ישנו מחלוקת בגמרא אם וסתות דאורייתא או דרבנן. וכפשוטו הביאור בוסתות דאורייתא הוי דאמרינן דראתה מכח החזקה דאורח בזמנו בא, ואף דלא הרגישה חיישינן לראי'.
אולם כתב רש"י דהוי הללמ"ס דמחזקינן לה בטומאת ספק. והיינו דלדעתו לא אמרינן דודאי ראתה מכח החזקה עצמה דאורח בזמנו בא אלא דיש הללמ"ס דנחזיקה בטומאת ספק.
אבל התוס' כתבו דאם וסתות דאורייתא נחזיקנה כודאי ראתה. וכתב החזו"א דאין הכוונה בדבריהם כפשוטו דודאי ראתה, אלא דהדין הוי כאילו ודאי ראתה. ומביא ראי' מהגמ' דכתבה לקמן אפי' למ"ד וסתות דאו' חיישינן לוסתה ולראייתה, וע"כ דלאו בתורת ודאי אמרינן דראתה בוסתה דא"כ לא הו"ל למיחש לראייתה. אלא ודאי דהוי רק דין דנחשיבה כודאי ראתה אף דאין לנו הרגשה וכדומה המורה על ראיתה.
וכ"ז אם וסתות דאו' אבל נחלקו הראשונים הגדרת האיסור למ"ד וסתות דרבנן [והכי קי"ל]. הרמב"ן, הרשב"א, הראב"ד והרא"ש הניחו דלהיותה מותרת אח"כ צריכה בדיקה, ואף שלא הרגישה ולא ראתה, אפ"ה אינה מותרת אא"כ בדקה. ולשון הראב"ד הוא דהיא בחזקת טמאה עד שתבדוק. ואילו היו וסתות דאורייתא לא היתה מועילה הבדיקה שהרי תלינן דראתה, אבל מכיון שוסתות דרבנן מותרת עכ"פ ע"י בדיקה אבל עד הבדיקה היא בחזקת טמאה, וצ"ע עוד בהגדרת הדברים.
אולם דעת הרמב"ם והרי"ף לפי המ"מ והר"ן דדין הבדיקה בשעת הוסת הוי חומר של דבריהם, ואף אם לא בדקה בשעת הוסת מותרת היא אח"כ בלא בדיקה, דמאחר שיש לה וסת, היא מסולקת דמים בכל זמן אחר, והרי אינה עוד בשעת וסתה.
הרי דפליגי הראשונים בדין אשה שיש לה וסת ועבר וסתה אם צריכה בדיקה. דעת הרמב"ן, הרשב"א, הראב"ד והרא"ש דצריכה בדיקה, ודעת הרמב"ם והרי"ף דאינה צריכה בדיקה. ולכאורה פליגי ביסוד חיוב בדיקה למ"ד וסתות דרבנן דהכי קיי"ל להלכה.
והנה כתב רש"י דלמ"ד וסתות דרבנן ענין הוסת הוא דצריכה בדיקה, וכפשוטו היינו לברר דטהורה היא, וכתב דאם בא מן הדרך ואינו יודע אם בדקה, מותרת היא מספק.
והק' תוס' האיך מותרת היא והרי בשעת הוסת היתה אסורה דחוששין לראיית דם, ואיך הבא מן הדרך יכול להחזיקה בטהרה ולהניח דלא ראתה בשעת הוסת, להיכן אזדא האי איסורא. ותי' דאה"נ מותרת היא רק לאחר ששהתה זמן שאפי' אם ראתה יכולה היתה ליטהר, ומכיון דהיתה בחזקת טהרה מותרת היא מחמת ספק זה, וע"ד מה שאמר ר' יוחנן לקמן. ועל פי זה הוכיחו התוס' דר' יוחנן ס"ל דוסתות דרבנן.
אבל הרמב"ן והר"ן תירצו הקו' באופן אחר דבבא מן הדרך ע"י שהוא תובע אותה הרי זה כמו בדיקה, והיינו דיש לה בדיקה מחודשת דתביעה. ותוס' כנראה מאנו בזה מדהוצרכו לומר דאינה מותרת עד אחר זמן, ומהו סברת הפלוגתא בזה.
ויתכן דקושיית הראשונים באמת שונה ממה שהקשו תוס'. דהם הקשו על ההתיר דבא מן הדרך מכח החסרון בחיוב הבדיקה, אבל התוס' הקשו מהא דהיתה אסורה בשעת הוסת ואיך א"כ מחשיבה כמותרת כשבא מן הדרך. ויתכן דקו' הראשונים לשיטתם דס"ל דהבדיקה מעכבת ובלי הבדיקה היא בחזקת טמאה, וע"ז תי' דיש בדיקה ע"י התביעה.
אולם תי' זה אינו מספיק ליישב קו' התוס' דאף אם יש דין בדיקה ע"י התביעה מ"מ איך עתה מותרת היא אם היתה אסורה בשעת הוסת מכח הפסוק דוהזרתם. ולכן תי' דכיון שהניחה בחזקת טהורה, ואפילו אם ראתה יכולה היתה ליטהר, הרי היא מותרת.
וביתר ביאור, הראב"ד בבעלי הנפש כתב דיתכן דרבב"ח דמתיר אינו מתיר אלא בישנה דאין צריך לצערה, אבל אם ערה היא צריך לברר תחילה אם מותרת היא אם לאו. וצ"ע אם צריך לברר טהרתה האיך יכול לפוטרו כשישנה משום צערא. אולם אם הי' רק נידון של דין בדיקה יתכן לומר דיש פטור בחיוב הבדיקה באופן זה.
והנה הראב"ד כתב בשער הוסתות (הל' ב') וז"ל מהו אע"ג דחששא דרבנן הוא, אמרו רבנן שאם הגיע יום וסתה ולא בדקה ולא ראתה, תבדוק לאחר מכאן, ומדאמרינן תבדוק ש"מ שהיא בחזקת טמאה עכ"ל. ומאריכות דבריו שם מבואר דהחזקת טומאה בא מזה דקבעו דצריכה בדיקה, והוא דין חדש דרבנן מכח החיוב בדיקה דתחשב כטמאה עד שתבדוק.
והיינו דאם וסתות דאו' נאמר דהחזקת טהרה איתרע משום החזקה דאורח בזמנו בא, משא"כ אם וסתות דרבנן באמת יש לה חזקת טהרה, ורק דיש דין דרבנן לדונה כטמאה מכח החיוב בדיקה. ואם מבררת ע"י הבדיקה דטהורה היא, נשארת היא בחזקת טהרתה.
ואה"נ לדעת הרמב"ם לפי המ"מ והר"ן אין דין זה, דלפי הרמב"ם דין הבדיקה הוי רק בשעת הוסת ואולי בנוי זה על והזרתם, אבל אחר הוסת אין שלב שני להצריך בדיקה לטהרתה.
ובאופן דהי' נראה מראשונים אלו דהבדיקה בשעת הוסת או לאחר הוסת אינו בדוקא לברר שלא ראתה, בפרט להראשונים דסברי דיכולים לבדוק אפי' אחר הוסת, דכפשוטו אין זה בירור כלל על שעת הוסת, דאין כותלי בית הרחם מעמידים דם כמש"כ החוו"ד, ויש אחרונים דסברי דלפי זה יכולה לבדוק אפי' אחר כמה ימים, וזה בודאי דלא היה נחשב בירור על שעת הוסת, אלא ע"כ הוא סתם דין לעשות בירור לטהרתה ע"י בדיקה, אף דאינו בירור גמור על שעת הוסת.
ולדברינו מבואר דלא כהפרישה (ס"ק י"ח) דכתב דהבדיקה בשעת הוסת באה לברר שלא ראתה, וכתב דלפי"ז אם קינחה ונאבד הקינוח או רחצה, שוב אינו מועיל הבדיקה לאחר הוסת לטהרה, ותהי' טמאה.
ובקיצור שו"ע סי' קמ"ה באמת כתב כן ג"כ, שכתב כמש"כ החוו"ד דצריך ליתן מוך שם כל שעת עונתה, וכתב וז"ל דיש לחוש שמא תצא איזה טיפת דם ותיאבד והיא לא תדע, ואם לא עשתה כן ועבר זמן וסתה, אסורה לבעלה עד שתבדוק עצמה היטב, ואם בתוך הזמן רחצה את עצמה, שוב לא מהני לה בדיקה ויש לה להחמיר ולהחזיק עצמה טמאה, כי חזקה היא דהדם בא בזמנו הקבוע, עכ"ל. והיינו ע"ד הפרישה דהבדיקה צריכה להיות בירור על הזמן שעבר. וזהו אף דס"ל דוסתות דרבנן דהבדיקה באה לעשות בירור על שעת הוסת.
אבל הב"ח בקו"א חולק על הפרישה, וכן דעת המהרש"ם, הבית שלמה, התהל"ד, הפרדס רומנים והחזו"א, וכן קיי"ל להלכה. ורק רצינו לבאר דמבואר מפשטות הראשונים דיש דין בדיקה כשעברה שעת הוסת שאינה באה לברר על העבר.
ונותר עוד לבאר למה מותרת היא כשעברה הוסת. וכתבו החוו"ד והבינת אדם דסמכינן על הא דלמעשה לא ארגשה. ולפי זה כתב החוו"ד דאם בדקה בשעת הוסת ונאבדה העד דטמאה היא, דכיון דיש ספק הרגשה בשעת בדיקה ונאבד העד ליכא המדלא אגרשה ואסורה היא. ועל פי זה כתב הפ"ת דכמו"כ אם הטילה מי רגלים בשעת הוסת דיש ספק הרגשה דתשאר טמאה.
ולגוף השאלה כתבו האחרונים דרק אם ראתה דם ויש ספק הרגשה הוא דמחמירינן לומר דבא בהרגשה. אבל אם לא ראתה איננו דנים את ההטלת מי רגלים או הבדיקה כספק הרגשה.
ויש להוסיף ע"פ מש"כ האמרי בינה דהיות רוב דם בהרגשה בא בשפע, ואפי' אם היה דם על הבדיקה שנאבדה מ"מ בודאי דם ההוא לא בא בשפע, א"כ אינה צריכה לחוש לספק הרגשה. וזה לא פשוט כ"כ.
ועכ"פ דעת החוו"ד דצריך בירור מדלא ארגשה בשעת הוסת להתירה אח"כ, והפרישה כתב עוד יותר דצריך בירור גם על זה דלא ראתה אח"כ. אבל יש עוד צד כהנ"ל דהבדיקה רק באה לאוקמה בחזקת טהרה כפי מה שקבעו חז"ל. ולפי זה לא הי' שום שאלה לטמאה מכח חסרון בירור כשנאבד העד דאין זה מעכב כלל. ורק אם צריך המדלא ארגשה בשעת הוסת יש לדון בזה כהנ"ל. אולם יתכן דא"צ לזה כלל, וכדדייקנו מהראשונים.
ויש להביא מקור להחוו"ד מלשון השו"ע שכתב דעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, ומדוע כתב ולא הרגישה, ואולי הוי משמעות כהחוו"ד. אלא דיש לדחות דכוונתו דאם הרגישה אה"נ אסורה, אולם א"צ המדלא ארגשה להתירה.
אבל הסד"ט בחידוד הלכות והחזו"א מק' קו' בסיסי על מהלך זו דצריך המדלא ארגשה, דאיך יש לומר דהבא מן הדרך אשתו מותרת והא אולי הרגישה בשעת הוסת, וא"כ הי' צריך לשאלה אם הרגישה כיון דזהו שורש ההתיר. ועוד מק' החזו"א משוטה דחברותי' בודקות אותה, והאיך מועיל זה, הא אולי היתה לה הרגשה ולדברי החוו"ד ההתיר אחר הוסת מיוסד על הא מדלא ארגשה.
ומסקנת החזו"א דאין סברה לומר דהתירה הוי מדלא ארגשה דאין דעתה על זה כל היום. ומבאר דלמ"ד וסתות דאוריי' הוי חזקת אורח זמנה בא חזקה אלימתא, משא"כ למ"ד וסתות דרבנן אין החזקה דאורח בזמנו בא חזקה כ"כ להוציאה מחזקת טהרתה. והטעם דכיון דיש ענינים שיכולים לשנות זמן ראיתה כגון ימים החלוקים באוירם וכדומה, לכן אינו בודאי שראתה. [וזהו הטעם דבזמנינו אין וסתות קבועים שכיחיים, דאין לנו חיים כ"כ טבעיים. אנו ערים בלילה, אוכלים מאכלים שונים וחיים בלחץ וכדומה. ואה"נ במקומות דחיים יותר עם הטבע הוסתות מסודרות יותר.]
אבל שיטת החוו"ד דצריך המדלא ארגשה. וכתב עוד החוו"ד דאם לא בדקה בשעת הוסת דאין הוסת נעקר, ויש כמה חידושים היוצאים מזה. וטעמו, דלעקור הוסת צריך בירור גדול, וכיון דיש צד דארגשה ולאו אדעתא, ויש צד דראתה בלא הרגשה, אין הוסת נעקר. ואף דמותרת היא לבעלה כיון דישנם תרי דרבנן, דוסתות דרבנן, והחשש דראתה בלא הרגשה הוא ג"כ דרבנן, מ"מ אין די בזה לעקור הוסת. וכמו דהיינו אומרים למ"ד וסתות דאורייתא דאולי מ"מ ראתה שלא בהרגשה, ואף דאין זה ראי' דאורייתא כיון שהוי בלא הרגשה, אבל עכ"פ מדרבנן טמאה היא, וכן לענין טהרות טמאה היא מדאורייתא למ"ד וסתות דאו' כיון דמקור מקומו טמא, וזהו הנ"מ אם וסתות דאו' או דרבנן עיי"ש.
ועכ"פ מבואר מדבריו דשייך קביעת וסת אפי' ע"י ראי' שלא בהרגשה אף דהרגילות הוא לראות בהרגשה, וזה חידוש גדול. ועל דרך זה מק' החזו"א דכיון דדרך האורח לבא בהרגשה, למה נחוש לראיה בלא הרגשה.
ובאמת דיש מראי מקומות בזה, דברעק"א (שו"ת סי' פ"א) מבואר דשייך לעשות וסת מראי' שלא בהרגשה. וכן כתב האג"מ (חלק ג' סי' מ"ו) דיש לעשות וסת מראי' שלא בהרגשה, ובפרט בזמנינו דאין מרגישין כ"כ. ובקובץ תשובות כתב דנשים דידן דדרך ראיתן תמיד בלא הרגשה דנין אותה כראי' בהרגשה. וזה הסבר שונה ממש"כ האג"מ דחיישינן להרגשה בראי' רגילה היום כיון שאינה מרגשת כ"כ. אבל מבואר מהגר"ז והערוה"ש (סוף סי' ק"צ) דאין לעשות וסת כלל מראי' שלא בהרגשה.
והלבוש מבאר שתי השיטות אם צריך בדיקה לאחר הוסת על דרך זה. דהרמב"ם דס"ל דאין צריך בדיקה ס"ל כיון דדרך רוב נשים להרגיש והיא לא הרגישה סמכינן על הרוב לומר דלא ראתה. אבל השיטות דס"ל דצריך בדיקה ס"ל דהחזקה דאורח בזמנה בא הוא יותר חזק מהא דבא הדם בהרגשה.
ולמעשה הלבוש כתב דאף דוסתות דרבנן יש לדון עם החזקה דאורח בזמנה בא. ובאמת צ"ע למעשה למ"ד וסתות דרבנן, כיון דיש חזקה דאורח בזמנו בא וחזקה הוא דין דאורייתא ולמה באמת לא נאמר וסתות דאורייתא מחמת חזקה זו.
וכן יש להק' על רש"י שכתב דגם אם וסתות דאורייתא רק טמאה מספק מהללמ"ס, ולמה לא די בזה דיש חזקה דאורח בזמנו בא.
וכן יש להק' על הגמ' בשבועות דמביאה פסוק דוהזרתם לענין פרישה בשעת וסת. ולמה צריך פסוק דוהזרתם ולא סגי בזה דיש חזקה דיבא האורח בזמנו שיחייבו לפרוש.
ועוד צריכים לבאר דמה מועיל הבדיקה בשעת הוסת כיון דאין זה מברר אלא על רגע א'. ואם נאמר כהנ"ל דהוא רק דין להחזיק החזקת טהרה ולא צריך בירור על שעת הוסת ע"י הבדיקה ניחא. אבל אם נאמר דהבדיקה הוי ראי' דלא ראתה צ"ע.
והנה הגר"ח (בהל' איסו"ב) וכן החוו"ד (ססי' קפ"ג) כתבו לבאר שיטת הרמב"ם דפסק דוסתות דרבנן ואפ"ה כתב דימי נדה וזיבה דהם דאורייתא תלויים בשעת ראי' של האשה. וכתב הגר"ח דאף למ"ד וסתות דרבנן מ"מ החזקה מחזיק דזהו זמן של האורח שלה, והוא חזקה דאורי' לכו"ע. אבל המחלוקת אם וסתות דאו' או דרבנן הוא אם נאמר בודאות שיבא האורח בזמנו. ואה"נ יש חזקה דאורי' להחזיק הזמן, וכשבאמת ראתה אמרינן דזהו האורח, אבל מ"ד דוסתות דרבנן ס"ל דלא אמרינן דודאי תראה על פי זה. וכמו שאם הוחזק שור כנגחן אין זה עושה ודאי שיגח תמיד, אלא דיש לבהמה חזקת נגחן, שאם יגח הוי מכח זה ולכן עליו לשומרו שלא יזיק. וכן הוא בחזקת אורח בזמנו בא דאשה, שאם תראה נאמר שזהו שעת האורח אבל עדיין אינו ודאי שתראה. ולפי"ז אף דסובר הרמב"ם דוסתות דרבנן מ"מ (בהל' י"ב) מביא הפסוק דוהזרתם לומר דיש איסור דאורייתא לפרוש בשעת וסת, דלמעשה הוא בנוי על החזקה דזהו זמנה לראות. אבל כשעבר הזמן ולא ראתה לא נאמר דודאי ראתה למ"ד וסתות דרבנן. והמ"מ והר"ן סברי דבאמת לפי הרמב"ם הדין פרישה ג"כ הוי רק מדרבנן כיון דוסתות דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
וגם החוו"ד כתב על דרך הגר"ח, וכתב דאם ראתה נאמר דזהו זמן ראיתה, אבל כיון דהוי חזקה העשוי' להשתנות, דהרי תזקן ותפסיק האורח במשך ימי', ה"ז חזקה גרועה. ויש להוסיף דגם טרם יגיעו ימי הזקנה יכולה הוסת להשתנות מכח המצבים כהנ"ל, לכן עכ"פ לאחר הוסת לא נאמר דודאי ראתה.
והמקור חיים (מבעל החוו"ד) בהל' פסח )בסי' תס"ז ס"ק ה'( כתב דהמחלוקת אם וסתות דאורייתא או דרבנן הוי אם החזקה הוא גורם המסתבר. ולכאו' כוונתו כנ"ל דאם ראתה נאמר דהוא מחמת החזקה, אבל להיות זה גורם המסתבר שנאמר שתראה זה תלוי במחלוקת אם וסתות דאו' או דרבנן.
ויש עוד מהלך של הנו"ב (קמא סי' נ"ה) לבאר איך י"ל דפרישה דאו' אף אם וסתות דרבנן. וכתב דלפי הרמב"ם אם ראתה בשעת הוסת נאמר דהוי מחמת חזקתה. אבל אם לא ראתה יש התנגדות לחזקת אורח בזמנו בא מחזקת טהרתה, ואחר הוסת מכיון דהחזקות סותרין זא"ז טהורה מספק. וכתב עוד דכמו דיש חילוק בין שמא מת לשמא ימות, דיש לחוש שמא ימות אף אם לא ניחוש שמא מת, כמו כן אף דלא חיישנין שראתה לאחר הוסת מ"מ חיישנין שמא תראה כיון דאיתרע החזקת טהרה ביום הוסת ע"י החזקת אורח בזמנו בא. אבל אחר הוסת אין חזקה שמא ראתה, דכלפי זה עדיין עומדת החזקת טהרה במקומה.
ותוך דבריו כתב חידוש דאם באמת ראתה אח"כ נאמר דכן היתה טמאה משעת הוסת, דכל דלא הוחזק חזקת הטהרה אחר הוסת נאמר דמחמת החזקת אורח בזמנו בא היתה טמאה מתחילה.
והנה השערי יושר (שער החזקת סוף פרק ח') מק' על הנו"ב, דחזקת אורח בזמנו בא הוי כמו בירור דכן עתיד להיות, וא"כ הוי עכ"פ כמו רוב שתראה, וכיון דנגד זה יש רק החזקת טהרה, הרי כח האורח בזמנו בא צריך להיות חזק ממנה. וכתב עוד דא"ת דאינו כן אלא הוי חזקה רגילה, ורק דאיתרע החזקת טהרה המתנגד בשעת הוסת, א"כ למה נאמר דלאחר הוסת דטהורה מספק, הרי היה לנו להחמיר כיון דיש חזקה נגד חזקה. וע"כ דמ"ד דוסתות דרבנן ס"ל דהחזקה דאורח בזמנו בא גרוע הוא מאחר דיש מצבים שיכולים לגרום שלא תראה באותה שעה, וממילא אינו חזקה כ"כ להתנגד לחזקת טהרה, ומ"מ כיון דרגילה לראות ביום זה יש מקום לומר דיש אזהרת פרישה הוי מדאו'.
ולהנו"ב דיש חזקה שמא תראה למה באמת צריך פסוק דוהזרתם, והא כיון דיש חזקה אלימתא דאורח בזמנו בא בשעת הוסת מה"ט היא אסורה אף דיש לה חזקת טהרה. ואולי י"ל כמו שכתב הר"ן בההו"א דצריכה לאסור כל עונת הוסת.
ולמעשה יש הרבה אחרונים החולקים על הנו"ב וס"ל דפרישה בשעת וסת אינו דאורייתא. ולגבי מה שהביא הנו"ב מהחילוק דשמא מת ושמא ימות, יש אומרים דשמא ימות הוא ודאי אבל שמא תראה אינו ודאי כמו מיתה, ולכן אין אותו ההכרח.
ועכ"פ דעת הנו"ב, הבינת אדם והגר"ח דחיוב הפרישה בעונת הוסת הוי דאורייתא גם למ"ד וסתות דרבנן, אבל דעת החזו"א דלמ"ד וסתות דרבנן אין שום חשש דאורייתא מצד עיקר החזקה, דכיון דימים חלוקים במאכל ובמשתה ובאויר אין להוציא אשה מחזקתה. ואה"נ יתכן דיש דין דאורייתא לפרוש בעונת הוסת מצד והזרתם כמ"ש החת"ס אבל זה אינו מחמת החזקה.
ולהלכה נראה מהשו"ע דקיי"ל דדין פרישה ביום הוסת הוי דרבנן, דכתב (סע' י') דהיוצא לדרך מותר אפי' בתשמיש בעונת הוסת. וכיון שכן הרי הוכיחו הראב"ד, הבעל המאור, הרשב"א והר"ן מזה דהדין פרישה ביום הוסת אינו אלא מדרבנן.
ובאמת יש כמעט להוכיח כן ממה שכתב השו"ע (סעי' ד') דאם יש ספק אם היתה הראי' מקודם הנץ החמה או אחריו דאינה אסורה אלא ביום. ומקור לדבריו מהרא"ש שכתב דכיון דוסתות דרבנן הוי ספק דרבנן ולכן אזלינן לקולא. אלא דיש לעיין בזה דהרא"ש על דינא דסע' י' כתב כר"ת דתשמיש אסור ביוצא לדרך בעונת הוסת משום דפרישה בשעת וסת הוי דאורייתא. ונשאיר זה כעת בצ"ע.
ועכ"פ הש"ך (ס"ק ה' וס"ק י"ג), המקור חיים (ס"ק ו'), הפרדס רימונים, הפרי דעה, המלבושי טהרה והמ"מ כתבו דכיון דוסתות דרבנן גם חיוב הפרישה ביום הוסת הוי רק מדרבנן, וכן לכאורה קיי"ל.
ולגבי מה דמועיל הבדיקה אף דאינו אלא שעה א'. לפי הצד שאמרנו דיסודו הוא רק לחזק החזקת טהרה, דתקנת חכמים הוא שתעשה כן ע"י בדיקה בשעת הוסת, ואם עבר הוסת ולא בדקה התקנה היתה שתעשה הבדיקה אז. וכן כתב הפרדס רמונים דכך היתה התקנה דא"א לאשה לקבל חזרה את החזקת טהרה בלי בדיקה. וכן י"ל לדרך החזו"א דחיוב בדיקה היתה תקנה, לפי"ז י"ל בפשיטות דאין הבדיקה צריכה לברר אלא על שעת הבדיקה, ואין קו' כלל.
אבל להפרישה והקישו"ע דסברי דצריך לברר ע"י הבדיקה שלא היה דם בוסת באמת צ"ע האיך מועילה בדיקת שעה א', והא שמא ראתה מקודם ושמא תראה אח"כ. ויש להציע חידוש בזה, דהחזו"א בסי' צ"ב בנוגע בדיקת ז' נקיים כתב דהטעם דצריכה בדיקת חורים וסדקים בז"נ הוי מפני שהבדיקות באות לברר דפסק חולי האורח, וכתב וז"ל וכל זמן שהוא (האורח) שולט עלי' ימצא טפתה ע"י בדיקת חורין וסדקים, עכ"ל. דהיינו דע"י הבקידה בחורין וסדקין יהיה דם אם יש לה עוד חולי האורח. וא"כ י"ל דכמו"כ בשעת הוסת דקי"ל דצריך בדיקת חורים וסדקים ודלא כהראב"ד, דיש לברר ע"י הבדיקה אם האורח בא.
ויש חידוש במרומי שדה על אתר שכתב וז"ל דבדיקה מוציא הדם דמעורר דחיקת המקור כמו תשמיש, עכ"ל. והוא למד פשט מחודש ברש"י שכתב דאם וסתות דרבנן הוי כל דין הוסת שצריכה לבדוק. וכתב המרומי שדה לבאר שהבדיקה אינה באה רק לברר אם ראתה, אלא דענין הבדיקה הוא כדי שתראה בשעת הוסת, וז"ל דאם לא תבדוק ולא תראה בשעת וסת יכול להיות שתקלקל בשעת תשמיש אח"כ, שהרי טבע האשה לראות ואם לא תראה בשעת וסת תראה אח"כ, ולפי זה אם ידוע שבדקה עצמה בשעת וסתה אסורה מדאורייתא דודאי ראתה ע"י בדיקה, עכ"ל.
ודבריו באמת מחודשים, אבל אם ניקח רק קצת מדבריו שכתב דהבדיקה יכולה לעורר הראי' כמו תשמיש, שכבר כתב הרא"ה בבדק הבית דלאחר שעת הוסת בעונת הוסת אסורה בתשמיש, דתשמיש יכול להביא ראי', וכ"כ הכרתי בדעת הרמב"ם ליישב קו' התוס', דכל החשש הוא רק שתראה ע"י תשמיש בעונת הוסת, א"כ נוכל לומר דענין הבדיקה ביום הוסת הוא לברר אם האורח שולט עליה, דכיון דבודקת בחורין וסדקים באופן שיגרום לראייתה אם היא תחת שליטת האורח, שפיר הוי הבדיקה ראי' על הוסת.