(יז) זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ (יט) וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ֠ מִכׇּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהֹוָה־אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ {פ}
(ה) וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִזְכֹּר תָּמִיד מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ. כְּדֵי לְעוֹרֵר אֵיבָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יז) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זָכוֹר בַּפֶּה לֹא תִּשְׁכָּח בַּלֵּב. שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ אֵיבָתוֹ וְשִׂנְאָתוֹ:
(5) It is a Positive Commandment to obliterate Amalek, as it says, “erase the memory of Amalek” (Deut. 28:19). It is a Positive Commandment to perpetually remember their wicked deeds and their ambush in order to arouse our enmity against them, as it says, “remember what Amalek did to you” (Deut. 25:17). By Tradition we have learned that “remember” means by speech, “do not forget” (Deut. 25:19) – in one’s heart; for it is forbidden to forget their enmity and hatred.
היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שנאתו בפיך, הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואחר כך צוה להרגו. והוא אמרו יתברך פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. (כי תצא, הלכות מלכים פ"ה):
(א) מצות עשה (א) של בית הבחירה אין כאן מקומו למנותו ולא מנינו כאן אלא ב׳ מצות עשה למחות את זרעו של עמלק ולהעמיד להם מלך וכשם שמצות עשה למחות את זרעו של עמלק כך מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו בדרך לעורר איבתו תמיד ועברתו שמרה נצח שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק ותניא במגילה [דף י״ח] זכור בפה יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
But I know not what is this remembrance through the spoken word. If it is to say that we are to read the section of Amalek in public, then we might deduce therefrom that the duty of reading on the second [Sabbath in the month of Adar the section] Remember what Amalek did unto thee is by law of the Torah! So also we shall have in that case a Scriptural support for the reading of the Scroll [of Esther on Purim]! The correct interpretation appears to me that the verse states that you are not to forget what Amalek did to us until we blot out his remembrance from under the heavens, and that we are to relate it to our children and to our generations, saying to them, “Thus did the wicked one do to us and therefore we have been commanded to blot out his name.” Similarly, in the affair of Miriam, we were commanded to make it known to our children and relate it to the generations. And although it would have been appropriate to conceal it in order not to speak of the shortcomings of the righteous, yet Scripture commanded that it be made known and revealed so that the admonition against slander be put in their mouths because it is a great sin and causes many evils, and people are in the habit of stumbling therein, just as the Rabbis have said: “All people are [suspect] of a shade of slander.”
Ki Thavo
(ח) ר' פנחס אומר, אחר ארבעים שנה רצה משה להזכיר לישראל ואומר להם זכורים אתם שאמרתם במדבר הזה היש ה' בקרבנו אם אין, אלא אמ' משה אם אני אומ' להם כך הרי אני מגלה את פניהם והמגלה פנים לחבירו אין לו חלק לעה"ב, אלא אני אומ' להם כך מעשה עמלק והם מבינים מה שכתוב לפניו.
(ט) משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס אחד וכלב קשור בפתח הפרדס והמלך יושב בעליותיו צופה ומביט כל מה שבפרדס נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו אמ' המלך אם אני אומ' לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס הרי אני מגלה את פניו אלא הריני אומ' לו הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך ולא היה מבין שאתה אוהבי כך אמ' משה הרי אני אומ' להם לישראל מעשה עמלק ומיד הם מבינים מה שכתוב לעיל לפי' אמ' להם משה זכור את אשר עשה לך עמלק.
(8) Rabbi Phineas said: (After) forty years Moses wished to say to Israel: Do ye remember that which ye said in the wilderness—"Is the Lord among us, or not?" (Ex. 17:7). But Moses said: If I speak thus to Israel, behold I will put them to shame, and whosoever puts (his fellow) to shame will have no portion in the world to come.
(9) A parable—To what is the matter to be compared? To a king who had || a garden and a dog chained at the entrance to the garden. The king was sitting in his upper room, watching and looking at all that (transpired) in the garden. The friend of the king entered to steal (fruit) from the garden, and he incited the dog against him, and it tore his garments. The king said: If I say to my friend, Why didst thou enter my garden? behold I will put him to shame; therefore, behold, I will say to him: Didst thou see that mad dog, how it tore thy clothes? And he will understand what he has done. Likewise spake Moses: Behold, I will tell Israel the story of Amalek, and they will understand what is written before it; therefore Moses said: "Remember what Amalek did unto thee by the way, as ye came forth out of Egypt" (Deut. 25:17).
בשניה זכור. בין אחל ר"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שנייה שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור גם זה מהר"ן ז"ל. וכתוב בספר חן טוב סוף פ' בשלח בדף קל"ד ע"א וז"ל ובזה נתרץ למה אנחנו בגלותינו מצווין לקרות פרשת זכור בצבור מן התורה כיון שאין אנו יכולין לעשות עמו רעה אמנם הכונה היא לזכור הגורם שהוא העון ונשוב לה' שהרי גם בבוא משיח צדקנו תשאר מצות זכור קיימת שהיא א' מתרי"ג מצות והרי נמחה עמלק מהעולם א"כ מה לנו לזוכרו עוד אלא ודאי הוא כמו שכתבנו לזכור את הגורם ביאת עמלק שזאת היתה לו לעמלק תמיד שלא בא על ישראל אלא ע"י תביעת עון כמו ברפידים ע"י רפיון תורה ומריבה ביניהם גם המן הרשע אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' אינם באחדות גם בא עליהם בעון הסעודה כמשרז"ל והשתיה כדת אין אונס וכו' שבזה היה לעשות כרצון ואיש ואיש מרדכי והמן כי מרדכי היהודי חפץ שלא יעבירום על דת להשקותם יין על כרחם והמן ג"כ רצה שיהיו מזידין ולא אנוסים לכך אין אונס הרי גם הוא בא בטענה גם על שהשתחוו לצלם לכן צותה אסתר לעשות זכר לדורות וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם שגם לימות המשיח אינם בטלים יען יזכרו דבר המן ועמלק הבאים על חטא ולא ישובו לכסלה ע"כ...
(ד) וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ, ב), שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו בטל עשה זה.
(4) And this is from the commandments that are incumbent upon the entire community; and like the matter that they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 20b), "Three commandments were commanded to Israel at the time of their entrance to the land: to appoint themselves a king; to build themselves the Choice House (the Temple); and to cut off the seed of Amalek." And in truth is it that the obligation to kill them and destroy them from the world is also incumbent upon every male individual from Israel - if they have the power in their hands - in every place and at all times, if he finds one from all of their seed. And one who transgresses this and one from the seed of Amalek [chances upon] him - and he has the wherewithal in his hand to kill him - and he does not kill him, he has violated this positive commandment.
שנצטוינו למחות זרעו של עמלק וכו'. מבואר בר"מ פ"ו מהלכות מלכים ובד"א שלא השלימו ע"ש. ועיין ברש"י בחומש כאן שפי' תמחה וכו' מאיש ועד אשה ועולל ויונק משור עד שה שלא יהי' עמלק נזכר כו' ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח וא"י מהיכן הוציא רש"י זה ובספרי כאן לא ראיתי זה וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצ"ע. ומ"ש הרהמ"ח דג' מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות בה"מ ולהכרית זרעו של עמלק והמעתיק העתיק שלא כסדר כי הכרתת זרע עמלק הוא קודם לבנין ביהמ"ק והוא גמ' מפורשת בסנהדרין ומבואר בר"מ פ"א מה' מלכים ע"ש בכ"מ ובלח"מ. ומ"ש כי על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב וכו'. צ"ע למה יפטרו נשים ממ"ע זו דאין הזמן גרמא ומלחמה זו מבואר דאף כלה מחופתה וכו' ונראה דזה כיון המגיה בעל מנ"ל ומה שצוה לע' במצוה תכ"ב הוא ט"ס וצ"ל מצוה תכ"ה גבי ז' עממין כ' הרהמ"ח דגם נשים חייבות ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דנראה דאף במקום סכנה מחויב כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על ניסים כמבואר ברמב"ן כ"פ והתורה צונו להלחם ומסכנים נפש במלחמה אם כן גזה"כ הוא דאפילו ס"נ מחויב במצוה זו והאידנא אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש:
(טז) למקום שיש מנין וכו' - היינו אפילו יש לו ס"ת בביתו אלא שאין לו מנין בביתו ואפילו אם נאמר דמנין לפרשה זכור הוא מדרבנן בעלמא עכ"פ עיקר קריאת זכור הוא דאורייתא והנה בתרומת הדשן כתב דשמיעת קריאת פ' זכור בעשרה עדיף יותר ממקרא מגילה בצבור שמקרא מגילה לדעת רוב הפוסקים סגי בזמנו ביחיד וע"כ אם א"א לו לקיים שניהם יראה לקיים קריאת פ' זכור בצבור אבל המ"א מצדד דטוב יותר שיבוא למקום שקורין המגילה בצבור ופרשת זכור יוצא ע"פ הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת ויבוא עמלק דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח ור"ל דיוצא מדאורייתא והנה למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה יהיה צריך בעת שמיעת פרשה זו לכוין לצאת בזה מ"ע של זכור אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צ"ע דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו' והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו כמו שכתב הרמב"ן בביאורו וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק:
Rav Schachter in the name of the Rav: and they have to not believe in G-d, therefor can't be the Muslims.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא ''לא תשכח'', כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרד) בעזרת השם.