כתב השו"ע (סי' קפ"ד סע' י"ב) וז"ל היה לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף כגון קפיצה וכיו"ב כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה אבל חוששת לעונ"ב שהיא ל' יום, עכ"ל. ומק' הש"ך (ס"ק ל"ב), דבשלמא בוסת המורכב עם קפיצה כיון דהראי' תלוי' במעשה דידה אי בעית קפצה ואי בעית לא קפצה י"ל דחוששת שהראי' תבוא מעצמה בעונ"ב אם לא קפצה, ולכן חוששת לעונ"ב. אבל בוסת הגוף כגון פיהוק, הרי מבואר (בסי' קפ"ט) דאינה חוששת לראי' בלי הפיהוק לאחר שנקבע כוסת המורכב, וכיון דלא תלוי ברצונה שאם תרצה לא תפהק, א"כ למה חיישינן לעונ"ב ע"י שנאמר שמא לא פיהקה, והרי כיון דאין זה בידה שלא תפהק הי' לנו לומר דפיהקה וראתה כוסתה ולא לחוש לעונ"ב.
והחוו"ד (ס"ק ט"ו) כתב ליישב דברי השו"ע עם אוקימתא. וכתב דע"כ דאף בוסת הקפיצות הפשט בהשו"ע אינו דקבעה וסת שתראה בודאי ביום פלוני עם הקפיצה דהרי כיון דהקפיצה תלוי' ברצונה אולי לא תקפוץ. אלא ע"כ מיירי דעברו כמה ר"ח שלא קפצה ולא ראתה, וכן עברו כמה פעמים שקפצה בימים אחרים ולא ראתה, ורק ראתה ג"פ כשקפצה ביום מסויים, ולכן חוששת רק לשניהם, דקובעת דרק תראה כה"ג. אבל כיון דע"כ הראיות שקבעה בהן לא היו רצופין לכן תמיד חוששת שתראה גם בעונ"ב כיון דאין לה קביעות בימים שודאי תראה בהם.
וכתב החוו"ד דכמו"כ הוי בוסת הגוף דפיהוק דמורכב עם ר"ח, דמיירי דעברו כמה ר"ח בלא פיהוק ולא ראתה וכן עברו כמה פיהוקים שלא בר"ח ולא ראתה, ורק כשפיהקה בר"ח ראתה, ולכן קובעת דרק תראה כה"ג. וכיון דאין לה קביעות כל חודש שתראה ע"פ וסתה כיון דלא היו רצופין, לכן חוששת גם לעונ"ב. [ועד"ז כתב החוו"ד גם בסי' קפ"ט (ס"ק ל"ד) בישוב סתירה בדברי הראב"ד ונדבר ע"ז בהמשך.]
ועכ"פ מבואר בהחוו"ד דכדי לעשות קביעות של וסת מורכב ממיחושי הגוף או ממעשה אונס המורכבים עם ימים א"צ שיהיו רצופין. ואף דיש חולקים על הפשט של החוו"ד בדברי השו"ע בסי' קפ"ד שם, אבל מ"מ יתכן דמודו לו בזה דא"צ להיות רצופין.
והנה כתב הגר"ז (סי' קפ"ט ס"ק צ"א) דבוסת אונס המורכב דעת הפרישה דאין צריך רצופין דוקא, ודלא כהראב"ד (סי' ג' סעי' כ"ז) שכתב דצריך שיהיו ג' הראיות רצופין. אולם כתב הגר"ז דבוסת הגוף המורכב גם לדעת הפרישה צריך שיהיו רצופין. וכתב לבאר וז"ל דשאני פיהוק וכיוצא בו שהוא וסת הגוף ממיחושיו הבאים לו מזמן לזמן, לכן כשהגיע הזמן ולא בא המיחוש ה"ז עקירה לזמן הזה, עכ"ל.
ויש לבאר טעם החילוק בין וסת האונס לוסת הגוף לדעת הפרישה באופן זה, דכיון דקפיצה הוי גורם בפנ"ע, לכן א"צ ימים רצופין. דכיון דיש ב' גורמים ורק כששניהם ביחד גורמים הם את הראי', הרי יש רציפות בזה דג"פ רצופין כשהיו ביחד גרמו הראי'. משא"כ בוסת הפיהוק דהוי רק סימן על גורם הראי' דהיום, א"כ אם אין ג"פ רצופין בימים הרי חסר ברציפות הנדרש לקביעות וסת. אבל דעת החוו"ד דא"צ רצופין כלל אף בוסת הגוף, וצריך לדעת במה פליגי.
וי"ל בדעת החוו"ד דס"ל דצ"ע לחלק כהנ"ל דא"כ למה אינה יכולה לעקור וסת הפיהוק המורכב אלא במצב דהרכבה כמבואר בסעי' כ"ו ולא סגי בעקירת היום הגורם בלבד והא היום בלבד הוי הגורם. ואף דכתב הסד"ט דיש עקירה לאחר שעברו ג' ימי החודש שלא ראתה דלא תחוש שתפהק בר"ח ותראה, מ"מ אין עקירה ע"ז שאם תפהק בר"ח שלא תחוש. והיינו דיש לה עדיין וסת דאם תפהק בר"ח שתראה. וס"ל לחוו"ד דכמו שאין עקירה ע"ז אף דאין ראיות רצופין כמו"כ בתחילת קביעותה א"צ רצופין.
אלא דיש להעיר דא"כ אם רואה תמיד בר"ח ורק אינם רצופין למה לא תקבע וסת שאינה רואה אלא בר"ח אף דאינה רואה כל ר"ח, דמ"מ ראיותיה הויין רק בר"ח. והרי מבואר בסעי' ט' דאינה קובעת וסת כזה. ובמה שאני מוסת המורכב דפיהוק וימים דקובעת דאינה רואה בכל ר"ח או בכל פיהוק אלא שניהם מגבילים א' את השני. וי"ל דאין כזה וסת דהוי רק וסת שלילי דאינה רואה אלא בר"ח, אבל בפיהוק וימים יש וסת חיובי דצירוף פיהוק עם היום מורה על גורם יותר חזק וכדיבואר עוד בהמשך.
אולם עדיין צ"ע דהרי החוו"ד (בסי' קפ"ט ס"ק ל"ד) כתב כאוקימתא הנ"ל ליישב הסתירה בדברי הראב"ד שמביא הט"ז (ס"ק ל"ט), וכתב דמיירי בוסת המורכב שהוקבע שלא ברצופין ולכן אינה חוששת שתראה בהגיע היום דאולי לא תפהק, אבל אם מפהקת אסורה שלזה יש לה קביעות. וצ"ע דהראב"ד כתב להדיא דבעי רצופין עכ"פ בוסת האונס המורכב ומביאו הגר"ז. וא"כ איך יש ליישב דברי הראב"ד עם אוקימתא שאינו מתיישב עם דברי הראב"ד עצמו.
ובאמת דאם לדין יש תשובה דהסתירה בהראב"ד דעסיק ביה הט"ז הוי בוסת הגוף, והראב"ד רק כתב דוסת האונס המורכב בעי רצופין. אולם א"כ צריך לבאר טעם החילוק דהרי לכאורה אדרבא הצורך לרצופין יותר מסתבר בוסת הגוף המורכב כיון דבוסת האונס הרי הקפיצה הגורם תלוי בדעתה ורצונה, וא"כ אם אף כה"ג חסר ברצופין כ"ש בוסת הגוף דהפיהוק אינו תלוי ברצונה שנבעי רצופין.
והנה הגר"ז (ס"ק ע"ה) מביא דהראב"ד מצריך רצופין בקביעות וסת האונס המורכב. וכתב לפרש דבריו וז"ל הטעם דכ"ז שלא נקבע הוסת בג"פ תלינן לקולא כל מאי דאפשר הואיל וראתה ע"י אונס והילכך כשדילגה ר"ח אחר שלא קפצה ולא ראתה תלינן שיום החודש לבדו גרם לה הראי' ראשונה בלא צירוף הקפיצה כלל, והרי נעקר יום זה במה שלא ראתה בו בר"ח הב' עכ"ל. הרי דכתב דכיון דהוסת תלוי באונס תלינן לקולא בכל מה דאפשר, וכיון דלא ראתה בר"ח ע"י קפיצה, תלינן שיום החודש לבדו הי' הגורם בראי' ראשונה ומדלא ראתה בו נעקר, וא"כ כשראתה שוב ליום החודש עם הקפיצה ה"ז פעם ראשונה. ודבריו מחודשים וקשים להבין.
אולם עכ"פ לדבריו י"ל דכ"ז בוסת האונס דתלינן דראתה מחמת האונס ולא מחמת הרגלה. אבל בוסת הגוף הרי הוי דבר דבא ממילא ואינו תלוי ברצונה וקשור לוסתה, ואולי כה"ג א"צ רצופין דענין הוסת הוי כששניהם מזדמנין לפונדק אחד דרואה דם.
אולם לפי דברי הגר"ז יש לעיין דכשם שאם לא קפצה בר"ח ולא ראתה דהוי עקירה, אף דאדרבא הא דלא ראתה בר"ח בלא הקפיצה הי' יכול לחזק החשש שרק תראה בר"ח ע"י קפיצה, ומ"מ הוי עקירה, א"כ כמו"כ נוכל לומר דאם ראתה באמצע החודש בלא קפיצה דיורה דלא ניחוש שתראה דוקא עם הקפיצה ביום החודש. ואם כן אזדא מש"כ החוו"ד ליישב קושייתו על הש"ך (ס"ק מ"ח) מעונ"ב, דאם כמש"כ החוו"ד דראתה בינתיים, א"כ נימא דהראי' בר"ח לא היתה מחמת הקפיצה וא"כ תחוש גם ליום החודש בלא הקפיצה.
ואה"נ על החוו"ד עצמו ל"ק דהרי כתב להדיא דלא בעינן רצופין ואולי חולק הוא על כל זה. אבל לדעת הראב"ד דס"ל דצריך שיהיו רצופין לא נוכל ליישב כמו שתי' החוו"ד לפי דרכו של הגר"ז בביאור דברי הראב"ד.
אבל באמת אינו מוכרח לומר כהגר"ז בביאור דברי הראב"ד, דנוכל לבאר דעת הראב"ד שמצריך רצופין בקביעת וסת המורכב משום דסובר דצריך סדר בראיותיה כדי לעשות קביעות ואם אינן רצופין חסר בסדר הדרוש לקביעת וסת. ולפי"ז מש"כ החוו"ד ליישב קושייתו על הש"ך (ס"ק מ"ח) מעונ"ב במקומו עומד, דראי' באמצע החודש אינו מעכב הרציפות ואינו גריעותא כלל, משא"כ אם עבר יום ר"ח ולא קפצה ולא ראתה דאינה קובעת וסת דמ"מ חסר ברציפות.
ולפי"ז יש לדון אם זה שייך רק בוסת המורכב דאונס או גם בוסת המורכב דגוף. דאף דיתכן דהוי רק עיכוב בוסת האונס המורכב מחמת גריעותו של וסת האונס מ"מ מצד הסברא לכאורה אין לחלק. ובאמת דהגר"ז (ס"ק צ"א) כתב דלדעת הראב"ד בעינן רצופין גם בוסת הגוף המורכב. וחוץ מזה דאינו מביא ראי' לדבריו, גם צ"ע דלפי ביאורו (בס"ק ע"ה) אין הצורך לרצופין לדעת הראב"ד אלא בוסת האונס. ועכ"פ יתכן לומר דלהראב"ד צריך רצופין גם בוסת הגוף המורכב.
ונראה דהחוו"ד סובר כביאור הזה בהצורך לרצופין. דהרי כתב (סי' קפ"ז) בנוגע הרואה מחמת תשמיש, דלדעתו הוי אונס, דאפי' אם הי' תשמיש בינתיים בלא דם או שעבר היום בלא תשמיש, ועקרה ב' חששות אלו, אפ"ה יש חשש דכשישמש באותו יום יהיה דם, ולא קי"ל כוותיה בהכי, אבל עכ"פ רואין המושג הזה בחוו"ד דס"ל דזה אינו עקירה על הוסת ואין זה טעם להצריך רצופין.
והנה כתב החוו"ד (סי' קפ"ד ס"ק י') דאם ראתה ב"פ בר"ח ובר"ח הג' לא בדקה ולא ראתה, וראתה בר"ח הד' דקובעת וסת. ואף דהא דלא ראתה בפעם הג' יש לו תורת עקירה בושא"ק מ"מ כיון דבנוגע וסת קבוע ל"ה עקירה מדלא בדקה, אין זה מעכב הקביעות מלחול. וצ"ע דמ"מ איפה הרצופין. וע"כ דלדידיה הטעם דצריך רצופין ל"ה משום דאל"כ יש עקירה וכמש"כ הגר"ז, דהרי בזה יש עקירה לוסת שאינו קבוע. אלא ענין הרציפות לדידיה הוי מצד סדר קביעת הוסת. וס"ל לחוו"ד דכיון דבמסגרת וס"ק אין זה עקירה, זה גם אינו מעכב חלות הוס"ק דאין כאן חסרון בסדר.
ועד"ז יש לומר דדעת החוו"ד בביאור הצורך לרצופין בקביעת וסת המורכב לשיטת הראב"ד הוי רק משום דחסר בסדר הדרוש לקביעת וסת ולא משום דנעקרו הראיות טרם שהוקבעו. והוא סובר דכה"ג שלא היה מצב של עקירה יכולה לקבוע וסת.
ויש סמוכין לומר כביאור הזה בדעת הראב"ד ולא כמש"כ הגר"ז שהרי הראב"ד מצריך רצופין גם לענין עקירה כמ"ש בפירוש בדבריו שם, ולטעמו של הגר"ז א"צ רצופין אלא לענין הקביעות דתלינן לקולא.
ולפי"ז יש לבאר תי' דהחוו"ד על הסתירה בראב"ד או כהנ"ל דסובר דהראב"ד רק הצריך רצופין בוסת האונס ולא בוסת הגוף מצד גריעותא דוסת האונס. אבל גם יש לומר דאף אם בעצם היה נוגע בכל מורכב, כיון דענינא הוי לעשות סדר לראיותי' אולי החסרון הוי רק בוסת האונס כיון דיש ב' גורמים ואם אין רציפות הרי יש חסרון בסדר. אבל בוסת הגוף המורכב הרי י"ל דיום החודש עם הפיהוק הוי גורם יותר גדול מצד היום החודש, וא"כ אולי אין חסרון ברציפות דהרי יש רציפות בחודשים עם גורם חזק. או די"ל כמו שמדוייק שם בראב"ד דלעשות וסת קבוע צריכה רציפות אבל לעשות יום קבוע דרק רואה כשמפהקת ביום זה, שפיר יכולה לקבוע שלא ברציפות.
ולגופן של דברים ביישוב הא דסימן קפ"ד (סע' י"ב) דחוששת לעונ"ב אם יש לה וסת הגוף י"ל בענין אחר דאף אם בעי רצופין לקבוע וסת המורכב מ"מ י"ל דמיירי באופן דלאחר שקבעה וסת הגוף המורכב עם ר"ח בג"פ רצופין, שוב עברו עלי' ג' ר"ח בלא פיהוק ולא ראתה. ואף דמבואר בסעי' כ"ו דאין זה עקירה על הוסת, אבל מ"מ הסד"ט והחוו"ד כתבו דעכ"פ הוי עקירה שלא ניחוש שתפהק ותראה בר"ח. וכה"ג שפיר חוששת לעונ"ב דשוב אין לה קביעות מתי תראה. אבל בודאי אם שוב תפהק בר"ח תחוש כיון דלא נעקר הוסת.
ובאמת דצריך להרחיב קצת יותר בביאור האי ענינא דצירוף פיהוק עם ימים בקביעת וסת המורכב, ונראה דע"פ חשבון הדינים יוצא ביאור הדברים. דהנה מבואר בסעי' י"ט דאם קובעת וסת מורכב לימים ולפיהוק דאינה חוששת לפיהוק בלי היום. ויש לעיין דכיון דפיהוק הוי סימן אראי' ואין הבדל בין פיהוק בר"ח או פיהוק ביום אחר לענין זה, א"כ איך מרכיבים את שני הדברים לומר דחוששת דוקא אם תפהק ביום מסויים, והא תחוש תמיד כשתפהק.
והנה מבואר בסעי' כ"ו דכדי לעקור וסת המורכב צריך להרכבת יום ופיהוק ושלא תראה. וצ"ע דהרי בסעי' כ"ה כתב השו"ע דאף אם קבעה וסת המורכב מ"מ חוששת ליום עצמו. ומבארים האחרונים דהיינו דחיישנן שתפהק ביום זה ותראה, אולם לא חיישינן שתראה בלא פיהוק. ויש לעיין למה חיישינן שתפהק הרי יש לה וסת עם ב' גורמים, ואף דיש א' מהם מדוע מכח זה חיישנין לשני. וצ"ל דכשיש פיהוק ביום ידוע אמרינן דהיום גורם את הפיהוק והראי'.
אולם א"כ קשה סעי' כ"ו דלמה אין וסת המורכב נעקר אם לא תראה בג' ר"ח. והא כל הגורם הוי היום החודש. ובאמת דהזכרנו מש"כ הסד"ט דל"ח עוד שתפהק ותראה בר"ח אם עברו עלי' ג' ר"ח ולא פיהקה ולא ראתה. אבל כאמור אם תפהק בר"ח תחוש שתראה.
ונראה לומר בישוב הא דלא חיישינן שתראה כל פעם שתפהק אף דלכאורה הוי סימן אראייתה שתבוא, די"ל דאין הפיהוק גורם הראי', אלא הוי סימן על מילוי הרחם וריבוי הליחות שגורם גם הפיהוק וגם הראי'. ואם קבעה וסת המורכב הרי גרם הראי' הוי ע"י היום ומילוי הרחם וריבוי הליחות. וא"כ אם תפהק ביום אחר אף אם יש סימן על מילוי הרחם וריבוי הליחות מ"מ אינה חוששת, דחסר לה גרם היום ורק גרמו היום ומילוי הרחם וריבוי הליחות ביחד.
ובאופן דהפיהוק ל"ה רק סימן דיש גורם דהיום אלא הוי זה סימן על גורם דמילוי הרחם וריבוי הליחות דמביא דם. ובזה מדוייקים דברי הט"ז (ס"ק ל"ט) שכתב בתוך דבריו דהא תרווייהו בעינן דהיום והוסת הגוף דוקא גורמים הראי'. ובאופן דאמרינן דהיום גורם הראי' וגם גורם הפיהוק ואח"כ הפיהוק מסייע להיום לגרום את הראי'.
ולפעמים יש חשש דהיום רק יגרום פיהוק ולא ראי', ולפעמים יש חשש שתראה אם תפהק בהיום אבל אינה חוששת דמחמת היום תפהק. כגון אם פיהקה וראתה בר"ח בג' חדשים שאינם רצופים, דכתב החוו"ד הנ"ל דקבעה וסת המורכב, דמ"מ אינה חוששת דר"ח יגרום הפיהוק כיון דהיו לה ר"ח שלא פיהקה בהם. וכן להפיך כתב הנקוה"כ דאם אשה מפהקת כל ר"ח אולם אינה רואה כל ר"ח יתכן שתקבע שתפהק בר"ח אולם אינה קובעת שתראה.
ואם קבעה לשניהם ואח"כ עברו עליה ג' ר"ח ולא פיהקה עוקרת הא דהר"ח גורם הפיהוק, אבל אינה עוקרת את החשש שתראה אם אכן תפהק בר"ח. וכן בציורא דסוף סעי' כ' דע"י פיהוק בערב ר"ח בפעם הג' דקובעת וסת המורכב לחוש ליום עם הפיהוק, דמ"מ לא תחוש ביום ר"ח שתפהק כיון דלא אירע לה כן ג"פ. [ואולי תחוש שתפהק בר"ח בשעת תשמיש].
והנה יש לדון אם פיהקה ג"פ בימים חלוקים ושוב פיהקה דוקא בימים מסודרים, האם הוי עקירה על וסת הגוף. ולכאורה אין זה עקירה. ואה"נ דיתכן לומר דבר חדש דיכולה להגביל חשש וסת הגוף כיון דרואה יותר ע"פ סדר כדרך הנשים, אולם דבר כזה הוי חידוש וצריך ראי' לזה. אבל יש לדון להפיך, האם קובעת בזה וסת המורכב. ויש נ"מ בזה, א'- אם תחוש שתפהק ותראה בר"ח. ב'- אם נעקר וסת הפיהוק בימים אי מסודרים, אם חוששת עדיין לוסת המורכב.
ואף אם ל"ה וסת המורכב מ"מ אולי עכ"פ קובעת לחוש שתפהק ותראה בר"ח. אלא דיש לדון דאם יש מוסג דהיום גרם רק את הפיהוק, למה לא ניחוש דקובעת רק לזה דהר"ח גרם את הפיהוק ולא הראי', והפיהוק בלבד גרם את הראי' כיון דהיתה מוחזקת כבר לראות ע"י פיהוק גרידא.
אלא דא"כ אם פיהקה ב"פ בר"ח וראתה ושוב פיהקה שלא בר"ח וראתה דכתב השו"ע בסעי' כ' דקבעה לפיהוקין בלבד, מדוע לא תחוש שתפהק מחמת הר"ח ותראה דזה לא נסתר מקביעתה. ומדוייק בשו"ע דאינה חוששת לזה שהרי כתב דקבעה וסת לפיהוק ואינה חוששת לר"ח, ומשמע דמיירי אף קודם שיגיע הר"ח. וצ"ע דאולי כשיגיע ר"ח תפהק ותראה ותקבע כמורכב. וע"כ דצ"ל דכיון דקבעה כבר לפיהוק אמרינן דהר"ח רק גרם הפיהוק אבל הפיהוק גרם כל הראי'.
אלא דא"כ יש להקשות דאיך יצוייר קביעת וסת המורכב דפיהוק והפלגה, שהרי ראינו דכתב הש"ך (ס"ק מ"ח) דכדי לקבוע וסת המורכב דאונס והפלגה דצריכה שגם ראי' ראשונה תהיה עם קפיצה. וכתב החוו"ד דכמו"כ הוי בוסת הפיהוק. ובאמת דדבריו ראי' לדברינו דע"כ פיהוק עושה סוג אחר של ראי' כמו צירוף האונס דאל"כ אין לזה שום ביאור. אלא דא"כ ק' כיון דלאחר ג' ראיות יהיו לה כבר ג' פיהוקין, ורק ב' הפלגות הרי תקבע לפיהוקין לבד ולא תקבע כמורכב כלל. ואין לומר דאה"נ שהרי כתב השו"ע בסעי' י"ט דיש מורכב דפיהוק ווסת הפלגה. ויש לעיין בזה.
הרי יוצא לנו דאין פיהוק רק סימן על ביאת הדם מחמת גרם היום, דא"כ אם בא ר"ח בלא פיהוק ולא ראתה, לא רק דלא גרם הר"ח את הראי' אלא גם לא גרם הפיהוק, והו"ל להיות עקירה. אלא ע"כ דאף דפיהוק אינו גורם, אבל מ"מ הוי סימן דיש כאן גורם יותר חזק, דר"ח דיש עמו פיהוק הוי גורם יותר חזק לראיית דם מסתם ר"ח. ויתכן דהר"ח יגרום ראי' רק עם צירוף הגורם דמילוי הרחם וריבוי הליחות שניכר ע"י הפיהוק.
ונוסיף עוד פרט דהפת"ת מביא מהכרתי דמסתפק אם יש לקבוע וסת דקפיצה בצירוף פיהוק כמו שקובעת וסת האונס בצירוף קביעות בימים. ויש לעיין בדבריו דאם פיהוק הוי רק סימן על ראי' מה ניתוסף בזה שמפהקת כשקופצת והא ידעינן שראתה מחמת הקפיצה. ואין לומר דמיירי במפהקת קודם שקופצת דהרי כתב לדון בקופצת ומפהקת. אבל אם נימא כהנ"ל דפיהוק הוי סימן דיש גורם טבעי דמילוי הרחם וריבוי הליחות כאן, יש מקום לומר דגרם הפיהוק יכול להיות במקום היום להצטרף לקביעת וסת המורכב דאונס.