זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
This shall be the ritual for a leper at the time of being purified. When it has been reported to the priest,
וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃
the priest shall go outside the camp. If the priest sees that the leper has been healed of the scaly affection,
וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃
the priest shall order two live pure birds, cedar wood, crimson stuff, and hyssop to be brought for the one to be purified.
טהרות. פְּרָט לְעוֹף טָמֵא, לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִטְפּוּטֵי דְבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל (ערכין ט"ז):
הרותט CLEAN — This term excludes an unclean bird (of a species that may not be eaten) (cf. Chullin 140a). Because the plagues of leprosy come as a punishment for slander, which is done by chattering, therefore birds are compulsory for his (the leper’s) purification, because these chatter, as it were, continuously with a twittering sound (Arakhin 16b).
ועץ ארז. לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל גַּסּוּת הָרוּחַ (שם):
ועץ ארז AND CEDAR WOOD — This lofty tree was used because plagues come also as a punishment for haughtiness (cf. Arakhin 16a).
ושני תולעת ואזב. מַה תַּקָּנָתוֹ וְיִתְרַפֵּא? יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ מִגַּאֲוָתוֹ כְּתוֹלַעַת וּכְאֵזוֹב:
ושני תולעת ואזוב AND CRIMSON AND HYSSOP — What is the remedy he should use, that he may be healed? Let him, abandoning pride, regard himself lowly as a worm (תולעת) and as hyssop (cf. Midrash Tanchuma, Metzora 3).
טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע וכו' קשה למה לא פי' דבר זה על מלת צפרים והמתין לפרשו על מלת טהורות חיות. י"ל שמפני ראותינו שהקפידה תורה על צפרים הללו שיהיו טהורות וחיות משמע שהם כעין קרבן טהרה על המצורע לכך כתב דבר זה גבי חיות טהורות וקשה עוד דבסמוך אמ' שהנגעים באים על גסות הרוח וכאן אמר שבאין על לשון הרע קשיא דידיה אדידיה וי"ל שזה וזה גורם גסות הרוח ולשון הרע גסות הרוח מעוזיהו והצרעת זרחה במצחו. לשון הרע ממרים והנה מרים מצורעת כשלג בעון ותדבר מרים:
לפי שהנגעים באים וכו'. אף על גב דיש הרבה עופות שאין מצפצפין בקול (קושית הרמב"ן), מכל מקום מין מצפצפין הצריכה תורה לטהרתו, ומין עופות מצפצפין:
כתולעת וכאזוב. ואם תאמר, למה מזכיר (רש"י) שני דברים 'כאזוב ושני התולעת', יזכיר השפל יותר, ויש לתרץ, דודאי מתחלה יש להשפיל עצמו כתולעת, שהוא שפל מאד, שיתרחק מן העבירה, שהיה מתחלה חוטא בגאוה. ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במדת השפלות מאד מאד – לא יצא מידי חטאו, כי יחזור לידי גאות שלו, לכך יהיה מתחלה כתולעת, עד שיתרחק מן העבירה ולא יהיה לבו גס עליו, ואחר כך יהיה כאזוב, ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת. ולפיכך מקדים הכתוב "שני התולעת" ואחר כך "האזוב", כי השפלות יותר מדאי אין ראוי, כי כל מדה טובה בעולם יש לו מצוע, ושני הקצות אינם טובות. ועל דרך זה פירש הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכת אבות (פ"ד משמונה פרקים), כי מי שחטא בגאוה, כשיתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי, עד שהוסר ממנו המדה המגונה, ואחר כך יעמוד בענוה. והוא גם כן שפלות, אלא שאין כל כך, כך יש לפרש. אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זאת, לא הזכירו "שני תולעת", רק "עץ אזוב", והוא נכון בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים:
טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים וכו׳. ממאי דלא קאמר רבי׳ פרט לטמאות וע״ד שכתב בסמוך חיות פרט לטרפות אלא שינה וכתב פר׳ לעוף טמא איכא למידק מינה דגלי דעתיה דמסתמיך ואזיל עם מאי דאמרינן בגמרא דחולין פ׳ שילוח הקן דף ק״מ דעוף איקרי בין טהור ובין טמא אבל צפור טהורה מיקרי טמאה לא מקרי אלא דא״כ אדרבא נפלה נא בקושיא עצומה דכיון דכתיב צפרים דמשמע דוקא טהורות מעתה תו ל״ל טהורות דמכח זה דרשו שם בגמ׳ טהורות למעט צפרי עיר הנדחת ושאר אוקמתות דאיכא התם ע״ש. ונראה דמשו״ה סמך רש״י לזה הך מילתא דאגדתא לפי שהצפרים באין על לה״ר וכו׳ כלומר איברא דצפרים בכל מקום טהורים משמע מ״מ אי לאו דכתיב טהורות הכא הוה דרשינן טמאות מיתור מלת שתי דהא מיעוט צפרים משמע ב׳ ועוד דמקראי דבתר הכי איכא למשמע שפיר דתרתי נינהו דהא כתיב ושחט את הצפור הא׳ וכו׳ את הצפור החיה וכו׳ ואם כן למה נאמר שתי אלא לרבות כל שהן שתי אף הטמאים וכ״ת אם כן לשתוק מצפרים איכא למימר אדרבא אצטריך צפרים להכשיר הטהורים דסד״א הואיל ואמר מר שהוזקק לצפרים לרמוז שהנגעים באין על לה״ר שהוא פטפוט דברים האסורים ה״נ להורות זה ליבעי עופות טמאין דוקא דהיינו פטפוט מינין האסורין שבזה מורה יותר על דבור האסור הילכך אצטריך צפרים להכשיר אף הטהורים משו״ה איכפל קרא וכתב טהורות ללמד דצפרים דוקא דהיינו טהורות וריבוייא דשתי מיבעי לן לכדדרשינן בת״כ שתי שיהו שוות והיינו דכתב רש״י פרט לעוף טמא כלומר הן אמת דבצפרים משמע טהורות מיהו לכך אתא טהורות כי היכי דלא נרבי עוף טמא מיתורא דשתי ובגמ׳ אה״נ דהו״מ לשנויי הכי אלא התם בעי לתרוצי דאפי׳ את״ל דלא מייתר שתי דנדרוש מניה לכדלעיל אפ״ה איכא לאוקומי טהורות למעט דעיר הנדחת וכו׳ א״נ מצינן למימר דעוף טמא דנקט רש״י לאו דוקא מין טמא אלא רוצה לומר שהוא טמא כלומר אסור כגון דעיר הנדחת או שהרג את הנפש ואידך דאמרינן התם. וה״ט דנקט רש״י בלשון יחיד עוף טמא משום דאתמר התם דלא אצטריך קרא אלא לחדא מנייהו דהיינו לשחוטה דאילו משולחת פשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואלא מיהא לפי שאין זה קרוב למשמעות המקר׳ משו״ה נקט בלשון טמא הואיל ויש מקום ליישב גם כן בטמא ממש ע״ד שכתבנו לעיל. ואהא דכתב רבי׳ בטעמא דבעינן צפרים איברא דהכי איתא בפ״ג דערכין דף י״ו ברם איכא למידק דהא התם ארשב״ג אר״י על שבעה דברים הנגעים באין על לה״ר ועל שפיכות דמים וגילוי עריות וגסות הרוח ושבועת שוא וגזל וצרות העין וא״כ התינח בחטא לה״ר דבעינן צפרים בשאר עבירות מאי איכא למימר וי״ל דמ״מ עון לה״ר שכיח טפי מכלהו וכהה״ דאמרי ורוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לה״ר והילכך גזרה תורה על כולם דלייתו צפרים משום בעלי לה״ר הואיל ורוב המצורעים מנייהו הוו:
על גסות. מש"ה צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות: וא"ת גבי צרעת בתים ג"כ הצריך הכתוב ליקח עץ ארז, ומה גסות רוח יש בבית. י"ל דהצרעת שנתן הקב"ה על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים, לכן נתן הקב"ה צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות כדפירש"י לקמן, ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח כמו שנ' בפ' עקב ובקרך וצאנך ירביון וגו' וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו', לכך הצריך הכתוב ליקח עץ ארז, כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית: [ד"ד] ולעיל פירש"י על לשה"ר, ותרווייהו חד הם, דמכח גסות הרוח בא לומר לשה"ר על אחרים כי אינם חשובים כלום בעיניו. וא"ת תינח נגעי אדם, בנגעי בתים מאי איכא למימר. לק"מ שהרי נגעי הבתים באים ג"כ על עבירות של אדם, דאמרינן במדרש שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, נמצא שכל הנגעים צריכין כפרה לאדם שבשבילו באים:
For haughtiness. This is why he needs to take cedarwood which is tall and the most beautiful of all the trees. You might ask: Scripture requires that he take cedarwood regarding tzora’as of houses as well, but what haughtiness of spirit does a house have? The answer is: The tzora’as that Hashem placed in houses was because the Emorites hid treasures in the walls of their houses, and therefore Hashem placed tzora’as in the houses so that the Jews would need to break down the houses and thus they would find the [hidden] treasures, as Rashi explains later (14:34). And someone who has a lot of money becomes haughty of spirit, as it says in Parshas Eikev (Devarim 8:13): “And your herds and your flocks multiply...” after which it is written: “And your heart grows haughty, and you forget, etc.” Therefore, Scripture requires him to take cedarwood, as if to say: Do not be haughty of spirit due to the large amount of money that [was hidden] in the house’s wall, which I gave you (Mahara’i). Above, Rashi explains: [Because eruptions come] for [the sin of] lashon hara! Both of them are one reason: One speaks lashon hara about others because of his haughtiness of the spirit, since they are not considered important at all in his eyes. You might ask: This explanation is valid for skin-eruptions on a person, but what will you say regarding eruptions in houses? There is no difficulty! The eruptions of houses come for the transgressions of people as well, as the Midrash says: The Merciful One does not afflict people first. Thus, all the eruptions are for the sake of a person’s atonement, because they come on account of him (Divrei Dovid).
ועץ ארז לפי שהנגעים וכו׳. ה״נ איכא למידק התינח בגסות הרוח באידך שית דכתיבנא לעיל מאי איכא למימר ונראה דכלהו שייכו בגסות הרוח דלה״ר ברור הוא דאי לאו רמות רוחא דאית ביה לא היה מספר לה״ר על חבירו וש״ד נמי אי לאו דבא לכלל כעס לא הוה עביד והכעס בא מן הגאוה כידוע וג״ע הרי אמור רבנן כל המתגאה נכשל בעריות ומפקי לה מקרא ואשת איש נפש יקרה תצוד א״כ כיון שחטא בעריות ידוע שנכשל תחלה בגאוה ושבועת שוא וגזל וצרות עין שלשתן באין מחמת חימוד ממון וזה בא ודאי מפאת הגאוה:
וצוה הכהן ולקח למטהר שני צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. יובן בס"ד דרך רמז והוא שהאדם העושה מצוה צריך ליזהר שיעשנה בשלימות שלשה אלה שהם מחשבה דבור מעשה שאם הוא נזהר במעשה לעשות המצוה כאשר הוא חייב בה לא יבא להקל בה במחשבה לחשוב מחשבות שאינם לכבוד ורצון הבורא ית' או לדבר בה דברים אסורים אשר לא צוה ה' כי המחשבה הרעה ודבור הרע ההוא פוגם את המעשה ההוא והנה המעשה הוא גלוי ומפורסם וניכר לכל אבל המחשבה והדבור הם קטני הכמות הרבה ואינם ניכרי' בעין ולז"א וצוה הכהן הוא הת"ח המוכיח ומלמד דרכי התשובה ולקח למטהר זה הבעל תשובה שבא לטהר עצמו שתי צפורים חיות טהורות שתי צפורים רמז למחשבה ודבור שיהיו חיות כי כל דבר שיש בו קדושה נקרא חי כי הקדושה היא מסטרא דחיי וצריך נמי שיהיו טהורות שאין בהם נדנוד חטא ובשביל שהם קטני הכמות ואינם ניכרים בחוש לכן רמזם שתיהם יחד אבל המעשה שהוא גלוי ומפורסם רמז בעץ ארז שהוא גבוה הרבה וניכר לעיני הכל יותר משאר אילנות וזהו ולקח למטהר ב' צפורים חיות טהורות רמז למחשבה ודבור ועץ ארז רמז למעשה והכוונה שיהיה לו חיבור שלושה אלה יחד ולא יתפרדו זה מזה ואם תאמר הלא די לנו במה שנשמור חלק המעשה לעשותו כראוי ומה לנו לחוש בחלק המחשבה ודבור שיהיו ג"כ כראוי שאם אנחנו קיימנו המצוה במעשה איך יתכן שיבא זה הדבור הרע שאנחנו מדברים בו או מחשבה רעה קלה הלזו לעשות פגם וחסרון במעשה המצוה ההיא שהיא נראית לעיני הכל בפועל שהיא מצוה שלימה לז"א ושני תולעת כלומר הבט בשינוי התולעת והוא דידוע מ"ש בש"ע סי' פ"ד בדין התולעים שאם לא פירשו ממקום רבייתן מותרי' באכילה אבל אם פירשו מעט נאסרו ע"ש. והנה על זה שמעתי מספרים ששאל מלך אחד לחכם אחד על זאת שאיך יתכן דבר זה בשכל אנושי שזה התולעת אם לא פירש ממקום רבייתו הוא מותר ואם פירש מעט יהיה אסור שאיך יאסר בזה מעט פרישתו שפירש וכאלו מקודם לא היה זה תולע ועכשיו בזה שפירש מכאן לכאן נעשה תולע ואסור והשיב לו החכם אם אתה תמה בזה בשביל שהוא דבר רחוק משכל האנושי אל תתמה על זה דיש דוגמתה בטבע וא"כ תמה על עצמך והביא לו כף קטן וא"ל למלך שירוק בו ורק ואח"ך תכף אמר למלך שיחזיר זה הרוק לתוך פיו ולא קבל המלך שנמאס ממנו אזי אמר החכם למלך והלא בזה הרגע היה הרוק הזה תוך פיך ואיך בזה הרגע שפירש מפיך לתוך הכף אתה מואס בו וחשוב אצלך כמו גרף של רעי וא"כ תמה על עצמך ע"כ שמעתי. איך שיהיה מצינו ראינו בתולע שהוא משתנה מן ההיתר לאיסור בזה המעט פרישות שפירש ממקום רבייתו וכאלו מקודם לא היה תולע ועכשיו נעשה תולע וא"כ גם בזה. שאמרתי לך שמעט דבור רע ומעט מחשבה רעה שיהיו עם המעשה יפגמו ויקלקלו אותה אל תתמה בזה כי כמו זה התולע שפירש מעט ממקום רבייתו נשתנה דינו מהיתר לאיסור כן זה המעשה בזה המעט שפירש ממקום רבייתו ע"י דבור רע או מחשבה רעה נתקלקל ונשתנה מטוב לרע ח"ו ולז"א ושני תולעת שתשים נגד עיניך ולבך שנוי התולעת שהיא משתנית מהיתר לאיסור בדבר מועט וגם עוד אל תתמה שאיך זה הדבור שהוא מעט הכמות פועל לעשות כמה תקונים למעלה ושכמעט כל תקוני הבעל תשובה תלויי' בדבור וכן נמי המחשב' שהיא מעט הכמות לז"א ואזוב שתשים נגד עיניך ולבך האזוב שהוא קטן מכל העשבים וגם שהוא מצוי לכל ובזול הרבה ואפ"ה תמצא שכל הטהרות תלויים בו כמו טהרת פרה אדומה וטהרת המצורע וגם בפסח במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב וא"כ גם אתה אל תתמה על הדבור כי אמת שהוא קטן הכמות עכ"ז הוא רב האכות שהכל תלוי בו וכן ה"ה נמי במחשבה כי מאן דאיהו זעיר איהו רב:
זאת תהיה. ומכאן סמכו רז"ל לו' דעל ל' הרע נגעים באים המצורע קרי ביה המוציא שם רע וגם מצינו ארבעה שנטרדו מן העולם על ידי לשונם בלע' דואג ואחיתופל וגחזי וכו' כדאי' בחלק וגם אלו אין להם חלק לעולם הבא וגם כתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך במאי בצרעת ועוד כתיב מות וחיים ביד לשון מות אם ספר לשון הרע והחיים אם עסק בתורה והתורה היא רפואתו של לשון הרע שנא' מרפא לשון עץ חיים שעל ידי שהוא עוסק בתורה הוא נמנע מלשון הרע וקשה לשון הרע משפיכות דמים שהרוצח הורג נפש אחת והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו כמו שמצינו בדואג שנהרגו אנשי נוב עיר הכהנים שנא' עליהם ל' הרע ושאול שקבל נהרג באותו עון שנאמר עמוד נא ומחתני כי אחזני השבץ ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ושבצת הכתנת שש ודואג שאמרו נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא שנא' גם אל יתצך לנצח וגו'. ועוד מצינו שקשה לשון הרע מע"ז וג"ע וש"ד כדאיתא בערכין:
זאת תהיה תורת המצורע, “This shall be the law of the person afflicted with the skin diseases discussed in the previous chapters, etc.” the very word מצורע contains a hint that describes why, in most instances, such a person has been afflicted with this disease. It is because he bad-mouthed fellow Jews. The word is a combination of מוציא שם רע, “he called someone by a bad name.” Compare Talmud tractate Erchin folio 16. We also find that the Talmud attributes the demise of four people who had been guilty of this sin as losing their claim to an afterlife; they are: Bileam, Doag, Achitofel, and Geychazi, the disciple of the prophet Elisha. (Compare details in the Talmud tractate Sanhedrin folio 106. [That chapter deals with people who have or will forfeit their claim to an afterlife. Ed.]Solomon in Kohelet,5,5, also deals with this subject when he wrote: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, “let not your mouth bring guilt on your flesh;” which sin did he had in mind? The sin of badmouthing fellow Jews. Solomon referred to the same sin in Proverbs 18,21, when he said: מות וחיים ביד לשון, “death and life are within the power of the tongue.” Death is liable to follow abuse of the power of speech, whereas life is at the disposal of people who meticulously observe the Torah and study it. The Torah is the remedy with which the sin of evil gossip can be atoned for. It is known as the עץ חיים, “the tree of life.” We know this also from Solomon, who said in Proverbs 15,4: מרפא לשון עץ חיים, “the tree of life can heal (the harm caused) by abusing one’s power of speech.” Intensive Torah study prevents a person from becoming guilty of using his power of speech. The guilt of לשון הרע, evil gossip, is considered as greater that that of being guilty of shedding innocent blood. When one is guilty of the latter, one had only killed one life, whereas when one is guilty of evil gossip, one is guilty of killing at least three people, the one who engages in it, the one who listens to it, and the one about whom this evil gossip has been spread. We find an illustration of this in Samuel I 22, where King Sha-ul killed all the priests resident in the city of Nov because he had listened to the false accusations spread against them by Doag. Sha-ul was killed on account of that sin as we know from Samuel Il 1,9: עמוד נא ומותתני כי אחזני השבץ, “stand over me and finish me off, for | am in agony and barely alive;” whenever we encounter the expression שבץ, it refers to the priestly garments, as we know from Exodus 28,39: ושבצת הכתונת שש, “make the fringed tunic out of fine linen.” Concerning Doag, the slanderer, in this story we have it on the authority of Psalms 52,7 that he was killed in this world and deprived of the after life, i.e. גם אל יתצך לנצח יחתך וגו', “also G–d will tear you down for good, and root you out, etc.” The Talmud in tractate Erchin, folio 15, states that the sin of tale-bearing is greater than murder, incest or idolatry.
זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו מהר"מ אלשיך דקדק תיבת תהי' מיותר הל"ל זאת תורת המצורע ועיין מורי בהפלאה גם לשון ביום טהרתו ונראה לרמז בא כריב"ל דהוה כריך בטלית אחד עם בעלי ראתן ולמד עמהם תורה אמר אם מעלת חן על לומדי' אגוני לא מגני' בתמי' עיין ס"פ המדיר וזכה ונכנס חיים לג"ע כדאיתא שם וזה תהי' תורתו של מצורע ביום טהרתו שהוא הלומד תורה בטהרה ומלמד עם מצורע יהי' סופו והובא אל הכהן עליון ית"ש שיכנס לג"ע ועוד ויצא הכהן אל מחוץ למחנה ירד שכינה אליו ע"ד אני אשכון את דכא היינו ויצא הכהן וגם אתי דכא היינו הובא אל הכהן (גמרא סוטה דף ה' ע"א):
זאת תהי' מדקדק האלשיך לשון תהי' ולא הול"ל אלא וזאת תורת ע"ש עוד יש לדקדק הא בפ' צו פירש"י כל תורת לרבות בא תורת העולה לרבות פסולין שאם עלו לא ירדו והכא מאי אתא לרבות תו י"ל וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וכ' הרא"ע שהוא כמהופך נרפא הצרוע מנגע הצרעת ונ"ל הנה בעל הרחמים ית"ש שולח יסורין לעורר האדם לתשובה ויש אשר ישובו כפרעה מלך מצרים וירא כי היתה הרוחה ויכבד לבו אמנם יש שע"י היסורין נותן אל לבו ושב ומתקן גופו ונפשו ומדותיו מכאן ועד עולם ולטובתו היו היסורין האלה ועכ"פ יהי' איך שיהי' הקב"ה שומע לו ושולח לו רפואה כמו שגם לפרעה שמע אעפ"י שלא היתה תשובתו רק לפנים והנה אמר זאת תורת לרבות אפי' הפסולין פי' שאינם צועקים אלא לפנים מ"מ ירפאהו ה' לפי שעה אך רצון ה' שתהי' תורת המצורע שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע עצמו שהוא ישוב ויתקן דרכיו לעולם לאפוקי פרעה וחביריו נרפא הצרוע מנגע הצרעת שהמכה חלף והלך לו אבל הצרוע לא נרפא ואין חפץ ה' בזה:
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פי' שלא שב בתשובה מעצמו מהתעוררות לבו רק ע"י שנתנגע ושב ואז נרפא מן הצרוע ולא מעצמו ע"כ צריך עוד כפרה ציפורים אע"ג דמיסורי נגע אתכפר לי' (כדאית בגמרא ברכות ד' ע"ב ארבע מראות נגעים מזבח כפרה הוו) מ"מ עדיין צריך כפרה על שלא נתעורר לשוב עד שהי' עליו יסורין משא"כ אלו הי' נרפא מחטאותיו בלא יסורין בלי צרעת לא הי' צריך לקרבן כי אדרבא זדונות היו נעשים לו כזכיות:
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ולא אמר מן המצורע הנה על ז' דברים נגעים באים ועל חטא לה"ר נקרא מצורע מוציא דבה רעה כדאיתא בגמרא ערכין ובמדרשות ועל צרות עין נקרא צרוע צר עין והנה במה שישב בדד חוץ למחנה נתכפר חטא לה"ר ומחלוקות כפירש"י הוא גרם בדידות בין אנשים ע"כ בדד ישב וכשנתכפר לו זה ונרפא חטא מצורע ומותר לבוא אל המחנה עדיין נשאר עליו חטא צר עין והיינו צרוע ע"כ עדיין ישב חוץ לאהלו ז' ימים כפירש"י בנגעי בתים אשר לו הבית מי שייחד ביתו לו לעצמו בצרות עין ונתץ ביתו וה"נ ישב חוץ לאהלו וביתו וחז"ל דרשו אהלו זו אשתו שעכ"פ אסור לו שיהנה מאשתו ז' ימים לכפר על שלא רצה שיהנו אחרים משלו ושפיר כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דייקא:
ולקח למטהר שתי צפרים. למעלה פר' תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפר', והם לה"ר וגסות הרוח וחמדת הממון ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לה"ר לפי שעושין מעשה פטיט כו', (ערכין טז:) ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיה לא ה), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כג ד-ה) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים. ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפר' זו בענין חטא הלה"ר אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג' הכרזות שמצינו לרז"ל המדברים מחטא הלשון.
והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו. שמצינו במסכת ערכין (טו:) א"ר חמא בר חנינא מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו ד) מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה"ר שנאמר (ירמיה ט ז) חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא וגו'. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם טו ד) וסלף בה שבר ברוח. ר' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה"ק שנאמר (תהלים יב ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו'.
ונראה שטעמו של רבי אבא הוא, שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לה"ר והטיל מום בקדושים והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלה"ר, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי, כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, ע"כ דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה למספרו ולכך כרתו דוד ברה"ק ואמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ונתן טעם לדבר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם שאין להם תקנה ע"כ אין תקנה גם לשפתי חלקות ועז"א (תהלים קא ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו.
אבל רבי חמא סבר, מדקאמר מרפא אין רפואה כ"א במקום חולי ע"כ רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו (בכתובות עז:) מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה מה ראה ריב"ל על ככה לסמוך על הנס בחנם. ונ"ל על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר' אבא ור' חמא כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט.
ועליהם אמר שלמה. זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת יא) ר"ל אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה י) על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור"ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח מ"מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר וכבוד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י ב) היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז"ל (תנחומא שמות יח) אלו מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, (שם י ג) ר"ל כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:) וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות לג ח) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה ע"כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.
כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃
When you enter the land of Canaan that I give you as a possession, and I inflict an eruptive plague upon a house in the land you possess,
ונתתי נגע צרעת. בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם; לְפִי שֶׁהִטְמִינוּ אֱמוֹרִיִּים מַטְמוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב בְּקִירוֹת בָּתֵּיהֶם כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְעַל יְדֵי הַנֶּגַע נוֹתֵץ הַבַּיִת וּמוֹצְאָן (ויקרא רבה י"ז):
ונתתי נגע צרעת [WHEN YOU COME TO THE LAND …]I WILL PUT THE PLAGUE OF THE LEPROSY — This was an announcement to them that these plagues would come upon them (Sifra, Metzora, Section 5 4; Horayot 10a), because the Amorites concealed treasures of gold in the walls of their houses during the whole 40 years the Israelites were in the wilderness in order that these might not possess them when they conquered Palestine, and in consequence of the plague they would pull down the house and discover them (Leviticus Rabbah 17:6).
ונתתי. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו מה ביניכם לאומות העולם כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחלה ואח"כ בבתיהם שנאמר וינגע ה' את פרעה כו' אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחלה שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי מה חטאו העצים והאבנים אלא כדי שיראו ויקחו מוסר וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ורצה הקב"ה להגלותם הביא סנחריב על כל האומות כדי שיראו ישראל ויעשו תשובה שנאמר הכרת גוים וכו' כך הקב"ה מראה לאדם ומלקה ביתו תחלה אם חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקים שנאמר אחר כן ולצרעת הבגד ועדיין אם חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו שנאמר לבסוף איש כי יהיה זב וגם לוקה בג' מינין הללו לשאת ולספחת ולבהרת וזש"ה נכונו וללצים שפטים אמר הקב"ה עד שלא בראתיו תקנתי לו את אלו. משל לעבד רע שנמכר בשוק והלך אדם לקנותו והכיר בו שהוא רע ולקח עמו כבלים ומקל לרדותו בהם אם יסרח כיון שסרח אסרו בכבלים והכהו במקל:
ונתתי, “I will give;” the Lord said to the Jewish people: see how different you are from the nations of the globe; when the former sin, I first punish them, as we know from Genesis 12,17: וינגע ה' את פרעה ואת ביתו “the Lord afflicted Pharaoh with a plague and his house" when I have occasion to strike anyone of you with a plague, I warn them by first sending a plague to the sinner’s house, and garment before striking his flesh. (Compare our verse here.) Why would I do this, seeing that the stones and the timber have not committed any sins against Me? I do this in order to give you a warning that worse is to come if you do not heed My warning. Before I sent Sancheriv to exile the ten tribes, I first let him conquer all the countries surrounding yours, so that you would take notice and mend your ways. Compare what the prophet Tzefaniah wrote in Tzefaniah 3,6: הכרתי גוים נשמו פנותם, החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב. “I wiped out nations, their corner towers are desolate; I turned their thoroughfares into ruins, with none passing by; their towns lie waste without people, without inhabitants.” This is how G–d sends warnings to His people of what might befall them unless they mend their ways by afflicting their possessions before afflicting them. [The prophet spells all this out in subsequent verses. Ed.] In verse 55 of our chapter, the afflicted house and subsequently the afflicted garments of a person, are cited as warnings of physical afflictions to follow if the warnings were ignored. If the warnings were heeded by the owner of those houses or garments mending their ways their flesh will not become affected. We know this from what is written in chapter 15 verse 2: איש כי יהיה בו זב וגו', “when any man has a discharge emanating from his sexual organ he is ritually contaminated.” This is also what Solomon had in mind when he wrote in Proverbs 19,29:נכונו ללצים שפטים, ומהלמות לגו כסילים, ”punishments are prepared for the scoffers, beatings for the backs of the fools.” G–d is quoted by Solomon as having said that He prepared these methods of disciplining Man already before He even created Man himself.
כי תבאו אל ארץ כנען. כבר הרגישו ברבה על מה שייחד הכתוב ארץ כנען ופירשו שהיו סוחרים וכלשון כנעניה נכבדי ארץ. והנה מה שהכנענים היו סוחרים ביותר הוא עפ״י הכתוב בפ׳ שלח והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויושבי חוף הימים מסוגלים לסחורה ביותר ממדינה למדינה. אבל עדיין יש לבאר מה שייך לכאן זה הכנוי. ונראה דמשום דעיקר צרעת באה על לשה״ר דאהני מעשיו להזיק לחבירו כדאי׳ בערכין די״ז דלשה״ר דלא אהני מעשיו המעיל מכפר. וא״כ עיקר לשה״ר זו מצוי ביותר בין הסוחרים שמתפרנסים מן הרוח ובא אחד בגבולו של רעהו ומש״ה מתרבה קנאה ותחרות ומביא ללשה״ר. דאהני להזיק. משא״כ מי שחיה ע״י עבודת הארץ וכדומה אין אדם מתקנא בחבירו ואין לשה״ר מצוי ביניהם. ואפילו יהא מכ״מ לא אהני מעשיו שיגיע מזה לעונש צרעת:
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה. יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל"ל בבתיכם, אע"פ שלפי פירש"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ"מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי"ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש"י צריך ביאור.
When you will come. Why does the Torah specify regarding the eruptions in houses, “when you will come into the land of Canaan” more than any of the rest of the eruptions?
ונתתי וכו׳ בשורה וכו׳. פ׳ דק״ל אמאי כתיב ונתתי ויחס הרעה להקב״ה הא אמרינן אין דבר רע יורד מן השמים והול״ל כדלעיל גבי נגעי הגוף והבגד ותו אמאי נטר קרא מלכתוב נגעי הבית עד הכא חוץ למקומם דהול״ל בפ׳ דלעיל אצל נגעי הגוף והבגד התם נמי הול״ל והבית כי יהיה בו נגע צרעת וכו׳ ומשני דרמז הכתוב בשורה לישראל וכו׳ ואע״ג דבאים גם כן נגעי בתים לעונש וכדאמרינן אין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחלה אלא בתחלה באים על הבתים וכו׳ מכל מקום בתחלת ביאתן לארץ מיהא לא באו דרך עונש אלא דרך שכר וזה רמז כאן הכתוב:
בשורה היא. דאל"כ כי תהיה מבעי ליה, מאי ונתתי. וא"ת תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הן באים. וי"ל לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי ע"א ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי: [ד"ד] יש מקשים תינח בנגע החוזר דדינו בנתיצת הבית, בנגע שאין חוזר מאי איכא למימר, ועוד יש מקשין הא אמרינן בפרק יש בעירכין דנגעי בתים באים ע"י עון צרות עין. ונראה דחדא מיתרצת בחברתה, דודאי הנגע של בתים בא מחמת עבירה אלא שזה חסד אל ית', שאפשר שלפעמים ימשך טובה מן העונש, דהיינו שטמון, וזהו נכלל בלשון חכמים טובה מעין רעה וזו הוא הבשורה:
This is an announcement. Otherwise, it should say: “When there will be.” Why does it say, “And I shall put”? You might ask: This [reason] is fine regarding the eruptions in houses, but what is the reason for the eruptions on clothing? The answer is: Because they did not know which garments were used for idolatry and the eruptions came in those garments, and they had to burn them (so I found). Some raise the difficulty: This [reason] is fine regarding a returning eruption, whose law is to tear down the house, however, with a non-returning eruption — what can we say [i.e., what is the reason for such eruptions]? Furthermore, some ask: The Gemora says (Erichin, 16a) that eruptions of the house come because of miserliness! It seems that one [question] is answered by the other. Certainly, the eruption of a house comes because of a transgression, but Hashem’s kindness makes it possible that sometimes goodness will come out of the punishment, which [in this case] is the hidden [treasures]. This is included in the language of the Sages: A goodness [resulting] from miserliness, and this is the announcement (Divrei Dovid).
והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז) מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.
The answer that seems closest to the truth to me is because the main reason [for tzora’as in houses] is stinginess, as the Sages said (Erachin 16a) based on (v. 35), “Whoever’s house it is, shall come” — “This is one who made the house exclusively for himself.” The reason Hashem gave him a house filled with all good things as an inheritance was to test him — would he give from the possessions of his house to others or not? For, “The silver is Mine, and the gold is Mine, says Hashem” (Chaggai 2:8). Anything that a man gives to others is not his own; in actuality, he is giving from the Divine Table. Therefore it says, “When you will come into the land of Canaan that I will give to you for a possession.” It is not by the power of their sword that they will inherit the Land, but rather: “The right hand of Hashem is exalted” — and that is what will give them the inheritance from the nations. There is no place for stinginess, to think that “My strength and the might of my hand that has accumulated this wealth for me” … Therefore, it is only logical that he should give of his possessions to the poor of his people, and if he does not, “I shall put the eruption of tzora’as in the house of the land of your possession.” This means to say, in the house that you consider to be your possession, as if you acquired it with the might of your hand.
וי"א שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע"ז ע"כ הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם ובזה נ"ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע"ז (ילק"ש מצורע תקסג) ודרש כל פר' זו על בהמ"ק שנחרב בעבור הע"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע"ז וע"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם.
ואין להקשות על טעם זה, א"כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון תשובה לדבר שגם בביעור ע"ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ"ש (איכה ד יא) כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה"ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש"י שלא זכר כ"א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע"כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז.