ולא לו. נמצאו שניהם חוזרין בתשובה כל אחד על פי חברו. והשלישי לענין העצה שיקחנו להיות לו מעיר לעזור בכל ענינו ולקחת ממנו עצה טובה ולהיות בן סודו אחר היותו עמו בברית ולא יגלנו לאחרים לבל יפרו מחשבתו ואף לא לנראים אליו כאהבים כי צורת האהבה נכרת על פניהם.

ומה שאמר וקנה לך חבר בלשון קניה שאם לא ימצאנו בחנם יקחנו בכספו ויבזבז נכסיו כדי להשיג אל חבר טוב או שיקנהו בפיוס דברים ובלשון רכה ולא יקפיד בדבריו ויסבול אמרי פיהו אף כשיאמר דבר כנגדו אל ישיבהו מענה. שבלא כן לא ישאר באהבה שהדעות חלוקים הם ופעמים יבקש דבר אוהבו כנפשו יאמר ראה זה לא אכשר ואם לא יעשה כן (ויעבירהו על כל פנים) תפרד החבילה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי י"ז ט') מכסה פשע מבקש אהבה ושנה בדבר מפריד אלוף. ר"ל המכסה כשיפשע חברו מבקש אהבה כי על ידי זה תתקיים אהבתם שיסבול פשעיו. ושנה בדבר אם חברו אומר כנגדו וחוזר אותו ואומר ראו מה אמר פלוני מה דבר עלי מפריד אלוף (על כל פנים) מפריד אלופו ממנו ר"ל אוהבו:

Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot 1:6:3

"acquire for yourself a friend": A person needs three things from a good friend. One is for words of Torah, as it stated (Taanit 7a), "I have learned much from my teachers and more from my friends than from my teachers." And the second is for commandments. As even if his friend is not more pious than he and there are times that he does what is not in order. [Yet it is only] when he derives pleasure from something that he does the sin, but it is not his desire and his will that his friend do it - as he derives no enjoyment from this. And it is like they said (Kiddushin 63b), "And a man will not sin if it is not for himself." It comes out that both of them will repent, each one according to the word of his friend. And the third is regarding advice that he can take, that he be 'one who arouses (a counselor) for help' in all of his affairs and to take good counsel from him and to be his confidant. Since he is his ally, he will not reveal [his secrets] to others so as not to confound his plan - and not even to those that appear to him to be friends; for is the appearance of love evident on their faces? And about this Shlomo, peace be upon him, stated (Proverbs 15:22), "Plans are foiled for want of counsel, but they succeed through many advisers." And that which he said, "acquire for yourself a friend" with an expression of [acquisition] (euphemism) is [to say] that if he does not find him for free, he should acquire him with his money and expend his assets in order to get to a good friend; or that he should acquire him with words of appeasement and with a soft way of talking. And [so] he should not be exacting about his words and he should tolerate the words of his mouth; even when he says something against him, he should not return a response. As without this, he will not keep [the friendship], since the opinions [of people] are different. And sometimes he will seek something, [but] his friend who is like himself will say, "See, I do not [consider] this to be fit." And if he doesn't [listen to his friend] (he will certainly pass him up), the [friendship] will unravel. And this is what Shlomo, peace be upon him, stated (Proverbs 17:9), "He who seeks love covers errors, but he who harps on a matter alienates a leader." He meant to say, one who covers when his friend errs, seeks love - as through this, their love is preserved, as he tolerates his errors. But if he harps about the matter with his friend, he speaks against him and repeats it and says, "See what this one said; what he said about me, he 'alienates the leader' - he(certainly) alienates his leader from him, meaning to say, his friend.

דרך חיים א׳:ו׳:א׳-ד׳

יש לשאול בדברי יהושע בן פרחיה מה שאמר "עשה לך רב", ולא אמר 'קח לך רב'.

ועוד, שנוי הלשון לומר אצל הרב "עשה", ואצל החבר "קנה".

ועוד, איך אלו ג' דברים נקשרים יחד; "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן כל אדם לכף זכות".

ועוד, למה לא אמר גם כן 'קנה לך תלמיד', שכך אמרו (תענית ז.) 'ומתלמידי יותר מכלם'.

ופירוש דבר זה, אחר שהזוג שלפניהם תקנו את האדם בענין הנהגת ביתו, בא הזוג אשר אחריהם, והם תלמידים שלהם, לתקן ענין האדם איך ינהג עם הבריות, ודבר זה חוץ מביתו. וזה גם כן קרוב אליו, כי הרב והחבר חוץ לביתו, אך הם קרובים לו ביותר. ואחר כך שאר האדם, כי האדם נמצא עם רבו, ואחר כך עם חבירו, ואחר כך עם שאר האדם.

לכך אמר "עשה לך רב", כי מה שאמר "עשה לך רב" אין הכונה על הרב שהוא רב מובהק, שעל זה לא היה אומר "עשה לך רב", אבל פירוש הדבר שיעשה לו רב אף אם אינו ראוי לו להיות רב, וזהו "עשה לך". שעל כל פנים אי אפשר שלא ילמד ממנו דבר מה, ודי לו באותו דבר שלמד שעושה אותו לרב.

וכן "קנה לך חבר", אצל חבר שייך לומר "קנה לך", מפני שהחבר הוא קנינו, ולא כן הרב, שאין הרב קנינו של תלמיד, ולכך אמר "עשה לך רב", אבל החבר לפעמים עושה צרכו, כמו דרך החברים לעשות זה לזה, וכל אחד הוא קנינו של חבירו, ולפיכך אמר "קנה לך חבר". ובשניהם, אף על גב שאין הרב הוא לגמרי במדריגת שראוי שיהיה לו לרב, ואין החבר במדרגה שראוי שיהיה לו חבר, מכל מקום (קהלת ד, ט) "טובים השנים מן האחד", ויקח לו חבר. ואמר שיהיה דן כל אדם לכף זכות, שאם הוא רואה דבר באדם יהיה מי שיהיה, יהא דן אותו לכף זכות, ואל ירחיק אותו לומר כי רשע הוא.

הנה אלו ג' דברים הנהגת האדם עם הבריות שהם חוץ לביתו; שבא לומר כי יעשה לו רב שאף שאינו כדאי לגמרי להיות לו רב. ויקנה לו חבר, אף שאינו כדאי לו לגמרי. ושאר בני אדם שאינם במדריגתו, אל ירחיק אותם, לכל הפחות כל זמן שאפשר לדון אותם לכף זכות.

ולא אמר 'קנה לך תלמיד', שאין ראוי לעשות דבר זה, לעשות האדם עצמו לרב, וליקח לעצמו שם חשיבות לומר 'תלמד ממני', כמו שעושים בארצות הללו.

ואלו ג' דברים הם בג' חלקים של בני אדם; חלק האחד, באותם שנחשבים בעלי מעלה בערך שלו, כמו הרב. והחלק הב', באותם אשר הם דומים לו, בני אדם שהם בני גילו, כמו חבירו. החלק הג', בשאר בני אדם, אף באותם שהם למטה ממנו במדרגה, וזה שאמר "והוי דן כל אדם לכף זכות", אפילו הוא פחות ממך, אל יהא דן אותו לכף חובה.

כלל הדבר בזה, שלמד מוסר האדם הנהגתו עם הבריות, כי אי אפשר שיהיה האדם בלבד, רק יש חבור אל הבריות לכל אשר ראוי לו; הן לרב, הן לחבר, הן לשאר בני אדם. ומדה זאת נמצא באדם מפני שהוא מקרב את הבריות ואוהב אותם, ובשביל כך עושה לו רב אף שאינו כדאי, ודן כל אדם לכף זכות. והוא דומה אל מה שאמר לפני זה יוסי בן יועזר (משנה ד) שיהיה אוהב את חכמים, והם חכמים הגדולים. והוא הזהיר עוד יותר; שלא יאמר מה לי לפלוני, אינו כדאי לי להיות רב אלי, ואינו כדאי להיות פלוני חבירי, ופלוני עשה חטא והוא רשע, ודבר זה לא יעשה, רק יקרב ולא ירחק. ומדה זאת גם כן ענף מה מאהבת השם יתברך, והוא מדרגה למטה מאהבת חכמים; מי שהוא אוהב השם יתברך, אוהב את הבריות שהם ברואיו יתברך. כי מי שהוא אוהב את אחד, הוא אוהב את כל אשר שייכים לו ומצורפים אליו.

וגם קשור אלו דברים יש לומר עוד, כי מה שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", הרצון בזה שאמר "עשה לך רב" שיהיה עשיה גמורה קיים, וכן "וקנה לך חבר" שיהיה נקנה לו החבר, שלא תוסר החבירות ממנו כלל. כי זהו הרב הגמור והחבר הגמור, כאשר הוא חבר כל ימיו, וכמו שאמר (משלי כז, י) "ריעך וריע אביך אל תעזוב", כי אשר היה ריעך, וגם ריע אביך, אל תעזוב, כי זהו אוהב הנאמן, ולא אשר בא מחדש. ולפיכך אמר "והוי דן את כל אדם לכף זכות", כי הרב והחבר מה שהם רגילים עם האדם, אי אפשר שלא יחשוב בעיניו שחטא לו, כי כל ענינו עמו, ויבא לידי פירוד. לכך אמר על זה "והוי דן את כל אדם לכף זכות", וכאשר אתה דן אותו לכף זכות, לא יבא פירוד בינך ובין רבך, ובינך ובין חבירך, כי תדין אותו לכף זכות כאשר אתה חושב שעשה דבר כנגדך, ודבר זה ברור.

Derekh Chayyim 1:6:1-4

...

דרשות הר"ן א׳:ח׳

והתשובה בזה כי אין ספק שבהכפל הפרטים המסכימים לתכונה אחת אם פחיתות אם מעלה, תכפל ותתחזק התכונה ההיא, ומפני זה הזהירונו רז״ל על השתדלות קנית הסברה באמרו וקנה לך חבר, והוא שאמר שלמה המלך עליו השלום טובים השנים מן האחד וג' כי אם יפולו גו׳ גם אש ישכבו גו'. רצה בזה כי השותפות והחברה תועיל הן שישתדל האחד תועלת חברו, או לא ישתדל, אחר היות שתוף החברה ביניהם אי אפשר מבלתי תועלת, והוא אומרו גם אם ישכבו שנים וחם להם, ופשוטו של פסוק זה יראה זר מאד ודבר בטל, ואמנם הורה על דבר אמתי ומסכים למציאות, והוא כי בתחלה אמר כי תועלת השנים גדול מאד כשישתדל כל אחד להועיל חברו, והוא אומר אשר יש להם שכר טוב בעמלם כי אם יפול האחד יקים את חברו, אחר כן אמר שאין צריך לומר שיקבל כל אחד תועלת בהשתדל חברו בתועלתו ותקנתו, כי גם אם לא ישתדל בזה יקבל תועלת, והמשיל זה מהמוחש. שאין ספק אשר גם כי ישבו שנים ואין אחד משתדל להועיל חברו, מצד שכונתם וקורבתם לבד יקבל כל אחד תועלת עד שיצמח ויפרה בו החום הטבעי, כאשר נודע שיתחזק בקורבת איש אחד מצד האחוה והתדמות אליו, והנה זה מצד קורבת החברה לבד לא מצד פועל והשתדלות:

Derashot HaRan 1:8

The resolution is as follows. There is no doubt that the compounding of features confirming a certain characteristic, whether good or bad, will compound and intensify that characteristic. It is because of this that our sages of blessed memory exhort us to exertion in the acquisition of friends, saying (Avoth 1:6): "…and buy yourself a friend." And this is the intent of Solomon's words (Ecclesiastes 4:9-12): "Better two than one, for they have a good reward for their labor. For if one falls, the other will lift him up; but if one falls alone, there is no one to lift him up. Also, if two lie down, they will be warm, but how can one be warm? And if one attacks him, the two will stand up against him…" That is, partnership and company is beneficial. Whether one actively exerts himself for the other or not, since there is a bond between them, it cannot be entirely without avail. This is what is intended by "Also, if two lie down, they will be warm." This verse, on the face of it, seems exceedingly strange and inane, but, in reality, it attests to a truth that is borne out by experience. First, Solomon remarks upon the great good to be derived from two actively exerting themselves to assist each other, saying (Ibid 9-10): "…for they have a good reward for their labor. For if one falls, the other will lift him up." Then he goes on to say that it is not only through such active exertion that one derives benefit from the company of his friend, but that even if two sit together and one does not actively exert himself to help the other, still, by virtue of their very nearness and closeness alone, each will experience an increase of natural warmth, as is noted when one draws near to another to whom he is united by bonds of affection or temperament. This derives from the closeness of the bond itself and not from any active exertion.

מדרש שמואל על אבות א׳:ו׳:א׳-ד׳

צדקו מאד דברי המפרשים באמרם כי לפי שאמר יוסי בן יועזר בענין לימוד התורה שיהיה ביתו בית ועד לחכמים אמר על זה יהושע בן פרחיה שאין טוב לאדם שילמד מחכמים רבים בחכמם אחת כי אולי תהיינה סברותיהן שונות זו מזו והתלמיד יתבלבל בזה כי כמו שהמאכלים וריבוי היינות השותים אותם בסעודה אחת מורישים להם חלאים הרבה כן בעיון הרבנים השונים, וכבר אמרו חז"ל על רב יהודה שאין לסמוך על שמועתו משום דמכולי עלמא גמיר ולכן עשה לך רב ר"ל רב אחד וחכם אחד שתלמד מפיו עכ"ל:

כוונתו להזהיר לאדם נבון וחכם בתורת יקוק שילמד אותה לאחרים ולא תהיה לו לבדו כי מונע בר יקבוהו לאום ויעשה את עצמו רב ללמד לאחרים מה שהוא יודע. ואמר עשה לך רב שיהיה טורח בדבר זה ויסובב מעיר לעיר כשמואל הנביא ללמד את בני יהודה קשת מלחמתה של תורה וז"ש עשה עצמך רב להם ללמדם ואם לא תמצא מי שירצה ללמוד עמך בתורת תלמיד וזה מרוב גאותו וגאונו עם כל זה אל תקפיד אתה בזה רק אמור לו שיבא וילמוד בזה מכל מקום ואפי' שיהיה נקרא חבר וז"ש וקנה לך חבר כלו' קנה אותו אפי' שיהיה כערך חבר עם חבר:

והרב ר' יהודה לירמא ז"ל הקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם ונתן טעם לזה לפי שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד ולא ללמד לכן אינם רוצים ללמוד מכל אדם אלא ממי שלבו חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו לכן לא הזהיר התנא עליהם ע"כ:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב וקנה לך חבר בממונך או בלשון רכה וכן פירשתי אז נדברו יראי יקוק מלשון ידבר עמים תחתינו כלומר כשהחברים נכנעים איש לרעהו אז ויקשב יקוק וישמע עכ"ל:

Midrash Shmuel on Avot 1:6:1-4

...

ברטנורא על משנה אבות א׳:ו׳:ג׳

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ (שבת צז.), מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה:

Bartenura on Pirkei Avot 1:6:3

"and judge every person as meritorious": when the matter is hanging in the balance and there is no way to decide it in this way or that way. For example, a man from whose actions we do not know if he is righteous or wicked, who preforms an act that is possible to judge favorably and possible to judge unfavorably, it is pious to judge him favorably. But it is permissible to judge a man who is established to be evil unfavorably. As they only stated (Shabbat 97), “one who suspects righteous people is afflicted on his body” - [and so] it is implied [from this] that one who suspects evildoers is not afflicted.

מדרש שמואל על אבות א׳:ו׳:י׳-י״ד

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב והוי דן את כל האדם לכף זכות למי שמעשיו שקולים ואמר דוד המלך ע"ה און יחשוב על משכבו הרשע כל מחשבותיו כשהוא מתבודד אינו מחשב רק לעשות און ומרמה וכשרואה אחרים עושים איזה פועל לעולם יתיצב לדונם בדרך לא טוב ולחובה לפי שהמעשה ההוא אם הוא רע אינו מאוס בעיניו לכן הוא גוזר כי זהו כוונת העושה המעשה ההוא עכ"ל:

Midrash Shmuel on Avot 1:6:10-14

...

רבינו יונה על פרקי אבות א׳:ו׳:ד׳

והוי דן את כל האדם לכף זכות. זה מדבר עם אדם שאין יודעין בו אם הוא צדיק ואם הוא רשע. ואם מכירין אותו והוא איש בינוני פעמים עושה רע ופעמים עושה טוב ואם יעשה דבר שיש לדונו לכף חובה ויש לדונו לזכות בשיקול או אפי' כפי הנראה נוטה לכף חובה יותר. אם משום צד ענין יכול לדונו לזכות יש לו לומר לטובה נתכוון. אבל אין הדברים בצדיק גמור ולא ברשע גמור. כי הצדיק אפי' במעשה שכלו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לטובה לאמר כי שגגה היתה שיצאה מלפני השליט והנה ניחם והביט ובקש מחילה. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא אימא ודאי עשה תשובה. פי' שמא ס"ד כיון שהוא ת"ח ועד עתה לא אירע דבר קלקלה בידו על כל פנים מיד עשה תשובה. הנה לך כי אין לדון לכוף חובה הצדיק גמור לעולם וממנו לא הוצרך לומר והוי דן את כל האדם לכף זכות. גם מן הרשע הגמור לא אמר. אפי' מעשהו כלו טוב ואין נראה לחוש עליו משום צד עון יש לאדם לדונו לכף חובה ולומר לפנים עשה ואין תוכו כברו. וכמו שנאמ' (משלי כ"ו כ"ה) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו. וכך כתב רמב"ם ז"ל.

ועל ענין זה אמר שלמה בחכמתו (משלי כ"א י"א) משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע. ר"ל בני אדם חושבים כי הצדיקים מפני שאינם יודעין לעשות רע אינם מכירים דרכי רשע כי לא יבינו העושים אותו. ואין הדבר כן כי הצדיק משכיל לבית רשע ויודע ומכיר ומשגיח רוע מעלליו יותר משאר בני אדם שאינם מקפידים כל כך ברשעת הרשע ולא יתנו אל לבם אבל הצדיק מקפיד ונותן אל לבו ואפי' מעשיו הטובים שעשה הרשע דן אותו הצדיק לכף חובה. מסלף רשעים לרע הצדיק כשרואה מעשה רשעים הנראים בדרך טוב מסלף אותו ומטהו לדינו לאמר פעל און כי לא נתכוון למצוה אך לשום עצמו בחזקת הטובים כדי שיחזיקו אותו לאיש טוב:

Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot 1:6:4

"and judge every person as meritorious": This is speaking about a person about whom we do not know if he is righteous or if he is evil; or if we know that he is a moderate person, sometimes doing evil and sometimes doing good. And if he does something that can make us judge him unfavorably and [also] judge him favorably in our understanding - or even if, (towards) according to what appears, it leans more towards the side of guilt - if he can judge him favorably from one aspect of the matter, he should say, "His intentions were good." But these words are not [applicable] to the completely righteous or the completely evil. As with the righteous person, even with an action that is completely evil and leans toward guilt in every aspect, we should judge him favorably and say, "'It was a mistake that came out from the hand of the ruler,' and behold he regretted and observed [it] and [already] requested forgiveness." And it is like the sages, may their memory be blessed, said (Berakhot 19a), "If you see a Torah scholar who sinned at night, do not ruminate about him during the day, lest he has repented. 'Lest' comes into your mind? But rather, I will say he certainly repented." The explanation of "'Lest' comes into your mind?" is that since he is a Torah scholar and up until now, no corrupt thing has come to his hand; he certainly repented right away. You behold [from here that] one should never judge the perfectly righteous person unfavorably. And about him there is no reason to say, "judge every person as meritorious." And he also did not speak about the completely evil person. Even if his actions are completely good and it is not evident to be concerned about him regarding an angle of iniquity, a person should judge him unfavorably and say, "He did it on the surface 'and his inside is not like his outside.'" And it is like it is stated (Proverbs 26:25), "Though he be fair-spoken do not trust him, for seven abominations are in his heart." And so [too] wrote Rambam, may his memory be blessed. And about this Shlomo stated in his wisdom (Proverbs 21:12), "The righteous one observes the house of the wicked man; he subverts the wicked to the bad." He meant to say, people think that because the righteous do not know how to do evil, [hence] they do not recognize they ways of the evil - as they do not understand those that do it. And the matter is not like this, as 'the righteous one observes the house of the wicked,' and knows and recognizes and monitors the evil of his ways more than other people who know [about it], but don't pay attention to it. "He subverts the wicked to the bad" - when the righteous person sees the action of the evildoers which appear to be in a good path, he subverts it and pushes it towards his judgment to say that he has done wrong - since he did not intend [to do] a commandment, but rather to place himself among those assumed to be good.

רמב"ם משנה אבות א׳:ו׳:ב׳

והוי דן את כל האדם לכף זכות. ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו כל החושד בכשרים לוקה בגופו וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו' וכשיהי' בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לא' משני הקצוות צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצה שיהיה משני הקצוות:

Rambam on Pirkei Avot 1:6:2

"and judge every person as meritorious:" Its subject is when there is a person whom you do not about him if he is righteous or if he is wicked and you see him doing an act or saying something and if you interpret it one way it will be good and if you interpret in another way it will be bad - [in this case,] take it to the good and do not think bad about it. But if the man is known to be famously righteous and of good deeds; and an action of his is seen that all of its aspects indicate that it is a bad deed and a person can only determine it to be good with great stretching and a distant possibility, it is fit that you take it that it is good, since there is some aspect of a possibility that it is good. And it is not permissible for you to suspect him; and about this did they say (Shabbat 97a), "The body of anyone who suspects proper ones will be struck." And so [too] when it is an evildoer and his deeds are famous, and afterwords we see him that he does a deed, all of the indications about which are that it is good but there is an aspect of a distant possibility that it is bad; it is fit to guard oneself from him and not to believe that it is good, since there is a possibility for the bad. And about this is it stated (Proverbs 26:25), (Also) "Though he be fair-spoken do not trust him, etc." But when he is not known and the deed is indeterminate towards one of the two extremes; according to the ways of piety, one must judge a person as meritorious towards whichever extreme of the two extremes [would be the case].

שבת קכ״ז ב:ב׳-ה׳

תָּנוּ רַבָּנַן: הַדָּן חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת — דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בַּדָּרוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי, וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וּבָנַי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי פֵּירוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. תֵּן לִי קַרְקַע — אִין לִי. תֵּן לִי בְּהֵמָה — אֵין לִי. תֵּן לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת — אֵין לִי. הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. לְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל בַּעַל הַבַּיִת שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ, וְעִמּוֹ מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לוֹ לְבֵיתוֹ. אַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי שְׂכָרִי״ וְאָמַרְתִּי ״אֵין לִי מָעוֹת״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא פְּרַקְמַטְיָא בְּזוֹל נִזְדַּמְּנָה לְךָ, וְלָקַחְתָּ בָּהֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי בְּהֵמָה״, וְאָמַרְתִּי ״אֵין לִי בְּהֵמָה״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״תֵּן לִי קַרְקַע״, וְאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי קַרְקַע״, בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא מוּחְכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים הִיא. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי פֵּירוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא אֵינָן מְעוּשָּׂרוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״אֵין לִי כָּרִים וּכְסָתוֹת״ בַּמֶּה חֲשַׁדְתַּנִי? אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: הָעֲבוֹדָה! כָּךְ הָיָה. הִדַּרְתִּי כׇּל נְכָסַי בִּשְׁבִיל הוּרְקָנוֹס בְּנִי שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵירַי בַּדָּרוֹם הִתִּירוּ לִי כָּל נְדָרַי. וְאַתָּה, כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתַּנִי לִזְכוּת, הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לִזְכוּת.

Shabbat 127b:2-5

The Sages taught in a baraita: One who judges another favorably is himself judged favorably. And there was an incident involving a certain person who descended from the Upper Galilee and was hired to work for a certain homeowner in the South for three years. On the eve of the Day of Atonement, he said to the homeowner: Give me my wages, and I will go and feed my wife and children. The homeowner said to him: I have no money. He said to him: In that case, give me my wages in the form of produce. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of land. The homeowner said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of animals. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me cushions and blankets. He said to him: I have none. The worker slung his tools over his shoulder behind him and went to his home in anguish. After the festival of Sukkot, the homeowner took the worker’s wages in his hand, along with a burden that required three donkeys, one laden with food, one laden with drink, and one laden with types of sweets, and went to the worker’s home. After they ate and drank, the homeowner gave him his wages. The homeowner said to him: When you said to me: Give me my wages, and I said: I have no money, of what did you suspect me? Why did you not suspect me of trying to avoid paying you? The worker answered, I said: Perhaps the opportunity to purchase merchandise [perakmatya] inexpensively presented itself, and you purchased it with the money that you owed me, and therefore you had no money available. The homeowner asked: And when you said to me: Give me animals, and I said: I have no animals, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps the animals are hired to others. The homeowner asked: When you said to me: Give me land, and I said: I have no land, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps the land is leased to others, and you cannot take the land from the lessees. The homeowner asked: And when you said to me: Give me produce, and I said: I have no produce, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps they are not tithed, and that was why you could not give them to me. The homeowner asked: And when I said: I have no cushions or blankets, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps he consecrated all his property to Heaven and therefore has nothing available at present. The homeowner said to him: I swear by the Temple service that it was so. I had no money available at the time because I vowed and consecrated all my property on account of Hyrcanus, my son, who did not engage in Torah study. The homeowner sought to avoid leaving an inheritance for his son. And when I came to my colleagues in the South, the Sages of that generation, they dissolved all my vows. At that point, the homeowner had immediately gone to pay his worker. Now the homeowner said: And you, just as you judged favorably, so may God judge you favorably.

ליקוטי מוהר"ן רפ״ב:א׳:א׳

דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.

Likutei Moharan 282:1:1

Know, a person must judge everyone favorably (Avot 1:6). Even someone who is completely wicked, it is necessary to search and find in him some modicum of good; that in that little bit he is not wicked. And by finding in him a modicum of good and judging him favorably, one genuinely elevates him to the scale of merit and can bring him to repent.

סוטה מ״ז א:ו׳-י״ד

תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו ...יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַטְמַרְתֵּיהּ אֲחָתֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם כִּי הֲוָה שְׁלָמָא שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם אֲחוֹתִי בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה אֲמַר שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא כִּי אֲתָא אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ אֲמַר לֵיהּ יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי רַבִּי עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת אֲמַר לֵיהּ רָשָׁע בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ כׇּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע אֲתָא לְקַמֵּיהּ הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוֹלֵיהּ אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ סְבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא פַּלְחַאּ אֲמַר לֵיהּ חֲזוֹר בָּךְ אֲמַר לֵיהּ כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ כׇּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה דְּאָמַר מָר יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהִסִּית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל

Sotah 47a:6-14

The Sages taught: It should always be the left, weaker, hand that pushes another away and the right, stronger, hand that draws him near. In other words, even when a student is rebuffed, he should be given the opportunity to return. This is not like Elisha, who pushed Gehazi away with both hands, and not like Yehoshua ben Peraḥya, who pushed Jesus the Nazarene, one of his students, away with both hands. The Gemara specifies: What was that incident with Elisha? As it is written: “And Naaman said: Pray, take talents” (II Kings 5:23). Naaman offered Gehazi payment for the help Elisha had given him, and when the verse recounts Elisha’s words to Gehazi, it is written: “And he said to him: Did not my heart go, when the man turned back from his chariot to meet you? Is it a time to take money, and to take garments, and olives, and vineyards, and sheep, and oxen, and servants, and maidservants?” (II Kings 5:26). Here Elisha criticizes Gehazi for taking the payment. The Gemara clarifies the criticism: And did he take all that? But it was only money and garments that he took. Rabbi Yitzḥak says: At that time, Elisha was engaged in the study of the topic of the eight impure creeping animals. He said to Gehazi: Wicked one, it is time for you to receive now, in this temporal world, the reward for studying the topic of the eight impure creeping animals. This is why the verse lists eight items. The Gemara adds parenthetically that Elisha also said to Gehazi: “And the leprosy of Naaman shall cleave to you and to your descendants forever” (II Kings 5:27), and that the verse later states: “Now there were four leprous men” (II Kings 7:3), about whom Rabbi Yoḥanan says: This is referring to Gehazi and his three sons. The verse states: “And Elisha came to Damascus” (II Kings 8:7). The Gemara asks: For what purpose did he go there? Rabbi Yoḥanan says: He went to help Gehazi in repentance, but Gehazi would not agree to repent from his evil ways. Elisha said to him: Return from your sins. Gehazi said to him: This is the tradition that I received from you: Whoever sins and caused the masses to sin is not given the opportunity to repent. The Gemara asks: What did Gehazi do that caused the masses to sin? There are those who say that he hung a magnetic rock on Jeroboam’s calf, the golden calf that Jeroboam established as an idol, and used a magnet to pull the calf off the ground so that he suspended it between heaven and earth, i.e., caused it to hover above the ground. This seemingly miraculous occurrence caused the people to worship it even more devoutly. And there are those who say: He engraved the sacred name on its mouth, and it would say: “I am the Lord your God” and: “You shall not have other gods” (Exodus 20:2). The idol would quote the two prohibitions from the Ten Commandments against idol worship, causing people to worship it even more devoutly. And there are those who say: Gehazi pushed the Sages away from coming before him, preventing them learning from Elisha, as it is written, after the aforementioned incident: “And the sons of the prophets said to Elisha, behold this place where we are staying before you is too cramped for us” (II Kings 6:1). This proves by inference that until that time the place was not cramped, as Gehazi would turn people away. The Gemara returns to the incident in which Yehoshua ben Peraḥya turned away Jesus the Nazarene: What is this incident? When King Yannai was killing the Sages, Shimon ben Shataḥ was hidden by his sister, Yannai’s wife, while Rabbi Yehoshua ben Peraḥya went and fled to Alexandria of Egypt. When peace was made between Yannai and the Sages, Shimon ben Shataḥ sent him the following letter: From myself, Jerusalem the holy city, to you, Alexandria of Egypt. My sister, my husband dwells within you, and I am sitting desolate. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said: I can learn from it that there is peace, and I can return. When he came back to Eretz Yisrael, Rabbi Yehoshua arrived at a certain inn. The innkeeper stood before him, honoring him considerably, and overall they accorded him great honor. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya then sat and was praising them by saying: How beautiful is this inn. Jesus the Nazarene, one of his students, said to him: My teacher, but the eyes of the innkeeper’s wife are narrow [terutot]. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Wicked one, is this what you are engaged in, gazing at women? He brought out four hundred shofarot and excommunicated him. Every day Jesus would come before him, but he would not accept his wish to return. One day, Rabbi Yehoshua ben Peraḥya was reciting Shema when Jesus came before him. He intended to accept him on this occasion, so he signaled to him with his hand to wait. Jesus thought he was rejecting him entirely. He therefore went and stood up a brick and worshipped it as an idol. Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said to him: Return from your sins. Jesus said to him: This is the tradition that I received from you: Anyone who sins and causes the masses to sin is not given the opportunity to repent. The Gemara explains how he caused the masses to sin: For the Master said: Jesus the Nazarene performed sorcery, and he incited the masses, and subverted the masses, and caused the Jewish people to sin.