(ב) במדרש איש אמונות רב ברכות כו' זה משה אין להעשיר זה קרח כו'. כי קשה לו למה נמנו דברי המשכן. והברכה שולטת בדבר שאינו מנוי. והתשובה בזוה"ק ג"כ שכיון שהי' המנין ע"י משה רע"ה הי' בו ברכה. וכלל הדברים מה שבמנין אין ברכה שולטת כיון שנפרד כל אחד בפני עצמו. ובלי מנין הוא בכלל ובכלל יש ברכה כי הכלל דבוק בשורש ומקור הברכה שמשם נמשך חיות לכל. ולכך מי שהוא איש אמונות פי' שנמשך אחר השורש ואף שעושה מעשים גשמיים בפעולת הטבע מ"מ יודע וזוכר שהכל מהשי"ת שורה ברכה במעשיו. וזה היפוך אץ להעשיר. דאיתא איזהו עשיר השמח בחלקו. פי' שכל הרצון בעשרו רק מכח שמיוחד הוא לחלקו מאחר שהזמין לו השי"ת זה. ולכן אינו אץ להעשיר כי כל רצונו במה שמיוחד הוא לו. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר ופי' נכסים איתא בגמ' על שנכסין מזה ונגלין לזה ודקדק כי היה צריך להיות נקרא ע"ש שנגלה לזה. והוא ז"ל תירץ כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין. וזה קיום העשירות. וסוף דבריו שידע שהוא מכח השי"ת. וזה יטע בהן אדר כו'. ולפי הפשוט י"ל שנק' ע"ש שנכסה מזה כמ"ש שעיקר העשירות בזה שמיוחד הדבר לבעליו ונקרא שלו. וזהו ג"כ איש אמונות שכל מעשיו נמשכין אחר חיות השי"ת כנ"ל. ולכך שורה ברכה אף שנמנה. אדרבה. שגם כמו שכל דבר בפ"ע. ג"כ נמשך אחר השורש כנ"ל. וכן בשבת קודש שורה ברכה ע"י שכל הדברים מתאחדין בשבת להתדבק בשורש החיות ונעשה כלי מחזיק ברכה כנ"ל:
(ט) מַאי וְיִּתֵּן. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דְּחָמָא מֹשֶׁה לְקַמֵּיהּ לְסָמָאֵ''ל חַיָּיבָא, דְּהֲוָה אָזִיל לְגַבֵּיהּ לְקַטְרְגָא לֵיהּ, וּכְדֵין אַתְקִיף בֵּיהּ מֹשֶׁה, וְקָשִׁיר לֵיהּ קַמֵּיהּ, וְאוֹקִים לֵיהּ לְמַשְׁכְּנָא, וְיָהַב לְסַמְכוֹי. דִּכְתִּיב וְיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו. וְיִּתֵּן: בִּתְקִיפוּ, דְּלָא יָכִיל בַּר נָשׁ אַחֲרָא לְשַׁלְּטָאָה עָלֵיהּ, וּלְמֵיהַב סַמְכִין בְּאַתְרַיְיהוּ, כְּמֹשֶׁה. דְּהָא בִּתְקִיפוּ רַב, אוֹקִים לֵיהּ מֹשֶׁה.
(י) בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא, כַּד שָׁאֲרִי מֹשֶׁה לְאַקָּמָא לֵיהּ, בְּחַד בְּנִיסָן הֲוָה, וּבְהַהוּא זִמְנָא, תְּקִיפוּ דְסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בְּעָלְמָא, דְּהָא בְּיוֹמֵי דְּנִיסָן, רֵישׁ תּוֹרָא בְּדִיקוּלָא (סליק לאגרא). תָּנֵינָן. וּבְנִיסָן שָׁארֵי מֹשֶׁה, וְחָמָא לֵיהּ לְסָמָאֵ''ל, אָזִיל סַחֲרָנֵיהּ, לְעַרְבְּבָא לֵיהּ, וְאִתְגַּבָּר עָלֵיהּ מֹשֶׁה, וּכְדֵין, וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו. שָׁארֵי הוּא וְיָהַב לְתַתָּא, וְשָׁארִי מַאן דְּשָׁארִי וְיָהַב