Pesach - Oral Morality

(יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

Exodus 12:13

(13) And the blood on the houses where you are staying shall be a sign for you: when I see the blood I will pass over you, so that no plague will destroy you when I strike the land of Egypt.

רש"י על שמות י״ב:י״ג:ג׳

ופסחתי. וְחָמַלְתִּי, וְדוֹמֶה לוֹ "פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו ל"א). וַאֲנִי אוֹמֵר, כָּל פְּסִיחָה לְשׁוֹן דִּלּוּג וּקְפִיצָה. ופסחתי, מְדַלֵּג הָיָה מִבָּתֵּי יִשְׂרָאֵל לְבָתֵּי מִצְרִיִּים, שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה, וְכֵן "פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א י"ח), וְכֵן כָּל הַפִּסְּחִים – הוֹלְכִים כְּקוֹפְצִים, וְכֵן "פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" – מְדַלְּגוֹ וּמְמַלְּטוֹ מִבֵּין הַמּוּמָתִים:

Rashi on Exodus 12:13:3

ופסחתי — This signifies I WILL SPARE you; similar to this is, (Isaiah 31:5) “Sparing (פסוח) and delivering”. (This is the explanation of Menachem ben Seruk). But I say that wherever the root פסח occurs it is an expression for leaping and springing over, so that ופסחתי here denotes that He sprang from the houses of the Israelites when He reached them, without having entered them, to the houses of the Egyptians — for they (the Egyptians and the Israelites) dwelt one next to the other. Of a like import is, (1 Kings 18:21) “How long will ye leap (פוסחים) upon two twigs?” So, too, all פסחים lame people walk as though they were springing, and are therefore termed פסחים. This, too, is the meaning of, (Isaiah 31:5) פסוח והמליט “He springs over him and delivers him” from amongst those who are being killed.

Rashi's source follows:

ישעיהו ל״א:ה׳

(ה) כְּצִפֳּרִ֣ים עָפ֔וֹת כֵּ֗ן יָגֵ֛ן ה' צְבָא֖וֹת עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט׃

Isaiah 31:5

(5) Like the birds that fly, even so will the LORD of Hosts shield Jerusalem, shielding and saving, protecting and rescuing.

רש"י על שמות י״ב:י״ג:א׳

והיה הדם לכם לאת. לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת (שם). מִכָּאן שֶׁלֹּא נָתְנוּ הַדָּם אֶלָּא מִבִּפְנִים:

Rashi on Exodus 12:13:1

והיה הדם לכם לאת AND THE BLOOD SHALL BE UNTO YOU FOR A SIGN — it shall be to you for a sign, and not to others for a sign (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:13:1). From this we may learn that they put the blood only inside their houses.

שמות י״ב:כ״ו-כ״ז

(כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ (כז) וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽה' אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃

Exodus 12:26-27

(26) And when your children ask you, ‘What do you mean by this rite?’ (27) you shall say, ‘It is the passover sacrifice to ה', who passed over the houses of the Israelites in Egypt when smiting the Egyptians, but saved our houses.’ Those assembled then bowed low in homage.

שיחות הר"ן פ״ח:א׳

(א) הֲפִיכַת הַשֻּׁלְחָן בְּשַׁבָּת הַגָּדוֹל, מְרַמֵּז כִּי עֲדַיִן לֹא יָצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת עַד פֶּסַח, שֶׁאָז יָצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת בְּחִינַת "פֶּה סָח" כַּיָּדוּעַ, שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁיָּצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת.

Sichot HaRan 88:1

(1) Regarding the custom to turn over the tables on Shabbat HaGadol, the Shabbat right before Pesach. Speech remains in exile until Pesach. PeSaCh is Peh SaCh (a mouth speaking). On Pesach, speech emerges from exile. This is the main idea of the Exodus.

שפת אמת, ויקרא, פסח ג׳:ב׳

(ב) ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות:

Sefat Emet, Leviticus, Passover 3:2

...

בראשית ב׳:ד׳-ז׳

(ד) אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה' אֱלֹקִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ (ה) וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר ה' אֱלֹקִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ (ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כׇּל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ (ז) וַיִּ֩יצֶר֩ ה' אֱלֹקִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃

Genesis 2:4-7

(4) Such is the story of heaven and earth when they were created. When God ה' made earth and heaven— (5) when no shrub of the field was yet on earth and no grasses of the field had yet sprouted, because God ה' had not sent rain upon the earth and there were no human beings to till the soil, (6) but a flow would well up from the ground and water the whole surface of the earth— (7) God ה' formed the Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being.

Onkelos : spirit of speech

רש"י על בראשית ב׳:ה׳:ב׳

כי לא המטיר. וּמַ"טַ לֹא הִמְטִיר? לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים:

Rashi on Genesis 2:5:2

כי לא המטיר BECAUSE GOD HAD NOT CAUSED IT TO RAIN — And what is the reason that God had not caused it to rain? כי אדם אין לעבוד את האדמה BECAUSE THERE WAS NO MAN TO TILL THE GROUND, and there was, therefore, no one to recognize the utility of rain. When Adam came (was created), however, and he realised that it was necessary for the world, he prayed for it and it fell, so that trees and verdure sprang forth.

Creator is free - No Cosmos
Creation is lawful - hides God
According to Spinoza - God is the World
The Apex of Creation is humanity
The apex civilization is Egypt

Property
Israelite Slaves
Slaves
Citizens - Slaves of Pharaoh
Pharaoh - Slave to the gods
gods - slaves to Nature
Nature is unfree

קהלת ט׳:ט״ו-ט״ז

(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחׇכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא׃ (טז) וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחׇכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃

Ecclesiastes 9:15-16

(15) Present in the city was a poor wise man who might have saved^-l it with his wisdom, but nobody thought of that poor man. (16) So I observed: Wisdom is better than valor; but
A poor man’s wisdom is scorned,
And his words are not heeded.

List Mitzvot of Seder
cf. to Tefillin, Tzizit, Shofar, Lulav,
Pesach is celebration of mouth

פרי צדיק, לחג הפסח א׳

(א) בחג זה יש אכילת מצוה שמברכין עליו אקב"ו שמכניס האכילה קדושה ואכילת שבת אף שהוא גם כן אכילת מצוה מכל מקום אין מברכין עליה, מה שאין כן אכילת הפסח שהוא קרבן והוא סעודתא דמלכא לחמי לאש עד"ש (בזח"ג ז' ב') ישראל מפרנסן לאביהן שבשמים וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזה"ז שה"ל פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהן אקב"ו, וכן מתחלה איתא (סנהדרין לח ) אדם נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודת שבת מיד, והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון הי' מצוה וכמ"ש בטל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמ"ע של אדם הראשון הי' מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיים מ"ט זו ויקוים לעתיד, מ"מ אין זה אכילת מצוה כמו אכילת שבת שהוא כקרבנות סעודתא דמלכא וזה דגרם באדר"נ כדי שיכנס לסעודת שבת מיד ויתקן הפגם שפגם באכילה ובגמרא הגיר' שיכנס לסעודה מיד שכל אכילתו היה מצוה, ואכילת שבת אף שהוא מצוה מכל מקום אין מברכין עליו אף שבא גם כן לתקן הפגם באכילה, רק שבת הוא רק נייחא דכ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (בב"ר פ"ט) על כל היפוך הטוב שהוא כדי שיהי' טוב מאד, רק שם היה שצפה השי"ת שעתיד להיות אומה ישראלית שיקבלו עול מלכותו בשבת וינוחו בשבת מכל עסקיהם ובזה היה לו נייחא בעולמו כמ"ש (ב"ר שם) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית לפני בשעה זו אבל ביציאת מצרים שכבר הי' אומה שלימה שקבלו עול מלכותו אז בא המצוה באכילה שמכניס קדושה ומתקן שורש הפגם ובא המצוה באכילת ירקות שזה היה קללות אדם הראשון כמ"ש (פסחים קיח.) זלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שא"ל בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו כו' ועדיין לא פלטינן מינה דקא אכלינן עוסבא דדברא, ובאדר"נ (סופ"א) הגיר' כיון ששמע אדם הראשון ואכלת את עשב השדה נזדעזעו אבריו כו' א"ל הקב"ה הואיל ונזדעזעו אבריך בזעת אפך תאכל לחם ובב"ר (פ' כ') הגיר' הזיעו פניו אמר מה אני נקשר לאבוס כבהמה א"ל הקב"ה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם וההבדל בין הגרסאות דלגמר' ואדר"נ הפי' בזעת אפך תאכל לחם ע"י היגיעה כעין מ"ש (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול כו' שקודם הקלקול הי' אכילת אדם הראשון רק מפרי העץ בלי שום יגיעה ואף חטה מין אילן הי' כמ"ש (שם ו.) והיה גדול גלוקסאות כמו שיהי' לעתיד אחר התיקון שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שבת ל.) ולא היה לו שום יגיעה ואחר הקלקול נאמר לו בזעת אפך תאכל לחם שיהי' נצרך ליגיעה רבה עד שיתקן הלחם למאכל אדם מה שאין כן להמ"ר פ' בזעת אפך ע"י שהזיע פניך תזכה שתאכל לחם ולא רק עשב השדה:

(ב) ובא התיקון בחג הזה באכילת ירקות שהוא בא ע"י הקללה ואכלת את עשב השדה, וכאן אוכלין אותו בקדושה ומברכין עליו אקב"ו על אכילת מרור והיינו שאף זה שהיה הוא כדי שיהיה טוב מאד כמ"ש (בזח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' ואדרבה אכילת הירקות שבא ע"י קללה היא קדושה ומכניס עוד קדושה לגוף ומברכין עליו אקב"ו שכל מצוה מכניס קדושה לגוף, וכן יש מצוה באכילת מצה שהוא לחם וכן בזמן שבית המקדש קיים היה מצות אכילת פסח שהוא בשר, וכל הג' דברים שבאו בחג זה במצוה וקדושה לגוף הם דברים שלא היה רשות לאדם הראשון לאכול, הירקות הוא רק ע"י קללה ואכלת את עשב השדה ומצות לחם הוא גם כן לאחר הקלקול, שקודם הקלקול היה אכילתו רק מפרי העץ כמו שאמרנו, וכן פסח לא הותר לאדם הראשון אכילת בשר כלל, ורק לנח נאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה כירק עשב השדה נתתי לכם את כל, והיינו דלאדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך כלל לתיקון האכילה ולד"ת, רק היה נצטוה על מ"ע א' מכל עץ הגן אכל תאכל שיאכל מפרי העץ ואין עץ חיים אלא תורה כמ"ש (ברכות לב:) והוא כמו במתן תורה דאיתא (שיר השירים פ' ישקנו) בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ח בלבם, והיינו שמאמר אנכי כולל כל הד"ת שהם תרי"ג זיני עוטין כמ"ש (זח"ב פב ב) והיינו עצות לזכות למאמר אנכי:

(ג) וכן נצטוה לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת (כמ"ש בחז"א כז א' ובתיק"ז ת' כא) והיינו דמ"ע אכל תאכל היה כולל כל המ"ע, אם היה אוכל מעץ החיים והיה כל אכילתו מעץ החיים שהוא תורה, ומצות ל"ת ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל היה כולל כל המל"ת כעין מ"ש (שיר השירים שם) בשעה ששמע לא יהיה בך נעקר יצר הרע מלבם אך אחר הקלקול הוצרך לרב חכמה שיתקן הרב כעס ועז"נ ואכלת את עשב השדה וזה שנדרש בזוהר הקדוש (ח"א שם וש"מ) וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בליבון הלכתא ובכל עבודה בשדה דא ברייתא כו' ואיך דרשו זה על תורה שבעל פה ובפשוטו קאי על עבודת הפרך, אך כ"מ שנזכר בתורה חייהם היינו שורש החיים שהוא הד"ת כמש"נ ראה נתתי לפניך החיים וכ' וימררו את חייהם שמררו את החיים שלהם שהוא הד"ת ועי"ז זכו לתורה שבעל פה שבא בעמל וביגיעה ובנידוד שינה וצער גדול כמו שחשב בתנחומא (נח ג) והוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, וזה שדרשו כל הלשונות על תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה (כמ"ש נדרים כב:) והיה כלול בהם כל הד"ת והתורה שבעל פה, ובא המצוה מרור ע"ש וימררו את חייהם וכו' והיינו שע"י מה שמררו את חייהם אדרבה גרם שיזכו לרב חכמה לתקן הרב כעס, דגלות מצרים הי' הכנה למתן תורה, והיינו לתורה שבכתב, אך אז היה כלול כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות הראשונות שבמאמר אנכי נתקע ת"ח בלבם, וה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג) ואחר כך נגנז האור לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש במ"ת שם) ואוכלים ירקות ומברכין עליהם אקב"ו על אכילת מרור שאדרבה ע"י המרורים זכו לרב חכמה כאמור, ואיתא בתיקו' (ח' יג ד"ה שתותאי) ואמרין מרור ע"ש ו' דאתפרש מן ה' ודא גרים לון וימררו את חייהם כו', וכן האר"י הק' חשב זרוע וביצה כנגד חסד גבורה, ומרור כנגד ו' עמודא דאמצעיתא, והיינו ו' אות אמת (כמ"ש בזוהר הקדוש ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה.) ויש ו' זעירא המילוי ו"ו קדושת יוסף הצדיק שהוא ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה דאחוד בשמיא וארעא, וז"ש ומאן גרוס דא מן שדי רשימו דברית כו' שהוא גם כן הו' זעירא דשם פסח אור לארבעה עשר ויהי אור ר"ה כו' והיינו תץורה אור שבפסח הי' התחלת הופעת ד"ת שניתן לישראל והוא כנגד אברהם וכמ"ש בתיקו' (תי' ל) יהיה אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא, והיינו יהי אור זה אברהם (כמ"ש ב"ר פ"ב) שלמד תורה מעצמו שנעשו ב' כליותיו כמין ב' רבנים כו' כמ"ש (ב"ר פ' ס"א) ורק השי"ת אמר יהי אור דא פסח ויהי אור הווית אור הוא ר"ה ששם מתחיל התחדשות הד"ת איך שכלול בתורה שבכתב והוא כנגד יצחק:

(ד) וכן בא מצוה באכילת מצה שהוא לחם דכ' ולחם לבב אנוש יסעד, והיינו אף אנוש שהוא מדרגה הפחות שבלשונות שנקרא אדם (כמ"ש זח"ג מח רע"א) מ"מ לחם שהוא ד"ת תורה שבכתב לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב) לבב אנוש לבב היינו הב' לבבות כמשנ"ד (סוף ברכות) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע יסעד שסועד ב' הלבבות ואדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך לאכילת לחם, שהיה לו הפרי עץ עץ חיים כולל כל הד"ת כמ"ש, וכן אכילת בשר לאדם הראשון דאיתא (פסחים מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה כו' ואדם הראשון לא הוצרך לד"ת ותורה שבעל פה שהיה המ"ע שלו מכל עץ הגן אכל תאכל כולל כל המ"ע כאמור, ורק לנח הותר הבשר דאיתא (פירש"י נח ועי' זבחים קטז.) למדני שלמד נח תורה, והיינו שבדור המבול רצה השי"ת ליתן להם תורה כמ"ש ברע"מ (פנחס רטז א) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיטיא הה"ד בשגם כו' בשגם זה משה, וכ"כ גם רמז לזה בגמרא (חולין קלט:) וכן איתא במ"ר (משפטים פ"ל) ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' והיינו תורה שבכתב שרצה השי"ת ליתן להם ע"י נשמת משה שהיה אז שם, אך אז היה כלול כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות ראשונות ואז הותר לנח אכילת הבשר שהוא מרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו שמצינו הלשון (קידושין מו.) הרי שלחן והרי בשר וכו' וכן (ב"ב כב.) תו אכלי בשרא שמונא בי רבא, והיינו אחר שנתישר הלב ישרים לשמחה לישרי לב שמחה (כמ"ש סופ"א דתענית) והיינו דצדיק שיש לו עסק עוד להתגבר על יצרו זוכה לאור צדיקים לאורה אור זרוע ואחר כך זוכה לישרי לב שמחה וזש"נ ויין ישמח לבב אנוש יינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש רע"מ שם) וזה ישמח לבב ב' הלבבות ואפילו אנוש שדרשו (שבת קיח.) אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. ועל ידי הרב חכמה יכולים לתקן הרב כעס שקלקלו, וכן בשר איתא (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר אין שמחה אלא ביין וזה שהותר אז אכילת הבשר, ודור הפלגה היה בבבל ששם הוא מקום עיקר התפשטות תורה שבעל פה (כמ"ש סוכה כ.) והרגישו אז אנשי דור הפלגה שכאן מקום התפשטות תורה שבעל פה ועשו המגדל זלע"ז כנגד בית המקדש שורש תורה שבעל פה. ששם לשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל כמ"ש (סנהדרין פו:) ובמצרים היה דור המבול ונגזר עליהם היאורה תשלכהו וכן נפשות דור הפלגה שעל ידי זה נגזר עליהם עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמ"ש (מהאר"י הק' ז"ל) ולכן כ' וימררו את חייהם שעל ידי שמררו החיים שלהם זכו לכל הד"ת ונדרש בחומר בק"ו ולא על מדה אחרת מי"ג מדות. אך כל הי"ג מדות לא מצינו שיהיה אדם דן מעצמו רק בק"ו (כמ"ש סוכה לא. וכפירש"י) ומש"ה נדרש בחומר בק"ו שאדם דן מעצמו ומ"מ נכלל בד"ת, ובלבנים בליבון הלכתא וכו' שהוא עיקר היגיעה בתורה שבעל פה ללבן ההלכה ולכל זה זכו על ידי וימררו את חייהם להרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וז"ש מרור שאנו אוכלים ע"ש שמררו את חיי אבותינו במצרים ואנו אוכלין המרורים ומברכים אקב"ו שאדרבה זה גרם לנו לזכות לכל התורה שבעל פה. וכן מצות אכילת מצה שהוא נהמא דאורייתא דבכתב שזכו אז למתן תורה לתקן נשמת דור המבול שהיו מוכשרין לקבלת תורה שבכתב ואחר כך מצות אכילת פסח שהוא הבשר אין שמחה אלא בבשר שזוכין אחר כך ליישר הלב לישרי לב שמחה וזש"נ ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו שלא יוכלו לזכות לאכילת הבשר שהוא לישרי לב שמחה רק ע"י שזוכין מקודם למצה שהוא לכו לחמו בלחמי תורה שבכתב ומרורים שהוא היגיעה בתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא שזוכין להאור הנגנז לעמלי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק. ואחר כך יכולים לזכות לישרי לב שמחה לאכילת בשר פסח שזה מעלה יתירה שמתיישר הלב ונעשה גם הלב כסיל מלא קדושה ונתרוקן הרע ממנו ובפסח בא המצוה בלחם מצה והיינו לברר א"ע שיתרוקן הרע מלב כסיל ויבערו מכל וכל השאור שבעיסה שמרמז ליצר הרע, ואחר כך בשבועות במתן תורה בא המצוה להקריב לחם חמץ, והיינו שבאמת השאור שבעיסה הוא גם כן נקרב לגבוה שהיא שאור שמיעוטו יפה (כמ"ש ברכות לד ) והיינו שאז הזמן ואני אמרתי אלקים אתם ובאמת שורש התיקון הוא שיהיה השאור שבעיסה היצר הרע שיהיה לחדוותא דשמעתא וזה תכלית המכוון. וע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מח' פרקים ופ"ב מה' דעות) שמי שקלקל צריך להנהיג א"ע על קצה האחרון עד שיחזיר לדרך האמצעית ואז ינהג כן כל ימי חייו וכן מתחלה בא המצוה באכילת מצה ונאסר השאור שבעיסה וצריך לבערו שלא ישאר ממנו אפילו משהו ואחר כך בשבועות מקריבין השאור שהוא השאור שמיעוטו יפה שיהיה חשק טוב לחימודי דאורייתא וזה תכלית המכוון דרך המיצוע שיהיה השאור שמיעוטו יפה לעבודת השי"ת ומקריבין מהשאור לגבוה:

Peri Tzadik, Pesach 1

...