תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
יב (ד) לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לָא תַעְבְּדוּן כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
(ה) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃
אֶלָּהֵן לְאַתְרָא דִּי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵיכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּיהּ תַּמָּן לְבֵית שְׁכִנְתֵּיהּ תִּתְבְּעוּן וְתֵיתוּן לְתַמָּן:
(ו) וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם׃
וְתַיְתוּן לְתַמָּן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיָת מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְיָת אַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבָתֵיכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרְכוֹן וְעָנְכוֹן:
(ז) וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
וְתֵיכְלוּן תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתֶחֱדוּן בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן דִּי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:
(ח) לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כׇּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו׃
לָא תַעְבְּדוּן כְּכֹל דִּי אֲנַחְנָא עָבְדִין הָכָא יוֹמָא דֵין גְּבַר כָּל מָן דְּכָשָׁר קֳדָמוֹהִי:
12 (4) This you shall not do to the Lord your God.
(5) But to the place which the Lord your God shall choose out of all your tribes to put his name there, there shall you seek him, at his dwelling, and there shalt thou come:
(6) and there you shall bring your burnt offerings, and your sacrifices, and your tithes, and the offerings of your hand, and your vows, and your freewill offerings, and the firstlings of your herds and your flocks:
(7) and there you shall eat before the Lord your God, and you shall rejoice in all that to which you put your hand, you and your households, wherein the Lord thy God has blessed thee.
(8) You shall not do after all the things that we do here this day, every man whatever is right in his own eyes.
נביאים
נה (ד) הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים׃
הָא רַב לְעַמְמַיָא מַנִיתֵהּ מְלַךְ וְשַׁלִיט עַל כָּל מַלְכְּוָתָא:
(ה) הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא־תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא־יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֙עַן֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃ {ס}
הָא עַם דְלָא תֵידַע יִפְלְחִינָךְ וְעַם דְלָא יֵדְעוּךְ יִרְהֲטוּן לְאַסָקָא לָךְ מִסִין בְּדִיל יְיָ אֱלָהָךְ וּלְקַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל אֲרֵי שַׁבְּחָךְ:
(ו) דִּרְשׁ֥וּ יְהֹוָ֖ה בְּהִמָּֽצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב׃
תְּבָעוּ דְחַלְתָּא דַייָ עַד דְאַתּוּן חַיִין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְאַתּוּן קַיָמִין:
(ז) יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְהֹוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ׃
יַשְׁבִּיק רַשִׁיעָה אוֹרְחֵהּ דְרִשְׁעָא וּגְבַר אָנֵיס עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וִיתוּב לְפוּלְחָנָא דַייָ וִירַחֵם עֲלוֹהִי וְלִדְחַלְתָּא דֶאֱלָהָנָא אֲרֵי מַסְגֵי לְסַלָחָא:
(ח) כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃
אֲרֵי לָא מַחְשְׁבָתַי מַחְשָׁבָתְכוֹן וְלָא אוֹרְחָתְכוֹן תַּקָנָן כְּאוֹרְחַת טוּבִי אֲמַר יְיָ:
55 (4) Behold, I have made him a witness to the peoples, a leader and commander of nations.
(5) Behold, thou shalt call a nation that thou knowst not, and nations that knew not thee shall run to thee, because of the Lord thy God, and for the Holy One of Yisra᾽el; for he has glorified thee.
(6) Seek the Lord while he may be found, call upon him while he is near:
(7) let the wicked forsake his way, and the unrighteous man his thoughts: and let him return to the Lord, and he will have mercy upon him; and to our God, for he will abundantly pardon.
(8) For my thoughts are not your thoughts, neither are your ways my ways, says the Lord.
כתובים
עה (ה) אָמַ֣רְתִּי לַ֭הוֹלְלִים אַל־תָּהֹ֑לּוּ וְ֝לָרְשָׁעִ֗ים אַל־תָּרִ֥ימוּ קָֽרֶן׃
אֲמַרֵית לִמְתַלְעֲבוּן לָא תִתְלַעֲבוּן וְרַשִׁיעַיָא לָא תְרִימוּן אַיְקָר:
(ו) אַל־תָּרִ֣ימוּ לַמָּר֣וֹם קַרְנְכֶ֑ם תְּדַבְּר֖וּ בְצַוָּ֣אר עָתָֽק׃
לָא תְרִימוּן לִמְרוֹמָא אַיְקָרְכוֹן אַתּוּן דִי מְמַלְלִין בְּתוּקְפָא וּבְגִדוּפִין:
(ז) כִּ֤י לֹ֣א מִ֭מּוֹצָא וּמִֽמַּעֲרָ֑ב וְ֝לֹ֗א מִמִּדְבַּ֥ר הָרִֽים׃
אֲרוּם לֵית בַּר מִנִי מִמַדִנְחָא וְעַד מַעַרְבָא וְלָא מִן צִפּוּנָא דְמַדְבְּרַיָא וּמִן דְרוֹמָא אֲתַר טוּרַיָא:
(ח) כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים שֹׁפֵ֑ט זֶ֥ה יַ֝שְׁפִּ֗יל וְזֶ֣ה יָרִֽים׃
אֲרוּם אֱלָהָא דַיָן זַכַּי דְנָן יַמְאֵיךְ וּדְנָן יְרוֹמֵם:
(ט) כִּ֤י כ֪וֹס בְּֽיַד־יְהֹוָ֡ה וְיַ֤יִן חָמַ֨ר ׀ מָ֥לֵא מֶסֶךְ֮ וַיַּגֵּ֢ר מִ֫זֶּ֥ה אַךְ־שְׁ֭מָרֶיהָ יִמְצ֣וּ יִשְׁתּ֑וּ כֹּ֝֗ל רִשְׁעֵי־אָֽרֶץ׃
אֲרוּם כָּס דִלְוָט בְּיַד יְיָ וַחֲמַר עֲשִׁין מְלֵי מְזִיגַת מְרֵרְתָּא לְטַלְטְלָא מֵעֲרַת דִי רַשִׁיעַיָא וּמָה דִשְׁרֵי מִנֵיהּ קָשֵׁי מִן דֵין קַדְמָאִין בְּרַם דוּרְדְיָהָא וּפִקָטְיָהָא יְמַצְצוּן יִשְׁתּוּן כֹּל רַשִׁיעֵי אַרְעָא:
75 (5) I said to the arrogant, Deal not arrogantly! and to the wicked, Lift not the horn.
(6) Lift not your horn on high: speak not with an insolent neck.
(7) For judgment comes neither from the east, nor from the west, nor from the desert peaks:
(8) but God is the judge: he puts one down, and sets up another.
(9) For in the hand of the Lord there is a cup, with foaming wine; it is full of mixture; and he pours out of the same: but its dregs, shall all the wicked of the earth drain and drink.
משנה
א. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּבָאוּ, וּבָאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) נִטְמְאָה, וְנִטְמָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה אִם נִטְמְאָה נִטְמָאָה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל:
ב. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָּא יִטְמָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא עֲקִיבָא תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא:
ג. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (במדבר לה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', וּמִקְרָא אַחֵר אוֹמֵר (שם) מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלֶף אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶלֶף אַמָּה. הָא כֵיצַד, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה תְּחוּם שַׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים:
ד. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל:
ה. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הוּרְקְנוֹס, לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יג) הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל. וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם כז) עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי, מְלַמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה:
1. Just as the water evaluates her fidelity, so too, the water evaluates his, i.e., her alleged paramour’s, involvement in the sin, as it is stated: “And the water that causes the curse shall enter into her” (Numbers 5:24), and it is stated again: “And the water that causes the curse shall enter into her and become bitter” (Numbers 5:27). It is derived from the double mention of the phrase “and…shall enter” that both the woman and her paramour are evaluated by the water. Furthermore, prior to her drinking the water, just as she is forbidden to her husband, so too is she forbidden to her paramour, because in contrast to the verse stating: “Is defiled [nitma’a]” (Numbers 5:14), a superfluous conjoining prefix vav is added to a later verse, rendering the phrase: “And is defiled [venitma’a]” (Numbers 5:29). The addition indicates another prohibition, that of the woman to her paramour. This is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehoshua said: That was how Zekharya ben HaKatzav would interpret it, i.e., he also derived from the superfluous vav that the woman is forbidden to her paramour. Rabbi Yehuda HaNasi says an alternate source: The two times that the defilement of the wife is stated in the passage, namely: “And he warns his wife, and she is defiled” (Numbers 5:14), and the later verse: “When a wife, being under her husband, goes astray and is defiled” (Numbers 5:29), indicate that her defilement results in two prohibitions. One is that she is forbidden to her husband and one is that she is forbidden to her paramour.
2. On that same day that Rabbi Elazar ben Azarya was appointed head of the Sanhedrin, Rabbi Akiva interpreted the verse: “And every earthen vessel into which any of them falls, whatever is in it shall be impure [yitma], and you shall break it” (Leviticus 11:33), as follows: The verse does not state: Is impure [tamei], but rather: “Shall be impure,” in order to indicate that not only does the vessel itself become ritually impure, but it can now render other items ritually impure. This teaches with regard to a loaf that has second-degree ritual impurity status due to its being placed inside an earthenware vessel that had first-degree impurity, that it can render other food with which it comes into contact impure with third-degree impurity status. After hearing Rabbi Akiva’s statement, Rabbi Yehoshua said: Who will remove the dirt from your eyes, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, so that you could live and see this? As you would say: In the future, another generation is destined to deem pure a loaf that contracted third-degree impurity, as there is no explicit verse from the Torah stating that it is impure. But now Rabbi Akiva, your disciple, brings a verse from the Torah indicating that it is impure, as it is stated: “Whatever is in it shall be impure.”
3. Furthermore, on that same day Rabbi Akiva interpreted the verses with regard to the Levite cities as follows: One verse states: “And you shall measure outside the city for the east side two thousand cubits…this shall be for them the open land outside the cities” (Numbers 35:5), and another verse states: “And the open land around the cities, which you shall give to the Levites, shall be from the wall of the city and outward one thousand cubits round about” (Numbers 35:4). It is impossible to say that the area around the cities given to the Levites was only one thousand cubits, as it is already stated: “Two thousand cubits.” And it is impossible to say that two thousand cubits were left for them, as it is already stated: “One thousand cubits.” How can these texts be reconciled? One thousand cubits are to be set aside as a tract of open land surrounding the city, and the two thousand cubits are mentioned not in order to be given to the Levites, but to indicate the boundary of the Shabbat limit, beyond which it is forbidden to travel on Shabbat. This verse thereby serves as the source for the two-thousand-cubit Shabbat limit. Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, says otherwise: One thousand cubits were given to the Levites as an open tract of land, that could not be planted or built upon, and two thousand cubits of additional land were given to the Levites for planting fields and vineyards.
4. Additionally, on that same day Rabbi Akiva interpreted the verse: “Then Moses and the children of Israel sang this song to the Lord, and said, saying” (Exodus 15:1), as follows: As there is no need for the verse to state the word “saying,” because it states the word “said” immediately prior to it, why must the verse state the word “saying”? It teaches that the Jewish people would repeat in song after Moses every single statement he said, as is done when reciting hallel. After Moses would recite a verse, they would say as a refrain: “I will sing to the Lord, for He is highly exalted” (Exodus 15:1). It is for this reason that the word “saying” is stated, in addition to the word “said.” Rabbi Neḥemya says: The people sang the song together with Moses as is done when reciting Shema, which is recited in unison after the prayer leader begins, and not as is done when reciting hallel.
5. On that same day Rabbi Yehoshua ben Hyrcanus taught: Job served the Holy One, Blessed be He, only out of love, as it is stated: “Though He will slay me, still I will trust in Him” (Job 13:15). And still, the matter is even, i.e., the verse is ambiguous, as there are two possible interpretations of the verse. Was Job saying: I will await Him, expressing his yearning for God; or should the verse be interpreted as saying I will not await Him. As the word “lo” can mean either “to him” or “not,” it is unclear which meaning is intended here. This dilemma is resolved elsewhere, where the verse states a clearer indication of Job’s intent: “Till I die I will not put away my integrity from me” (Job 27:5). This teaches that he acted out of love. Rabbi Yehoshua said: Who will remove the dirt from your eyes, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, so that you could live and see this? As you taught all your life that Job worshipped the Omnipresent only out of fear, as it is stated: “And that man was wholehearted and upright, and God-fearing, and shunned evil” (Job 1:1); but now Yehoshua ben Hyrcanus, the disciple of your disciple, has taught that Job acted out of love.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן: דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה. עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה. עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו וְאָמְרוּ זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז. הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. וְהָא לָא חָזוּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: כֶּרֶס נַעֲשֵׂית לְהוּ כְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה וְרָאוּ. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקְנוֹס לֹא עָבַד אִיּוֹב וְכוּ' וְלִיחֵזִי הַאי לֹא. אִי בְּלָמֶ''ד אָלֶף כְּתִיב לֹא הוּא אִי בְּלָמֶ''ד וָי''ו כְּתִיב לוֹ הוּא. וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף לֹא הוּא אֶלָּא מֵעַתָּה (ישעיה סג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר, דִּכְתִיב בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף הָכִי נָמֵי דְּלָא הוּא. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהַכְּתִיב (שם) וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא לָאו מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶאֱמַר יְרֵא אֱלֹהִים בְּאִיּוֹב וְנֶאֱמַר יְרֵא אֱלֹהִים בְּאַבְרָהָם. מַה יְרֵא אֱלֹהִים הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה אַף יְרֵא אֱלֹהִים הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. וְאַבְרָהָם גוּפֵהּ מְנָלָן דִּכְתִיב זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה שֶׁזֶּה תָּלוּי לְאֶלֶף דּוֹר וְזֶה תָּלוּי לְאַלְפַּיִם דּוֹר. הָכָא כְּתִיב (שמות כ) לָאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְֹתָי. וְהָתָם כְּתִיב (דברים ז) וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר הָתָם נָמֵי כְּתִיב לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. הַאי לִדְסָמִיךְ לֵהּ וְהַאי לִדְסָמִיךְ לֵהּ. הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרָבָא חַד אָמַר לֵהּ אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמָאי (תהילים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגוֹ'. וְחַד אָמַר לֵהּ אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמָאי (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְיַעַלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. אָמַר לְהוּ תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנָן צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי אַתּוּן מָר מֵאַהֲבָה וּמָר מִיִּרְאָה:
§ The Sages taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili taught: At the time that the Jewish people ascended from the sea they resolved to sing a song of gratitude to God. And how did they recite this song? If a baby was lying on his mother’s lap or an infant was nursing from his mother’s breasts, once they saw the Divine Presence, the baby straightened his neck and the infant dropped the breast from his mouth, and they recited: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). As it is stated: “Out of the mouths of babies and sucklings You have founded strength” (Psalms 8:3).
Rabbi Meir would say: From where is it derived that even fetuses in their mother’s womb recited the song at the sea? As it is stated:
“In full assemblies, bless God, the Lord, you that are from the source of Israel” (Psalms 68:27), indicating that even children that are in the “source,” i.e., their mother’s womb, blessed God when they gathered at the sea.
The Gemara asks: But the fetuses could not see, so how could they have honestly said: “This is my God and I will glorify him”? Rabbi Tanḥum says: Their mother’s stomach was transformed for them like luminous crystal [aspaklarya], and they saw through it.
§ On that same day Rabbi Yehoshua ben Hyrcanus taught that Job served the Holy One, Blessed be He, only out of love, as it is stated: “Though He will slay me, still I will trust in Him [lo]” (Job 13:15). The mishna continues that the word lo in the verse is ambiguous as to whether it is indicative of Job expressing his yearning for God or his lack thereof. The Gemara asks: Let us see whether this word lo is written lamed alef, and therefore its meaning is: I will not trust, or whether it is written lamed vav, according to which its meaning is: I trust in Him. Why is there room for doubt with regard to the meaning of the verse?
The Gemara counters: But is it true that anywhere that the word lo is written lamed alef, its meaning is: Not? If that is so, then in the verse: “In all their affliction He was [lo] afflicted” (Isaiah 63:9), where the word lo is written lamed alef, so too, does it mean: Not, i.e., God was not afflicted in the afflictions of the Jewish people?
And if you would say that indeed that is the meaning of the verse, but isn’t it written in the continuation of that same verse: “And the angel of His Presence saved them,” which clearly indicates that God was concerned with their afflictions? Evidently, the word lo in that verse means: “In all their affliction He was afflicted.” Rather, is it not clear that lamed alef sometimes indicates this and sometimes indicates that? Therefore, the mishna had to derive the proper meaning of the word from another verse.
It is taught in a baraita (Tosefta 6:1) that Rabbi Meir says: It is stated with regard to Job that he was “God-fearing” (Job 1:1), and it is stated with regard to Abraham that he was “God-fearing” (Genesis 22:12). Just as the description “God-fearing,” which is stated with regard to Abraham, is referring to Abraham’s fearing God out of love, so too, the description “God-fearing” that is stated with regard to Job indicates that Job feared God out of love.
The Gemara asks: And with regard to Abraham himself, from where do we derive that he acted out of a sense of love? As it is written: “The offspring of Abraham who loved Me” (Isaiah 41:8).
The Gemara asks: What difference is there between one who performs mitzvot out of love and one who performs mitzvot out of fear? The Gemara answers: There is that which is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Greater is the one who performs mitzvot out of love than the one who performs mitzvot out of fear, as with regard to this one who acts out of fear, his merits endure for one thousand generations, and with regard to that one who serves God out of love, his merits endure for two thousand generations.
Proof of this assertion is that here it is written: “And showing mercy unto thousands of generations of those who love Me and keep My commandments” (Exodus 20:5), indicating that merits can last for thousands of generations for those who act out of love, and there it is written: “Know therefore that the Lord your God, He is God; the faithful God, Who keeps the covenant and mercy with those who love Him and keep His commandments for a thousand generations” (Deuteronomy 7:9). The first verse indicates that those who act out of love retain their merits for thousands of generations, whereas the second verse, which mentions only one thousand generations of merit, is referring to the merits of those who keep God’s mitzvot out of fear.
The Gemara asks: But there also, in the second verse, it is written: “The faithful God, Who keeps the covenant and mercy with those who love Him and keep His commandments for a thousand generations” (Deuteronomy 7:9). Why is the verse interpreted specifically with regard to those who worship God out of fear, yet it is written that they keep His mitzvot out of love? Both types of people seem to be indicated in both verses.
The Gemara answers: That verse, which mentions one thousand generations, is understood as referring to that which is adjacent to it. The phrase “for a thousand generations” is understood as referring those who perform mitzvot out of fear, as it is written immediately preceding the phrase “and keep His commandments,” which does not mention love. And this verse, which mentions thousands of generations, is understood as referring to that which is adjacent to it: “Unto thousands of generations of those who love Me.”
It happened that there were these two students who were sitting before Rava, and one said to him: It was read to me in my dream: “How abundant is Your goodness, which You have laid up for those who fear You” (Psalms 31:20). And one said to Rava: It was read to me in my dream: “So shall all those who take refuge in You rejoice; they will forever shout for joy, and You will shelter them; let them also who love Your name exult in You” (Psalms 5:12). Rava said to them: You are both completely righteous Sages. One Sage, the second dreamer, serves God out of love, and one Sage, the first dreamer, serves God out of fear. Each Sage’s dream corresponded to his manner of serving God.
זוהר
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב (ישעיה נז) וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב אַף עַל גַּב דְּחַיָּבִין עָבְדִין כָּל מַה דְּעָבְדִין בְּזָדוֹן דְּאָזְלִין בְּאָרְחָא דְּלִבַּיְהוּ וְאָחֳרָנִין עָבְדִין בְּהוּ הַתְרָאָה וְלָא בָּעָאן לְצַיְּתָא לוֹן בְּשַׁעֲֹתָא דְּתָבִין בִּתְיוּבְתָּא וְנָטְלִין אָרְחָא טָבָא דִּתְיוּבְתָּא הָא אַסְוָתָא זַמִּינִין לְקִבְלַיְהוּ הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא אִי עַל חַיָּא אָמַר קְרָא אוֹ עַל מֵתַיָּא אָמַר קְרָא דְּהָא רֵישָׁא דִּקְרָא לָאו אִיהוּ סֵיפָא וְסֵיפָא לָאו אִיהוּ רֵישָׁא רֵישָׁא דִּקְרָא אַחֲזֵי עַל חַיַּיָּא וְסוֹפֵהּ אַחֲזֵי עַל מֵתַיָּא אֶלָּא קְרָא (ס''א רֵישָׁא דִּקְרָא) אָמַר בְּעוֹד דְּבַר נָשׁ אִיהוּ בְּחַיּוֹי וְהָכִי הוּא וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ בְּגִין דְּיֵצֶר הָרַע דְּבֵהּ תַּקִּיף וְאִתְתַּקַּף בֵּהּ וְעַל דָּא אָזִיל שׁוֹבָב וְלָא בָּעֵי לַאֲתָבָא בִּתְיוּבְתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי אוֹרְחוֹי דְּקָא אָזְלִין בְּבִישׁ בְּלָא תּוֹעַלְתָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַתְקָפָא בִּידֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב רָאִיתִי (וְאֶרְפָאֵהוּ) דְּקָא אָזְלִין בַּחֲשׁוֹכָא אֲנָא בָּעֵי לְמֵיהַב לֵהּ אַסְוָתָא. וְאֶרְפָּאֵהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אָעִיל בְּלִבֵּהּ אָרְחֵי לִתְיוּבְתָּא וְאַסְוָתָא לְנִשְׁמָתֵהּ. וְאַנְּחֵהוּ מַאי וְאַנְּחֵהוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שמות לב) לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אַנְהִיג לֵהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָאן דְּאַתְקִיף בִּידָא דְּאָחֳרָא וְאַפְּקֵיהּ מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו הָא אִתְחֲזִי דְּמֵיתָא אִיהוּ (אֶלָּא) אִין וַדַּאי מִיתָה אִיהוּ וְקַיְּמָא בְּחַיִּין דְּהוֹאִיל (ס''א אֶלָּא וַדַּאי חַי אִיהוּ וְקַיְּמָא כְּחַיִּין וְהוֹאִיל) וְאִיהוּ רָשָׁע מִיתָא אִקְרֵי מַהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בְּנֵי נָשָׁא דְּכֵיוָן דְּעָאל מִשְּׁלשָה עָשָׂר שְׁנִין וּלְהָלְאָה פָּקִד עִמֵּהּ תְּרֵין מַלְאָכִין נְטוֹרִין דְּנָטְרֵי לֵהּ חַד מִימִינֵהּ וְחַד מִשְׂמָאלֵיהּ כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח מֵישָׁר אִנּוּן חָדָאן בֵּהּ וְאַתְקִיפוּ עִמֵּהּ בְּחֶדְוָה מַכְרְזָן קַמֵּהּ וְאָמְרִין הָבוּ יְקָר לְדִיּוּקָנָא דְּמַלְכָּא וְכַד אָזִיל בְּאֹרַח עֲקִימוּ אִנּוּן מִתְאַבְּלָן עָלֵהּ וּמִתְעַבְּרָן מִנֵּהּ כֵּיוָן דְּאַתְקִיף בֵּהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַנְהִיג לֵהּ בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּדֵין כְּתִיב וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ בְּקַדְּמִיתָא דְּאִיהוּ אִתְנְחַם עַל מַה דְּעָבַד בְּקַדְמִיתָא. וְעַל מַה דְּעָבַד הַשְׁתָּא וְתָב בּתְיוּבְתָּא וּבָתַר כֵּן וְלַאֲבֵלָיו אִנּוּן מַלְאָכִין דַּהְווּ מִתְאַבְּלָן עֲלֵהּ כַּד אִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ וְהַשְׁתָּא דְּאִתְהַדְּרוּ בַּהֲדֵהּ הָא וַדַּאי נִחוּמִים לְכָל סִטְרִין וְהַשְׁתָּא אִיהוּ חַי וַדַּאי חַי בְּכָל סִטְרִין אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְכֵיוָן דְּאָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי כְּדֵין אִקְרֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה אוֹף הָכִי אִקְרֵי וְאִיהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה אִקְּרֵי וְקַדְמָאֵי אָמְרוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ. וְעַל דָּא אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד (בּוֹ) בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים:
בֹּא וּרְאֵה, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, וְכָתוּב אַחֲרָיו, דְּרָכָיו רָאִיתִי וָאֶרְפָּאֵהוּ וַאֲנְחֵהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וּמְפָרֵשׁ, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, הַיְנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים, בְּזָדוֹן, וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ לִבָּם, וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים בָּהֶם הַתְרָאָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהַקְּשִׁיב לָהֶם. עִם כָּל זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, וְלוֹקְחִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, הֲרֵי רְפוּאָה מוּכֶנֶת לִפְנֵיהֶם. עַתָּה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל. אִם עַל חַיִּים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, אוֹ עַל מֵתִים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, כִּי תְּחִלַּת הַכָּתוּב אֵינָהּ סוֹפוֹ, וְסוֹפוֹ אֵינוֹ כִּתְחִלָּתוֹ. בִּתְחִלַּת הַכָּתוּב, מַרְאֶה עַל חַיִּים, שֶׁאוֹמֵר וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב וְגוֹ', וְסוֹפוֹ מַרְאֶה עַל מֵתִים, שֶׁאוֹמֵר וַאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּעוֹד שֶׁהָאָדָם הוּא בַּחַיִּים. וְכָךְ הוּא, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּצֶר הָרַע שֶׁבּוֹ חָזָק וּמִתְגַבֵּר בּוֹ וְעַל כֵּן הוֹלֵךְ שׁוֹבָב, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה דְּרָכָיו, שֶׁהוֹלֵךְ בָּרָע בְּלֹא תּוֹעֶלֶת, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי צָרִיךְ לֶאֱחוֹז אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, דְּרָכָיו רָאִיתִי, שֶׁהוֹלֵךְ בַּחֹשֶךְ, אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ רְפוּאָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וָאֶרְפָּאֵהוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְּלִבּוֹ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה וְהָרְפוּאָה לְנִשְׁמָתוֹ. וַאֲנְחֵהוּ, מַה וַאֲנְחֵהוּ, הוּא כְּדִכְתִיב, לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, כְּמִי שֶׁאוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל אַחֵר וּמוֹצִיאוֹ מִתּוֹךְ הַחֹשֶךְ. וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: שׁוֹאֵל, הֲרֵי נִרְאֶה שֶׁמֵּת הוּא, וְאֵינוֹ כִּתְחִלַּת הַכָּתוּב. וּמֵשִׁיב, כֵּן, וַדַּאי שֶׁהוּא מֵת, וְהוּא עוֹמֵד בַּחַיִּים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָשָׁע נִקְרָא מֵת. מַהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וְאוֹמֵר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס לִשְׁנָת שְׁלֹש עֶשְׂרֵה וָהָלְאָה, נוֹתֵן עִמּוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים שׁוֹמְרִים שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתוֹ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְׂמֹאלוֹ. כְּשֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, הֵם שְׂמֵחִים בּוֹ, וּמְחַזְּקִים אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה. מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, תְּנוּ כָּבוֹד לְצוּרָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ עֲקוּמָה, הֵם מִתְאַבְּלִים עָלָיו וְנֶעֱבָרִים מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִנְהִיג אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, אָז כָּתוּב, וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ, בַּתְּחִלָּה, שֶׁהוּא מִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשָׂה בַּתְּחִלָּה, וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה עַתָּה, וְחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, וְאַחַר כָּךְ, וְלַאֲבֵלָיו, שֶׁהֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁהָיוּ מִתְאַבְּלִים עָלָיו כְּשֶׁעָבְרוּ מִמֶּנּוּ וְעַתָּה שֶׁחָזְרוּ אֵלָיו, הֲרֵי נִחוּמִים לְכָל הַצְדָדִים, הֵן שֶׁמִּתְנַחֵם עַל מַעֲשָׂיו וְהֵן שֶׁמִּתְנַחֵם עַל צָרוֹתָיו וְאֶבְלוֹ. וְעַתָּה הוּא חַי וַדַּאי, חַי בְּכָל הַצְדָדִים, אוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים. וְכֵיוָן שֶׁאוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים אָז נִקְרָא בַּעַל תְּשׁוּבָה, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת גַּם כֵּן תְּשׁוּבָה, כִּי תְּשׁוּבָה הִיא אוֹתִיּוֹת תָּשׁוּב ו' לְגַבֵּי ה', שֶׁהַו' הוּא עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז''א, וְה' הִיא הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת תְּשׁוּבָה. וְהוּא נִקְרָא בַּעַל תְּשׁוּבָה. וְהָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת תְּשׁוּבָה, כְּלוֹמָר שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ לָהּ וְעַל כֵּן, אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בַּמָּקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים.
הלכה פסוקה
א. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת הַפֵּירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרָכָה אַחַת וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁקָּדְמָה אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחֶרֶת אוֹ בְּרָכוֹת כְּגוֹן בִּרְכַּת הַמֶּלֶךְ וּבִרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהוֹדִיעַ שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים כָּל בִּרְכוֹתָיו וּלְפִיכָךְ עוֹנֶה אָמֵן:
ב. כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:
ג. אֲבָל אִם אָכַל דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לַעֲנִיִּים. אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהוּא שֶׁהִקְדִּימוּ בְּשִׁבֳּלִין אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה וְסוֹף וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
Why does one not add "Amen" to the blessing one has said on partaking of fruit etc.? Because it is a single blessing, and Amen is only added to a final blessing, when preceded by one or more blessings; for example, the blessings recited by the King or the High Priest,*Mentioned in Mishnah Sotah, chapter I, paragraph 1 and set forth in detail in paragraphs 7 and 8. Paragraph 7:—Blessings recited after reading by the High Priest, or someone else, in his presence, during the night of the Day of Atonement, sections from the Book of Leviticus appertaining to the Day (Leviticus ch. 16 and ch. 23:26-32). Paragraph 8:—Blessings after recital in public of passages from the Book of Deuteronomy, on the second evening of the Feast of Tabernacles after the close of the Sabbatical year. This in accordance with the precept (Deuteronomy 31:10-13). The reading was done in the courtyard of the Temple on Mount Zion. The King was the Reader. If there was no King, the chief leader of the people was the reader. The passages read were Deuteronomy 1:1 till 6:9; 11:13 till 11:21; 14:22 till 14:29; 26:12 till 26:15, 17:15 till 17:20; chapter 28; and 17:15 till 17:20 were repeated. the addition of the Amen in these cases indicating that all the blessings had been completed.
Whoever eats forbidden food, wilfully or in error—recites no blessing either before or after. For example, if one eats of that which is Rabbinically regarded as Tevel (produce from which priest's dues and Levite's tithes should have been, but had not been separated), or eats Levite's tithes from which the priest's dues (two per cent by the original owners, and ten per cent by the Levite of his portion) had not been taken, or eats (outside Jerusalem) Second tithes (which should be consumed in Jerusalem), or consumes that which had been set apart for the Sanctuary and had not been properly redeemed, he does not recite the blessings for the food. Needless it is to add that no blessing is recited if flesh is eaten of a beast that was not properly slain or was pronounced unfit for consumption by Jews owing to a lesion, or if wine is drunk that is forbidden to Jews etc.
But if one eats Demai (produce bought from those concerning whom it is doubtful whether they give the tithe), or of the Levite's tithe from which the priest's dues given by the Levite have been separated, but not the proportion of priest's dues, which should have been given by the original owner, provided that the Levite took his tithe while the grain was still in the ear, or of the Second Tithe, or of that which was devoted to the Sanctuary and has been redeemed, but without the addition of an extra fifth of the value—in these, and all similar cases, the blessings, both before and after partaking of the food, are said.
מוסר
שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֶחָד הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶינָה אוֹתוֹ הַנָּשִׁים וּמְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶן וְאֶחָד אֵינוֹ מִתְקַשֵּׁט וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר וּבָא עֲבֵרָה בִּידֵיהֶם וְעָשׂוּ אוֹ לֹא עָשׂוּ אֵיזֶה מֵהֶם עָדִיף. הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַמִּתְקַשֵּׁט מְתֹעָב. צֵא וּלְמַד מִדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ וּבִשְׁבִיל רְאִיַּת בַּת שֶׁבַע הָיָה מַה שֶּׁהָיָה וּלְמַרְאֵה עֵינַיִם נִלְכַּד, הֲגַם כִּי דָּוִד בָּא לְפִי תֻּמּוֹ כְּשֶׁטָּבְלָה בַּת שֶׁבַע, אֲבָל שְׁלֹמֹה הָיָה מְלַמֵּד יִצְרוֹ לְהִתְאַוּוֹת שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף נָשִׁים וְלֹא נִמְלַט מֵהִרְהוּר כַּנּוֹדַע. ה' יַצִילֵנוּ: