(ד) אָמַר לֵיהּ, כֻּלְּהוּ מִתְיַישְּׁבָן נִינְהוּ. וְאַתָּה הַקְּרֵב אֵלֶיךָ: לְיַחֲדָא בַּהֲדֵיהּ, וּלְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב: בְּגִין דְּכֻלְּהוּ לָא אַתְיָין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא, עַד דְּרוּחַ קֻדְשָׁא מְמַלְּלָא בְּגַוַּויְיהוּ, וְלָחַשׁ לוֹן בִּלְחִישׁוּ, וּכְדֵין עַבְדֵי עֲבִידְתָּא. וְאַתָּה תְּצַוֵּה אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל: רוּחַ קֻדְשָׁא פַּקְדָא עָלַיְיהוּ, וְאַנְהִיר עָלַיְיהוּ, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא בִּרְעוּתָא שְׁלִים. וְאַתָּה קַח לְךָ: כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. (דכתיב) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, וְהָנִי כֻּלְּהוּ, הָכָא בְּעוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא. דְּכֹלָּא אִתְעָבִיד בְּרָזָא דָּא.
(ה) פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (תהלים כב) וְאַתָּה יְיָ' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. וְאַתָּה יְיָ' כֹּלָּא חַד. אַל תִּרְחָק: לְאִסְתַּלְּקָא מִינָן, לְמֶהֱוֵי סָלִיק נְהוֹרָא עִלָּאָה מִתַּתָּאָה. דְּהָא כַּד אִסְתָּלַּק נְהוֹרָא עִלָּאָה מִתַּתָּאָה, כְּדֵין אִתְחֲשָׁךְ כָּל נְהוֹרָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח כְּלַל בְּעָלְמָא.
(ב) כְּתִיב (שמות ל״ה:ב׳) אֱלהֵי מַסֵּכָה לא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. (מאי עביד) מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, מַאן דְּאָכִיל חָמֵץ בְּפֶסַח (כאילו עביד כוכבים ומזלות למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כְּמַאן דְּפָלַח לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִיהוּ.
(ג) תָּא חֲזֵי, כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם נָפְקוּ מֵרְשׁוּ דִּלְהוֹן, מֵרְשׁוּ אַחֲרָא, מֵהַהוּא רְשׁוּ דְּאִקְרֵי חָמֵץ, נַהֲמָא בִּישָׁא. וְעַל דָּא אִקְרֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָכִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּיֵצֶר הָרָע, פּוּלְחָנָא נוֹכְרָאָה, דְּאִקְרֵי אוּף הָכִי שְׂאוֹר. וְדָא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָכִי אִיהוּ יֵצֶר הָרָע בְּבַר נָשׁ, כְּחָמִיר בְּעִיסָה, עָאל בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ זְעֵיר זְעֵיר, וּלְבָתַר אַסְגֵּי בֵּיהּ, עַד דְּכָל גּוּפָא אִתְעֲרַב בַּהֲדֵיהּ. וְדָא אִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים פ״א:י׳) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר. אֵל זָר וַדַּאי.
(ד) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (ישעיהו ב׳:כ״ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל מַאי חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם, וְכִי אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְמָנְע מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. אוּף אִינּוּן נָמֵי לְגַבֵּיהּ, יִשְׁתַּכְחוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא יִקְרְבוּן אִלֵּין בְּאִלֵּין לְעָלְמִין. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ בְּמַאן דְּאֲשְׁכִּים לְפִתְחָא דְּחַבְרֵיהּ לְמֵיהָב לֵיהּ שְׁלָם. וַאֲנָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ בִּקְרָא אַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (משלי כ״ז:י״ד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל (רכ''ו ע''ב) גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא שַׁפִּיר. אֲבָל מַאי חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ. הָכָא פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ, וְאַזְהִיר לֵיהּ לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא, דְּסָטוּ אָרְחַיְיהוּ מֵאֹרַח טָב לְאֹרַח בִּישׁ, וּמְסָאֲבֵי נַפְשַׁיְיהוּ בְּהַהוּא מְסָאֲבוּ אַחֲרָא.
(ה) דְּהָא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ, עָבֵד לֵיהּ בְּדִיּוּקְנָא עִלָּאָה, וְנָפַח בֵּיהּ רוּחָא (נ''א נשמתא) קַדִּישָׁא, דְּכָלִיל בִּתְלַת כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִית בֵּיהּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְעֵילָּא מִכֹּלָּא נְשָׁמָה, דְּאִיהִי חֵילָא עִלָּאָה לְמִנְדַּע, וּלְמֵטַר פִּקּוּדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי הַהִיא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא אָעִיל לָהּ בְּפוּלְחָנָא אַחֲרָא, הַאי אִיהוּ מַסְאִיב לָהּ, וְנָפִיק מִפּוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ. בְּגִין דִּתְלַת חֵילִין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ חַד, נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה מִשְׁתַּתְּפֵי כַּחֲדָא, וַהֲווּ חַד, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְּרָזָא עִלָּאָה. (על דא נאמר (שם י''ג) הולך את חכמים וגו')
(ו) וְאִי חָזֵינָן לְהַאי בַּר נָשׁ, דַּהֲווֹ בֵּיהּ אִלֵּין דַּרְגִּין כֻּלְּהוּ. עַד לָא קַיְּימָא בְּקִיּוּמֵיהּ לְמִנְדַּע מַאן אִיהוּ, בְּמַאי אִתְיְדַע (דלא) לְקָרְבָא בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, אוֹ לְאִתְמָנְעָא מִנֵּיה. (ס''א בר נש דאית ביה דרגין אלין כלהו וקיימא בקיומיה דא איהו גבר שלים עבדא מהימנא דמאריה ובעי לאשתתפא ביה ולאתחברא בהדיה למילף אורחוי מניה. ובמאי אתיידע בר נש למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה) בְּרוּגְזֵיהּ מַמָּשׁ, יְדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ, וְיִשְׁתְּמוֹדַע מַאן אִיהוּ. אִי הַהִיא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא נָטַר בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזוֹי, (אתיא עליה) דְּלָא יֶעְקַר לָהּ מֵאַתְרָהָא, בְּגִין לְמִשְׁרֵי תְּחוֹתָהּ הַהוּא אֵל זָר, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. דָּא אִיהוּ עַבְדָּא דְּמָארִיהּ, דָּא אִיהוּ גְּבָר שְׁלִים.
(ז) וְאִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא נָטִיר לָהּ, וְאִיהוּ עָקַר קְדוּשָּׁה דָּא עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּאַתְרֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא. וַדַּאי דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּמָרִיד בְּמָארֵיהּ, וְאָסִיר לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ וּלְאִתְחַבְּרָא עִמֵּיהּ, וְדָא אִיהוּ (איוב י״ח:ד׳) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ. אִיהוּ טָרִיף וְעָקַר נַפְשֵׁיהּ, בְּגִין רוּגְזֵיהּ, וְאַשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ אֵל זָר. וְעַל דָּא כְּתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, דְּהַהִיא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא טָרִיף לָהּ, וְסָאִיב לָהּ, בְּגִין אַפּוֹ. אֲשֶׁר נְשָׁמָה
(2) It's written ״You shall not make molten gods for yourselves” (Shemot 34:17) and afterwards it is written ״You shall keep the feast of unleavened bread (Ibid 34:18).” What does this [verse] have to do with that one? Rather, this is the explanation: one who eats chametz on Pesach is similar to one who worships idols.
(א) אַחְלַף בְּאַפּוֹ. כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִתְחֲשִׁיב הַהוּא בַּר נָשׁ.
(ב) וּמַאן דְּאִתְחַבָּר עִמֵּיהּ, וּמַאן דְּאִשְׁתָּעֵי (ס''א משתתף) בַּהֲדֵיהּ, כְּמַאן דְּאִתְחַבָּר בְּכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַמָּשׁ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַמָּשׁ שָׁארֵי בְּגַוֵּיהּ. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּעָקַר קְדוּשָּׁה עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ, וְשָׁארִי בְּאַתְרֵיהּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵל זָר. מַה אֵל זָר כְּתִיב בֵּיהּ (ויקרא י״ט:ד׳) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים, כְּגַוְונָא דָּא, אָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַנְפּוֹי.
(ג) וְאִי תֵּימָא הָא רוּגְזָא דְּרַבָּנָן. רוּגְזָא דְּרַבָּנָן טָב אִיהוּ לְכָל סִטְרִין, דְּהָא תָּנֵינָן דְּאוֹרַיְיתָא אֶשָּׁא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא קָא מַרְתְּחָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הֲלֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ'. רוּגְזָא דְּרַבָּנָן בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. רוּגְזָא דְּרַבָּנָן לְמֵיהַב יְקָרָא לְאוֹרַיְיתָא, וְכֹלָּא לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, לְכַךְ נֶאֱמַר (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.
(ד) אֲבָל אִי בְּמִלִּין אַחֲרָנִין, לָאו פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַאי, בְּגִין דִּבְכָל חַטָּאִים דְּקָא עָבִיד בַּר נָשׁ, לָאו אִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַמָּשׁ כְּהַאי, וְאָסִיר לְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ דְּהַאי. וְאִי תֵּימָא הָא לְשַׁעֲתָא הֲוָה, דְּעָבַר וְהָדַר אַהְדָּר. לָאו הָכִי, דְּכֵיוָן דְּאִעֲקָר קְדוּשָּׁא דְּנַפְשֵׁיהּ מִנֵּיהּ וּמֵאַתְרֵיהּ, וְהַהוּא אֵל זָר, מַקְפַּח הַהוּא אֲתָר, אִתְתָּקַּף בֵּיהּ, וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ. בַּר כַּד אִתְדָּכֵי בַּר נָשׁ מִכֹּל וָכֹל, וְעָקַר לֵיהּ לְעָלְמִין, וּלְבָתַר אִשְׁתָּדַּל לְאִתְקַדְּשָׁא וּלְאַמְשָׁכָא קְדוּשָּׁה עָלֵיהּ. כְּדֵין וּלְוָאי דְּאִתְקַדֵשׁ. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, אִתְקָדָּשׁ מַמָּשׁ. (ס''א אמאי והא אתדחי ואתקדש)
(ה) אֲמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ עָקַר קְדוּשָּׁה דְּנַפְשֵׁיהּ, וְשַׁרְיָא בְּאַתְרֵיהּ הַהוּא אֵל זָר דְּאִקְרֵי טָמֵא, אִסְתְּאָב בַּר נָשׁ, וְסָאִיב לְמַאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ, וְהַהִיא קְדוּשָּׁה עָקְרַת מִנֵּיהּ, וְכֵיוָן דְּעָקְרַת מִנֵּיהּ זִמְנָא חֲדָא, כַּמָּה דְּיַעֲבִיד בַּר נָשׁ עוֹד, לָא תִּיתוּב לְאַתְרָהָא.
(ו) אֲמַר לֵיהּ אִי הָכִי, כַּמָה מִסְאֲבִין אִינּוּן דְּמִּתְדָכָּאן. אֲמַר לֵיהּ שָׁאנִי מִסְאֲבוּ אַחֲרָא, דְּלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד יַתִּיר. אֲבָל דָּא שַׁנְיָא מִכֹּלָּא, דְּכָל גּוּפָא סָאִיב מִגּוֹ וּמִבַּר, וְנַפְשָׁא, וְכֹלָּא מַסְאִיב. וּשְׁאַר מִסְאֲבוּ דְּעָלְמָא, לָאו אִיהוּ אֶלָּא גּוּפָא לְבַר בִּלְחוֹדוֹי, וּבְּגִין כָּךְ כְּתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, דְּאַחְלָף קְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהּ בְּגִין אַפּוֹ, דְּדָא אִיהוּ מִסְאֲבוּ דְּמַסְאִיב כֹּלָּא. כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. בָּמָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וַדַּאי נֶחְשָׁב אִיהוּ.
(ז) תָּא חֲזֵי, הַאי אִיהוּ רוּגְזָא דְּאִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּאַמָרָן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ וּלְאִתְפָּרָשָׁא מֵעֲלוֹי, וְעַל דָּא כְּתִיב (שמות ל״ה:ב׳) אֱלהֵי מַסֵּכָה לא תַעֲשֶׂה לָּךְ. לָּךְ: בְּגִין לְאַבְאָשָׁא גַּרְמָךְ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר: דָּא סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְנַטְרָא לֵיהּ, וְלָא יָחְלָף לֵיהּ בְּגִין סִטְרָא אַחֲרָא. וְאִי יֶחְלָף לֵיהּ הָא אִיהוּ מַסְאִיב, וְסָאִיב לְכָל מַאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ.
(ח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, הַאי אִיהוּ אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמוֹר. וּבְּגִין כָּךְ כְּתִיב, אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. שִׁבְעַת יָמִים אִלֵּין, לָאו אִינּוּן כְּשִׁבְעַת הַיָּמִים דְּסֻכּוֹת, דְּאִינּוּן עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְעַל דָּא, בְּאִינּוּן הַלֵּל גָּמוּר, וּבְהָנִי לָאו הַלֵּל גָּמוּר, וְעַל דְּאִינּוּן לְתַתָּא, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת. מַצֹּת כְּתִיב חָסֵר בְּלָא ו', דְּעַד לָא שָׁרָאן אִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, רָזָא דְּו'.
(ו) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (שמות כז, כ). נראה, דהנה היצר הרע מפתה לאדם לאיזה תאות רעות ואהבה רעה ורוצה להפסיק האדם מעבודת הבורא אך התקנה לשבר אותו ולהעלות כל המחשבות וכל התאות אל הקדושה לעבודת הבורא ברוך הוא. ויאמר האדם אל לבו מה אם יש לי תאוה אל דבר גשמיות וסכלות מכל שכן שיש לי להיות תאוה אל הבורא בעבודתו ברוך הוא. אם יש לי יראה מדבר גשמי, מכל שכן שיש לי לירא ולפחוד מפניו יתברך ואז נעשה הרע כסא אל הטוב. ולכך עבור זה עשה השם יתברך שיהיה האדם מרוחק מהשם יתברך. דאם היו כל בני ישראל עובדים את השם יתברך בתמידות לא היה השם יתברך מקבל תענוג, כי תענוג תמידי אינו תענוג. אבל כשיש התרחקות ואחר כך האדם משבר כל המסכים ומדבק עצמו בעבודת השם אז על ידי זה מגיע תענוג גדול להשם יתברך. והנה הצדיק צריך להעלות כל המחשבות זרות ולכך לפעמים נופל להצדיק פתאום איזה מחשבה זרה והוא כדי שיעלה הצדיק המחשבה זרה בתפלתו ובדיבורו. וזה גם כן עשה השם יתברך לכבודו כי אם לא היה הצדיק מעלה את אחרים אז לא היה מגיע להשם יתברך תענוג מהצדיק מחמת שהוא עובד השם יתברך בתמידות. אבל לפי שמעלה בני אדם אז כיון שמתרבה השמחה על ידי הצדיק שמעלה בני אדם אחרים אז גורם בעבודתו שמחה אף שהוא בתמידות וידוע דכל המחשבה הוא אותיות מאיזה אהבה או מאיזה יראה. והנה כל המחשבות זרות באים ממאנין תבירין והם נקראים אותיות שבורין כנודע והצדיק צריך להעלות הכל. וזהו שאמר הכתוב ואתה תצוה וגו' ויקחו אליך שמן זית זך, רצה לומר שתראה להעלות הכל כל המחשבות דהם נכללים באותיות דהם כ"ז אתוון הם אותיות ז"ך. כתית, רצה לומר אותן האותיות אשר הם כתותים ושבורים. למאור, שצריך הצדיק להעלות ולמשוך להם הארה של קדושה וכל זה להעלות נר תמיד על ידי זה שהצדיק מעלה כל המחשבות זרות אז עליות תענוג להארה של הצדיק אשר נקרא נר תמיד, רצה לומר שהוא עובד השם בתמידות על ידי זה שמעלה אחרים אז גורם שמחה למעלה:
(6) Exodus 27;20 “they shall take to you pure oil of beaten olives for lighting;”we know that the evil urge is trying to seduce human beings by causing them to give in to lust and the desire aroused by what they see that appeals to them. It is his foremost desire to prevent man from carrying out the commandments of his Creator. What is the remedy that can stop the evil urge in his tracks? The remedy is for man to use logic. He should say to himself that if fulfilling his desire to satisfy his lust and cravings with merely physical objects, objects that satisfy only momentarily, how much more worthwhile is it for him to satisfy his ability to come closer to his Creator and to experience enduring satisfaction from the result?
When a person applies this kind of reasoning and as a result eschews sin in favour of carrying out what he knows to be G’d’s will, even the evil he had had in mind originally becomes a כסא, “throne, supporting stool,” for the good he does. When G’d created evil [only in its most primitive stage, ברא, Ed.] in the first place, He did so in order to provide His creatures with this additional merit when he decides to carry out G’d’s will although he had been given another option. By creating evil, G’d had, so to speak, placed man at a distance from Him. When man has to cover this distance in order to approach G’d more closely, G’d derives far more satisfaction from man’s efforts to serve Him than He would if such “service” would be “natural.” Any תענוג, pleasurable experience, regardless if it is experienced in our spheres of the universe or in the celestial spheres, retains its flavour only when it is not a continuously, repetitive experience. When it is experienced at relatively infrequent intervals it is especially welcome as such. When G’d observes how man in the attempt to come closer to His essence, has to break through repeated obstacles, this is what pleases G’d.
It is the tzaddik’s challenge to sublimate all those thoughts that could so easily have led him astray instead of confirming him in his pursuit of קרבות ה', close affinity to Hashem.
It is altogether not surprising that in this quest, even the tzaddik from time to time is assaulted by what we would term “unworthy thoughts;” this happens in order to afford him an opportunity to refine and sublimate such thoughts when he stands in prayer before the Almighty. Another challenge facing the tzaddik is to try and elevate others, so that they too will come closer to their Creator. If he were to be concerned exclusively with purifying his own soul and personality, he would have left unused a channel that could provide G’d with pleasure, a serious deficiency [as we know from Avot 5,12 where people who give charity without endeavouring to involve others in the same mitzvah are not complimented for their charitable activities. Ed.] If and when the tzaddik engages in helping others to establish closer ties with their Creator, G’d’s pleasure of his service will keep increasing even though he has been serving G’d constantly, without interruption. When applied to the symbolism expressed by lighting the menorah and keeping it burning, the commandment of ואתה תצוה וגו', contains the challenge addressed to every true servant of the Lord to elevate both himself and his peers.
In kabbalistic parlance every thought formulated, reflects the letters it contains if it were committed to paper or parchment. Alien thoughts, i.e. unworthy thoughts, are considered as “broken letters.” The word כתית, crushed, symbolizes such thoughts, and the function of the servant of G’d, primarily the priest representing the collective soul of the Jewish people, is to elevate, i.e. להעלות, to sublimate such unworthy thoughts so that they all point in the direction of the נר תמיד, “the eternal flame,” expressing the desire for communion with the Creator. That expression reflects the satisfaction, pleasure derived by the Creator from efforts by His people who crave His closeness.
(א) והיה על אהרן לשרת. דהנה כתבנו מזה דצריך האדם שיהא כל כוונותיו לשמים, הן באכילה ובכל דבר, ואמר הכתוב שבגדי כהונה יהיו על אהרן רק לשרת, היינו לשירות ועבודת הבורא יתברך ולא להנאת עצמו וכבודו, ועי"ז "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", היינו כשיעלה אל הקדושה בעולמות העליונים, "לפני ה'", יפעול לעשות יחוד וקישור בעולמות, "ובצאתו" פירוש אף בעת שירד ויצא קצת ממדריגתו, יפעול "ולא ימות" פירוש שיפעול אפילו מי שהוא קרוב למיתה יכול הצדיק להצילו ממיתה בתפילתו להמציא לו רפואה וחיים. אמן.