הרחבנו לבאר גדר דעונ"ב ואם יש חשש דעונ"ב גם במקום וס"ק. וביארנו דלשיטת הש"ך דעונה בינונית הוי יום החודש דסתם אשה רואה ביום החודש כשלא ראתה לבערך חודש, כדרכן של סתם נשים. ובדעת הט"ז הצענו מהלך ליישב מה שנראה כסתירה בדבריו בנוגע החשש דעונ"ב באשה שיש לה וסת קבוע. וביארנו דאם לא ראתה ביום וסתה דהוי פחות מעונ"ב דאינה חוששת שתראה ביום ל' כיון דאין ריעותא לפנינו דתראה אחרת מקביעותה. אבל אם עבר וסתה וראתה ביום אחר, ושוב עבר וסתה ולא ראתה, אז חוששת דתראה ביום ל' כסתם אשה דהרי חזינן דראתה בענין אחר.
ובאמת דהיה אפשר להציע עוד מהלך בישוב דברי הט"ז בס"ק ה' שלא יסתרו דבריו בס"ק א'. דיש לומר דהא דכתב השו"ע דעונ"ב דינו כוסת קבוע היינו באופן דשינתה מוס"ק דפחות מל' יום וראתה ביום ל'. ובזה ניתן חומר ליום ל' שראתה בו מאחר דיש לומר דהיא משנית לראות כסתם נשים כיון דראתה ביום ל' דהוא עונה דסתם נשים.
והיה אפשר לפרש בזה דקדוק לשון הטור בסי' קפ"ד שכתב וז"ל הי' לה וסת שלא קבעתו עדיין ג"פ והרי הוא פחות מעונ"ב, עכ"ל. ומשמע דאילו הי' כשיעור עונ"ב הי' לו חומר דעונ"ב.
ויש ראי' לסברה זו מהכרתי (ס"ק י"ט) דמק' על השו"ע בסעי' ט"ו שכתב על אשה שהיתה לה וס"ק לכ' יום ושינתה פעם א' ליום ל' ושנית לל"ב ושלישית לל"ד דנעקר הוסת הראשון ואין לה וסת כלל. ומק' אחרונים הרי באופן זה יש וסת הדילוג לרב ולמה כתב השו"ע שאין לה וסת כלל. וכתב הכרתי לולי דמסתפינא י"ל דאשה שראתה אחר ל' יום, יש לה דין עונ"ב, וכמו דאמרינן למודה שאני ואינו מצטרפת הראי' דלמודה בה לקבוע וסת גם לרב, כמו"כ עונ"ב אינו מהמנין לקביעות הוסת. אלא דמסיים הכרתי דלא מצאתי דבר זה לא' מהמחברים.
ועכ"פ רואין סברה זו דאם נזדמנה לה הפלגת ל' יום דיש לה חשיבות אחרת. וא"כ י"ל דה"ה בסעי' ד' קיימינן באופן ששינתה לראות ביום ל', וכיון דשינתה ליום ל' וראתה כסתם נשים ניתן לה חומר דעונ"ב לענין חיוב הבדיקה וכדומה.
ויתכן דזה הביאור בלבוש דמביא הש"ך והתוה"ש לגבי עקירת עונ"ב ג"פ. דמיירי דראתה ביום ל' כסתם נשים, וס"ל ללבוש דחוששת עתה ג"פ ליום ל' ופליגי עלי' הש"ך והתוה"ש.
ובזה היסוד נפתח לנו פתח להבין דברי הט"ז בס"ק י"ז דס"ל דיש חשש דעונ"ב אף אם ראתה באמצע הל' יום. ומק' הט"ז על הב"ח שסותר דברי עצמו דכתב דאינה חוששת לל' ניסן דהוי יום א' דר"ח אייר כשראתה בכ' ניסן אף דכתב קודם לכן דשם ר"ח גורם, ואם ראתה בר"ח ניסן דאסורה בב' ימי ר"ח אייר.
ומק' האחרונים על הט"ז דמה תלונתו על הב"ח והא סובר הב"ח דראי' באמצע הפלגה מפסיקה את ההפלגה ומתחילה שוב למנות הפלגה מיום הראי' השניה, וכן מביא הט"ז עצמו (ס"ק י"ח) מהב"ח. וא"כ אם ראתה בכ' ניסן הרי תמנה הל' יום דעונ"ב מכ' ניסן ולא מא' ניסן.
ומוסיף החוו"ד להק' דאף לפי הט"ז דס"ל דאין ראי' באמצע הפלגה מחייבת להתחיל מנין חדש דהפלגה, מ"מ היינו רק לגבי החשש דהפלגה אבל לגבי החשש דעונ"ב דאינו אלא משום דוכי לעולם לא תראה, הרי אם ראתה בכ' למה נחוש שתראה קודם ל' יום מיום כ'.
ואגב רואים מהחוו"ד דס"ל דכל ענין עונ"ב הוי משום וכי לעולם לא תראה. וצ"ע למה מיאן במה שכתב רש"י דעונ"ב הוי עונת סתם נשים. ואולי גם הר"ן מודה לרש"י בזה ולא מביא מהרמב"ן הא דוכי לעולם לא תראה אלא בנוגע וס"ק בבא מן הדרך, אבל אם אין לה וס"ק י"ל דיש חשש דעונ"ב מכח עונת סתם נשים.
ואין לומר דהביאור בהט"ז (ס"ק י"ז) הוא לשיטתו דסובר (ס"ק י"ח) דאין ראי' מפסקת הפלגה וכמו"כ ס"ל דראי' באמצע לא יסתור עונ"ב דהוא עונת סתם נשים, דא"כ מהו קושייתו על הב"ח והרי כתב (בס"ק י"ח) דאין הב"ח מודה לו בזה. וכן מש"כ הט"ז דהוא פשוט וא"צ לפרשו לא יתכן אם דבריו תלויים במש"כ בס"ק י"ח, דהרי פליגי בזה רבוותא ואף הט"ז עצמו היה צריך להביא הרבה ראיות לדבריו, וא"כ עכ"פ אינו דבר פשוט.
ואולי י"ל להפיך מהחוו"ד ונאמר דדברי הט"ז (בס"ק י"ח) אינם אמורים אלא בהפסק בהפלגה, אבל בעונ"ב דיש לה חומר דוס"ק, עכ"פ אם מפליגה ל' יום, יתכן לחדש ולומר דאין ראי' באמצע נחשב כהפסק בעונ"ב אף אם הוי הפסק בהפלגה רגילה. והיינו דאם עונ"ב סתם חשש הפלגה או דהוי רק משום וכי לעולם לא תראה אה"נ שוה הוא לשאר הפלגה, אבל אם הוי משום עונת סתם נשים יתכן דיהיה לזה חומר דוס"ק.
ובוס"ק יתכן לומר דראי' באמצע ההפלגה הוי רק דמים יתרים ותמשיך למנות כפי סדר וסתה. [ואף דלא קיי"ל הכי, וכן מביא הגר"ז מהרמב"ן דמונה מיום הראי' האחרונה, אולם כתב הגר"ז דבימי הרמ"א, הש"ך והט"ז לא נדפסו עדיין דברים אלו של הרמב"ן.] ואולי אף הש"ך (ס"ק מ') דחולק על החוו"ד בוסת מעיין פתוח יודה דאם כבר נקבע הוסת דמונה מיום וסתה הקבוע ולא מהראי' שבינתיים. וא"כ כמו"כ יתכן לומר דלעונ"ב דיש לה חומר דוס"ק לענין בדיקה דיהא לה גם חומר זה דראי' שבינתיים לא יפסיק את המנין ונאמר דהוי רק דמים יתרים.
אלא דיש לדון, דאם נאמר כהט"ז דאין ראי' שבינתיים הפסק בעונ"ב, יש לעיין אם יהא גם עונ"ב מיום כ' שראתה בו. דאם תחוש לעונ"ב גם מיום כ' א"כ תהא סתירה בין חששות דעונ"ב שלה, ולא יהא יותר מספק בכל חשש דעונ"ב, וא"כ איך יש לתת לזה כל החומר הנ"ל של וס"ק ודאסורה עד שתבדוק, והא אינו אלא ספק.
אולם יתכן לומר דאם אכן ראתה ביום ל' נאמר דנתאמת אצלה החשש דתראה ביום ל', וממילא הא דראתה ביום כ' הוי דמים יתרים. דהנה הראי' ביום ל' הוי או הפלגה די"ב יום מראיית יום כ' או ראי' דעונ"ב מראי' דיום א', וכיון דהצד לומר דהוי ראי' דעונ"ב הוי יותר חזק מהצד לומר דהוי סתם ראי' בפלגת י"ב יום, למפרע נאמר דראיית יום כ' היתה מדמים יתרים. וא"כ לא יהא עוד חשש דעונ"ב מהראי' דיום כ'.
ואולי כמו"כ אם ראתה ביום ל' מהראי' בא', לא נחוש עוד לט' דהוי הפלגת כ' יום מיום כ' גם לדעת הרמ"א והט"ז. דהרי אם נאמר דהגורם של ראייתה ביום כ' היתה הפלגת כ' יום א"כ הוי ראי' דיום כ' ראי' עיקרית, וא"כ נצטרך לומר דראי' דל' ניסן היתה מדמים יתרים. וכיון דבראיית ל' ניסן יש ספק אם הוי מחמת דמים יתרים או מחמת עונ"ב, נאמר דהוי מחמת עונ"ב כיון דצד זה חזק יותר כנ"ל.
ולפי"ז יתכן דמה"ט אין הרמ"א מזכיר חשש זו דעונ"ב בסעי' י"ג. דהנה הק' האחרונים על השמטה זו, וכתב הש"ך דכיון דעונ"ב הוי יום החודש הרי אין חסר כלום בהרמ"א. אבל לדעת הט"ז דאה"נ חוששת ליום ל' צ"ע למה לא כתבו הרמ"א. אולם לפי הנ"ל י"ל דכיון דהרמ"א בא לומר דאשה שראתה חוששת לכל החששות השייכות, א"כ רק אם תראה גם בא' אייר שייכות לדעתו החששות דחודש ודהפלגה. אבל אם ראתה בל' ניסן, היו כל החששות בטילות כיון דלא נאמר דראי' זו הוי מדמים יתרים, אלא נימא דראתה בעונ"ב כעונת סתם נשים.
ואין זה כ"כ חידוש שהרי הלחו"ש והגר"ז כתבו דגם לפי הרמ"א אם ראתה בא' אייר דחוששת לי"ב אייר, ולא כתב כן הרמ"א כיון דלא הי' יכול לומר על זה ראתה או לא ראתה. וא"כ לא רחוק לומר כעין זה בנוגע ראי' ביום א' דר"ח אייר דהיינו עונ"ב.
ולפי"ז יצא חידוש דה"ה אם ראתה בהפלגת מ' יום דהדין הוא דחוששת לעונ"ב, אם תראה בעונ"ב, אף לשיטת הט"ז לא תחוש ליום מ', כיון דלחוש ליום מ' צ"ל דראי' דעונ"ב היתה של דמים יתרים, וזה לא אמרינן.
והנה כתב הרמ"א בסעי' י"ג, ומקור דבריו מהטור בשם הרמב"ן, דאם ראתה א' ניסן וכ' ניסן דחוששת לא' אייר משום יום החודש דא', לכ' אייר משום יום החודש דכ' ולט' אייר משום הפלגת עשרים יום כמנין שיש מא' ניסן עד כ' ניסן. וכתב הרמ"א דאפי' אם ראתה בא' באייר חוששת עדיין לט' אייר דהוא סוף הפלגת עשרים מכ' ניסן.
ולפום ריהטא דבריו צ"ע, דכפשוטו ענין וסת ההפלגה הוא דטבע האשה דמתמלא ונופצת כלשון הרמב"ן (דף ס"ד), וא"כ אם כבר ראתה בא' באייר כפשוטו תתחיל חשבון ההפלגה מחדש מא' אייר ומדוע חוששת לט' אייר דהוי רק יום ט' להפלגתה. וע"כ דרואין מהרמ"א והט"ז ודעימייהו, דענין הפלגה ל"ה כפשוטו דמתמלא ונופצת.
והנה החוו"ד כתב דהא דראי' אינה מפסקת את ההפלגה אינו אלא משום די"ל דאותו דם הוי תוספת דמים, וא"כ כדי לומר דראי' של א' אייר אינה סותרת את ההפלגה צ"ל דלא היתה אלא תוספת דמים. ומק' החוו"ד דלמה נאמר כן בסתם דהוי תוספת דמים בלא הוכחה, והרי מבואר בגמ' בדף ל"ט (דלמד החוו"ד הוא בענין הפלגה) דצריך ב' ראיות ממעין סתום ורק אח"כ אמרי' דיש תוספת דמים בהקדמת הראי' כדי להשוות הכל, אבל קודם דאנו רואים כבר ב' ראיות לא תלינן בתוספת דמים.
וכתב עוד החוו"ד דגם הרמ"א סובר דצריך עכ"פ רוב ראיות ממעין סתום אף אם ס"ל דאינן צריכות להיות ב' הראשונים. אבל עכ"פ אם אין ב' ראיות בחשבון שוה לא אמרי' תוספת דמים. וכל דבריו מיוסדים על ההנחה שהניח דהטעם דאינו מפסיק ראי' באמצע הפלגה הוי רק משום דאמרינן דהוי תוספת דמים.
אולם מהרמ"א בד"מ מבואר דאפי' אם לא היו ב' ראיות ממעין סתום אפ"ה מבטלין ראי' באמצע חשבון ההפלגה, שהרי כתב דאם ראתה בר"ח ניסן, ואח"כ בב' אייר דהוא (ל"א) [ל"ב] יום ואח"כ ראתה בר"ח סיון ואח"כ בד' סיון דהוי גם (ל"א) [ל"ב] יום מב' סיון, אלא שראתה באמצע הל"ב יום. וכתב הדרכי משה דאם ראתה בר"ח תמוז ואח"כ בה' תמוז דהוא ג"כ (ל"א) [ל"ב] יום מב' סיון דיש לה קביעות הפלגה של (ל"א) [ל"ב] יום ולא לימי החודש, ולכן אינה חוששת לימי החודש דעדיין לא קבעה בהם.
הרי דכתב הרמ"א דאף דראתה באמצע שנים מההפלגות שקובעת בהם הוסת מ"מ קובעת הוסת דהפלגת ל"ב יום ודלא כהחוו"ד.
ובאמת דמפורש כן גם בהפרישה (סס"ק כ"ט) דכתב דאם ראתה א' ניסן, כ' ניסן, א' אייר, ט' אייר, כ' אייר, כ"ח אייר, דבזה קבעה וסת להפלגת כ' יום אף דהפסיקה בב' הפלגות בראיות אחרות. וע"כ דלא סבר כהחוו"ד בזה.
אלא דצ"ע דהחוו"ד הרי מביא ראי' מהגמ' דלהיות תוספת דמים צריך שיהיו ב' פעמים ממעין סתום. אולם יש לדחוק ולומר דראיית החוו"ד אינו אלא לפי שיטת הרמב"ן והר"ן דפירשו את הגמ' בדף ל"ט דמיירי בהפלגות, וא"כ י"ל דנדון הסוגיא הוי בקביעת דמים יתרים בהפלגה ודבזה נחלקו ר' פפא ורהבדר"י. אבל לדעת רש"י, תוס' והראב"ד דפירשו דהסוגיא מיירי בוסת החודש, ונדון הסוגיא הוי על קביעות וסת בימי נדתה, לדבריהם אין שום מקור לחשבון החוו"ד. ואף הרמב"ן (בדף ס"ד: ד"ה היתה למודה) הרי מציין לגמ' ההיא לענין מנין הראוי ולא לענין תוספת דמים דוקא.
אבל באמת א"צ לזה דע"כ יש טעם אחר שאין ראי' באמצע מפסקת את הפלגה וכדיבואר, וכל קו' החוו"ד אינה אלא לשיטתו דהניח דרק ראי' דתוספת דמים גמורים אינה מפסיקה את ההפלגה.
ובאמת דמלשון הד"מ הנ"ל דכתב ולא קבעה עדיין בימי החודש משמע דאילו קבעה עכשיו בר"ח היתה קובעת לר"ח. וכן משמע בהט"ז (ס"ק י"ט) שכתב דיש אופן דקובעת להפלגה קודם שקובעת בימי החודש וז"ל כגון שראתה ר"ח ניסן וי"ד בו וכ"ח בו ובר"ח אייר וי"ב בו דקבעה וסתה להפלגת י"ד יום, ווסתות הר"ח עדיין לא נקבעו, ומשמע דמ"מ יכולה לקבוע אח"כ גם את וסת החודש. ואגב הפרישה כתב מפורש דשייך קביעות לשתי הוסתות דחודש ודהפלגה כאחת.
ואם יש בכח הראי' דר"ח ליקבע, ע"כ א"א לומר דראי' דר"ח הוי תוספת דמים בעלמא, דזה פשוט דראי' של תוספת דמים אינה יכולה ליקבע.
ומה שנראה לומר בזה הוא דמבואר מהנ"ל דראי' דאינו בסדר הפלגותי' של אשה זו לא הי' הפסק בהפלגה. ולמשל אם הראי' הוא מפני יום החודש, לא תפסיק את חשבון ההפלגה.
וכ"כ החכמ"א (כלל קי"ב סע' י"ח) בביאור דברי הרמ"א וז"ל דאפי' חזרה וראתה בא' באייר אמרי' דראי' זו לא בא מכח ששינתה הפלגה של כ' יום לקבוע לי"ב יום אלא מה שראתה הוא מחמת שהיום גורם שתקבע גם לימי החודש כמו א' בניסן, עכ"ל. הרי דהטעם דאין ראי' דא' אייר הפסק בהפלגת כ' יום, משום דאין זה מראה להדיא דשינתה הפלגתה, דתלינן אותה הראי' במה שהוא יום החודש, וממילא נמשכת ההפלגה עד ט' אייר שהוא הפלגה דעשרים יום מכ' ניסן.
ובאמת זהו כמעט מפורש בב"י שהק' על הטור למה ראי' דכ' אינה עקירה על ראי' דא', וכן למה חוששת לכ' אייר אם ראתה בט' אייר. ותי' דכיון דלא עבר עדיין יום א' או כ' לחודש עדיין חוששת להם. ואם באמת תראה בא' או בכ' ותקבע בהם וסת נאמר דהאי דאקדמה וחזאי דמים יתירים דהוו בה הוא ולא קביעות וסת.
וצ"ב דהרי כיון דלא היו ב' פעמים ממעין סתום מנ"ל לומר דהוי בזה תוספת דמים וכמו שמק' החוו"ד. ומבואר דאין ר"ל דהוי תוספת דמים לגמרי, אלא דיש לומר דאף ראי' דביסודו הוי ראיית דם מעליא, מ"מ לאו דוקא שייכת כפי סדר קביעותה בסדר וסתה.
ומק' עוד הב"י, דכתב הטור דאם לא ראתה בא' באייר דחיישינן דתראה ביום ט' אייר משום הפלגת עשרים יום, ומק' הב"י דלפי הנ"ל למה לא נחוש לט' אף אם תראה בא' אייר. ותי' דאם תראה גם בא' אייר א"כ ראתה פעמיים בא' לחודש ואמרינן דראיית א' לחודש הוי עיקר והראי' בכ' ניסן הוי במקרה ודמים יתרים הוא דאתוספו בה. ועל זה חולק הדרכי משה וכתב דחוששת לכל החששות אלא א"כ יש קביעות לא' מהם.
אבל עכ"פ רואים דהב"י דן בכל ראי' אף אם יש בכחה להיות כראי' גמורה לענין וסת. ואם לא תראה בא' באייר אלא ביום אחר כגון ב' אייר באופן דאין לה ב' ראיות בא' לחודש, מבואר דהב"י סובר דזה לא הי' מפסיק ההפלגה ותחוש עדיין לט'. וע"כ מבואר דמש"כ דהוי מקרה ודמים יתירים היינו לענין קביעת וסת זו בלבד, אולם ראיית דם ההיא יכולה להיות ראי' מעלייתא שבעצם תוכל לקבוע עמה וסת אחר ולא דהוי' סתם תוספת דמים בעלמא.
וכן רואים מהמשך דברי הב"י דמתקשה בסוף דברי הטור ומציע לבאר דיתכן לחשוש לב' וסתות השייכות לראיותי' אף אם יקבעו ראיותי' עד שיעקרו בפ"א מא' מהחששות. ומבאר דכיון דצרתה בצידה ואינה קביעות גמור, דהיינו דאיננו יודעים אם ראי' דכ' ניסן מחמת יום החודש או מחמת הפלגת כ' יום, כיון דראתה כמה פעמים בכ' לחודש וכן הפליגה פעמיים כ' יום, לכן נעקר בפ"א דהיינו דאיגלאי מילתא מהו קביעותה.
ובתוך דבריו שם כתב הב"י וז"ל ומשכחת לה שיקבע א' מהם בג"פ בלי שיעקר חברו פ"א כגון שלא ראתה בט' לאייר וראתה בכ' בו וראתה ב(ט') [י'] לסיון ובכ' בו, דהשתא הרי ראתה שלש פעמים לוסת החודש (כ') ושלש פעמים לוסת ההפלגות (א', כ' וי'), ועקירה הראשונה שלא ראתה בט' לאייר אינה חשובה עקירה לפי שעדיין היינו חוששין אז לוסת דראש חודש וכו' עכ"ל.
וביאור דבריו דיש לנו ספק על ראיית כ' ניסן אם היתה מחמת יום החודש או יום ההפלגה ואין הספק מתפשט עד שתהא עקירה מא' מהחששות. וכתב הב"י דאין אי הראי' בט' מספיק להיות עקירה כיון דראי' דכ' ניסן עדיין מראיות וסתה כיון דחוששין לה במסגרת החשש דיום החודש דכ'. וכיון דאיננו יכולים לומר דאינה ראי' עיקרית אלא ראיית מקרה, שוב הדרינן לחוש דאולי ראתה מחמת הפלגת כ' יום. דעקירה אינו אלא באופן דנשוה הראי' שראתה כמקרה כיון דחזינן דאין זה דרכה בראיותיה. וכיון דחיישינן עדיין לקביעות ע"י ראיית כ' ניסן דשייך לקביעותה בחודש הרי ל"ה ראיית מקרה וכיון שכן אין ביטול לחשש דראתה מחמת הפלגת כ' יום.
והנה דעת הש"ך ודעימיה דאם ראתה בא' באייר הרי היא מפסקת את ההפלגה ואינה חוששת עוד לט' אייר או להפלגת כ' יום, דיש כאן הפלגה חדשה קטנה של י"ב יום שעקרה הפלגת כ' יום. ויתכן דיודה הש"ך דראי' דבאה ע"פ חשבון אחר כגון יום החודש לא תסתור את ההפלגה, ורק דסובר הש"ך דדנים על הראי' בר"ח אייר כראי' עיקרית בתורת הפלגה, ולכן ההפלגה החדשה עוקרת הראשונה. אבל אילו ידענו דהראי' היתה מכח יום החודש, ביסוד יכול הש"ך להודות דאין ראי' זו מפסקת את ההפלגה.
ובאמת דמפורש בנקה"כ דאם יש לה כבר קביעות בהפלגה דלא מפסקת הראי' שראתה ביני ביני. הרי דגם הש"ך מודה דיתכן מציאות שלא תהיה ראי' באמצע סתירה לההפלגה, וא"כ ע"כ דאין ענין הפלגה כפשוטו דמתמלא ונופצת.
ולמשל אם היתה ראיית אונס בין ראיות ההפלגה גם להש"ך אין מתחילין ההפלגה מחדש. וכ"כ בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' נ"ו) דאשה שיש לה וסת הפלגה למשל לכ' יום ואחר י' יום נתנו לה זריקה ויצאה דמה, דפשוט דממשיכה בהפלגתה ואותו ראי' של יום י' אינו כלום אפי' לדעת הב"ח, הפרישה והש"ך.
ורק דיש לדון אם דברי החשב האפד מתיישבים גם עם דברי הבית מאיר, הכו"פ והסד"ט דלמדו את דברי הב"ח כפשטם, דכל שראתה באמצע הפלגה דמתחלת ההפלגה מחדש. ויתכן לומר דאף לדבריהם כן הוא דהרי לשון הכו"פ (ס"ק י"ח) הוא דעל אף דכתב (בס"ק ט"ז) דהפלגה קטנה יכולה לעקור הפלגה גדולה אבל כתב דאם ראתה בל', ל' ואח"כ כ' דאין זה עקירה, אלא מתחלת המנין דל' מיום כ' וביאר וז"ל דלפעמים בתוספת דם מקדמת לראות, עכ"ל. הרי דלא כתב הכרתי דכל הראי' הוי תוספת דמים אלא דאותה הראי' דהיתה ראוי' לבא אח"כ הקדימה מחמת תוספת ומש"ה מתחלת המנין מחדש מזמן שהקדימה לראות. וזה ע"כ ל"ש אם יצאו דמי' ע"י אונס דזריקה.
והנה החוו"ד, הב"ח, הדרישה והפרישה מקשים על הטור דכתב דחוששת לכל החששות עד שתקבע וסת א' כדינו, ומשמע דאז אינה חוששת לשום חשש אחר, ומק' מכח המבואר בהגמ' (דף ל"ט:), ומובא בראב"ד ובטור בסוף הסימן, דאם ראתה א', א', כ"ה, א' דחוששת גם ליום כ"ה אף דקבעה וסת ליום א'.
וכתב החוו"ד ליישב דזהו רק בוסת החודש דבזה יש אפשרות לקבוע וסת בתוך וסת, ולכן אף דיש וס"ק לא' חוששת גם לכ"ה. אבל בהפלגה דל"ש לקבוע ב' וסתות בהפלגה, כל ראי' דאינה תוספת דמים תסתור את ההפלגה, ולכן אמרינן דאם קבעה וסת דלא תיחוש לראי' שתראה באמצע ההפלגה, ונאמר דהיתה תוספת דמים.
והפרישה ג"כ כתב על דרך זה אלא דהוא סובר דאין וסת החודש סותר באמצע הפלגה כיון דלדעתו שייך להיות לה וסת החודש וגם וסת הפלגה ביחד. אבל עכ"פ גם לדידיה לא חיישינן לב' וסתות בהפלגה.
וכתב החוו"ד דלדעת הש"ך (ס"ק מ') גם בוסת החודש אינה חוששת כה"ג לוסת בתוך וסת כשא' קבוע. והנה הנו"ב (קמ"א סי' ס"א) מסתפק באשה שיש לה וסת קבוע ולא שינתה ממנה אבל ראתה גם ביום אחר באמצע, כגון קבעה וסת לר"ח וראתה גם ביום ט"ו האם חוששת לט"ו ג"כ. ושורש הספק הוא האם הא דסע' ל"ב דקובעת וסת בתוך וסת הוי דוקא לאחר שקבעה הוסת השני או דחוששת לו אף קודם שקבעה. ולמעשה הנו"ב (תנינא סי' פ"ח) מיקל בזה.
ויש להעיר על הנוב"י דאמאי אינו מביא דנידון דידיה כבר מבואר ברמב"ן ובטור, ועסיק בו הב"ח (ס"ק מ"א) וכתב דאף דחיישינן לוסת מעיין פתוח אם ראתה א', א', כ"ה, א', מ"מ כיון דהיינו רק לחומרא לכן חיישינן גם לכ"ה. אבל כתב הב"ח (ס"ק מ"ג) דאם קבעה כבר לא' בזה אינה חוששת לכ"ה.
והנה הש"ך (ס"ק מ') מבאר דהחידוש בדינא דסעי' י"ד הוי דאם לאחר שראתה ג"פ בל' חזרה וראתה בכ' דחזר הוסת למקומו. ומביא דהמע"מ ביאר דאיירי בראתה רק ב' פעמים בל' ואח"כ חזרה לראות בכ', דבזה חשש דל' נעקר משום דהיתה קבועה לכ'. ומק' עליו הש"ך דאף אם יום כ' לא הוי קבוע ג"כ תעקר ראי' בכ' את הפלגת ל' כדמבואר בדבריו בס"ק ל"א דס"ל דהפלגה קצרה עוקרת הפלגה ארוכה. ורק בוסת החודש אין ראי' ביום אחר עוקר את השני כיון דיכולה לקבוע ב' וסתות. וברור דהמע"מ לא סבר כוותי' בעקירת וסת הפלגה.
ודייק החוו"ד מהש"ך דבאמת יש ב' נידונים אם ראתה ביום ל' ואח"כ ביום כ'. א'- אם לחוש לל'. וב'- אם ראתה לאחר י' יום, אם נאמר דקבעה לל' ואין הראי' ביום כ' הפסק בהפלגת ל'. וכתב החוו"ד דמבואר בהש"ך דאפי' ראתה ביום ל' אינו נחשב כיום ל' אלא כהפלגת י' יום אחר הפלגת כ' יום דאל"כ מה מק' על המע"מ והא זה יכול להיות החידוש. ובאמת דמפורש כן בנקה"כ (בסעי' י"ג) וגם מבואר שם דאם כבר קבעה הוסת דאין ראי' באמצע מפסקת כהנ"ל.
והנה מק' החוו"ד על הש"ך (ס"ק מ') מהגמ' (דף ל"ט) דלפי הרמב"ן והר"ן מיירי הסוגיא בוסת הפלגה ואין ראי' בכ"ה מפסקת את ההפלגה לעקב הקביעות כיון דהוי רק תוספת דמים, וא"כ ה"ה אם ראתה ביום ל' ואח"כ ביום כ' נאמר דראי' דיום כ' הוי רק תוספת דמים. ועכ"פ נאמר כן באופן דראתה ב"פ בל' ואח"כ בכ' ושוב ראתה לאחר י' יום דדומה ממש להא דסוגיית הגמ'. וכתב עוד החוו"ד דגם להראב"ד דמפרש הסוגיא בימי החודש הרי גם לדידיה יש מוסג דתוספת דמים, ומדוע לא תקבע וסת לל' ע"י שנאמר דראי' דכ' היתה תוספת דמים.
ומתקשה גם בסוף דברי הש"ך דכתב בדעת הרמב"ם דאם רגילה לראות בכ' לחודש וראתה בכ"ב לחודש ושוב ראתה בכ' דטיהר את כ"ב. ומק' החוו"ד דמדוע אינה חוששת לקביעת וסת בתוך וסת. והבאנו דיש לתרץ הקושיא ע"פ הב"ח דחילק בין קבעה כבר ובין עומדת לקבוע, דרק בעומדת לקבוע דיש ספק דמעיין פתוח חוששת גם לראי' שאינה כוסתה.
אבל יש אופן יותר פשוט ליישב קו' החוו"ד. דקו' החוו"ד מבוסס ע"ז דראי' דכ"ה הוי רק תוספת דמים. וכבר אמרנו דאין זה מוכרח ואפילו ראי' עיקרית ל"ד מעכבת את ההפלגה. אבל יתכן לומר יותר דהרי כתב הראב"ד דיש ב' פירושים בדמים יתירים. א'- דראי' עיקרית בא' והקדמת הדם ביום כ"ה הוי תופסת הוסת ולא חיישינן לה כלל. וב'- דלאו למימרא דהוי היא טפלה לראיית ריש ירחא אלא לאפוקי דליהוי ריש ירחא טפילה לכ"ה, אף דקיימא בתוך ימי נדתה. ולעולם ראיית כ"ה מיחש חיישא דלמא וסת אחרינא הוא דבעי למיקבע. וכתב דמסתבר כהאי לישנא בתרא.
הרי מבואר מהראב"ד דאם חיישינן לראי' דכ"ה א"כ הפירוש בדמים יתרים הוי כפי' השני דאין דמים יתרים סתם פליטת דם בלי חשבון אלא סברת דמים יתרים הוי דאין ראיית ר"ח טפילה לכ"ה. ובאופן דאין החשש בכ"ה מכח ספק כמש"כ הב"ח, אלא דראי' דכ"ה ג"כ הוי ראי' עיקרית שיכולה ליקבע, ורק דאין ראי' דר"ח טפילה לה. וא"כ כמו"כ י"ל בהפלגה, דאף דאין ראי' דתוספת דמים מפסיקה את ההפלגה, מ"מ הוי ראי' מעלייתא.
וגם לשונו של הדרישה מורה כן שכתב וז"ל שאני הכא דראיית ר"ח לא חשיבא דמים גמורים, עכ"ל. ומשמע כהנ"ל בהראב"ד. ועכ"פ אם סבר הש"ך כמש"כ הדרישה הרי ל"צ תירוצו של הב"ח דכתב דהחשש הוי משום ספק לחומרא אלא דזהו עצם הדין דתוספת דמים.
וכן הבאנו לשונו של הכרתי בנוגע דמים יתרים דכתב וז"ל דלפעמים בתוספת דם מקדמת לראות, והיינו דאותה הראי' באה קודם ולא דהוי סתם ראי' דתוספת.
ועכ"פ זכינו די"ל דראי' באמצע הפלגה אף אם הוי ראי' רגילה מ"מ אינו מפסיקה את ההפלגה. דהרי חזינן דאף בוסת ההפלגות אין הפי' בתוספת דמים כמש"כ החוו"ד אלא כפי' השני של הראב"ד בבעלי הנפש.
ויוצא מהפוסקים הנ"ל דאין לשונו של הרמב"ן בוסת הפלגה משום דמתמלא ונופצת מובנת כפשוטו, דהרי יתכן דיכולה היא לקבוע וסת הפלגה גם אם ראתה בינתיים אם עכ"פ אין הראי' סותרת את ההפלגה.