(יא) וּמֵאַחַר שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לַמְּנָחוֹת לָמָּה נִמְנוּ. כְּדֵי לֵידַע יָפֶה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַשָּׁוֶה וְהַפָּחוֹת שֶׁהָרוֹצֶה לִזְכּוֹת עַצְמוֹ יָכֹף יִצְרוֹ הָרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ וְיָבִיא קָרְבָּנוֹ מִן הַיָּפֶה הַמְּשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁיָּבִיא מִמֶּנּוּ. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית ד-ד) "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ". וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב שֶׁיִּהְיֶה מִן הַנָּאֶה וְהַטּוֹב. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב יַאֲכִיל מִן הַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרֹם יְכַסֶּה מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִּישׁ דָּבָר יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ג-טז) "כָּל חֵלֶב לַה'" וְגוֹ':
סיפור מה"אמרי אמת" שנתן תפילין שירש מאביו לחסיד שאבד לו תפיליו ואמר משום פסוק זה.
כתב ר' אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל (בספרו "ולא עוד אלא" פרק מ"ט) מה' יצא הדבר שיחמול שאול על אגג, כי ציפה הקב"ה שעתיד לצאת מאגג איש צר ואויב המן הרשע, שירדה בישראל ויגזור גזירות קשות, ומחמת זה יקבלו ישראל את התורה ברצון, על כן נתן ה' בלב שאול לחמול על אגג, שיבוא המן לעולם.
כמידת ההכרה בגודל הצרה כך תרבה השמחה בישועה
בבא צרה לאדם - צרות הכלל והפרט - כאשר אחר כך באה הישועה הדבר דומה לאדם הנמצא במקום חשוך, וכשמאירים לו את מקומו, לפי גודל החושך בו היה שרוי כך תגדל שמחתו כאור, ותרבה תודתו לזה שהאיר לו.
כך גם בצרה וישועה, באותה מידה שמודע ומודה באמת ומכיר בגודל הצרה ירבה לתת תורה להשי"ת המושיעו מצרתו.
נמצא שלא זו בלבד שהישועה ניכרת מפני שקדמה לה צרה, אלא שהצרה עצמה - ומידת ההכרה בה - היא מביאה והגורמת להכרה בגודל הישועה ולריבוי השמחה בה, ולהודות להשי"ת עליה.
He saw a man pay a bill for a lady whose credit card was declined and was told she has no more credit in the store since she already owed $4,000. The next person on lined heard and he paid the balance of the store credit. Why wait for the person to be embarrassed if we have a way to prevent that before it happens