בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
Blessed be the Place [of all], Blessed be He; Blessed be the One who Gave the Torah to His people Israel, Blessed be He. Corresponding to four sons did the Torah speak; one [who is] wise, one [who is] evil, one who is innocent and one who doesn't know to ask.
What does the wise [son] say? "'What are these testimonies, statutes and judgments that the Lord our God commanded you?' (Deuteronomy 6:20)" And accordingly you will say to him, as per the laws of the Pesach sacrifice, "We may not eat an afikoman [a dessert or other foods eaten after the meal] after [we are finished eating] the Pesach sacrifice (Mishnah Pesachim 10:8)."
What does the evil [son] say? "'What is this worship to you?' (Exodus 12:26)" 'To you' and not 'to him.' And since he excluded himself from the collective, he denied a principle [of the Jewish faith]. And accordingly, you will blunt his teeth and say to him, "'For the sake of this, did the Lord do [this] for me in my going out of Egypt' (Exodus 13:8)." 'For me' and not 'for him.' If he had been there, he would not have been saved.
What does the innocent [son] say? "'What is this?' (Exodus 13:14)" And you will say to him, "'With the strength of [His] hand did the Lord take us out from Egypt, from the house of slaves' (Exodus 13:14).'"
And [regarding] the one who doesn't know to ask, you will open [the conversation] for him. As it is stated (Exodus 13:8), "And you will speak to your son on that day saying, for the sake of this, did the Lord do [this] for me in my going out of Egypt."
(ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃
(8) And you shall explain to your son on that day, ‘It is because of what the LORD did for me when I went free from Egypt.’ (9) “And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead—in order that the Teaching of the LORD may be in your mouth—that with a mighty hand the LORD freed you from Egypt.
(יא) וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָּבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃
(11) Boaz said in reply, “I have been told of all that you did for your mother-in-law after the death of your husband, how you left your father and mother and the land of your birth and came to a people you had not known before.
(א) ויען בועז ויאמר לה, מה שמצאת חן בעיני הוא מפני שני דברים: א] כי הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך שלרוב הכלה שונאת את חמותה בפרט אחרי מות אישך ואת היית לה לעוזר וסומך, והדבר השני הוא הגירות שהיה לש"ש שלא בעבור איזה פניה מאיזה תועלת חיצוני שתשיג עי"כ, שהלא עזבת אביך ואמך ותלכי אל עם אשר לא ידעת, וא"כ היה הגרות לש"ש:
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
(א) ויהי כי הקשה פרעה ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו, והוא נמשל לחמור כאמרו אשר בשר חמורים בשרם, והיה יכול לפדות עצמו ועמו בשלחו את ישראל, שהם נמשלים לשה, כאמרו שה פזורה ישראל וכן כאמרו ואתנה צאני: (ב) ויהרוג ה' והאל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה: (ג) כל בכור בארץ מצרים והיו בכורי ישראל ראוים ללקות עמהם על דרך פן תספה בעון העיר והצילם במה שהקדישם לו, באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת האל יתברך, ואסורים בעבודת הדיוט: (ד) על כן אני זובח בכור בהמה: וכל בכור בני אפדה, כדי שיהיו מותרים בעבודת חול:
(1) ויהי כי בקשה פרעה, seeing that Pharaoh had put so many obstacles in the path of our eventual liberation he is himself compared to a donkey as we know from Ezekiel 23,20, the prophet describing the flesh of the Egyptians as similar to donkeys. Pharaoh could have easily redeemed himself by releasing the Israelites, i.e. the Israelites are compared to the שה, the lamb. As a result of failing to do so, G’d chose to kill the firstborn instead. (3) כל בכור בארץ מצרים, the fact that the Torah does not speak about “every Egyptian firstborn,” but about “every firstborn in Egypt,” shows that basically, the Israelites, i.e. their firstborn were also guilty of death at the hands of G’d. He saved them by sanctifying them as His personal property. (4) על כן אני זובח, this act of grace by G’d at the time is the reason that I annually express my gratitude by slaughtering the firstborn male of any pure animal. [after giving it to the priest. Ed.] Seeing that the firstborn donkeys or any other impure animal are unfit as offerings on the altar, I redeem them in order to be able to make secular use of these animals as beasts of burden, etc. As far as the firstborn of my own sons are concerned, seeing that they were sanctified from birth, I redeem them in order that they can lead regular lives, as the priesthood is no longer an option for such firstborn ever since the sin of the golden calf.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
What does the evil [son] say? "'What is this worship to you?' (Exodus 12:26)" 'To you' and not 'to him.' And since he excluded himself from the collective, he denied a principle [of the Jewish faith]. And accordingly, you will blunt his teeth and say to him, "'For the sake of this, did the Lord do [this] for me in my going out of Egypt' (Exodus 13:8)." 'For me' and not 'for him.' If he had been there, he would not have been saved.
(כג) וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ־רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה׃
(ב) מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה׃
(2) What do you mean by quoting this proverb upon the soil of Israel, “Parents eat sour grapes and their children’s teeth are blunted”?
(ג) ושני הבנים תקהינה. אגאצירונ"ט בלע"ז, כך דרכו של הקב"ה האבות חוטאים והבנים לוקים שהרי כמה שנים חטאו מלכי ישראל קודם שגלו ואף אנו לא נדאג ללקות בעונינו:
(3) and the children’s teeth are set on edge Heb. תִּקְהֶינָה, agazeront in Old French, will be set on edge. So is the way of the Holy One, blessed be He: the fathers sin and the children are punished, for the kings of Israel sinned for many years before they were exiled, and we too need not be concerned that we shall be punished for our iniquities.
וְהָא כְּתִיב: ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, וּכְתִיב: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״, וְרָמֵינַן קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, וּמְשַׁנֵּינַן: לָא קַשְׁיָא, הָא — כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, הָא — כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.
Isn’t it written: “He visits iniquity of the fathers upon the children, and upon the children’s children, unto the third and fourth generations” (Exodus 34:7). And it is written elsewhere: “Fathers shall not die for their children, and children shall not be put to death for the fathers; every man shall die for his own transgression” (Deuteronomy 24:16). And the Gemara raises a contradiction between the two verses. The Gemara resolves the contradiction: This is not difficult. This verse from Exodus, which states that God punishes descendants for the transgressions of their ancestors, refers to a case where they adopt the actions of their ancestors as their own. While this verse from Deuteronomy, which states that descendants are not punished for the actions of their ancestors, refers to a case where they do not adopt the actions of their ancestors as their own, as it is stated: “I visit iniquity of the fathers upon the children, and upon the third and fourth generations of my enemies” (Exodus 20:5).
The Maggid concludes, “Had he been there, he would not have been redeemed.” Yet based on the verse just quoted, the statement should have been, “Had he been there, he would not have been taken out of Egypt.” Why does the Maggid choose to change the language of the verse in his response to the wicked child? Didn’t God take all the Israelites out of Egypt, even the wicked ones like Dathan and Abiram? God took all the people of Israel out of Egypt, both wicked and righteous alike. Yet he did not necessarily redeem all the people. Redemption, we saw earlier, has a connotation of becoming a possession of God. In this sense of the word, the wicked person may have left Egypt, but he does not live in this unique relationship with God even after leaving Egypt.
(ו) לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃
משך חכמה שמות ו':ו'
וגאלתי אתכם – כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשנו, כי טעם גאולה כענין מכר.
וטעם בזרוע נטויה – שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם.
ולקחתי אתכם לי לעם – בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה, כי שם נאמר: והייתם לי סגולה (שמות י"ט:ה').
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
והוצאתי – אל נכון מעיר רש"ר הירש, ששלושת לשונות הגאולה שבכאן תואמים את שלוש דרגות הגלות המבוטאות בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו:י"ג) בביטויים (א) "כי-גר יהיה זרעך"; (ב) "ועבדום"; (ג) "וענו אתם". "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" מציין את השחרור מן העינוי, "והצלתי אתכם מעבדתם" – את ההצלה מן העבדות, "וגאלתי אתכם" – את הגאולה מן הגירות, שהרי הגר הוא זה שאין לו גואל, והנה מבטיח הקב"ה להיות גואלם של בני ישראל. וקל הוא להבין, שתחילתה של גלות מצרים היתה בגירות, ובהדרגה נתוספה העבדות ולבסוף העינוי, ואלו בגאולה הוסר תחילה הדבר החמור ביותר, וכן הלאה בהדרגה עד לגאולה השלימה.
מתחת סבלת – הסבל לוחץ אותם מטה מטה, ומכאן "מתחת".
בזרוע נטויה – ביטוי זה מוסב על שלושת לשונות הגאולה – והוצאתי, והצלתי וגאלתי, כלומר כל זה ייעשה בזרוע נטויה. והביטוי מקביל לביטוי "ביד חזקה" שלמעלה (פסוק א), והוא אף חזק ממנו – ה' מראה את כוחו ואת גבורתו.
נטויה – השוה "בנטתי את-ידי" (שמות ז':ה').
ובשפטים גדלים – מלבד זאת ה' יגמול להם למצרים, ישפוט אותם וינהג בהם כראוי להם. ומכיוון שמן הדין הוא להשמיד את האלילים המשמשים מניע לחטאם של האנשים, הרי שפטים אלה נעשים גם באלילי מצרים, כאמור להלן י"ב:י"ב.
והוצאתי – ה' לשונות של גאולה
- והוצאתי הוא כמו שדרשו על להוציא גוי מקרב גוי כעוברה מתוך אשה וזה הוצאה כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בע"ז ובדיעות משחתות,
- והצלתי זה על מה שענו אותם לכלותם וכמו כל הבן הילוד כו' זה כמציל מן הרוצח,
- וגאלתי הוא מעבודת עבד להיותם חפשים בלתי משועבדים
- , ולקחתי אתכם לעם כו' הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה' עליהם למלך ודו"ק.
- ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי (ירושלמי) כוס ראשון קידוש. דישראל מקדשי לזמנים וכמו שאמרו "החודש הזה לכם "יעוין ירושלמי ר"ה ואימתי כשהם קדושים וסמך קדושים תהיו לעריות שבכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה את מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות והתקדשתם והייתם קדושים היינו שהן מקדשין את הזמן (ויקרא רבא) ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן והוצאתי שאל"כ איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים
- והצלתי יתכן להציל כשנכרי רודף אותן ומציל אותן מן הגייס אבל לא כשהן רודפין זה את זה וזה שלא גלו מסתורין שבהן וזה רומז אל כוס ברהמ"ז שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשי"ת ומההסתפקות שמדקדקין על עצמן כזית וכביצה, ואינו מקנא לחבירו
- וגאלתי הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה ב"ח זילא ליה שכיחא ליה וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו דעבד לית ליה חייס ,והן לא שנו שמותיהן דזכרו יחס אבותיהן ראובן שמעון נחתין וסלקין וזה רומז על כוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות
- ולקחתי כו' לעם, זה שלא שנו את לשונן שהיו מקוין להגאולה ולהלאומית העתידה, ולמדו זה מיוסף, שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו כי פי המדבר אליכם "שהיה מקוה להעתיד "ואמר פקוד וכו' וזה הוא חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שע"ז נאמר מן המצר כו' וזה מכוון הה' כוסות דלית עביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא ודו"ק.
לכן תקנו על היין שהם היו נגאלין בשביל שהבדילו עצמן מהמצריים וכן יבדילו ישראל בגלות זה ויהיו מצויינין ובזה יגאלו ולכן מורה על היין דאין הוראה על ההבדלה יותר מהיין וכמו שהלשין המן זבוב נופל לכוסו כו' ואדוני כו' מדיחו ג"פ וגזרו על יינן משום בנותיהן שגם בזה כעת יבדלו ויגאל
(20) When, in time to come, your children ask you, “What mean the decrees, laws, and rules that the LORD our God has enjoined upon you?”
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן
Blessed be the Place [of all], Blessed be He; Blessed be the One who Gave the Torah to His people Israel, Blessed be He. Corresponding to four sons did the Torah speak; one [who is] wise, one [who is] evil, one who is innocent and one who doesn't know to ask.
What does the wise [son] say? "'What are these testimonies, statutes and judgments that the Lord our God commanded you?' (Deuteronomy 6:20)" And accordingly you will say to him, as per the laws of the Pesach sacrifice, "We may not eat an afikoman [a dessert or other foods eaten after the meal] after [we are finished eating] the Pesach sacrifice (Mishnah Pesachim 10:8)."
Background
The four types of children we encounter in the Haggadah are based on four verses in the Bible that contain the theme of telling children about the Exodus from Egypt. Why does the Torah repeat this same injunction four times? From the standpoint of the sages, these verses cannot be repetitive since every word in the Torah is meaningful. Each verse must add something to our understanding of this obligation. The sages concluded that the four verses must refer to four types of people who we encounter in our daily lives. They are also found at the Seder table. Each asks about the significance of the Exodus and the meaning of the customs we enact on the night of the Pesach offering. Because they are different in intellect and temperament, each deserves an answer that will help him understand the story of the Exodus on his own level.
Three of the verses contain questions and answers, and the fourth is a statement, “You shall tell it to your child on that day, saying, ‘It is because of this which the Lord did for me on this day when I went forth from Egypt.’” The sages, however, part ways with the Torah once the questions are asked. In some cases, they drew on the Torah’s answers to these questions and in others the Haggadah formulates its own answers to the questions taken from the text of the Torah.
What does the Wise child say? The Haggadah gives an answer to the wise child that is different from the one that is found in the Torah in response to his question. Why does the Haggadah choose to ignore the Torah’s answer? The wise child’s question reflects a broader perspective than just the laws and customs of Passover. He asks, “What these testimonies, statutes, and judgments which the Lord your God has commanded you?” He is asking not only about the feast Passover, but about the meaning of the Torah as a whole. The three types of laws to which the wise child refers (“Testimonies, statutes, and judgments”) reflect the totality of types of commandments found in the Torah:
Eduyot Testimonies or laws that allow us to or bear witness to the presence of God and the Holy One’s manifold kindness to us. For instance, the Seder allows us to testify to the power of God’s redemption from Egypt and the Sukkah is a reminder of the Clouds of Glory that protected the Israelites in the wilderness.
Hukim Statutes are laws that have no apparent rationale and are observed as an expression of our obedience to God. By following these statutes, we show our complete and unquestioning obedience to God. We do them simply because God commanded us to do so.
Mishpatim Judgments are laws that regulate our treatment of our neighbor and fellow man. These laws testify to divine providence. They teach us that God wishes to influence our smallest every day actions including our treatment of our fellow human being.
To answer the wise child, then, we would literally have to quote the entire Torah and that, which would not be very practical. The answer in the Torah is different from the one in the Haggadah. The Torah assumes that the questioner is familiar with the Torah as a whole. It reminds the questioner that we observe these laws out of a sense of obligation and as an expression of gratitude to God for all His kind acts, and also because in observing them we gain eternal life (“The Lord commanded us to observe…for our continued survival as is now the case.”) The Haggadah for its part focuses on answering the question from the perspective of Passover, since this is the context in which the question is now being placed. In point of fact, the passage in the Torah is not about Passover in particular, but a general question about observing the Mitzvot in general.
Why does the Maggid choose to concentrate on this particular point of Jewish laws that “one should not eat after the Afikomen”?
Rather than dealing of the reason for Pesach, the Maggid answers the question of the wise child by concentrating on just on particular law of Pesach – “One may not eat after the Afikomen.” This law is but one example of all three categories of Mitzvot. There are many reasons given for this particular law in the Talmud and they reflect the three categories of laws to which the wise child has referred. So not only are there three types of laws in the Torah but each law can really be seen serving all three purposes:
Eduyot – The Passover sacrifice then is a way of testifying to the unity of God. We do not eat after the Afikomen as a way of insuring that a person only eats the Passover offering in one location. The reason for this is that the Pesach offering was meant to be an expression of our belief that there is one God and that all things come from him. When the Israelites ate the Passover offering in one location, they realized that the God who protected them was the same God who was striking the Egyptian firstborn. Unity of worship was an expression of the unity of God.
Mishpatim – This law also teaches us the importance of living within a community. We are also not allowed participate with two groups in consuming the Passover offering. Groups of people came together to consume the offering and one could only be a member of a single group offering. This law teaches us that division and divisiveness makes redemption impossible.
Hukim – The Passover offering must be consumed when we are already satiated. Even though Matzot must be consumed when one is hungry, the Passover sacrifice had to be consumed at the end of the evening so that it was eaten when one was no longer hungry.
By learning this one law, we are able to illustrate the rationale behind all three types of commandments in the Torah. The general is present in the specific and the specifics contain the general. The world is present in a single grain of sand.
ועוד יש לדקדק בסדר התשובות להד׳ בנים שהרי התורה לא נתנה כך התשובה לבן החכם כלל. אלא התשובה היא "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה." וכאן נתן תשובה אחרת שאינה בתורה כלל. וגם שאין מובן כלל תשובה זו מה דנקט הלכה זו דוקא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
וכן קשיא אצל הרשע דבפרשת בא התשובה על מה העבודה הזאת לכם היא ואמרתם זבח פסח וגו׳. והניח התשובה הכתובה ונתן לרשע תשובה אחרת הפסוק בעבור זה שנכתב בתשובת שאינו יודע לשאול.
ועוד קשיא מה חטא שאינו יודע לשאול לכתוב אצלו בעבור זה עשה ה׳ לי ולא לו. וכן קשיא מה דדרשינן לכם ולא לו דה״נ נדרש אצל החכם אשר צוה אתכם ולא לו. ועוד קשיא דלמה אצל החכם ואצל הרשע נקט בתשובתם ואף אתה ולא אצל התם ושא״י לשאול:
אמנם דע כי כונת הדורש כך היא. שמה שהניח התשובה הכתובה אצל שאלת החכם שהיא עבדים היינו לפרעה במצרים הוא משום שזה הפסוק בלבד אינו עיקר התשובה להחכם. כי החכם שואל ודורש וחוקר לדעת מה המה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳. והוא שרוצה להתחכם בחקי התורה ומצותיה להבינם כראוי. ואם נשוב לו המעשה אשר קרה הגלות והגאולה הלא זאת הוא יודע מכבר.
אלא דכוונת התשובה הכתובה בתורה אצלו היא נמשכת עד אחר הפסוק ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ וגו׳. וכל החקים האלה הוא כולל ומרבה כל הלכות הפסח הן הכתוב בתורה והן המקובלות בעל פה הכל ילמדהו כיון שחכם הוא. תן לחכם ויחכם עוד. והחקים של הלכות הפסח הלא המה עיקר התשובה לבן החכם שצריך ללמדם ולהחכימם. ועבדים היינו שהזכיר בתחלה הוא רק התחלת התשובה וסיבת העבודה של הלכות הפסח. לומר שבשביל סיבה זו נתן הקב״ה לנו כל החקים האלו. וזהו שאמר הדורש ואף אתה אמר לו כהלכות הפסח. מפני כי זה החכם רוצה להוסיף בחכמה לדעת חקי הלכות הפסח. לכך אל תהי מונע בר ממנו רק אף אתה תעשה כמו שעשה הוא ולמדהו ואמר לו כהלכות הפסח. פי׳ כל הלכות פסח כמו שבא הרמז ע״ז בהפסוק ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה. ולזה נקט הלכה זו דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כי זו הלכה האחרונה השייכת לקיום המצות עשה של אכילת הפסח. כלומר שעד הלכה האחרונה תלמדהו ועד בכלל. וזה הפירוש הוא ברור ונכון מאד.
ומה שאמר החכם אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם. אין זה הוצאה מן הכלל כמו הרשע באמרו לכם. כי אדרבה הלא הוא מודה שהש״י צוה המצות וכלל עצמו בקבלת עול מלכותו ית״ש באמרו ה׳ אלהינו. ומה שאמר אתכם ולא אותנו הוא כי החכם בחכמה ידבר כאשר הוא האמת. שכל מצות התורה צוה הש״י להאבות שיצאו ממצרים והם קבלו על עצמם ועל זרעם אחריהם עד עולם. ולפיכך הוצרך לומר אתכם. כי הפסוק ידבר להאבות שהם נצטוו על המצות בעת שזה בן החכם עודנו ילד הוא. שאח״כ כשיגדל ישאל לאביו ויבקש ממנו שיודיעהו מה צוה לו הש״י עליו ועל זרעו אחריו עד עולם. ודי בזה למבינים לבל יעקמו עוד כוונת הדורש בפירושים דחוקים.
One should further examine the answers given to the four children found in the Torah. The answer to the wise child in the Haggadah is the not the one found in the Torah. The Torah states, “You shall say to your children, “We were slaves to Pharaoh in Egypt and Adonai freed us from Egypt with a mighty hand… then the Lord commanded us to observe all these laws.” (Deut. 6:21-24) The answer in the Haggadah is completely different from the one in the Torah. Also it is not clear why the answer in the Haggadah focuses on the law: “One may not eat anything after the Passover offering.”
The answer that the Torah gives to the wicked child is also difficult. The Torah states, "You shall say, ‘It is the Passover sacrifice to the Lord because He passed over the house of the Israelites in Egypt when He smote the Egyptians, but saved our houses.’” (Ex. 12:26) Instead the Haggadah focuses on a different verse (the one which is given to the child who does not know how to ask), “It is because of this which the Lord did for me…” (Ex. 13:8) Further, what is the sin of the child who does not know how to ask? The answer given to the silent child begins, “It is because of this which the Lord did for me...” This implies that God did it for someone else but not for him.
Furthermore, the wise child also says, “Which the Lord our God commanded You?” Why do we interpret the question of the wicked child, “for you” but not “for him,” but we do not interpret the question of the wise child, “who commanded you,” similarly?
Finally, why do the answers to the wise and the wicked children contain the expression v’af atta, “and additionally you (shall say to him)?” The answers to the simple child and the one who does not know how to ask does not contain tis expression.
This is the intent of the interpreter of the Haggadah: the Torah’s answer to the wise child, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” is not essentially an answer to his question. This child wants to know about all the “testimonies, statutes, and ordinances.” He wants to fully understand the significance of all the commandments in the Torah. He already knows about the story of exile and redemption. The main part of the answer to this child is found afterwards, “then Adonai commanded us to observe all these laws and to revere Adonai, our God.” Because he is a wise child, he knows that “All these laws” include the laws of Passover whether contained in the written Torah or in the Oral tradition. “Give instruction to the wise and he will grow wiser.” (Prov. 9:9) “We were slaves” is merely the beginning of the answer and the reason that God gave us all the laws of Passover.”
The wise child knows the reasons for Passover, so we say to him, Af attah, “Additionally you are commanded not to eat after the Passover offering…” Since he wishes to add to his understanding all the laws of Passover, we do not hold back, teaching every last law of Passover, just as the verse in the Torah stated, “All these laws.” The Haggadah chose to mention the very last law among the laws of Passover, “One may not eat anything after the Passover offering.”*The very last Mishnah of chapter ten in Pesachim contains the statement “One may not eat anything after the Passover offering.” This is not only the final statement in the Mishnah but also the last law in the observance of Passover. This implies that one must teach this child everything regarding Passover from beginning to end.
When the wise child says, “Which the Lord our God commanded you - etchem,” he is not excluding himself from the community of faith, like he wicked child who says, “to you,” lachem. Just the opposite. He includes himself in acting the of God’s sovereignty when he says, “The Lord our God.” When he uses the word etchem (commanded you) and not otanu (commanded us), he speaks wisely. For God gave the commandments to his ancestors who went forth from Egypt, and they received the commandments for themselves and their offspring for all time. Therefore he says, “commanded you.” The wise child is speaking to those who were adults when he was still a minor (and not yet commanded). When he reached the age of adulthood he asked his father to teach him what God had commanded him and his offspring after him to do. This is a fitting explanation – it is not necessary to offer overly complicated explanations.
The wicked child, on the other hand, speaks with derision when he says, “What is this rite to you (lachem)?” In other words, “what is this important to you?” or “what do you gain from doing this?” By asking in this way he removes himself from this community of faith because he doesn’t want to bother himself with rituals; they are of little importance in his eyes.
That is why when we answer the wicked child, we begin with the expression, af atta.*Just as he asks caustically give him a caustic answer. The expression af attah implies that we must answer these two children in a way that goes beyond the literal answer that the Torah gives. Just as he continues to mock others who perform these rituals, hoping others will become sinners, af attah, so too should you add to the Torah’s answer by saying, “It is the Passover sacrifice to the Lord,” and thereby set his teeth on edge by stating the verse that is used for the one who does not know how to ask. In this way you answer him measure for measure. Answer him in the same manner that he answer you. He said “You and not me;” you answer him by saying, “Me and not you.” This is the meaning of af atta, “In addition you should say…” In addition to what the Torah says you should also say…
For the simple child and the one who does not know how to ask, one does not have to say af atta “in addition you should say,” because we do not add anything to the answer which the Torah gives. Just recite the verse that is found in the Torah.
Why do we speak to the child who does not know how to ask in the same way we speak to the wicked child? He is not so different from the wicked child; he appears to reject his connection to the community of Israel. He has not yet become cynical nor is he trying to cause others to sin like the wicked one. The fact that he does not ask questions regarding the commandments, however, suggests that he doesn’t feel a sense of connection to the commandments. By answering him, “It is because of this which the Lord did for me,” we hope to increase his desire to accept the commandments and to recognize the great power in them since it was through them that we experienced redemption. If he listens, fine. And if he doesn’t than he is no better than the wicked child; if he had been in Egypt he would not have been redeemed. Now we have explained the matter of the four children.