אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּנָפֵיק בְּיוֹמֵי נִיסָן וְחָזֵי אִילָנֵי דְּקָא מְלַבְלְבִי, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִיסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם״. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ? — הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ. וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עֲתִידִים בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ טוֹב כַּלְּבָנוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן״.
אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דקא מלבלבין אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות (בו) [בהם] בני אדם. וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין בא [מזמן] לזמן, והוא ענין מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקדוש ברוך הוא, ומסתברא דהיא בשם ומלכות.
אמר מר יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות כדי להתנאות בהן בני אדם:
האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו'. וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה, והיא בשם ומלכות:
האי דנפיק ביומי ניסן. פי׳ ברכה זו בשם ומלכות אלא שהתלמוד קצר ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי:
הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת נָאוֹת וּמְתֻקָּנוֹת בְּיוֹתֵר וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת מְבָרֵךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ. הַיּוֹצֵא לַשָּׂדוֹת אוֹ לַגִּנּוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וְרָאָה אִילָנוֹת פּוֹרְחוֹת וְנִצָּנִים עוֹלִים מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם:
On seeing creatures that are beautiful or exceptionally well formed or goodly trees, one says "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe Who hast such as these in the world." If one goes out into the fields or gardens during Nisan (i.e. in the Spring) and sees the trees in bud and the flowers in bloom, he says, "Blessed art Thou, O Lord our God, King of the Universe, Who hast made Thy world lacking in nought, and hast produced therein goodly creatures and good and beautiful trees wherewith to delight the children of men".
(א) היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח וכו' מימרא דרב יהודה בס"פ כיצד מברכין (ברכות מג:) וכתב המרדכי שא"צ לברך אלא פעם ראשונה בכל שנה. וכ"כ הגהות מיימון:
(א) ומ"ש רבינו ואם איחר לברך וכו' דברי טעם הם אבל המרדכי כתב דאם לא ראה עד שגדלו הפירות צריך לברך כך וכן כתבו הגה"מ. ב"ה (וכ"כ ר"י העולם לא נהגו לברך אלא בשעה שאוכלו כגון עשיית סוכה ולולב שקובעים זמן בשעת הקידוש):
היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות לא יברך עוד:
One who goes out in the month of Nisan and sees trees that have put forth flowers says, "Blessed Are you....who has not left anything lacking in the world and who has created in in good creations and good trees from which people can benefit." And this blessing can only be made once each and every year and if one delays until after the fruit has grown on the tree it is too late.
(א) (א) בימי ניסן - אורחא דמלתא נקט שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות וה"ה בחודש אחר כל שרואה הלבלוב פעם ראשון מברך [אחרונים]:
(ב) (ב) פרח - דוקא פרח הא עלים לחודיה לא ואף בפרח דוקא באילני מאכל שמזה הפרח עתיד להתגדל פרי אבל אילני סרק לא [אחרונים]:
(ג) (ג) אלא פעם אחת - מדסתם משמע דאפי' על אילנות אחרים לא יברך וכנ"ל בסי' רכ"ה ס"י:
(ד) (ד) ואם איחר לברך וכו' - היינו אפילו לא ראה כלל מקודם אפ"ה אבד הברכה כיון שגדלו הפירות כ"מ בב"י אבל בא"ר הכריע לדינא דאם לא ראה מקודם לא אבד הברכה וכן משמע ג"כ בביאור הגר"א דאפילו כבר גדל הפרי לא אבד הברכה ומ"מ אם כבר גדל הפרי ונגמר כל צרכו שראוי לברך עליה שהחיינו משמע מפמ"ג וח"א ששוב אין כדאי לברך ברכה זו:
(ה) (ה) עד אחר שגדלו - אבל קודם שגדלו הפירות יוכל לברך ואפילו לא בירך בשעת ראיה ראשונה [תשובת מהרי"ל סי' קמ"ג]:
(א) פרח. ואין מברכין כ''א על אילני מאכל הלק''ט ח''ב סי' כ''ח (וה''ה רואה פורחת בחדש אדר):
וראה אילנות אם האילנות תוך ג' שנים לנטיעתן אני מסתפק אם יברך כיון דא"א ליהנות מפריה וכן בדינא דסי' רכ"ה ס"ג הרואה פרי חדש אם הפירי הוא באיסור ערלה אם יברך והיכא דהוי ספק נ"ל דיברך ולא מקרי ס' ברכה כיון דהדין דספק ערלה בח"ל מותר א"כ ראוי ליהנות ממנו ומברך שפיר:
(א) א) [סעיף א'] היוצא בימי ניסן וכו' משמע מדברי הטור והש"ע דנקטו בימי ניסן דדוקא בימי ניסן ראוי לברך ברכה זו ולא קודם לכן ולא אח"כ וכ"מ מלשון הגמ' דקאמר האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי וכ"כ הלק"ט ח"ב סימן כ"ח מדאמרו היוצא ביומי ניסן משמע דעל פרחי השקדים שממהרין הרבה קודם ניסן אין לברך יעו"ש. ומיהו י"א דיימי ניסן לא דוקא דה"ה בחודש אחר. א"ר אות א' בשם ס' צל"ד וכ"כ המחה"ש ושאר מן האחרונים. אבל הברכ"י אות ב' כתב דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן עכ"ל. וכ"כ בספרו מורה באצבע אות קצ"ח דהמדקדקים מקפידים שיהא בניסן דוקא ויהיה שתי אילנות ויוצאין לשדה לברך עכ"ל. וכ"כ בס' מועד לכל חי סימן א' אות ט' וכן מסיק הפתה"ד אות ב' ודחה דברי מי שכתב בשם ליקוטי האר"י דיכול לברך גם אחר ניסן יעו"ש. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וכ"מ מלשון הגמ' דדוקא בניסן וגם ק"ל ס"ב להקל אין לברך אלא דוקא בניסן. וכן עמא דבר מיהו מי שאיחר ולא בירך בניסן נראה דיכול לברך אח"כ בלא שו"מ:
(א) ב) ואין לברך אלא על אילני מאכל הלק"ט שם. מל"ח שם. אבל א"צ להיות שני מינים אלא כיון שיש שתי אילנות אפילו הם מין אחד ומוציאין פרח מברך כ"מ מלשון הגמ' דקאמר וחזי אילני דקא מלבלבי ומיעוט רבים שנים ומיהו לכתחלה יש לחזר על מקום שיש בו ריבוי אילנות ועשבים ולברך שם כדי להעלות ע"י ברכתו ניצוצי קדושה מכל מה שיש שם. ועיין לקמן אות י"א:
(א) ג) ואם יכול לברך על אילנות הנטועות בחצירו עיין פה"א סוף דפ"ט שכתב דיכול לברך יעו"ש. והביאו הזכ"ל ח"ג אות כ"ז. אבל בס' מל"ח שם אות ז' כתב דבספר לב חיים ח"ב השיב על דברי פה"א הנז' דצריך לצאת מקיר העיר וחוצה כדי לברך ברכה זו אלא שסיים דלזקן מופלג אי חלוש המזג דקשה לי היציאה רחוק מן העיר אז יכול לברך בחצר גנת יעו"ש. וכ"כ בספרו רו"ח:
(א) ד) בשבת ויו"ט אין לברך ברכת האילנות שמא יטלטל האילנות או יקח בידו הפרחים להריח בהם או שמא יתלוש. מל"ח שם אות ט' ונראה לדברי המקו' שכתבו שע"י ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח יש עוד איסור נוסף דבורר וע"כ אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט. וכן עמא דבר:
(א) ה) בנוסח הברכה יזהר לומר בריות טובות כלישנא דאומר בב"ש ברוך מרחם על הבריות וגם בברכת השחר משנאת הבריות מל"ח שם אות יו"ד:
(א) ו) מאד יתעצם בכוונתו בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי השדה והעשבים בזה"ז ויבקש עליהם רחמים. מורה באצבע אות קצ"ט חס"ל אות כ"ג והנזהר בברכה זו עליו נאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ויתן לך וכו' א"ר אות א' בשם ס"ב:
(א) ז) טוב שיצטרפו כנסיה לש"ש לברכת האילנות ויפרישו אחר הברכה שיעור לצדקה בין כולם כמנין מ"ה ולא יפחתו כל אחד מג' פרוטות נגד נר"ן ויאמרו קדיש והיא עילוי גדול לנשמות שנתגלגלו בדצח"ה. מל"ח שם אות ו':
(א) ח) וזהו סדר ברכת האילנות תחלה יאמר ויהי נועם וכו' ואח"כ יאמר הללויה הללו את ה' מן השמים וכו' עד סופו:
(ב) ח) ואח"כ יאמר לשם יחד קבה"ו. בדחילו ורחימו. ורחימו ודחילו. ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים (והוה יאהדונהי) בשם כל ישראל ובשם כל נפש רוח נשמה חיה יחידה המתיחסים אל שורשי נפשנו רוחנו נשמתנו חייתנו יחידתנו ומלבושיהם והקרובים אליהם שמכללות אצילות בריאה יצירה עשיה ומכל פרטי אצילות בריאה יצירה עשיה הרי אנחנו באים לקיים מצות ברכה שתקנו רז"ל על ראיית אילני דמלבלבי ויעלה לפניך כאלו כווננו בכל הכוונות הראויות לכוין בברכה הזאת וסודותיה. ותהא חשובה לפניך ברכה זו לברר ולהעלות על ידה כל ניצוצי הקדושה המעורבים בצומח וגם כל הנפשות רוחות ונשמות המגולגלים בו. וברוב רחמיך וברוב חסדיך תאיר להם ותשלים בירורם ותיקונם. נ'א ג'בור ד'ורשי י'חודך כ'בבת ש'מרם. (נג"ד יכ"ש) ב'רכם ט'הרם ר'חמי צ'דקתך ת'מיד ג'מלם (בט"ר צת"ג).
(ג) ח) ויהי רצון מלפניך ה' או"א שע"י ברכה זו שאברך יקויים בו מ"ש ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ויתן לך וכו' יהיו לרצון אמרי פי וכו' ויהי נועם וכו':
(ד) ח) ויגביה קולו ויברך בכונה. בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:
(ה) ח) ואח"כ מפריש ג' פרוטות לצדקה כנגד נר"ן לעילוי נשמות ישראל ויאמר לשם יחוד והכוונה של הצדקה ע"ד שכתבנו לעיל סימן קל"ב סוף אות ו' יעו"ש. ואח"כ שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון וכו' או"א מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב וכו' עד ונעשה לפניך תמידים כסדרן. ומוספים כהלכתן:
(ו) ח) ויהי רצון מלפניך ה' או"א שתרחם עלינו ותעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נקיים מצות הפרשת תרומות ומעשרות כתיקונם וגם כל מצות התלויות בארץ כדינן וכמשפטן בשמחה ובטוב לבב. שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי וכו'. פתח אליהו הנביא וכו' רבי חנניא בן עקשיא וכו' קדיש על ישראל:
(א) ט) שם ואם איחר לברך וכו' דעת מרן ז"ל דבין שראה אותם בתחלה ולא בירך בין שלא ראה אותם כלל עד אחר שגדלו אינו מברך מדמשוי פלוגתא בב"י בין הטור והמרדכי אבל הא"ר מסיק דאם לא ראה אותם כלל יברך דאפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואפילו תימא דהטור איירי בכל גוונא הוא יחיד לגבי מרדכי והגמ"י והרד"א. ודברי טעם הם אמנם אנן בדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל בכל גוונא אין לברך ומה גם דסב"ל. ברכ"י אות א' וכ"כ המאמ"ר אות א' דכל שגדלו הפירות ולא בירך בכל גוונא אין לו לברך עוד יעו"ש ומשמע בלבוש דזהו שגדלו לא יברך עוד היינו כשהיו ראויים לאכילה ולברך עליהם עץ או שהחיינו אבל קודם לכן יכול לברך יעו"ש. אמנם מנהג העולם שאין לברך אלא דוקא בעודם פרח דהיינו כשיש בראשם כעין שושנה כפשט דברי הגמ' אבל אח"כ אין מברכין עליהם ומ"מ נראה דאם איחר מלברך ואינו מוצא עוד אילנות שיש בהם פרח יש לברך בלא שו"מ:
(א) י) שם אחר שגדלו וכו' אבל קודם שגדלו הפירות יוכל לברך ואפילו לא בירך בשעת ראייה ראשונה. והיינו לדעת רמ"א בסימן רכ"ה סעיף ג' אבל לדעת החולקים שם וכמ"ש מ"א שם סק"ט ה"ה כאן דאין לברך אם לא בירך בראייה ראשונה. מחה"ש. מיהו במט"מ סימן שס"א משמע דבברכת האילנות לכ"ע אם לא בירך בפעם הראשונה יכול לברך בשניה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר שם:
(א) יא) על פרחי אילנות המורכבים ותוך שני ערלה וכן על אילני סרק אין לברך. כ"כ האחרונים ועיין לעיל סימן רכ"ה אות נ"ו:
... אמנם יש דברים מדברי העולם שמותר להסתכל ובלבד שיברך, כענין היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שלבלבו, שמברך ברוך שככה לו בעולמו וברא בו בריות טובות וכו' (ברכות דף מג ע"ב), והרי זה מהנה עצמו בראותו הדבר הגשמי, ובברכה שהוא מברך עליו כלל הגשמי ועשאו רוחני, וכיוצא בזה כל הדברים שנזכרו בגמרא פרק הרואה שמברכים עליהם, הרואה הים הגדול (ברכות פ"ט מ"ב), ...
ודע ממה שאמרו חז"ל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, בכלל כל ההנאות אמרו כן, בין במה שהוא טועם, בין במה שהוא מריח, בין במה שהוא רואה ושומע. שהרי על ארבע חושים אלו תקנו ברכה. חוש הטעם ממה שכתוב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה', בא ללמד על כל דבר הנאכל שהוא אסור לו כהקדש עד שיהלל כלו' עד שיברך להקב"ה לפניו ולאחריו על אותו דבר, וזהו לשון הלולים ולא אמר הלול. חוש הריח יש לו לברך עליו גם כן ויש בזה אסמכתא מן הפסוק (בראשית כ״ז:כ״ז) ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מכאן שמברכין על חוש הריח. ועוד דכתיב (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה אי זה הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. חוש הראות יש לו ברכות הרבה כגון הרואה את השמש בתקופת תמוז שיש לברך עליו ברוך עושה בראשית. וכן ברכת הלבנה בכל חדש. ואמרו בפרק הרואה (ברכות דף נט:) הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, אומר ברוך עושה מעשה בראשית, וזה הוא שתמצא במעשה בראשית והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, כי המאורות מלבד שהם מאורות הם אותות להיות עתידו' נרמזות בהם, וכענין שאמרו רז"ל (סוכה פ"ב כט) כשהמאורות לוקין סימן רע לאומות העולם. ועוד הנץ אות לישראל בקריאת שמע בבקר שמצותה עם הנץ החמה ובקריאת שמע בערב שמצותה עד צאת הכוכבים, וזה הוא שכתוב (ישעיה מו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כי מתוך ההשתכלות הזה יתעורר האדם שהם ברואים וישבח את בוראו עליהן בין בברכה בין בהלול. ובפ' הרואה (ברכות דף מג) אומר גם כן האי מאן דחזא ביומי ניסן אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם, וכן (שם נח) ברואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך מחיה המתים. ולאחר ל' יום מברך שהחיינו, וכן הרואה את הקשת אומר ברוך זוכר הברית. וכן כל שאר הדברים שתקנו ברכה בראייתם. וכדאיתא בפרק הרואה (שם) על שמועות טובות מברך הטוב והמטיב. ועל שמועות רעות מברך ברוך דיין האמת. אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד שהנפש שמחה בו ונהנית עמנו, וכתיב (שה"ש ג) כי קולך ערב. והטעם מפני שהקול אין לו ממש, ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח. ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגוכו ועצמותו של כרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו אלא מצד הרוח המנשב בו, ולא תקנו ברכה בחוש המשוש כי הוא בכלל חוש הטעם. ומטעם זה הזכירה התורה ארבעה חושים אלו מפורשים הוא שכתוב (דברים ד׳:כ״ח) אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ולא הזכיר החמישי שהוא המשוש כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם. וצריך שתשכיל כי מנפלאות היצירה באדם היו בו חמשה חושים אלו נטועים בחמשה איברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית שבו האצולה מרוח הקודש, ומעלת אדם וגדולתו סבה בהם כי הם עיקר פעולתו במעשה המצות וכן במעשה העבירות כי בהם יזכה ובהם יענש כפי שירצה להשתמש בהם, ועל כן יגנה הכתוב לע"ז לחסרון החושים האלה להורות על מעלותם כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם כי אין בה כח להושיע. וא"כ איך יאמרו העובדים לאלהיהם בעתות צרותם קומה והושיענו.
And know from what our sages z”l said: “It is forbidden to enjoy something from this world without a blessing, they were speaking about all pleasures in general, whether from something one tastes, from something one smells, or from something one sees and hears – for all four of these senses they fixed a blessing. The sense of taste: from what is written, “set aside [kidesh – lit., “make holy”] for jubilation [hilulim] before the Lord,” it comes to teach you that every edible thing is forbidden to you as if it were hekdesh – “holy” food set aside to the priests and Temple – until one sings praises [yi-hallel], that is, says a blessing to the Holy One Blessed be He before and after over the same food, and this is why hilulim is plural, not the singular form hilul. For the sense of smell one has to say a blessing as well, and there is support for this in the verse, “See, the smell of my son is like the smell of the fields that the Lord has blessed.” From here we get that the sense of smell is blessed. And it is also written, “’Let every soul praise [tehallel] the Lord!’ Which thing is it that gives joy to the soul but not to the body? You must say that this is smell!” For the sense of sight there are many blessings such as one sees the sun at the summer solstice should say this blessing: “Blessed is He who makes Creation,” and similarly the blessing for moon in each month. And they said in the chapter Ha-Ro-eh – “He who sees”: “He who sees the sun at its turning point,the moon in its purity, the planets in their courses, and the signs of the zodiac in their season, should say: ‘Blessed is He who makes the work of creation.’” And this is what you will find in the story of the making of Creation: “They shall serve as signs for the set times – the days and the years,” because the lights, besides giving light, also are signs by which the future is hinted at, what our rabbis z”l meant by saying: “When the lights are in eclipse, it is a bad sign for “the nations of the world.” And they are also a sign for Israel when to recite the Shma in the morning, because the mitzvah is to recite it at sunrise, and when to recite the Shma in the evening, because the mitzvah is to recite it “when the stars come out.” And this is the meaning of what is written in: “Lift high your eyes and see Who created these,” because through looking at this, a person is roused to see that the are creations, and to praise his Creator for them by either a blessing or some other expression of praise. And in the chapter Ha-Ro-eh, it also says, “Whoever goes out in the days of Nisan and sees the trees sprouting, he should say, ‘Blessed is He who has not left His world lacking in anything and has created in it goodly creatures and goodly trees for the enjoyment of humanity.” And likewise whoever sees their friend after not seeing them for twelve months, one says, “Blessed is He Who revives the dead,” and after thirty days he says a Shehekheyanu blessing, and likewise whoever sees a rainbow says, “Blessed is He Who remembers the covenant, and so with all the rest of the things for which they fixed a blessing for seeing them. And so that’s what the chapter Ha-Ro-eh talks about. For the sense of hearing they also fixed blessings. For good news, one recites the blessing Ha-Tov ve-Ha-Metiv; for bad news, “Barukh dayan ha-emet”- “Blessed is the true Judge.” However, they did not fix a blessing for when someone hears a sound [kol] of a lyre or pipe so sweet that it make their soul happy and it enjoys it, as it is written, “for your voice [kol] is sweet.” The reason why is because sound isn’t actually a thing. Now if you would say the same is true of smell, there is actually something in fruits that give off their smell. And if you would say that there is something in the instrument or singer that produces the sound, the smell that comes from fruits is not like the sound that comes from a person’s body or a musical instrument. For the smell of a fruit or a spice is from their body and essence, but the sound of a human being or musical instrument is not from their body and essence, but rather the result of air blowing through it. Nor did they fix a blessing for the sense of touch, because it is included in the sense of taste. And this is the reason why the Torah mentions these four senses explicitly. When it is written, “that cannot see or hear or eat or smell,” it does not mention the sense of touch, because it is included in “that cannot eat,” which is the sense of taste. And you must understand that it is among the wonders of the formation of the human body that these five senses in it are implanted in the five organs that are the tools and gateways of the intellectual soul, which derives its nobility from the Holy Spirit in it, and human being’s high rank and greatness is their result, because they are the basis for his activity in doing mitzvot, and likewise for committing sins, for by means of them he will be rewarded, and by means of them he will be punished, according to how he chooses to use them. Therefore Scripture faults avodah zarah for its lack of these senses in order to instruct us about their importance. Because idols are lacking in their ability to sense and are generally incomplete, they have no power to save. And if so, how could those who worship these other gods in times of distress call out, “Rise up and save us!?”
נמצא דתרי"ג מצות הם שלשה מינין הנקראים מצות וחוקים ומשפטים כאשר פרט אותם הכתוב כאן וכנגד שלשה מיני מצות אלו נתן השי"ת לאדם שלשה מיני הנאה: האחד - הנאת הטעם שהוא בפה והשני - הנאת הריח הטוב שהוא בחוטם, והשלישי - הנאת מראה הטוב שהוא בעינים, ושלשתם מצויים בגשמיות בעולם הזה אך עיקר הנאה שיחיה בה האדם בעולם הזה הוא הנאת אכילה ושתיה שהיא בפה שעומד תחתון וכשיפטר האדם מעולם הזה התחתון תתבטל ממנו הנאה זו שבפה ויחיה בגן עדן בהנאת הריח כי שם בגן עדן התחתון תתלבש הנפש בגוף ממש אך הוא חומר זך שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא יחיה ויתקיים על הנאת הריח הטוב שמריח בגן עדן התחתון כנודע וכתבתי בספרי הק' רב פעלים דזהו הטעם דנוהגין פה עירנו בגדאד יע"א שבתוך שנים עשר חודש מביאים יורשי הנפטר מי ורדים או שושנים או מיני עשבים שיש להם ריח טוב ואוחזים אותם ועומדים בפתח בית הכנסת כדי שיברכו הנכנסין והיוצאים גם דרכם להחזיר אותם על כל הקהל שיברכו עליהם ומשתדלים לזכות את הרבים תמיד בבוקר ובערב בברכה זו של הריח בתוך שנים עשר חודש מפני דהנפטר נפשו בגן עדן התחתון דשם נהנה וניזון מן הריח הטוב לכך תועיל לו ברכת הריח במנוחת נפשו יותר משאר ברכות גם יש טעם בברכת הריח למנוחת נפש הנפטר מפני כי גם בהיותו בחיים חיותו בעולם הזה יש הנאה לנשמה מן הריח, כמו שאמרו רבתינו ז"ל (ברכות מג:) על הפסוק (תהילים רנ, ו): "כל הנשמה תהלל יה" איזהו דבר שהנשמה נהנית בו זה הריח והא בהא תליא דהנשמה נהנית מן הריח בעולם הזה מפני שזהו מזון שלה אח"כ בגן עדן, ושם בספר הק' הנזכר העלתי בתשובה לאותם הנוהגים להעמיד בבית האבל אדם עומד בסמוך לפתח ובידו כלי מי ורדים כדי שיברכו הבאים שם ביציאתם אין בזה משום חשש משום הא דכתב בשולחן ערוך יורה דעה סימן שע"ח סעיף ח', דהתם איירי להביא לפני היושבים אצל האבל בשמים או מוגמר שהוא תענוג של שמחה דלא שייך זה באבל מה שאין כן זה שתופס כלי של מי ורדים בידו הרחוק אצל בית האבל שכל אחד מברך ומריח לעצמו זה ניכר שעושין בשביל הברכות למנוחת נפש הנפטר ואין כאן חשש הנזכר: