ספורט בתקופת המשנה והתלמוד (0-600)
תקופת בית שני היא תקופה בה נפגש העולם היהודי שמורשתו המקרא המונותאיסטי וההלכה היהודית, החובקת את כל תחומי חייו של האדם, עם התרבות היוונית רומית- (ההלנסיטית) שעיקרה תרבות אלילית פגנית.
המפגש זה היה מפגש דרמטי ביותר להתפתחות החיים והתרבות בארץ ישראל. לפי ההסטוריון פרופ' ישראל ל. לוין, כשאנו דנים במידת ההשפעה של העולם ההלניסטי על העולם היהודי בארץ ישראל יש להביא בחשבון הבחנות רבות - כמו ההשפעה על מעמדות חברתיים שונים וההבדלים בין עיר לכפר. כמעט מעצם הגדרת המלה 'עיר', מרכז עירוני משמש מקום מפגש בין בני עמים שונים ובין רעיונות שהם מביאים עמם, ועל כן ההזדמנויות ליצור קשר ולהיות מושפעים, מרצון או שלא מרצון, גדולות ומקיפות יותר בעיר מאשר בכפרים המבודדים והמסוגרים בתוך עצמם.
על פי דר' יחיעם שורק ביוון הקדומה התפתחה, זיקה ברורה בין הפעילות הגופנית לבין זו הדתית והפולחנית ושימת הדגש על הפעילות הספורטיבית האינדיבידואלית (ומכאן האתלטית היחידנית ולא הקבוצתית) בנוסף, זכה המנצח לכבוד נשגב, כמעט במעלה לכבוד אלים (דמותו היתה מקור לפיסול, לשירה ולסיפורת. העיר המשגרת את הספורטאי המנצח דאגה לכל מחסורו ואף ביקשה לפתות, בטובות ובעינוגים שונים, אתלטים מצטיינים, שיעתיקו את מקום מושבם אליה, כשהיא חפצה ביקרם, ויותר מזה – ביקרה של העיר.
הפעילות הגופנית, היתה חלק משולב ומהותי (כמעט אובססיבי) משגרת חייו של הצעיר היווני והיתה משוקעת היטב בחינוכו (ב"גימנסיון" – מעין בי"ס תיכון – הוקדש מחצית זמן הלימוד למקצועות עיוניים ומחצית לפעולות ספורטיביות. מקור השם, אגב, הינו "תרגיל שלמענו מתערטלים". התחרויות נערכו בעירום מלא, והסיבות לכך רבות ומגוונות.
יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא. חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר
The Gemara relates: One day, Rabbi Yoḥanan was bathing in the Jordan River. Reish Lakish saw him and jumped into the Jordan, pursuing him. At that time, Reish Lakish was the leader of a band of marauders. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Your strength is fit for Torah study. Reish Lakish said to him: Your beauty is fit for women. Rabbi Yoḥanan said to him: If you return to the pursuit of Torah, I will give you my sister in marriage, who is more beautiful than I am. Reish Lakish accepted upon himself to study Torah. Subsequently, Reish Lakish wanted to jump back out of the river to bring back his clothes, but he was unable to return, as he had lost his physical strength as soon as he accepted the responsibility to study Torah upon himself.
חזייה ריש לקיש - שהיה לסטים:
ולא מצי - לקפוץ כבראשונה דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו:
כאן אנחנו רואים את התפיסה שזה או כח פיזי או כח רוחני- ברגע שריש לקיש מקבל את התורה הוא נחלש פיזית ולא יכול אפילו לשחות חזרה לגדה הנהר ולקחת את בגדיו.
עיקר הדבר מהמקור בבא מציעא פרק ד א לענייננו הוא :
רבי שמעון בן לקיש, אמורא דור שני בארץ ישראל (250 לערך) למד תורה בצעירותו ולאחר מכן הצטרף לחבורת שודדים. רבי יוחנן הכיר בפוטנציאל שלו ושכנע אותו ללמוד תורה, והשניים למדו יחד במשך שנים רבות, עד שהגיע ריש לקיש למדרגתו של רבי יוחנן. עם זאת מחלוקת ביניהם הביאה לידי מותו בטרם עת של ריש לקיש.
עיקר הסיפור כאן
הסיפור הבא בא לתאר את התקופה בה הוא היה שודד שמפעיל כח ואלימות.
רבי שמעון בן לקיש, אמורא דור שני בארץ ישראל (250 לערך) למד תורה בצעירותו ולאחר מכן הצטרף לחבורת שודדים. רבי יוחנן הכיר בפוטנציאל שלו ושכנע אותו ללמוד תורה, והשניים למדו יחד במשך שנים רבות, עד שהגיע ריש לקיש למדרגתו של רבי יוחנן. עם זאת מחלוקת ביניהם הביאה לידי מותו בטרם עת של ריש לקיש.
עיקר הסיפור כאן
הסיפור הבא בא לתאר את התקופה בה הוא היה שודד שמפעיל כח ואלימות.
רֵישׁ לָקִישׁ זַבֵּין נַפְשֵׁיהּ לְלוּדָאֵי שְׁקַל בַּהֲדֵיהּ חַיְיתָא וְגֻלְגֻּלְתָּא אֲמַר גְּמִירִי דְּיוֹמָא בָּתְרָא כֹּל דְּבָעֵי מִינַּיְיהוּ עָבְדִי לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֵיחוּל אַדְּמֵיהּ יוֹמָא בָּתְרָא אֲמַרוּ לֵיהּ מַאי נִיחָא לָךְ אֲמַר לְהוּ בָּעֵינָא אֶקְמְטִינְכוּ וְאוֹתְבִינְכוּ וְכֹל חַד מִינַּיְיכוּ אֶמְחְיֵהּ חַיְיתָא וּפַלְגָא קַמְטִינְהוּ וְאוֹתְבִינְהוּ כֹּל חַד מִינַּיְיהוּ כַּד מַחְיֵיהּ חַד חַיְיתָא נְפַק נִשְׁמְתֵיהּ חַרְקִינֵּיהּ לְשִׁינֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אַחוֹכֵי קָא מְחַיְּיכַתְּ בִּי אַכַּתִּי פָּשׁ לָךְ גַּבַּי פַּלְגָא דְּחַיְיתָא קַטְלִינְהוּ כּוּלְּהוּ נְפַק וַאֲתָא יָתֵיב קָאָכֵיל וְשָׁתֵי אֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה לָא בָּעֵית מִידֵּי לְמִזְגֵּא עֲלֵיהּ אֲמַר לַהּ בִּתִּי כְּרֵיסִי כָּרִי כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ שְׁבַק קַבָּא דְמוֹרִיקָא קְרָא אַנַּפְשֵׁיהּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם.
Redeem me. Rabbi Ami said to him: We learned in a mishna: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed. However, his children are redeemed due to the harm of becoming assimilated among the gentiles, and all the more so here, where there is a concern that leaving him in bondage may lead to his death, he should be redeemed. The Sages said to Rabbi Ami: This man is a Jewish apostate, as they saw him when he was eating unslaughtered animal carcasses and animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot]. He said to them: Say that he was eating them due to his appetite, not because he is an apostate, but because he was overcome by temptation. They said to him: But there are times when there are permitted and forbidden foods before him, and he sets aside the permitted food and eats the forbidden food, indicating that it is not temptation alone that causes him to transgress. Once he heard this, Rabbi Ami said to that man: Go, because they do not allow me to redeem you. The Gemara recounts a related incident: Reish Lakish sold himself to gladiators. He took a bag and a round stone inside of it with him. He said: There is a tradition that on the final day of a captive’s life, before his captors kill him, they do for him anything that he requests of them, so that he would forgive them for the spilling of his blood. On the final day before they were set to kill him they said to him: What is amenable to you? He said to them: I want to tie you up and have you sit, and I will strike each one of you one and a half times. He tied them up and had each one of them sit. When he struck each of them with one strike with the stone in the bag, the one whom he struck died, because Reish Lakish was of great strength. Reish Lakish gritted his teeth in anger, and said to the one whom he killed, in order to prevent the others from realizing what was happening: Are you laughing at me? You still have half of a strike remaining with me, as I struck you only once. He killed them all, and Reish Lakish escaped his captors. He left and came back home, and after some time had passed he was sitting, eating, and drinking, without concern for his livelihood. His daughter said to him: You don’t want something to lie upon? He said to her: My daughter, my belly is my pillow, and this is enough for me. When he died he left only a kav of saffron as an inheritance, and even so he recited this verse about himself: “And they leave their wealth for others” (Psalms 49:11), meaning that he was pained that he did not use all of his property. He exhibited his confidence that God would provide his needs by not saving money for the future. MISHNA: One who sells his field to a gentile must purchase and bring the first fruits from the field that he sold, for the betterment of the world. GEMARA: Rabba says: Even though a gentile has no capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, thereby removing it from the obligation to tithe its produce, as it is stated: “For the land is Mine” (Leviticus 25:23), which teaches: The sanctity of the land is Mine, and it is not abrogated when the land is sold to a gentile; a gentile does have, however, the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to allow him to dig pits, ditches, and caves in the land he has purchased, as it is stated: “The heavens are the heavens of the Lord; but the earth has He given to the children of men” (Psalms 115:16). And Rabbi Elazar says: Even though a gentile has the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to cause the abrogation of the sanctity of the land, removing it from the obligation to tithe its produce, as it is stated with regard to tithes: “The tithe of your grain” (Deuteronomy 12:17), which teaches that it is only the grain of a Jew that is obligated in tithes and not the grain of a gentile; a gentile does not have, however, the capability of acquisition of land in Eretz Yisrael to allow him to dig pits, ditches, and caves, in the land he has purchased, as it is stated: “The earth is the Lord’s” (Psalms 24:1). The Gemara asks: With regard to what principle do Rabba and Rabbi Elazar disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Elazar, holds that “your grain” teaches that only grain grown in the field of a Jew is obligated in tithes, but not the grain grown in the field of a gentile. And one Sage, Rabba, holds that “your grain” is not referring to the produce itself, but rather to your accumulation of the produce into a pile, which obligates the produce in tithes, and not the accumulation of the produce into a pile by a gentile, as Rabba holds that if a gentile harvests and gathers grain, the grain is not obligated in tithes. Rabba said: From where do I say that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael does not cause the abrogation of the sanctity of the land with regard to tithes? As we learned in a mishna (Pe’a 4:9): With regard to the gleanings left for the poor, and the forgotten sheaves left for the poor, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], of a gentile, one is obligated to tithe them unless the owner rendered them ownerless. The Gemara discusses: What are the circumstances? If we say that this is referring to the gleanings, forgotten sheaves, and pe’a of a Jew, and a gentile collected them and sold them to a Jew, then how could the mishna write: Unless he rendered them ownerless? But they are already ownerless, since gleanings, forgotten sheaves, and pe’a are already ownerless, as anyone can take them. Rather, is it not the case that the mishna is referring to produce of a gentile, who then separated gleanings, forgotten sheaves, and pe’a, and declared them to be ownerless, and a Jew gathered them. Rabba explains his inference: The reason that this produce is exempt from tithes is specifically because the gentile rendered it ownerless, but if he did not render it ownerless, then it would be obligated in tithes. One can infer from this mishna that the acquisition of land by a gentile does not cause the abrogation of the sanctity of the land with regard to tithes. The Gemara rejects this: No, actually it may be that these were gleanings, forgotten sheaves, and pe’a of a Jew, and a gentile collected them. And that which you said: But they are already ownerless, is incorrect. Let it be that he rendered them ownerless with the intent that a Jew would collect them, but did he render them ownerless with the intent that a gentile would collect them? He did not in fact render them ownerless, as he expected only a Jew to collect them. Therefore, if a gentile collects them and sells them to a Jew, the Jew is obligated to tithe them. The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: If there was a Jew who acquired a field from a gentile before its produce reached a third of its growth, at which point one is obligated to tithe the produce, and he then sold it to the gentile after its produce reached a third of its growth, then the owner is obligated to tithe the produce because the produce already became obligated in tithes when it reached a third of its growth while under Jewish ownership. The Gemara deduces from here: It is only when the produce became obligated in tithes while under Jewish ownership, that yes, the owner is obligated to tithe, but if the produce did not become obligated in tithes while under Jewish ownership, then no, the owner is not obligated to tithe. This teaches that produce that grows while the field is owned by a gentile is exempt from tithes, and a gentile’s acquisition in Eretz Yisrael abrogates the sanctity of the land with regard to tithes. The Gemara rejects this: With what are we dealing here? We are not dealing with Eretz Yisrael proper, but with land in Syria, and this tanna holds that the conquest of an individual is not called a conquest. Since Syria was conquered in battle by King David, and not by the Jewish people as a whole, it is not bound by all the same halakhot that apply in Eretz Yisrael. The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita (Tosefta, Terumot 2:10): If there were a Jew and a gentile who purchased a field in partnership,
אגב כך מסופר: ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי [מכר את עצמו ללודרים], שקל בהדיה חייתא וגלגלתא [לקח איתו שק ועיגול אבן בתוכו], אמר: גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה [למודים אנו שביום האחרון של המומת על ידם, כל שמבקש מהם עושים לו, כדי שימחל על דמו] ודבר זה ודאי יהיה לי לתועלת.
יומא בתרא [ביום האחרון] אמרו ליה [לו]: מאי ניחא [מה נוח] לך, מה רצונך שנעשה עבורך? אמר להו [להם]: בעינא אקמטינכו [רוצה אני שאקשור אתכם] ואותבינכו [ואושיב אתכם], וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ופלגא [וכל אחד מכם אכה אותו מכה וחצי]. קמטינהו ואותבינהו [קשר אותם והושיב אותם], כל חד מינייהו [אחד מהם] כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה [כאשר היכה אותו מכה אחת יצאה נשמתו] לפי שהיה ריש לקיש גיבור בכוחו. חרקיניה לשיניה [חרק בשיניו] ככועס, אמר ליה [לו]: אחוכי קא מחייכת בי [אתה צוחק ממני]? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא [עדיין נותרה לך אצלי חצי מכה]. קטלינהו כולהו [הרג אותם כולם].
נפק ואתא [יצא ובא], ולאחר אותם זמנים יתיב קאכיל ושתי [היה יושב אוכל ושותה] בלא דאגה לפרנסתו. אמרה ליה [לו] ברתיה [בתו]: לא בעית מידי למזגא עליה [אין אתה רוצה דבר לישון עליו]? אמר לה: בתי, כריסי כרי, ודי לי בכך. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא [כאשר נפטר השאיר בירושתו קב של כרכום], ואף על פי כן קרא אנפשיה [על עצמו]: "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא), שהצטער שלא השתמש בעצמו בכל רכושו.
קרבות הגלדיאטורים היו נפוצים בתקופה ההלניסטית למטרת בידור והיוו כמופעי תרבות לאוכלוסייה.
במקורות התלמודיים נקרא הגלדיאטור ׳לודר׳, מילה שהגיעה ללשון חז״ל מן הלטינית (Ludus = משחק). על משחקי הגלדיאטורים ניתן ללמוד מדבריו של ריש לקיש, אמורא ארץ ישראלי, שמשתמש לא אחת בניסיונו כגלדיאטור.
ריש לקיש מכר את עצמו ללודרים (לגלדיאטורים) והחל להשתתף בזירת הקרב הגלדיאטורית. הפעילות בזירה הייתה פעילות גופנית לכל דבר. סופו של כל גלדיאטור היה להגיע לקרב בין אם זה בין בני אדם או בעל חיים
ריש לקיש ידע שביומו האחרון יכול היה לבקש בקשה אחרונה משוביו לפני מותו ובקשתו הייתה לקשור את שוביו הגלדיאטורים ולהכות כל אחד מהם מכה וחצי.
ידוע לנו שריש לקיש היה חזק במיוחד (גיבור בכוחו) והרג את כולם.
נוסף לכוחו הרב - רואים כאן בסיפור את ערמומיותו של ריש לקיש.
במקורות התלמודיים נקרא הגלדיאטור ׳לודר׳, מילה שהגיעה ללשון חז״ל מן הלטינית (Ludus = משחק). על משחקי הגלדיאטורים ניתן ללמוד מדבריו של ריש לקיש, אמורא ארץ ישראלי, שמשתמש לא אחת בניסיונו כגלדיאטור.
ריש לקיש מכר את עצמו ללודרים (לגלדיאטורים) והחל להשתתף בזירת הקרב הגלדיאטורית. הפעילות בזירה הייתה פעילות גופנית לכל דבר. סופו של כל גלדיאטור היה להגיע לקרב בין אם זה בין בני אדם או בעל חיים
ריש לקיש ידע שביומו האחרון יכול היה לבקש בקשה אחרונה משוביו לפני מותו ובקשתו הייתה לקשור את שוביו הגלדיאטורים ולהכות כל אחד מהם מכה וחצי.
ידוע לנו שריש לקיש היה חזק במיוחד (גיבור בכוחו) והרג את כולם.
נוסף לכוחו הרב - רואים כאן בסיפור את ערמומיותו של ריש לקיש.
. וְהָרָטָנִין יוֹצְאִין בְּסוּדָרִין שֶׁעַל כְּתֵיפָן. וְלֹא רָטָנִין בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם. אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל רָטָנִין לָצֵאת בְּכָךְ.
And likewise, a shopkeeper who goes out with coins bound in his cloak is liable to bring a sin-offering. And they did not say this only with regard to a shopkeeper; rather, any person is liable for this, and they only stated the halakha in these terms because it is the usual manner of a shopkeeper to go out this way. And runners, i.e., foot messengers, may go out on Shabbat with scarves on their shoulders, because this is how they typically wear them. And they did not say this only with regard to runners; rather, any person is permitted to do this, but it is simply the usual manner of runners to go out this way.
הגמרא מרחיבה את ההיתר של פעילות גופנית מתונה בשבת לא רק לרצים אלא לכל אדם. מכאן אנו מבינים שהגמרא מעודדת את הפעילות גופנית כולל בשבת
- ראשית – היא מצביעה על פעילות גופנית בשבת;
- שנית – הפעילות מאומצת ובעלת יעד ברור – כדי להתעמל;
- שלישית – מכלל לאו למדים על הן. כלומר – התנגדות חברי הסנהדרין לאישור פעילות זו מלמדת שמדובר על תופעה ולא על מקרים סְפּוֹרָדִיִים, רנדומליים;
- רביעית – האיסור נוגע לשבת, ומכאן שלגבי ימות החול לא היה כל איסור;
- חמישית – מדובר על פעילות עממית, כשהיא מפנה את ההתייחסות לכלל הציבור;
- שישית – חברי הסנהדרין מצאו מין מוֹדוּס וִיוֶונְדִיל "הכשרת השרץ", קרי – לאפשר לאלה שרוצים להתעמל בשבת ואינם מעוניינים להפר את הלכות השבת, לבצע את הפעילות לא בריצה אלא בהליכה. ובל נקל ראש בכך – אין לנו כל מידע מעבר לעדות התנאית הזו, על פעילות גופנית הליכתית בעין הקדום.
(ד"ר יחיעם שורק, פורסם באתר "הידען" מרץ 2012)
(א) דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, כְּכַדּוּר שֶׁל בָּנוֹת, מַה כַּדּוּר זֶה מִתְכַּדֵּר מִיָּד לְיָד וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת לָאָרֶץ, כָּךְ (יהושע כג, יד): לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד וגו'. מַה כַּדּוּר זֶה מְקַלְּעִין בָּהּ בַּיָּדַיִם וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, כָּךְ משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לִכְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה
לפי דבריו של יחיעם שורק מסופר על משחק מלים מעניין בזו הלשון: "כדרבנות – כדור הזה בין הבנות. מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד, וסופה לנוח ביד אחד", והמדרש נוקט בלשון הבאה.
ניתן להסיק מספר מסקנות ממשחק מילים זה:
ראשית – לפנינו משחק (קבוצתי) בכדור
שנית – במשחק מוסרים השחקנים וזורקים את הכדור זה לזה
שלישית – לביטוי "זריקה" יש כמה ניסוחים: קליטה, קליעה, כידור ועוד, ללמד על מידת של תפוצה ואולי על אופנים שונים של משחק
רביעית – השימוש במונח היווני והלטיני "ספירא" מלמד על מידת ההשפעה היוונית-רומית על המשחק ובוודאי שמדובר בכדור משחק ולא סתם בפריט שצורתו כדורית. "ספירא של תינוקות" משמעו כדור של ילדים ונערים
חמישית – המטפורה, שבה משתמשים המקורות כדי לסמל את קדושת הנתינה וההעברה ממעמד הר סיני ואילך, הלקוחה מעולם המשחק, אף היא יש בה כדי ללמד מחד על נפיצות המשחק ובעיקר על היחס החיובי שפיתחו כלפיו, למרות מקורותיו הלא יהודים וההשפעות היווניות והרומיות שהיו משוקעות בו
שישית – השימוש בדימוי המיני של הכדור – "כדור של בנות" – מפי חז"ל אינו מקרי. בעולם הקדום, המסופוטאמי, המצרי, היווני והרומי, נקשרו משחקי הכדור עם אפקטים פולחניים שבצעו נערות, כוהנות, כחלק מריטואלים דתיים, כשלחלקם היו משמעויות מיניות ופוריות, ובכלל, מכלל הפעילויות הספורטיביות של נשים יווניות, בעיקר בנות המעמד הגבוה, האריסטוקראטי, אנו מוצאים את משחקי הכדור כרווחים ביותר.
ניתן להסיק מספר מסקנות ממשחק מילים זה:
ראשית – לפנינו משחק (קבוצתי) בכדור
שנית – במשחק מוסרים השחקנים וזורקים את הכדור זה לזה
שלישית – לביטוי "זריקה" יש כמה ניסוחים: קליטה, קליעה, כידור ועוד, ללמד על מידת של תפוצה ואולי על אופנים שונים של משחק
רביעית – השימוש במונח היווני והלטיני "ספירא" מלמד על מידת ההשפעה היוונית-רומית על המשחק ובוודאי שמדובר בכדור משחק ולא סתם בפריט שצורתו כדורית. "ספירא של תינוקות" משמעו כדור של ילדים ונערים
חמישית – המטפורה, שבה משתמשים המקורות כדי לסמל את קדושת הנתינה וההעברה ממעמד הר סיני ואילך, הלקוחה מעולם המשחק, אף היא יש בה כדי ללמד מחד על נפיצות המשחק ובעיקר על היחס החיובי שפיתחו כלפיו, למרות מקורותיו הלא יהודים וההשפעות היווניות והרומיות שהיו משוקעות בו
שישית – השימוש בדימוי המיני של הכדור – "כדור של בנות" – מפי חז"ל אינו מקרי. בעולם הקדום, המסופוטאמי, המצרי, היווני והרומי, נקשרו משחקי הכדור עם אפקטים פולחניים שבצעו נערות, כוהנות, כחלק מריטואלים דתיים, כשלחלקם היו משמעויות מיניות ופוריות, ובכלל, מכלל הפעילויות הספורטיביות של נשים יווניות, בעיקר בנות המעמד הגבוה, האריסטוקראטי, אנו מוצאים את משחקי הכדור כרווחים ביותר.
לסיכום פרק זה, בעזרת מעט המקורות שהבאנו כאן, אנו רואים את היחס האימבולנטי לפעילות גופנית מצד אחד הערכה ואולי אפילו הערצה לבעלי כח גופני, לצד רתיעה מהתרבות ההלניסטית וההעדפת הכח הרוחני.
חז"ל מצליחים להלך בין הטיפות ולשלב מרכיבים מהעולם ההלניסטי אך לשמור על יחודיות. לספוג לתוכם מרכיבים מהתרבות ההלניסטית מבלי לאבד את האופי התרבותי היהודי באותה עת. תרבות שמנציחה את דמות הגיבור הרוחני בבית המדרש ולא הדמות של גיבור המלחמה או הספורטאי.
חז"ל מצליחים להלך בין הטיפות ולשלב מרכיבים מהעולם ההלניסטי אך לשמור על יחודיות. לספוג לתוכם מרכיבים מהתרבות ההלניסטית מבלי לאבד את האופי התרבותי היהודי באותה עת. תרבות שמנציחה את דמות הגיבור הרוחני בבית המדרש ולא הדמות של גיבור המלחמה או הספורטאי.