כתב השו"ע (יו"ד סי' קפ"ד סעי' ב') דאם וסתה ביום אסורה כל היום, ואם וסתה בלילה אסורה כל הלילה, אבל מותרת היא בעונות שקודם הוסת ושלאחר הוסת. והנה דין הפרישה בעונת הוסת נלמד בגמ' מהפסוק דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ויש הו"א בגמ' דמה"ט צריך פרישה גם בעונה שקודם לעונת הוסת, אבל מסיק רבא דאין הפרישה אלא באותה עונה.
והנה אם הוי היום והלילה שוין כמו בתקופת ניסן ותשרי יהי' הפרישה לי"ב שעות, או היום או הלילה. אבל בימים שאינן שוים יש נדון האיך מחשבינן את שעות הפרישה. וכפשוטו מדברי השו"ע משמע דלעולם תלוי ביום ובלילה בין להחמיר ובין להקל. אבל ההגהות מיימוניות (פ"ד מהל' איסו"ב אות ט') כתב וז"ל ובאביאסף כתב יום או לילה מימי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה בתמוז וטבת, עכ"ל. והיינו דמביא מהאביאסף דלעולם העונה שפורש בה הוי י"ב שעות, וכשאין הימים שוין, משלימין את הי"ב שעות מהעונות הסמוכות.
וכן כתב הר"ח בשבועות (דף י"ח:) וז"ל ואסיקנא לעולם י"ב שעה וזה השמועה בנדה פרק תינוקת, עכ"ל. ומק' הט"ז, הכרתי והחלקת מחוקק דכ"ז מסתבר לגבי שיעור עונה הדרוש לענין יין נסך או דם בתולים דתלוי בזמן מסויים, אבל לגבי מה שתלוי במציאות של יום ולילה לכאורה צ"ל תלוי בשיעור היום והלילה כפי הזמן ההוא בשנה.
והנה לענין וסתות רואין דתלוי ביום ובלילה כדמבואר בשו"ע (ס"ד) דעסיק בדינא דספק אם היתה הראי' קודם הנץ החמה או אחר הנץ, ורואין דהקובע הוא הנץ [ויש לדחוק בזה]. וכן יש לשון בהרמב"ם (פ"ד הי"ג) עד שתזרח השמש, וחזינן מהא דהגורם הוא השמש והירח.
וכ"כ הרא"ה, הכל בו, הסמ"ג, ההגהות שערי דורא והראב"ד המובא ברא"ש (סי' ב') דהוסתות תלויין בהנץ ובשקיעה.
והנה דעת הסד"ט, הערוה"ש, הסוגה בשושנים והדרישה דאם וסתה ביום אסורה כבר מעלות השחר, וכתב הפרדס רמונים דיש לחוש לדבריהם, אבל להלכה קי"ל דתלוי בהנץ ובשקיעה, ופשטות הטעם משום דהראייה גופא תלוי' בהשמש.
וכפשוטו אפי' לר"ת דס"ל דהיום נמשך עד שקיעה שני', מ"מ כיון דאין השמש זורחת אז, אינו נחשב יום לגבי וסתות כשהוי כבר אחר השקיעה הראשונה. [אף דלענין הפסק טהרה יש מקום לדון בזה.] ויתכן ג"כ דמה"ט אם אשה נמצאת במקום שאין השמש זורחת כלל ווסתה ביום דלא תאסר בכלל.
ולכאורה דבר זה מפורש הוא בסי' קפ"ט סע' י"ג שכתב השו"ע שאין הוסת נקבע אא"כ כל הראיות שוות ביום או בלילה.
אבל כאמור האביאסף לא סבר כן, והב"י הביא דברי האביאסף ודחה אותם. אבל הש"ך וט"ז האריכו לפלפל בדבריו. הש"ך כתב בביאור דבריו דס"ל דלעולם יהי' הפרישה י"ב שעות עם חצות באמצעותן, ונוסיף מן היום או לילה שקודם או אחריו כפי השיעור הדרוש שישלים לי"ב שעות.
ורוב האחרונים ס"ל דדין האביאסף הוי בין לחומרא בין לקולא. אולם החכמ"א ס"ל דהחשש דהאביאסף רק הוי לחומרא אבל לא לקולא, וביום או לילה ארוך צריך לחוש לכולו אפי' יותר מי"ב שעות, וכן סברי התפארת למשה והערוגת הבשם דהחשש דהאביאסף הוי רק לחומרא.
אבל הט"ז והחת"ס ביארו את דעת האביאסף דתלוי בשעת הוסת. דעת החת"ס דאסורה י"ב שעות קודם שעת הוסת, ודעת הט"ז דעונת הוסת הוי ו' שעות קודם שעת הוסת וו' שעות אחריו, ע"ד מש"כ הש"ך אלא דתלוי בראי' ולא בחצות.
ויש לדון האם שיטת האביאסף נוגע רק לפרישה בעונת הוסת או דגם נוגע לענין קביעות הוסת גופא. והנה מלשון הש"ך משמע כפשוטו דנוגע לכל הענינים, אבל מהנקה"כ, החכמ"א (כלל ק"ח ס"ב) והדרישה (ס"ק ב') נראה דאינו נוגע אלא לענין פרישה. והסוגה בשושנים כתב דאה"נ אם ראתה באותה שעה שנמשך לפי האביאסף נחוש לה ליום ולילה. והשאלה, דאף אם אינו אלא דין פרישה מ"מ מקור הא דקביעות וסת תלוי ביום או בלילה בא מהסוגיא דפרישה בעונת הוסת, וא"כ קשה לומר דחלוקים פרישה וקביעות הוסת בהאי ענינא.
ולהלכה למעשה לא חיישינן לשיטת האביאסף, וכ"כ הב"י, הט"ז, הפלתי, הגר"ז והסד"ט (ס"ק ג') דלא קיי"ל כהאביאסף, והטעם לכאורה דזה יגרום בלבול בחשבונות.
אבל יש עוד זמן פרישה אף דאינה עצם עונת הוסת, והוא עונת האו"ז שהביא שם בשם רבו האבי עזרי דרגילים לפרוש סמוך לוסת כ"ד שעות. ויש אולי מקור לזה במשמרת הבית (בית ז' שער ב') בשם הר"ח, וכן בראשונים אחרים, אבל הב"י כתב דאין שורש לדברים אלו.
והנה הב"ח מפרש דהאו"ז הוי רק חומרא דהרי מבואר בסוגיא דלא כדבריו. וביאר דיסוד החומרא של האו"ז הוא משום דפעמים תטעה בהנץ החמה, וכתב עוד דיש קבלה להחמיר כהאו"ז והירא את דבר ה' מחמיר כהאו"ז. וכן פשטות לשון הגמ' בר' ירמי' וכן היינו אומרים לולי דברי רבא. אבל עכ"פ עונת האו"ז הוי רק בתורת חומרא.
וכן משמע מהא"ז עצמו דהוי רק בתורת חומרא דמביא מהראבי"ה דרגילין לפרוש סמוך לוסת כ"ד שעות, ולשון זו לא משמע דהוי מדינא אלא בתורת חומרא. אולם יש עוד ראי' מפורשת דהנה הראבי"ה עצמו בסי' קפ"ג כתב דפורשת אשה מבעלה עונה א', או יום אם רגילה לראות ביום או לילה אם רגילה לראות בלילה דפסקינן בפירקין דלעיל הלכה כר' יהודה דאסר כל עונת וסתה. הרי דכתב הראבי"ה דהפרישה מדינא הוי רק עונה א' וא"כ א"א לומר דפרישה בעונת האו"ז הוי ג"כ מעיקר הדין.
ודעת הש"ך דהוי כמעט מדינא, שכתב בביאור האו"ז דמיירי באשה שאין לה שעה קבועה ביום לראייתה, ולכן הוי כל העונה שעת וסתה, ואם כן עונה הסמוך לוסתה יהיה העונה שקדמה לה, אבל אה"נ אם יש לה שעה קבועה לראייתה אינה צריכה לחוש בעונת האו"ז אלא משום לא פלוג כמש"כ הנקוה"כ.
והיינו דכתב הש"ך דיש חיוב פרישה בעונה הסמוך לוסת משום הרחקה דוהזרתם וגו' ואם אין לה שעה קבועה אותו דין הרחקה צריך להיות בעונה הסמוך. ומק' רעק"א ערבך ערבא צריך. ומק' עוד החוו"ד והסד"ט דאם לעולם רואה סמוך להנץ אין אוסרין אלא אותה העונה ולא עונת הלילה שלפניו, וא"כ למה אסרינן הלילה שקודם ליום הוסת כשאין לה שעה קבועה אבל רואה תמיד ביום.
ואולי אה"נ שם למעשה יש קיום לדין פרישה סמוך לוסת אחר שעת הוסת באותה עונה, וזהו קיום להרחקה של והזרתם. אבל אם לעולם אין לה שעה קבועה ונחשב הכל כשעת וסתה א"כ אין שום קיום להרחקה אם לא בעונה שקודם לעונת הוסת.
אולם עדיין יש להעיר קצת ע"ז, דלפי זה למה נחוש לעונה שקודם לוסת דוקא ולא לעונה שלאחריו.
ובאמת יש מקום לומר דאחר שכבר עבר הוסת אין עוד שום מקום לחשוש שתראה, אבל קודם לוסת יש מקום לחוש טפי שתראה. אולם צריך ראי' לזה דכפשוטו לא משמע כן בסי' קפ"ט סע' ג'.
ואם יסוד דהוזרתם הוא רק חומרא בעלמא לפרוש אז יש יותר הבנה בזה, אבל אם נאמר דזהו ממש מדינא כמו שמשמע בש"ך, יש מקום גדול יותר לההערה.
ואולי י"ל דהדין פרישה קודם לעונת הוסת הוי כדי שלא יבא עלי' בשעת הוסת גופא, וכ"כ הרמב"ן. ולפי"ז אין זה נוגע אלא קודם הוסת. והסד"ט (סוס"ק ג') כתב דגם לפי הש"ך הוא סייג והרחקה שלא יבוא עלי' בעונת הוסת. אבל כאמור מקושיית החוו"ד משמע דהבין דהוא כמעט מדינא ולא רק כסייג והרחקה.
ויש לומר עוד סברא דאולי חיבת תשמיש יכול להביא הראי' בעונה שקודם להוסת. והיינו דראינו בב"ח (ס"ק י') דאיסור תשמיש בעונת הוסת הוי משום דהתשמיש יכול להביא הראי', וא"כ י"ל דהחשש בעונת האו"ז הוי דתראה קצת קודם הוסת מחמת חיבת תשמיש. ואף דהחוו"ד (ס"ק ג') והכו"פ (ס"ק ד') תמהו על זה מ"מ מצינו מקור לחשש זו שתבוא הראיה בעונה הסמוכה לוסת מחמת תשמיש באחרונים בסי' קפ"ז.
דהרי כתב השו"ע (סי' קפ"ז ס"ד) אם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש. ומק' הפרישה דלאו ברשיעי עסקינן וכיון דיש אסור תשמיש בעונה הסמוכה לוסתה איך י"ל דין דאם שמשה דתולה בוסתה. וכתב הפרישה דיש לומר דמיירי דראייתה הוי בתחילת היום ומותרת לשמש כל הלילה שלפניו כדמבואר בסי' קפ"ד ס"ב, ושמשה ומצאה דם דלא נחשיבה כרואה מחמת תשמיש אלא נתלה הראי' בוסתה. ומק' עליו הש"ך דאם הותר לו לשמש בלילה ההוא, ע"כ דאין חשש שתראה אז מחמת הוסת וא"כ אם ראתה למה תלינן הראיה בהוסת.
וכתב הסד"ט (ס"ק י') ליישב דאף אם נימא דלענין פרישה אין חוששין לעונה שקודם לעונת הוסת, אבל אם ראתה דם באותה עונה יותר מסתבר לתלות בהוסת מלתלות שהוי רואה מחמת תשמיש. וכתב לבאר בכמה אופנים, או דנחוש שהוי תוספת דמים מחמת הוסת, וכיון דהש"ך חושש להאו"ז יש לסמוך על האו"ז לומר דהראי' מחמת הוסת. אבל כתב עוד לבאר ע"פ הר"ן דיש סברא לומר דבא הדם קצת קודם זמנו ע"י התשמיש, וממילא לא נחשיב הראי' כראי' מחמת תשמיש, וכ"כ הבית מאיר (שם) והתורת השלמים (שם ס"ק י"ג). הרי דיש מקור בדבריהם לומר דיש חשש דע"י תשמיש תראה בעונה הסמוכה לעונת הוסת. ואף דאין ראי' ברורה מהתם כיון דהתם מיירי בחששא דרואה מחמת תשמיש דהוי חשש רחוק וכן נוגע שלא נוציא אשה מבעלה, מ"מ יש מהתם סמך לסברא זו.
ועכ"פ מבואר בהש"ך דיש שעת וסתה ויש עונה הסמוכה לוסתה, וכן מבואר בהחוו"ד, ואם אין לה שעה קבועה בוסת לראייתה הרי כל העונה הוי שעת הוסת ועונה הסמוכה להוסת הוי העונה שלפני זה. אולם אם רואה בשעה קבועה בעונת הוסת שאר העונה הוי עונה הסמוכה לוסת, ופרישה בעונה שלפני זה אינו אלא משום לא פלוג.
והנה כתב השו"ע (סע' ד') אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן שפיר אם קודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה אלא ביום. וכפשוטו היינו דיודעת בדיוק זמן ראייתה, ורק דלא קים לן אם שעה ההיא הוי קודם הנץ החמה או אחריו. וכתב שם הש"ך שבלא"ה אסורה בלילה משום עונת האו"ז, אף דיודעת מתי תראה וכל הספק הוי רק אם זה קודם או אחר הנץ, ואולי שם הוי מכח לא פלוג, אבל עכ"פ רואים דיש חשש דאו"ז אף כשיודעת שעת ראייתה.
ולהלכה למעשה אף דדעת התורת השלמים, הכרתי, החוו"ד, התפארת למשה, החכ"א והשאילת יעב"ץ דא"צ לחוש להאו"ז, מ"מ הב"ח והש"ך חששו לזה, ולפי הש"ך כן הוי דעת הראב"ן. וכן החמירו בזה המהרי"ל, השערי דורא, האגודה (דמביא הנקוה"כ), הסד"ט, הלקט יושר, הלחם ושמלה, הקיצור שו"ע, הישועת יעקב והחת"ס. והחת"ס הי' חושש לזה הרבה ולא היקל בה אפי' בשעה"ד אלא בדוחק גדול שלא תצא אשה מבעלה. וכן נתקבל דהוי דבר טוב לחוש לחומרא זו.
ויש אומרים דחוששין לזה רק בוסת קבוע ולא בוסת שאינה קבוע, וכן כתב בשו"ת תשורת שי לדייק מלשון האו"ז שכתב לשון רגילה. אולם יש לדחוק הדיוק שהרי האו"ז כתב לשון רגילה גם בעיקר דין הפרישה בעונת הוסת וזה בודאי נוהג גם בוסת שאינו קבוע.
וכן יש אחרונים שדייקו לומר דלפי ביאורו של הש"ך אין דין זה נוגע אלא בוסת קבוע. אולם יש ליישב ולדחוק דיוקם דיתכן לומר ממש להפיך ממש"כ. אולם לדידן אין זה נ"מ דאיננו סוברים בזה כביאורו של הש"ך. ומהחת"ס מבואר דהחמיר בכל ענין אף בושא"ק, ואין כאן מקום להאריך.
ולמעשה בליל טבילה או לכלה בליל חתונתה או ביוצא לדרך לא נחמיר לחוש לעונת האו"ז כדמבואר באחרונים, וגם לא נחוש לזה אם חשש הוסת שנוי במחלוקת, דלא נחמיר חומרא זו ע"ג ספק או חומרא אחרת.
וכתב הרמ"א [בנוגע ימי המבוכה] דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו, ועיין לקמן סי' קפ"ט. ומקורו מההגהות מיימונית (פרק ח' אות א'). ומבואר מדבריו שם דמיירי בוסת שא"ק, ועוד דקאי על הל' ג' ברמב"ם שמיירי בוסת שא"ק.
אבל לשון הרמ"א משמע דמיירי כשיש לה וסת קבוע שכתב להקדים או לאחר דמשמע משעה הקבועה, וכן מדכתב דכשמגיע זמן וסתה ג"כ משמע דבוסת קבוע מיירי, ויש לדחוק בזה. אבל מהלבוש מבואר להדיא דמיירי באשה שיש לה וסת קבוע שכתב וז"ל ואשה שדרכה לשנות וסתה להקדים או לאחר ב' או ג' ימים מזמנה הקבוע, צריך לפרוש ממנה בעונה בב' או ג' ימים קודם לכן או אחרי כן, עכ"ל.
והנה מק' הש"ך (סי' קפ"ט ס"ק ל"ט) בשם מעדני מלך על דין זה מהא שכתב שם הרמ"א (סוף סעי' י"ג) דהולכים תמיד אחר תחילת הראי', וכבר נפסק כן בשו"ע (סי' קפ"ד סע' ו'), וא"כ למה יהא איסור נמשך לב' וג' ימים. וחזינן דלמד המעדני מלך את דברי הרמ"א כפשוטו דיהי' האיסור לכל אותן ג' הימים.
ובלבוש הנ"ל רואין לא כך דהרי לא כתב דאסור בכולם אלא בעונה הנמשך באותן ג' ימים. ועל דרך זה תי' הש"ך שם דמדברים על אשה שיש לה וסת קבוע ושינתה להקדים הראי' בב' או ג' ימים דחוששת לשניהם. ומק' החוו"ד והכרתי דזה כבר מפורש במשנה ונפסק להלכה (סי' קפ"ט סע' י"ד) דאם יש לה וסת קבוע ומשנה ליום אחר דחוששת לשניהם, וא"כ מה מחדש הרמ"א. ובאמת דהגר"א כתב דמקור דהרמ"א הוא מאותה המשנה וכ"ש כה"ג, וצ"ע דלכאורה הוי ממש היינו הך.
ויש להציע כמה סברות בביאור חידושו של הרמ"א בזה. דהיה אפשר לומר דכיון דיש לה וסת קבוע, ורואה דם קודם לוסת או אחריה בסמוך לה, דדמים אלו יחשבו כדמים יתירים מכח הוסת ולא יחשבו כראי' חדשה לעצמה, וס"ד שלא תחוש לאותו היום בתורת וסת. אולם זה כמעט כנגד גמ' מפורשת.
אבל מה נאמר בהגר"א שכתב להיפך דכ"ש בכה"ג, וי"ל דס"ל דאם אירע פעם ששינתה ואינה רגילה לשנות צריך לחוש, אבל אם כך דרכה ה"א דאינה צריכה לחוש, וע"ז כתב דכ"ש הוא בזה דתמיד משנית דצריכים לחוש טפי דזהו באמת טבעה.
אבל למעשה לשון הרמ"א אינו משמע כ"כ כביאורם של הש"ך והלבוש דהחשש הוי לימים חלוקים, אלא משמע דכל הימים אסורים כחטיבה אחת.
והחוו"ד מק' על הש"ך מהראב"ד שכתב מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן ב' או ג' ימים, פעמים מרחקת ופעמים מקרבת וחוזרות למקומן וכיון שכן אין ראוי להחזיק כל ימי הוסת בטפילה לתחילת הוסת כי שמא הימים שהן עתה בתוך הוסת הי' כבר תחילת הוסת ואע"פ שהן עתה באמצע הוסת לא איבדו מעלתן הראשונה לפיכך צריך עקירה ג"פ לכל ימי הוסת. ומק' החוו"ד דמבואר מהראב"ד דפורש כל הימים ולא רק ליום הקבוע ויום השינוי.
אבל צ"ע בזה, דהראב"ד (בקפ"ט סע' י"ג) הוא הסובר דימי משך הראי' יכולים לקבוע וסת דלא כשיטת בעה"מ דקי"ל שם כוותי', וכיון דכל הקושיא מכח הבעה"מ, אין מקום להק' מדברי הראב"ד על הבעה"מ.
וע"כ צ"ל דהחוו"ד סובר דכה"ג דיש לה כמה ימים סמוכים דהם באים הלוך וחזור גם הבעל המאור הי' צריך לסבור כהראב"ד, וכ"כ האג"מ (חלק ב' סי' ס"ז) והחזו"א (סי' פ"ה אות כ"ג), אבל עכ"פ הקושיא נחסר מתוקפה.
וכתב החוו"ד בדעת הרמ"א דמיירי באופן דהיתה לה וסת לג' לירחא וחזרה לראות ג"פ בב' לירחא וג' לירחא, וחזרה וראתה ג"פ בריש ירחא ובב' לירחא ובג' לירחא דאז חוששת לשלשתן עיי"ש. ויש לעיין בדבריו למה חוששת לב' וג', וכן צ"ע מהו החידוש דחוששת לא' והא זהו וסתה עכשיו.
ויש עוד מהלך ברמ"א מהנו"ב שכתב דדינו של הרמ"א מיוסד על דברי התה"ד שכתב דאם אין לה יום קבוע לראייתה אבל מ"מ לעולם אינה רואה בפחות מכמה ימים אחר טבילתה שיש לה תורת וסת לענין שאין לה חשש ראי' קודם לאותו יום. וכתב הנו"ב דכמו דחשבינן לה כיש לה וסת לקולא לענין היתירה קודם יום ההוא, כמו"כ נאמר לחומרא דימים לאחר היום ההוא יחשבו כולם כוסת להחמיר עליהם. וממילא כתב דאשה דקביעותה הוא כה"ג דאינה קבועה כ"כ אלא משנית היא לכמה ימים דיש לה דין וסת לכל אותן הימים.
והחוו"ד מק' על דברי הנו"ב, דהנו"ב כתב דיתכן להיות לה משך זמן דז' ימים, ומק' החוו"ד דלפי סברא זו יכול להמשיך הזמן עד כ' יום ג"כ, ותהא לה וסת קבוע של כ' יום, ולשיטתו דצריך המדלא ארגשה להתירה אחר הוסת ודאי דלא יהי' שייך לה להניח שם מוך לזמן כה ארוך.
ואילו נאמר דדין הרמ"א אינו אלא עד ג' ימים כמש"כ כמה אחרונים אז י"ל דצריכה לחוש לימים אלו עדיין אם אין ג' חודשים דלא ראתה בימים אלו, כיון דהקיבעות שייך לאותן ג' ימים וע"ד החזקה השלילית של תרוה"ד. אבל כאמור הנו"ב עצמו מאריך הזמן עד ז' ימים. וכן היה ניחא אף לפי דרכו אם היינו אומרים דהוי רק כוסת שאינו קבוע, אבל לא משמע כן מדבריו.
וגם הכרתי כתב על דרך הנו"ב אבל רק מחשיב הימים כוסת שא"ק. וכתב דהנה יש מחלוקת בין ר"מ ור' חנינא בן אנטיגנוס אם אשה שאין לה וסת אסורה לבעלה, או דמותרת לו ע"י בדיקה שלא תשאר גלמודה מבעלה. וכתב הכרתי דאם יש שעה שמותרת לבעלה אז כו"ע מודים דמותרת באותה שעה ושאר יומי אסורה, ומודה רחב"א בזה לר' מאיר, וזהו הפי' בימי המבוכה כאן. אבל צ"ע דהכרתי עצמו (בסי' קפ"ו) לא כתב כן כשמדבר על וסת דתרוה"ד, דהרי כתב דמותרת היא ע"י בדיקה. וכתב האג"מ דאולי הכרתי לא כתבו כאן אלא אליבא דרמ"א וליה לא ס"ל.
ומהלך זה כמעט מפורש בשלטי הגיבורים (פ"ב דשבועות ב.) דכתב וז"ל ומ"מ אשה שאין לה וסת קבוע כי לפעמים רואה כ"ב לחודש ולפעמים בכ"ה ובכ"ט, אך לעולם אינה רואה עד י"ד ימים אחר הטבילה, נראה דודאי לעולם א"צ בדיקה כל אותן י"ד ימים שלאחר הטבילה כההיא ממש שכתב ספר תה"ד וכו' אולם בזה יש להתיישב בימים שהם אחר הי"ד ימים שהוסת משתנה ג' או ד' או ה' ימים כמו שזכרנו, איך תתנהג כי יש פנים להתירה לשמש בכל פעם אחר הי"ד ע"י בדיקה כדין אשה שאין לה וסת קבועה ויש פנים לומר שלאחר הי"ד ימים לעולם היא אסורה לשמש כדין אשה שיש לה וסת וכו'. וכתב דנראה לו להחמיר בזה ומביא ראי' לזה מתשו' הריצב"א דמביא ההגהות מיימוניות הנ"ל, וסיים ואולם שאלתי גם בזה את פי מהר"ן ז"ל דרך משא ומתן אמר לי שיש להקל.
הרי דכתב השלטי הגיבורים על דרך הנ"ל מהנו"ב ומביא ראי' מהריצב"א, אולם למעשה כתב בשם רבו שיש להקל. ויש לדון מה טעם רבו שהקיל בזה. ועוד צ"ע כיון דהקיל למה הרמ"א מביא דין זה בלא שום חולק.
ועוד צ"ע, דהתה"ד שם באותה תשובה גופא כשכתב דין זה סיים וכתב ולענין לפרוש מאשה שדרכה לראות בענין זה עונה א' סמוך לראיה מבואר שלהי האשה, ולשון זה אינו מובא בשלטי הגיבורים.
והפרדס רמונים (ס"ק ט') כתב דכוונתו דשם מבואר דאם רגילה לראות ט"ו ושינתה לט"ז אסורה לשניהם ואם שינתה לי"ז, אסורה בט"ו וי"ז ומותרת בט"ז, וא"כ מבואר דהתה"ד אינו חושש לכל הימים, ודהתה"ד עצמו סובר כמו המהר"ן רבו של שלטי הגיבורים. וא"כ אף אם נאמר דהריצב"א חולק, מ"מ לומר כדברי הנו"ב שהם ע"פ דברי התרה"ד צ"ע דמבואר דהתרוה"ד עצמו לא סבר כן.
ועכ"פ צריך להבין מדוע אסורה כל אותן הימים ומדוע הוי אחרת מסי' קפ"ט סי"ג. ואולי יש להציע פי' חדש בזה, די"ל דבסי' קפ"ט סע' י"ג מדובר באופן דרואה דם או ביום או בלילה אבל אינה שופעת או מזלפת ואין לה ראי' נמשכת. ומוכח לומר כן דהרי מקור אותו דין הוא מהראב"ד, ודעתו דקובעת וסת תוך ימי ראייתה, וע"כ דאינה רואה בכל הימים, וא"כ כל ראי' עוקר החשש שמקודם. אבל הרמ"א בסי' קפ"ד עסיק בראי' נמשכת ובזה כתב הרמ"א דכה"ג אינה עוקרת הוסת אלא רק מקדמת או מאחרת.
והנה דין הפרישה בעונה הסמוך לוסת הוי משום והזרתם, דכל העונה הוא הגורם, וכפשוטו היינו דאמר רבא דפורש רק בעונת הוסת דזהו הגורם של ראייתה. אבל יש גם דין פרישה שלא בעונת הוסת כמו שהבאנו מהאביאסף והאו"ז, ויתכן דכל דין זה דהרמ"א הוא רק בתורת פרישה והרחקה, ומטעם זה נמצא בסי' קפ"ד ולא בסי' קפ"ט, ואין זה נוגע לקביעת וסת אלא הוי זה רק דין לפרוש בימים אלו על דרך האו"ז. ויתכן דיהיו נ"מ מזה כגון ביוצא לדרך וכדומה, דאולי הקולת הנאמרות בעונת האו"ז יאמרו גם כאן, ויש לעיין.