דבר תורה צו תשפב

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨הֿ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כׇּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃

Leviticus 6:1-4

יהוה spoke to Moses, saying: Command Aaron and his sons thus: This is the ritual of the burnt offering: The burnt offering itself shall remain where it is burned upon the altar all night until morning, while the fire on the altar is kept going on it. The priest shall dress in linen raiment, with linen breeches next to his body; and he shall take up the ashes to which the fire has reduced the burnt offering on the altar and place them beside the altar. He shall then take off his vestments and put on other vestments, and carry the ashes outside the camp to a pure place.

השבת נקרא את פרשת צו. בתחילת הפרשה לכאורה מדברים על קרבן העולה אבל למעשה מדובר בכלל על תרומת הדשן והוצאתו. במה מדובר? הדשן זה האפר של אתמול על המזבח. והתרומה זה להוציא מעט מהדשן ולהניח קרוב למזבח, והוצאה זה כבר להוציא את כולו. המטרה היא הכנת המזבח לקרבן התמיד.

ספר החינוך קל״א:א׳-ב׳

מצות הרמת הדשן - שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח, וזהו שנקרא תרומת הדשן, שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד וגו', והרים את הדשן. משרשי מצוה זו. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכלתנו מן הטעם שאמרנו שם. ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן.

Sefer HaChinukh 131:1-2

The commandment of the lifting of the ashes: That the priest remove the ashes each and every day from on the altar - and this is what is called the lifting of the ashes (trumat hadeshen), which was done every day - as it is stated (Leviticus 6:3), "And the priest shall dress in linen, etc. and he shall lift the ashes." That which we wrote above (Sefer HaChinukh 95) to aggrandize the honor of the [Temple] and to glorify it with all of our ability - because of the reason that we said there - is from the roots of the commandment. And it is adorning the altar to remove the ashes in the place in which it is fitting to light the fire. And also that the fire burns nicely when there are no ashes underneath it.

לפי ספר החינוך הטעם למצווה היא שהדשן פוגם ביופיו של המזבח, על כן צריך לנקות אותו כל בוקר לפני הקרבת הקורבנות. עוד טעם מספר החינוך זה שאם מוציאים את הדשן האש של המזבח דולקת טוב יותר.

רש"ר הירש:
כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן ברמיזה לעבודות יום האתמול וזכרונן לפני ה' תמיד, כך לעומתה הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום מתחדשת ההתחייבות לשמור לעשות ולקיים כל מה שנצטווינו עליו. תהי נא מדי יום ויום חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה, ועלינו לשקוד ולהזדרז בכל מאודנו לקיים המצוות, ומצווה שקיימנוה בעבר – אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה - כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה. והוציא את הדשן: שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל את היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו – לפני הסתכלות זו תגלה לנו חשיבות האזהרה שההתעסקות במעשה יום שעבר – ההוצאה ואולי ההרמה – מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר, והוא נדחה הצידה מפני המצוה החדשה שכל יום דורש קיומה!

גם הרש''ר הירש מביא טעם: הדשן הוא מאתמול וכל יום של עבודה בבית המקדש הוא נפרד ושונה מהיום שלפניו ויש לחדש כל יום את ההקרבה, על כן מפנים את הדשן של אתמול להקרבה מחודשת, כי כל יום על המזבח להיראות כאילו לא הקריבו בו מעולם.

יומא כ״ב א:א׳-ג׳

בָּרִאשׁוֹנָה כׇּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ — תּוֹרֵם.

וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, כׇּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת — זָכָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶן: הַצְבִּיעוּ. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ.

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵירוֹ וְנָפַל וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִיס.

Yoma 22a:1-3

MISHNA: Initially, the practice among the priests was that whoever wishes to remove the ashes from the altar removes them. And when there are many priests who wish to perform that task, the privilege to do so is determined by a race: The priests run and ascend on the ramp leading to the top of the altar. Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the top of the altar first is privileged to remove the ashes. And if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers, and a lottery was performed, as will be explained. And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The reason is that the lottery was conducted by the appointee choosing a number and counting the extended fingers of the priests standing in a circle. As the count progressed, a priest could calculate and manipulate the result in his favor by surreptitiously extending his thumb and an additional finger. Since there is separation between the thumb and the forefinger it could appear as though they belonged to two different priests, skewing the results of the lottery. Initially, that was the procedure; however, an incident occurred where both of them were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved another and he fell and his leg was broken. And once the court saw that people were coming to potential danger, they instituted that priests would remove ashes from the altar only by means of a lottery. There were four lotteries there, in the Temple, on a daily basis to determine the priests privileged to perform the various services, and this, determining which priest would remove the ashes, was the first lottery.

מתברר שהכהנים ממש אהבו את מצוות תרומת הדשן. מה שיצר בעיה לגבי מי יעשה את העבודה בכל יום. אז מה שהם עשו זה לעשות תחרות מי רץ מהר יותר על הכבש ומי שמנצח מוציא את הדשן. אם הם סיימו בתיקו אז הם ממש עשו פרט-זוג. אבל היה כל כך הרבה להט סביב המצווה הזאת שהכהנים התחילו לדחוף אחד את השני על הכבש ולשבור את רגליהם בשביל לנצח. עד כדי שבית הדין פסק שהבחירה במי יעשה את המצווה תוחלט בהגרלה. מטורף שהם לקחו את זה עדי כדי כך רחוק.

יומא כ״ג א:י״א-י״ג

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ.

עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה.

בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים.

Yoma 23a:11-13

§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta: An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart. The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears. The father of the boy, i.e., the young priest who was stabbed, came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still convulsing and has not yet died, and as such, the knife, which is in his body, has not become ritually impure through contact with a corpse. If you remove it promptly, it will still be pure for future use. The Tosefta comments: This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. Even the boy’s father voiced more concern over the purity of the knife than over the death of his child. And similarly, it says: “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood very much, till he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16), which shows that in his day as well people paid little attention to bloodshed.

ואם חשבתם שהסיפור הזה היה מטורף, תראו את הסיפור ההזוי הזה: מעשה בשני כהנים שהתחרו על הכבש והמנצח יעשה את המצווה. ואחד הכהנים תקע סכין לליבו של האחר!!! רבי צדוק עשה התקהלות גדול של בני ישראל ואמר ''מה זה אומר אם אנחנו הורגים אחד את בשביל מצוות בין אדם למקום?!'' וכל העם בכה. ואם זה לא מספיק אבי של מי ששנדקר בסכין ראה שהוא עוד מפרפר בין חיים ומוות אמר ''טוב לפחות הוא עוד לא מת לגמרי, הסכין הזה עוד לא טמא בטומאת המת''. אה, אדוני, יש הבדל קטן בין שפיכת דמים לטומאת כלי! קשה להבין איך האטרף סביב עבודת ה' הגיעה למצב הזה!

השבת בן דוד שלי צור חוגג בר מצווה וכאן זו הזדמנות מעולה לומר מזל טוב ענק ושייקח מה ללמוד מהדשן ומה לא ללמוד מהדשן. מה שאני מאחל לו שייקח מהדשן זה תמיד להתחדש ולהשתנות ולא להיות קבוע כל הזמן על אותם הדברים. מה שאני מאחל לצור לא לתקוע סכין בגב של מישהו שעוקף אותך בדרך.
שבת שלום מבארי יחיאלי.