תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
מח (יב) וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃
וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:
(יג) וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃
וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵיהּ מִסְּמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִסְּמָאלֵיהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵיהּ:
(יד) וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃
וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵיהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת סְמָאלֵיהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה אַחְכִּימִנּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא:
(טו) וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וּבָרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִּי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְּזַן יָתִי מִדְּאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין:
(טז) הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
מַלְאָכָא דִּי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵימַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגּוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא:
(יז) וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃
וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וּסְעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָּחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה:
48 (12) And Yosef brought them out from between his knees, and he bowed himself with his face to the earth.
(13) And Yosef took them both, Efrayim in his right hand toward Yisra᾽el’s left hand, and Menashshe in his left hand toward Yisra᾽el’s right hand, and he presented them to him.
(14) And Yisra᾽el stretched out his right hand, and laid it upon Efrayim’s head, who was the younger, and his left hand upon Menashshe’s head, changing his hands; for Menashshe was the first-born.
(15) And he blessed Yosef, and said, God, before Whom my fathers Avraham and Yiżĥaq did walk, the God Who has been my shepherd all my life long until this day,
(16) the angel who redeemed me from all evil, bless the lads; and let my name be named on them, and the name of my fathers Avraham and Yiżĥaq; and let them grow into a multitude in the midst of the earth.
(17) And when Yosef saw that his father laid his right hand upon the head of Efrayim, it displeased him: and he held up his father’s hand, to remove it from Efrayim’s head to Menashshe’s head.
נביאים
ב (טז) וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃
וּכְעַן שְׁאָלָא חֲדָא אֲנָא שָׁאֵיל מִנִיךְ לָא תְתִיבִין יַת אַפָּי וַאֲמַרַת לֵיהּ מַלֵל:
(יז) וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃
וַאֲמַר אִמְרִי כְעַן לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲרֵי לָא יְתִיב יַת אַפָּיִךְ וִיהַב לִי יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם לְאִתּוּ:
(יח) וַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃
וַאֲמַרַת בַּת שֶׁבַע טַב אֲנָא אֲמַלֵיל עֲלָךְ קֳדָם מַלְכָּא:
(יט) וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּ֩קׇם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִימִינֽוֹ׃
וַאֲתַת בַּת שֶׁבַע לָקֳדָם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה לְמַלָלָא עִמֵיהּ עַל אֲדֹנִיָהוּ וְקָם מַלְכָּא לָקֳדָמוּתָהּ וּסְגִיד לָהּ וִיתֵיב עַל כּוּרְסֵיהּ וְשַׁוִי כּוּרְסָא לְאִמָא דְמַלְכָּא וִיתֵיבַת לְיַמִינֵיהּ:
(כ) וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃
וַאֲמַרַת שְׁאָלָא חֲדָא זְעֵירָא אֲנָא שַׁאֲלָא מִנָךְ לָא תְתִיב יַת אַפַּי וַאֲמַר לָהּ מַלְכָּא שְׁאִילִי אִמִי אֲרֵי לָא אֲתִיב יַת אַפָּיִךְ:
(כא) וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃
וַאֲמַרַת תִּתְיְהַב יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם לַאֲדֹנִיָהוּ אֲחוּךְ לְאִתּוּ:
2 (16) And now I ask one petition of thee, deny me not. And she said to him, Say on.
(17) And he said, Speak, I pray thee, to Shelomo the king, (for he will not refuse thee,) that he give me Avishag the Shunammite to wife.
(18) And Bat-sheva said, Well; I will speak for thee to the king.
(19) Bat-sheva therefore went to king Shelomo, to speak to him for Adoniyyahu. And the king rose up to meet her, and bowed himself down to her, and sat down on his throne, and caused a seat to be set for the king’s mother; and she sat on his right hand.
(20) Then she said, I desire one small petition of thee; do not deny me. And the king said to her, Ask on, my mother: for I will not deny thee.
(21) And she said, Let Avishag the Shunammite be given to Adoniyyahu thy brother to wife.
כתובים
יא (יד) בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפׇּל־עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ׃
בְּאַתְרָא דְלֵית מְדַבְּרָא נָפֵל עַמָא וּפוּרְקָנָא יֵיתֵי בְסוּגְעָה דְמִלְכְּתָנוּתָא:
(טו) רַע־יֵ֭רוֹעַ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ׃
בִּישָׁא מַבְאֵשׁ בְּצַדִיקָא מְטוּל דְהוּא עֲרַב חִילוֹנַי וְסָנֵי לְאִלֵין דְסָיְמִין סִבְרֵהוֹן בֵּאלָהָא:
(טז) אֵֽשֶׁת־חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ־עֹֽשֶׁר׃
אִתְּתָא חֲסִידְתָּא פַלְגָא אַיְקָרָא וַעֲשִׁינֵי רָהֲטִין בָּתַר עוּתְרָא:
(יז) גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃
פָּרֵיעַ טָבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ גַבְרָא חֲסִידָא וּדְמוֹבֵד גוּשְׁמֵיהּ נַכְזְרָיָא:
(יח) רָשָׁ֗ע עֹשֶׂ֥ה פְעֻלַּת־שָׁ֑קֶר וְזֹרֵ֥עַ צְ֝דָקָ֗ה שֶׂ֣כֶר אֱמֶֽת׃
רַשִׁיעָא עָבֵד עוֹבָדָא דְשִׁקְרָא וּדְזָרֵעַ לְצִדְקְתָא קוּשְׁטֵיהּ הוּא אַגְרֵיהּ:
(יט) כֵּן־צְדָקָ֥ה לְחַיִּ֑ים וּמְרַדֵּ֖ף רָעָ֣ה לְמוֹתֽוֹ׃
הֵיכְנָא מַן דְעָבֵד צִדְקְתָא לְחַיֵי נְטִיר וּדְרָדֵף בִּישְׁתָּא נְטִיר לְמוֹתָא:
11 (14) Where there is no counsel, a people falls: but in the multitude of counsellors there is safety.
(15) He that is surety for a stranger shall smart for it: but he that hates suretyship is safe.
(16) A woman of charm obtains honour: and powerful men obtain wealth.
(17) The merciful man does good to his own soul: but he that is cruel troubles his own flesh.
(18) The wicked man earns wages of deceit: but he that sows righteousness has a sure reward.
(19) He that is firm in righteousness achieves life; but he that pursues evil comes to his own death.
משנה
א. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אֶנְפּוֹרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:
ב. וְאֵלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בְּכִיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:
ג. מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בְגַל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:
ד. מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
ה. אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהָקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ, מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים, חַיָּב לְהַכְרִיז:
ו. וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:
ז. אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמָּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
ח. מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת, מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל:
ט. אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵדָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:
י. מְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת, לֹא יִטַּמָּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר, הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרֹק פְּרֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק, אֲבָל לֹא לִטְעֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ, מַשְּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ:
יא. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְּׂאוֹי, מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:
1. In a case where one discovers lost items, which found items belong to him, and for which items is one obligated to proclaim his find so that the owner of the lost items can come and reclaim them? These found items belong to him: If one found scattered produce, scattered coins, bundles of grain in a public area, round cakes of pressed figs, baker’s loaves, strings of fish, cuts of meat, unprocessed wool fleeces that are taken from their state of origin directly after shearing, bound flax stalks, or bound strips of combed purple wool, these belong to him, as they have no distinguishing marks that would enable their owners to claim them. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If one finds any lost item in which there is an alteration, he is obligated to proclaim his find. How so? If he found a round cake of pressed figs with an earthenware shard inside it or a loaf of bread with coins inside it, he is obligated to proclaim his find, as perhaps the owner of the item inserted them as a distinguishing mark by means of which he could reclaim his property in case it became lost. Rabbi Shimon ben Elazar says: If one finds any anpurya vessels, since their shape is uniform and they are indistinguishable, he is not obligated to proclaim his find.
2. And for these found items, one is obligated to proclaim his find: If one found produce inside a vessel, or a vessel by itself; coins inside a pouch, or a pouch by itself; piles of produce; piles of coins, three coins stacked one atop another; bundles of grain in a secluded area; loaves of a homeowner, as each shapes his loaves in his own unique manner; wool fleeces that are taken from the house of a craftsman, as each craftsman processes the wool in his own unique manner; jugs of wine; or jugs of oil. If one finds any of these, he is obligated to proclaim his find.
3. If one found, behind a wooden fence or behind a stone fence, bound fledglings, or if he found them in the paths that run through fields, he may not touch them, as they were certainly placed there intentionally. In a case where one found a vessel in a garbage dump, if it is concealed, he may not touch it, as a person certainly concealed it there. If it is exposed, the finder takes the item and proclaims his find. If one found lost items in a heap of stone rubble or in an old wall, these belong to him. If one found lost items in a new wall from its midpoint and outward, they belong to him. If he found the items from its midpoint and inward, they belong to the homeowner. If the homeowner would rent the house to others on a regular basis and there was a steady turnover of residents, even if one found lost items inside the house, these belong to him. Since the owner of the lost items cannot be identified based on location, he will certainly despair of recovering his lost items.
4. If one found items without a distinguishing mark in a store, those items belong to him, as, since the store is frequented by the multitudes, the owner despairs of its recovery. If the items were found between the storekeeper’s counter and the storekeeper, the items belong to the storekeeper; since his customers do not typically have access to that area, presumably the items are his. If one found coins before a money changer, those coins belong to him. If the coins were found between the money changer’s chair and the money changer, those coins belong to the money changer, because his clients do not typically have access to that area. In the case of one who purchases produce from another or in a case where another sent him produce as a gift, and he found coins intermingled with the produce, those coins belong to him. If the coins were bundled, this serves as a distinguishing mark and the finder takes the coins and proclaims his find.
5. This mishna is an excerpt from a halakhic midrash concerning lost items, based on the verse: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering, and disregard them; you shall return them to your brother…And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it; you may not disregard it” (Deuteronomy 22:1, 3). The garment was also included in the generalization that one must return all of these items. And why did it emerge from the generalization that is should be specified? To draw an analogy to it and to say to you: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find.
6. And until when is one who finds a lost item obligated to proclaim his find? He is obligated to do so until the moment that the neighbors will know of its existence; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He is obligated to proclaim his find for three pilgrimage Festivals and for seven days after the last of the three pilgrimage Festivals, so that its owner will have time to go to his home, a trip lasting up to three days, and ascertain that he in fact lost the item, and he will return to Jerusalem, a trip lasting up to three days, and proclaim his loss for one day.
7. If a claimant accurately stated what type of item the lost item that was found by another is, but did not state, i.e., describe, its distinguishing marks, the finder shall not give it to him. And in the case of a swindler, even though he stated its distinguishing marks, the finder shall not give the lost item to him, as it is stated: “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [derosh] it [oto], and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that the finder would give it to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. You shall not return the lost item until you scrutinize [shetidrosh] your brother to determine whether he, the claimant, is a swindler or whether he is not a swindler. If one finds any living being that works and generates enough revenue to cover the costs of the food that it eats, it shall work and eat while in the finder’s possession. And any living being that does not work but it does eat shall be sold, as it is stated: “Then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2), indicating that the finder must see how best to return it to him. Since the owner must repay the finder for his expenditures, if feeding the animal costs more than its value, the finder’s keep-ing the animal in his possession will prevent the owner from recovering it. What shall be done with the money received from the sale of the animal? Rabbi Tarfon says: The finder may use it; therefore, if the money is lost, he is liable to pay restitution for it. Rabbi Akiva says: He may not use the money; therefore, if it is lost, he is not liable to pay restitution for it.
8. If one found scrolls, he reads them once in thirty days in order to ventilate them and prevent mold. And if he does not know how to read, he rolls and unrolls them in order to ventilate them. But he shall not study passages in them for the first time, as he would leave the scroll exposed to the air for a lengthy period, thereby causing damage. And another person shall not read the scroll with him, as each might pull it closer to improve his vantage point, which could cause the scroll to tear. If one found a garment, he shakes it once in thirty days, and he spreads it out for its sake, to ventilate it, but he may not use it as a decoration for his own prestige. If one found silver vessels or copper vessels, he may use them for their own sake to prevent tarnish and rust, but he may not use them to the extent that he will erode them. If he finds gold vessels or glass vessels, which are not ruined by neglect, he may not touch them until Elijah will come and identify the owner. If a person found a sack or a basket or any other item that it is not his typical manner to take and carry because it is beneath his dignity, he shall not take it, as one need not demean himself in order to return a lost item.
9. Which is the item that is considered lost property? If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not lost property, as presumably the owners are nearby and are aware of the animals’ whereabouts. If one found a donkey with its accoutrements overturned, or a cow that ran through the vineyards, that is lost property. In a case where one returned the lost animal and it fled, and he again returned it and it fled, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to return it each time, as it is stated: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). If in the course of tending to and returning the lost item, the finder was idle from labor that would have earned him a sela, he shall not say to the owner of the item: Give me a sela to compensate me for my lost income. Rather, the owner gives him his wage as if he were a laborer, a payment that is considerably smaller. If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. If there is no court there before whom can he stipulate his condition, his financial interests take precedence and he need not return the lost item.
10. If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it to its owner. If he found it in a public area, he is obligated to return it. And if the animal was lost in a graveyard and a priest found it, he may not become impure to return it. If his father said to him: Become impure; or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father, as one may not violate Torah law to honor his father. If one unloaded a burden from an animal collapsing under its weight and then later loaded it onto the animal, and later unloaded and loaded it again, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to continue unloading and loading, as it is stated: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [azov ta’azov] with him” (Exodus 23:5). It is derived from the verse that one is obligated to perform the action as needed, even several times. If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, if it is your wish to unload the burden, unload it, in such a case the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him,” with the owner of the animal. If the failure of the owner to participate in unloading the burden was due to the fact he was old or infirm, the passerby is obligated to unload the burden alone. There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. Rabbi Shimon says: There is even a mitzva to load the burden. Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden,” i.e., the obligation is with regard to a burden that the animal can bear.
11. If one finds his lost item and his father’s lost item, tending to his own lost item takes precedence. Similarly, if one finds his lost item and his teacher’s lost item, tending to his own lost item takes precedence. If one finds his father’s lost item and his teacher’s lost item, tending to his teacher’s lost item takes precedence, as his father brought him into this world, and his teacher, who taught him the wisdom of Torah, brings him to life in the World-to-Come. And if his father is a Torah scholar, then his father’s lost item takes precedence. If his father and his teacher were each carrying a burden and he wants to assist them in putting down their burdens, he first places his teacher’s burden down and thereafter places his father’s burden down. If his father and his teacher were in captivity, he first redeems his teacher and thereafter redeems his father. And if his father is a Torah scholar, he first redeems his father and thereafter redeems his teacher.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן הָעוֹסְקִים בְּמִקְרָא מִדָּה וְאֵינָה מִדָּה בְּמִשְׁנָה מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר גְּמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא אֲמַרְתְּ בִּגְמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וְהָדָר אֲמַרְתְּ וּלְעוֹלָם הֲוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי רִבִּי נִשְׁנִית מִשְׁנָה זוּ שְׁבָקוּ כּוּלֵי עַלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזָלוּ בָּתַר גְּמָרָא. הָדָר דָּרַשׁ לְהוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. מָאי דָּרוּשׁ כִּדְדָרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (ישעיה נח) הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִתְנַן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. דָּרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (שם סו) שִׁמְעוּ דְבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲחֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. שׂנְאֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. מְנַדֵּיכֶם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמָּא תֹאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטֵל סִיכוּיָים תַּלְמוּד לוֹמַר וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ. אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ:
The Sages taught in a baraita: For those who engage in the study of Bible, it is a virtue but not a complete virtue. For those who engage in the study of Mishna, it is a virtue and they receive reward for its study. For those who engage in the study of Talmud, you have no virtue greater than that. And always pursue study of the Mishna more than study of the Talmud.
The Gemara asks: This matter itself is difficult, as the baraita is self-contradictory. You said: For those who engage in the study of Talmud, you have no virtue greater than that. And then you said: And always pursue study of the Mishna more than study of the Talmud. Rabbi Yoḥanan says:
It was during the era of Rabbi Yehuda HaNasi that the beginning of this baraita extolling the study of Talmud was taught. The result was that everyone abandoned study of the Mishna and pursued the study of the Talmud. It was then that Rabbi Yehuda HaNasi taught them: And always pursue study of the Mishna more than study of the Talmud, as without a firm basis in the fundamental halakhot of the Mishna, talmudic discourse is futile.
The Gemara asks: On the basis of what homiletic interpretation did the tanna state that there is no virtue greater than the study of Talmud? It is just as Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, interpreted homiletically: What is the meaning of that which is written: “Cry aloud, spare not, lift up your voice like a horn, and declare to My people their transgression and to the house of Jacob their sins” (Isaiah 58:1)?
In the phrase “declare to My people their transgression,” these people are the Torah scholars, whose unwitting transgressions become for them tantamount to intentional transgressions. Due to their erudition, they are held to a higher standard. “And to the house of Jacob their sins,” these are the ignoramuses, whose intentional transgressions become for them tantamount to unwitting transgressions. Due to their lack of erudition, they are held to a lower standard. And that is the basis of that which we learned in a mishna (Avot 4:13), that Rabbi Yehuda says: Be careful in the study of the Talmud, as a transgression based on an unwitting misinterpretation of the Talmud is considered an intentional transgression.
Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, interpreted a verse homiletically. What is the meaning of that which is written: “Hear the word of the Lord, you who tremble at His word: Your brothers that hate you, that ostracize you for My name’s sake, have said: Let the Lord be glorified, that we may gaze upon your joy, but they shall be ashamed” (Isaiah 66:5)? “Hear the word of the Lord, you who tremble at His word,” these are Torah scholars; “your brothers…have said,” these are masters of the Bible, who are aware of their shortcomings and treat the Torah scholars with deference; “that hate you,” these are masters of Mishna, who consider themselves the equals of Torah scholars and resent the fact that the Torah scholars do not treat them as equals; “that ostracize you,” these are ignoramuses, who distance themselves with their actions from the Torah scholars.
Lest you say, with regard to those groups who are not Torah scholars, that their hope has ceased and their chances are eliminated, the verse states: “That we may gaze upon your joy.” All of the Jewish people, including the groups listed above, will gaze upon the joy of the Torah scholars. Lest you say that the Jewish people will be ashamed, the verse states: “But they shall be ashamed,” meaning that gentiles will be ashamed, but the Jewish people will be joyous.
זוהר
אֹסְרִי לַגֶּפֶן מַאי גֶּפֶן דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַמַאי אִתְקְּרִיאָת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לָא מְקַבְּלָא עֲלָה נְטִיעָא אָחֳרָא הָכִי נַמִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא מְקַבְּלָא עֲלָה אֶלָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְגִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְכַּפְיָן קַמֵּיהּ כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא וּלְשַׁלְּטָאָה בְּעָלְמָא וְעַל דָּא אַטִּיל קְרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בֵּינַיְהוּ בְּהַאי גִּיסָא וּבְהַאי גִּיסָא, בְּנִי אֲתוֹנוֹ דְּאִתְעַקַּר בְּגִין הַהוּא שׂוֹרֵק כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךָ שׂוֹרֵק וְגוֹ', כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ' כִּבֵּס כֹּבֵס מִבְּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא כִּבֵּס מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא וּמַאן אִיהוּ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְתַתָּא, בַּיַּיִן סְטָר שְׂמָאלָא, וּבְדַם עֲנָבִים סְטָר שְׂמָאלָא לְתַתָּא, וְזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְשַׁלְּטָאָה לְעֵילָא עַל כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין דְּעַמִּין עכו''ם וּלְתַבְרָא תּוּקְפֵּיהוֹן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, ד''א כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ כְּגַוְנָא דְּהַאי חַמְרָא אַחֲזֵי חִידוּ וְכֻלֵּיהּ דִּינָא (לְעַמִּין עכו''ם), הָכִי נַמֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא יֶחֱזֵי חִדּוּ לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלֵּיהּ דִּינָא לְעַמִּין עכו''ם, כְּתִיב (בראשית א') וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם דָּא רוּחָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא וּמִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא אַסְחֵי לְבוּשֵׁיהּ בְּחַמְרָא עִלָּאָה חָמֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דָּא חַמְרָא עִלָּאָה (ס''א דְּמַרְוֵי דְּאוֹרַיְתָא) דְּאוֹרַיְתָא דְּמַרְוֵי מִנֵּיהּ שָׁתֵי, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דְּהָא אוֹרַיְתָא יַיִן וְחָלָב תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּתִיב (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (ס''א אַמַּאי בְּגִין דְּמֵאֲתַר דְּחֶדְוָה קָאָתִי וּמַאן הוּא סוֹפֵיהּ דִּקְרָא) לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וַדַּאי מֵאֲתַר דְּאִתְקְּרֵי שֶׁמֶן, תָּא חֲזֵי שִׁירָתָא דְּחַמְרָא חֶדְוָה הוּא אֲתַר דְּכָל חִידוּ מִנֵּיהּ נַפְקָא וְסוֹפֵיהּ דִּינָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּסוֹפָא דִּילֵיהּ אֲתַר כְּנִישׁוּ דְּכֹלָּא דִּינָא הוּא וּבֵיהּ אִתְדָן עָלְמָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא חֶדְוָה וְסוֹפָא דִּינָא בְּגִנֵּי כָּךְ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, מֵאֲתַר דְּכָל חֶדְוָה מִנֵּיהּ נַפְקָא, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד מַאן לֶחֶם, אֶלָּא לֶחֶם עָלְמָא סָעִיד (סָמִיךְ) וְאִי תֵּימָא דְּבֵיהּ תַּלְיָא סְעִידוּ דְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי דְּהָא לֵילְיָא בְּלָא יוֹמָא לָא אִשְׁתַּכַּח וְלָא בָּעִי לְאַפְרָשָׁא לוֹן, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן יִתְפָּרַשׁ מֵחַיִּין וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, בְּגִין דְּלָא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא, וְאִי תֵּימָא דָּוִד הֵיךְ קָאָמַר וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד הוֹאִיל וְלָא תַּלְיָא בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי סְעִידוּ דְּעָלְמָא אֶלָּא דַּיְקָא דְּמִלָּה וְלֶחֶם וָא''ו אִתּוֹסָף כְּמוֹ וְה' וְעַל דָּא כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח כַּחֲדָא, תָּא חֲזֵי מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל מְזוֹנָא לָא יְבָרֵךְ עַל פְּתוֹרָא רֵיקָנַיָּא וּבָעֵי נַהֲמָא לְאִשְׁתַּכָּחָא עַל פְּתוֹרָא וְכַסָא דְּחַמְרָא בִּימִינָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין לְקַשְּׁרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְנַהֲמָא דְּיִתְבָּרַךְ מִנַּיְהוּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בְּהוּ וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד קִשּׁוּרָא לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כִּדְקָא יָאוּת, דְּהָא לֶחֶם אִתְקְּשָׁר בְּיַיִן וְיַיִן בִּימִינָא וּכְדֵין בִּרְכָאן שַׁרְיָן בְּעָלְמָא וּפְתוֹרָא אִשְׁתַּלִּים כִּדְקָא יָאוּת:
אֹסְרִי לַגֶּפֶן. מִיהוּ גֶּפֶן. זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּמַדּוּעַ נִקְרֵאת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לֹא מְקַבֵּל עָלָיו נְטִיעָה אֲחֶרֶת, כַּךְ גַּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֵינָה מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא אֶת הַקָּבָּ''ה. וּבִגְלָל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹפְפִים תַחְתֶּיהָ כָּל הַכֹּחוֹת הָאַחֵרִים וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהָרַע וְלִשְלוֹט בָּעוֹלָם. וְלָכֵן הֵטִיל הַכָּתוּב הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בֵּינֵיהֶם מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. ''בְּנִי אֲתוֹנוֹ'' שֶׁנֶעֱקַר בִּגְלָל הַשׂוֹרֵק הַהוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק וְגוֹ'. כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, כִּבֵּס, כּוֹבֵס הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבֵּס, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּמִי הוּא, זֶהוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְמַטָּה. בַּיַּיִן הוּא צַד שְׂמֹאל. וּבְדַם עֲנָבִים, הוּא צַד שְׂמֹאל לְמַטָּה. וְעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לִשְׁלוֹט לְמַעְלָה עַל כָּל כֹּחוֹת אֲחֵרִים שֶׁל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְשַׁבֵּר מָעֻזָּם מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, ''כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ'', כְּמוֹ יַיִן הַזֶּה, שֶׁמּוֹרֶה שִׂמְחָה וְהוּא כֻּלּוֹ דִּין. כֵּן הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הַמַּרְאֶה שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלּוֹ הוּא דִּין לָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּתוּב, וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זֶהוּ רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מְכַבֵּס לְבוּשׁוֹ בַּיַּיִן הָעֶלְיוֹן, רְאֵה מַה כָּתוּב אַחַר זֶה, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, זֶהוּ יַיִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר הַתּוֹרָה, הִיא שׁוֹתָה מִמֶּנּוּ. וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב, הוּא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הַתּוֹרָה נִקְרָא יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֵם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כְּתִיב, (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. וַדַּאי מִמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמֶן. בֹּא וּרְאֵה, הַהַתְחָלָה שֶׁל הַיַּיִן. הוּא שִׂמְחָה, הוּא מָקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְסוֹפוֹ, הוּא דִּין, מַהוּ הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹף שֶׁלּוֹ, הוּא מָקוֹם הַקִּבּוּץ שֶׁל כָּל הַסְּפִירוֹת, וְהוּא דִּין, וּבוֹ נִדּוֹן הָעוֹלָם, מִשּׁוּם זֶה, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן מִמָּקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. מַהוּ לֶחֶם שֶׁאוֹמֵר כָּאן. אֶלָּא לֶחֶם מַסְעִיד אֶת הָעוֹלָם, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁבּוֹ לְבַדּוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא צְרִיכִים גַּם לְיַיִן, כִּי לַיְלָה בְּלִי יוֹם אֵינוֹ נִמְצָא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִיד אוֹתָם, וּמִי שֶׁמַּפְרִיד אוֹתָם יִפָּרֵד מֵחַיִּים. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךְ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד אֵיךְ אוֹמֵר, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, כֵּיוָן שֶׁבּוֹ לְבָד אֵינוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֶלָּא דִּיּוּק הַדָּבָר, אֲשֶׁר, וְלֶחֶם, ו' נוֹסָף בּוֹ, וְהוּא כְּמוֹ וְהַוָּיָ''ה, וְעַל כֵּן הַכֹּל נִמְצָא בְּיַחַד. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן לֹא יְבָרֵךְ עַל שֻׁלְחָן רֵיק, וְצָרִיךְ הַלֶּחֶם לְהִמָּצֵא עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכוֹס יַיִן בְּצַד יָמִין, מַהוּ הַטַּעַם, הוּא כְּדֵי לְקַשֵּׁר שְׂמֹאל בְּיָמִין, שֶׁיִּכָּלְלוּ יַחַד, וְהַלֶּחֶם יִתְבָּרֵךְ מֵהֶם וְיִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, וְיִהְיֶה הַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי. כִּי לֶחֶם נִקְשָׁר בַּיַּיִן, וְיַיִן בְּיַד יָמִין וְאָז הַבְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם וְהַשֻּׁלְחָן נִשְׁלָם כָּרָאוּי.
הלכה פסוקה
א. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זָכִיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזָּכִיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זָכִיּוֹתָיו רָשָׁע מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זָכִיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרוּבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוּ צַדֶּקֶת וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרוּבִּין הֲרֵי זוּ רִשְׁעָה וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ:
ב. אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו מִיַּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רוֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרוּבִּין מִיַּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וְגוֹ' וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרוּבִּין מִזָּכִיּוֹתֵיהֶן מִיַּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶאֱמַר (שם ו') וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם:
ג. וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזָּכִיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָדְלָם יֵשׁ זְכוּת שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א י''ד) יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זָכִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזָּכִיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת:
Each and every one of the sons of man has virtues and vices. He whose virtues exceed his vices is a just man, and he whose vices exceed his virtues is an evildoer; if both are evenly balanced, he is mediocre. Even so is a state. If the virtues of all of its inhabitants exceeded their vices, it is, indeed, a just state; but if their vices exceeded, it is, indeed, a wicked state. Even such is a standard for the whole world.1Rosh ha-Shanah, 17a C.
A man whose vices exceed his virtues presently dies in his wickedness, even as it is said: "For the multitude of thine iniquity" (Hos. 9. 7). So is a state whose vices exceed presently destroyed, even as it is said: "Because the cry of Sodom and Gomorroh is great (Gen. 18. 20). So, too, is the whole world, if their vices exceeded their virtues they are presently destroyed, even as it is said: "And God saw that the wickedness of man was great" (6. 5). But the weighing of this is not according to the number of virtues and vices, but according to their magnitude. There is a virtue that overbalances many vices, even as it is said: "Because in him there is found some good thing" (I Kings, 14. 13); and there is a kind of vice which overbalances many virtues, even as it is said: "But one sinner destroyeth much good" (Ecc. 9. 18). Moreover these are not weighed by anyone, save only in the knowledge of the All-knowing God, for only He knoweth the estimate of virtues versus vices. (3Yebamot, 50a; Kiddushin 40a. C.)
מוסר
ספר דברים שבקדושה ס"א
א. לֹא יְהֵא אָדָם בַּלְעָן וְגַרְגְּרָן אֶלָּא כְּאוֹכֵל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִדָּבֵק בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהַקְּדוּשָׁה וּבָזֶה תִּשָׁאֵר הַבְּרָכָה בְּמֵעָיו. בְּעֵשָׂו כְּתִיב (בראשית יט) הַלְעִיטֵנִי נָא כִּי הַנָּחָשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו וּכְתִיב (משלי ט) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר: ב. אוֹתָם שֶׁאֲכִילָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמְכַוְּנִים לְהַבְרוֹת גּוּפָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נֶחְשֶׁבֶת אֲכִילָתָם כְּמוֹ אֲכִילַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמַעֲלִין לוֹ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא: ג. כְּשֶׁהָאָדָם מְעַנֵּג הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמְכַוֵּין כָּרָאוּי כְּדִכְתִיב קדֶשׁ הִיא לָכֶם דְּאַף מַה שֶׁהוּא לָכֶם לְהַנָּאַתְכֶם יִהְיֶה קדֶשׁ מִתְעַלֶּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ הַמְּמוּנֶה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת עַל זֶה: ד. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן כִּי גוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ בָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא: