(1) יהוה said to Moses: Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: None shall defile himself for any [dead] person among his kin,
Discussion Question: What does it mean to say versus speak?
Discussion Question: Why would this text provide both variations of this word?
(א) אמר אל הכהנים. אמר ואמרת, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים (יבמות קי"ד): (ב) בני אהרן. יָכוֹל חֲלָלִים תַּ"ל הַכֹּהֲנִים: (ג) בני אהרן. אַף בַּעֲלֵי מוּמִין בְּמַשְׁמָע: (ד) בני אהרן. וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן (ספרא): (ה) לא יטמא בעמיו. בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו, יָצָא מֵת מִצְוָה (שם):
(1) אמר אל הכהנים SAY UNTO THE PRIESTS [… AND THOU SHALT SAY UNTO THEM] — “Say" and again “thou shalt say unto them" — this repetition is intended to admonish the adults about their children also — that they should teach them to avoid defilement (Yevamot 114a).
(א) אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:א׳) מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״א:א׳) בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (ויקרא י׳:י״ב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה
(1) SAY [UNTO THE PRIESTS] … AND THOU SHALT SAY UNTO THEM. “[The repetition of the verb say … and thou shalt say is] to warn the adults about the children” [that they observe this law]. This is Rashi’s language on the basis of the words of our Rabbis. Now the meaning of this “warning” is to state that we are not to assist with our hands in the defilement of children [but it does not intend to warn us that we are obliged to prevent them from becoming defiled]. There are many admonitions in the Torah of this nature according to the interpretation of our Rabbis, such being the prohibitions against eating blood and swarming things, and against the defilement [of priests], and from them we learn that [it is applicable to] all prohibitions of the Torah, that we must not assist children in any case to transgress the law. But if they are doing it of their own accord, we are not commanded to prevent them [from so doing since they have not yet reached the training period of minors for religious practices, but if they have reached that stage, everyone is commanded to prevent them from doing a prohibited act]. The meaning of the verse according to its interpretation is then: “say unto the priests … and thou shalt say it over again to them, that they are not to defile themselves,” the purpose of the many warnings being [to teach] that all sons of Aaron are to be guarded from defilement, even the young ones. And Rabbi Abraham ibn Ezra said by way of the plain meaning of Scripture, that say unto the priests refers to the section mentioned above [i.e., Seder Kedoshim], since they [the priests] are the teachers of the Torah and it is they who admonish the people; and thou shalt say unto them, meaning those specific commandments which devolve upon them alone to observe, [as mentioned in this section]. But it is not correct [to interpret two such adjacent phrases as referring to two different sections].
From a Midrash found in Vayikra Rabba 26:8: God instructed Moshe, “emor…ve-amarta” – to speak to the kohanim twice: first to present the general rule, and then to present to them the exception to this rule, when handling a dead body is not only allowed, but a sacred religious act.
Discussion Question: What is an example of this idea of presenting a rule and then an exception of the rule in our roles here as educators?
(1) יהוה spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of יהוה, which you shall proclaim as sacred occasions.
(1) 'דבר אל בני ישראל, מועדי ה SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL [AND DECLARE UNTO THEM] THE APPOINTED FESTIVALS OF THE LORD — This means, Regulate the festive seasons in such a manner that all Israel should become practised in them (their observance).
Discussion Question: What is the relationship between time and space, regarding festivals, holidays, observance, etc.?
Discussion Question: Why is this injunction to feed the poor found among detailed rules for celebrating the Sabbath and festivals?
Mishneh Torah (Festivals 6:18)
Maimonides teaches that “when an individual eats and drinks at a festive meal, he is obliged to give food to the stranger, the orphan, and the widow . . . but if one locks the door of his courtyard and eats and drinks with his wife and children and does not give food and drink to needy people, this is not a mitzvah celebration but rather, a celebration of the stomach . . . and this kind of celebration is reprehensible.”
I'll conclude with the blessing that our upcoming festivals are holy and joyous and that we remember as we sanctify our own time, to set aside time to help and support those in need.
