(ח) דָּבָר אַחֵר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עַל עִסְקֵי הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְכוֹלִין הֵם יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ב): מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אָמְרוּ רַבָּנָן, אַף בַּמָּן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ יוֹרְדוֹת בּוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָיוּ הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶן בָּאִין וּמְלַקְּטִים אוֹתָן וְהָיוּ גּוֹנְזִין אוֹתָן, תֵּדַע שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְכִי בַּבֹּקֶר הָיוּ מְבִיאִין בַּצָּהֳרַיִם לֹא הָיוּ מְבִיאִים, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁהָיָה הַמָּן מוֹרִיד לָהֶם הֵבִיאוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ, וְזֹאת הַתְּרוּמָה.
When the Holy One told Moses about the affairs of the tabernacle, he said to Him: 'Sovereign of the Universe, is Israel capable of it?' The Holy One said to him: 'Even a single Israelite can do it, as it is said': "as his heart may urge him" (Ex. 25). Our Sages said: The manna that would come down to the Israelites also contained gems and jewels, and the great/important men among them would come and pick them and stow them away. You shall know that it is so since it is said, "and they on their part brought more freewill gifts, morning after morning" (ibid. 36:3) And given that they brought [gifts] in the morning, didn't they bring them in the afternoon? No – they only brought what the manna brought down for them, and he says that the chieftains [the 'great/important'] men brought [as well], and this is the terumah.
Gold for golden objects" – Meaning, while I have prepared everything necessary for the external aspect of the building, both in the matter of the necessary materials, i.e. gold for the golden objects, and everything the laborers need for every craft in the hands of the artisans, and everything prepared – but in order for sanctity to be present in the Temple, one more thing is necessary, and that is the open-hearted donation of the people and their preparation, through which sanctity will be come to be present, as it is written, "as his heart may urge him you shall take my donation," for the essence of the donation to God is the urging of the heart, through which sanctity and God's comes to be present, and therefore, whosoever volunteers to fill his hand today to God – if the urgings of his heart will fill his hand for God, he shall be desirable in His eye
(2) Speak unto the children of Israel, that they shall set apart (take) before me a Separation: of every one whose heart is willing, but not by constraint, ye shall take my separation.
בנימין לאו, כפייה מרצון, התנדבות מאונס
יש דרגת ביניים, העומדת בין רצונו החופשי של האדם לבין חובות הנעשות ללא שום התחשבות ברצון. חכמים ניסחו את מעמד הביניים הזה בביטוי: "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". המשפט הזה נאמר לגבי כמה מצבים שבהם אדם התחייב לעשות מעשה אך נסוג בשעת המעשה. לדוגמה: אדם נדר לתרום סכום כסף לצורכי ציבור. בשעת מעשה, ללא נימוק סביר, הוא התחמק מביצוע החוב הזה. "כופין אותו", על פי האפשרויות העומדות לקהל (בהתאם לחוק המקומי) עד שיקיים את התחייבותו. ... הרמב"ם מגדיר את הכפייה כמעוררת את האדם לרצונו הפנימי הטוב. בלבו בוודאי רצה לעשות את מעשה המצווה ...אך ביצרו הרע התלבש באכזריות ונחסם מעשיית רצונו. הכפייה מפשיטה את האדם מרוע זה ומחברת אותו לרצונו החופשי. מתברר אם כן שיש לנו שלוש דרגות. האחת: מערכת של חובות, שאינן קשורות לרצונו החופשי של האדם. בעצם היותו חלק מהכלל הוא מחויב בנשיאה בעול ובכלל זה עול המסים. הדרגה השנייה היא נתינה בכפייה "עד שיאמר רוצה אני", זה פועל במקום שמצופה מהאדם להשתתף במעשה עם כל הלב. אם הלב חסום, "עוזרים" לו להיפתח. הדרגה השלישית היא הנתינה של "ידבנו לבו", וכהוספת התרגום: "לא באלמותא". אמנם הגבייה הנעשית בכפייה (דוגמת מקדש שלמה) מסוגלת לייסד היכלות אך היא בוודאי אינה בוקעת לבבות. את המשכן מבססים על כוונת הלב. השכינה אינה מחפשת בנייני פאר אלא מבקשת למצוא חדר פנוי בלבו של אדם.
There are intermediate levels between a person's free will and the obligations performed without any consideration given to will. The Sages characterized this middle stage with the expression: "He is coerced until he says 'I want to.'" This sentence is invoked regarding a number of states in which a person has committed to performing an act, but reneges at the appointed time. For example, a person takes an oath to donate a sum of money for communal needs. At the appointed time, without a reasonable rationalization, he squirms out of his commitment. "He is coerced," according to the options available to the community (in keeping with the local law) until he upholds his commitment. Maimonides defines coercion as arousing a person to his good internal will. In his heart he surely wanted to carry out the good deed… but his evil inclination cruelly took over and blocked the deed of his will. The coercion divests a person of wickedness and connects him to his free will. It thus turns out that we have three levels. The first: a system of obligations that are not related to a person's free will. In essence, as part of the collective, he is obligated to uphold the yoke, including the yoke of taxation. The second level is coerced giving, "until he says 'I want to.'" This operates where a person is expected to participate in an act with his entire heart. If the heart is blocked, he is "given assistance" to open up. The third level is the giving of the type: "his heart moves him," and as Targum Yonatan adds, "not through violence." While collection carried out through force (such as for Solomon's Temple) can erect temples, it certainly does not break through to hearts. The tabernacle is based on the intention of the heart. The shekhina is not scouting for ostentatious buildings, but rather seeking an available chamber in the human heart.
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. ... יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד...
There are four types of charity givers. He who wishes to give, but that others should not give: his eye is evil to that which belongs to others... He who desires that he himself should give, and that others should give: he is a pious man...