מקום פטור

אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִיסְקוּפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, נוֹטֵל מֵעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לְעָנִי, מֵעָנִי וְנוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם נָטַל וְנָתַן — שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִים.

Shabbat 6a:14

An example of the fourth domain listed in the baraita, the exempt domain is: A person standing on the threshold may take an object from the homeowner standing in the private domain and may give an object to him. Similarly, while standing there, he may take an object from a poor person standing in the public domain and may give an object to him because there is no element of prohibition or liability in carrying and carrying out in an exempt domain on Shabbat. There is no prohibition as long as he does not take the object from the homeowner in the private domain and give it to a poor person in the public domain, or from a poor person and give to the homeowner, as by doing so he facilitated transfer from domain to domain. And, however, if he took an object from one and gave it to the other, certainly no labor prohibited by Torah law was performed, and all three of them are exempt.

רש"י על שבת ו׳ א:י״ד:ב׳

ובלבד שלא יטול כו' - דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לרה"ר וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לרה"ר:

Rashi on Shabbat 6a:14:2

...

וכן כתב הנימוקי יוסף

"ובלבד שלא יטול וכ'" דמזלזל באיסורי שבת לכתכילה דגרים הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים וגזרינן דלמא אתי לאקולי לאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים

ויש לדון בדבריהים האם יש ב' טעמים כאן הא': "דמזלזל באיסורי שבת לכתחילה לגרום הוצאה מרה"י לרה"ר" והב': וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לרה"ר" (בוא"ו המוסיף) [וא"כ צ"ע מהו הצריכותא לב' טעמים אלו במילים אחרות אם הי' רק "זלזל שבת" (גרם הוצאה) או רק "גזירה" (חשש דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לרה"ר") מה יהי' הדין] או דילמא אולי יש רק טעם אחד דהיינו כיון שיש זלזל שבת לכן גזרו רבנן וכו'?

יהונתן מלוניל

"ובלבד שלא יטול וכ'" דמזלזל באיסורי שבת לכתכילה לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים [ומרשות הרבים לרשות היחיד] גזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי בהדיא מרשות היחיד לרשות הרבים (וסבירא לן דמהלך לאו כעומד דמי)

בהשקפה ראשונה מבואר מדבריו דלפי שיטתו יש רק טעם א' דהיינו זלזל שבת ואשר לכן גזרינן... (מזה שהשמיט הוא"ו המוסיף)

רבינו פרחי'

"ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני" דחיישינן שמא יטלטל העני עם בעל הבית ביחד בלא זה האמצעי העומד במקום פטור ונמצא שטילטל מרשות יחיד לרשות רבים ומרשות רבים לרשות יחיד ולפיכך הוה לי' טלטולם עם זה האמצעי באיסורא דרבנן קאי ואף על פי שהאיסקופה עצמה מקום פטור היא כמו שנתבאר בגמ'

בהשקפה ראשונה מבואר מדבריו שיש כאן רק ענין א' דהיינו "גזירה" אבל השמיט רבינו פרחי' ענין זלזל לגמרי! [וטעמא בעי]

וכן הוא בהריבב"ן

"נוטל מבעל הבית ונותן לבעל הבית וכן לעני ולא יטול מבעל הבית ויתן לעני" והיינו דאמרינן במקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו דלמא אתי ליתן עני לבעל הבית ובעל הבית לעני והוי מרשות היחיד לרשות הרבים והוי חיוב חטאת

מאירי על שבת ו׳ א:י״א

זהו מקום פטור ודינו ליבטל אצל רה"י ואצל רה"ר מעתה עומד אדם על איסקופא שהיא בדרך זה ר"ל גבוה שלשה ואינה רחבה ד' על ד' ומשתמש ממנה פעמים ברה"ר ופעמים ברה"י נוטל מבעל הבית ונותן לו או מן העני ונותן לו אלא שאין לו ליטול מבעל הבית וליתן לעני או מעני ליתן לבעל הבית שלא יזלזל באיסור שבת לגרום הרואים להקל בהוצאה מרה"י לרה"ר ואם נטל ונתן שלשתן פטורים וכן מקום פטור מותר לטלטל בכלו כמה שהוא כרה"י:

Meiri on Shabbat 6a:11

...

בהשקפה ראשונה יש כאן שיטה נוספת דהיינו שאינו מדובר כאן אודות אלו שעברו על ידם החפץ מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור שזהו "הגרם" (כלומר שאע"פ שמן הדין מותר להעביר החפץ באופן כזה כיון שהוא כמו [ע"ד] "הערמה" אסור!) אלא "הגרם" שעסוקים בו כאן הוא שע"י העברה זו (שהוא מותר מן הדין) יש לחשש שמא יראה אחרים וחושבים שמותר להוציא מרה"י לרה"ר בשום אופן ויבוא לאיסור דאורייתא ח"ו! במילים אחרות מעשה זו יכול לגרום (באחרים) הוצאה דאורייתא!

לפי האופן הא' צ"ע מהיכי תיתי לאסור מעשה כזה "הערמה" יש הרבה פעמים שהערמה מותרת?! ואולי י"ל שהוא מפני זלזל

לפי האופן הב' תלוי הדבר בגזירה

וצ"ע מה יהי' הנפק"מ בין ב' מהלכים כלליים אלו?

ועתה צ"ע מי סבר מה?

שולחן ערוך הרב

"אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים,י^,13 אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שְׁנַיִם,15 כְּגוֹן שֶׁאֶחָד עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְנוֹטֵל מִשָּׁם חֵפֶץ וּמַנִּיחוֹ בִּמְקוֹם פְּטוּר, וְהָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נוֹטְלוֹ,יא מִפְּנֵי שֶׁמְּזַלְזֵל בְּאִסּוּרֵי שַׁבָּת לִגְרוֹם לְכַתְּחִלָּה הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְהֵפֶךְ, וּגְזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹאוּ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּיםיב אוֹ לְהֵפֶךְ בְּלֹא הַנָּחָה בִּמְקוֹם פְּטוּר בֵּינְתַיִם:יג"

בית יוסף, אורח חיים שמ״ו:ב׳:א׳

והא דאמרינן ובלבד שלא יטול וכו' פירש"י משום דמזלזל באיסור שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לר"ה דגזרינן דילמא אתי לאפוקי להדיא מרה"י לר"ה:

Beit Yosef, Orach Chayim 346:2:1

...

ב"ח, אורח חיים שמ״ו:ד׳:א׳

ומ"ש וכן לא יעמוד אדם עליו וכו' ברייתא שם (דף ז) אדם עומד על האסקופה נוטל מבע"ה וכו'. והשתא קא חשיב רבינו בהני שלשה בבות שלשה ענייני הוצאה והכנסה מרה"י לר"ה דרך פטור א' במעביר חפץ ברגליו דרך מקום פטור ב' בעומד במקומו ומעביר בידו על פני מקום פטור דבהני תרתי חייב חטאת וג' בעומד על גבי מקום פטור ונוטל מבע"ה ונותן לעני או נוטל מעני ונותן לבע"ה ובזה הוי פטור אבל אסור. ובמקצת ספרי רבינו גורסים בבבא ראשונה ובלבד שלא יוציא מרה"י למקום פטור דרך ר"ה ותימה כיון דעביד עקירה ברה"י והנחה במקום פטור למה יהא חייב במה שעובר ברגליו דרך ר"ה הלא קיימא לן כת"ק דמהלך לאו כעומד דמי וב"י פירש דאסור משום דגזרינן שמא יעמוד לפוש והא ודאי ליתא חדא דלא נזכרה גזירה זו בתלמודא ולא בפסקי הגאונים ועוד מדכתב רבינו אחר בבא זו וכן העומד ברה"י ומוציא וכו' חייב אלמא דבבבא ראשונה נמי חייב ואי איתא דבבא ראשונה פטור אבל אסור קאמר ה"ל לחבר בבא הראשונה עם האחרונה שהיא לא יעמוד אדם עליו וכו' דפטור אבל אסור הוא אלא נוסחא זו מוטעת היא ולפי הדין מותר לכתחלה להוציא מרה"י ולעבור ברגליו דרך ר"ה ולהניחה במקום פטור: וגרסינן בגמ' א"ר יוחנן מודה בן עזאי בזורק דחייב ותניא נמי הכי ומביאו הרי"ף בפסקיו והבינו ה"ר יונה והרא"ש והר"ן דמדהביא להא דר"י אלמא דס"ל הלכתא כבן עזאי דמהלך כעומד דמי ופטור ואינו חייב אלא בזורק והקשו עליו מן הסוגיא דפ"ק דשבת ומפרק אלו נערות ועוד קשיא לי מדברי הרי"ף עצמו דבפרק המצניע תנן המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בון שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת ומוקי לה באסקופת כרמלית וטעמא דנח בכרמלית הא לא נח בכרמלית מיחייב מתני' דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר ורב אלפס הביא לשם המשנה כצורתה דאלמא דס"ל דהלכה כרבנן ולא כבן עזאי וא"כ היאך פסק כאן כבן עזאי ולכן נ"ל דמה שהביא הרי"ף בפ"ק דשבת הא דאמר ר"י מודה בן עזאי בזורק לא לפסוק כבן עזאי בא כמו שעלה ע"ד הגדולים אלא כדי לפרש דפלוגתייהו במהלך הוא דכיון דברייתא תני בסתמא לת"ק חייב ולבן עזאי פטור סד"א דפליגי בזורק ובקלוטה כמי שהונחה דמיא פליגי אבל במהלך לכ"ע פטור דמהלך כעומד דמי אבל מדרבי יוחנן שמעינן דבמהלך פליגי אבל בזורק אף בן עזאי מודה דחייב וכדתניא נמי הכי וא"כ במהלך כמי חייב כחכמים דהלכתא כוותייהו ולכן הכרח הוא שיביא הרי"ף דברי ר' יוחנן שוב ראיתי דכבר פירש כך הב"י:

Bach, Orach Chayim 346:4:1

...

צריך לעיין בהפוסקים איך למדו הגמ' ואולי מחלקתם קשור עם סוגיין? (ולזה דעתי נוטה [עין בי"מ שכתב בסוגריים וסבר מהלך לאו כעומד דמי])