(יב) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃ (יג) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹקִֽים׃ ... (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃
Early in the morning, he set up an altar at the foot of the mountain, with twelve pillars for the twelve tribes of Israel. (5) He designated some young men among the Israelites, and they offered burnt offerings and sacrificed bulls as offerings of well-being to the LORD. (6) Moses took one part of the blood and put it in basins, and the other part of the blood he dashed against the altar. (7) Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that the LORD has spoken we will faithfully do!”-a (8) Moses took the blood and dashed it on the people and said, “This is the blood of the covenant that the LORD now makes with you concerning all these commands.” (9) Then Moses and Aaron, Nadab and Abihu, and seventy elders of Israel ascended; (10) and they saw the God of Israel: under His feet there was the likeness of a pavement of sapphire, like the very sky for purity. (11) Yet He did not raise His hand against the leaders of the Israelites; they beheld God, and they ate and drank. (12) The LORD said to Moses, “Come up to Me on the mountain and wait there, and I will give you the stone tablets with the teachings and commandments which I have inscribed to instruct them.” (13) So Moses and his attendant Joshua arose, and Moses ascended the mountain of God. (14) To the elders he had said, “Wait here for us until we return to you. You have Aaron and Hur with you; let anyone who has a legal matter approach them.” (15) When Moses had ascended the mountain, the cloud covered the mountain. (16) The Presence of the LORD abode on Mount Sinai, and the cloud hid it for six days. On the seventh day He called to Moses from the midst of the cloud. (17) Now the Presence of the LORD appeared in the sight of the Israelites as a consuming fire on the top of the mountain. (18) Moses went inside the cloud and ascended the mountain; and Moses remained on the mountain forty days and forty nights.
(יח) וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹקִֽים׃
(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ (טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹקִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹקִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ ... (יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
“It is not the sound of the tune of triumph,
Or the sound of the tune of defeat;
It is the sound of song that I hear!” (19) As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.
(א) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסׇל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ (ב) וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃
(כט) וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃
...זה שאמר הכתוב מעת להשליך אבנים זה משה וישלך משה את הלוחות ועת כנוס אבנים ועת היה שהחזירם לישראל שנאמר פסל לך. וזה שאמר הכתוב אל תבהל ברוחך לכעוס ומי זה שכעס זה משה דכתיב ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות אמר לו הקב"ה משה היית מפיג חמתך בלוחות הברית מבקש את שאפיג את חמתי ואת רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה. אמר לו ומה יש לי לעשות לך לתת עליך קטדיקי את שברת ואת מחליף. פסל לך כתיב והשיב וגו' או את הפקדון אשר הפקד אותו אמר לו הקב"ה הלוחות לא היו מופקדות בידך. והיה נכון לבקר (כתוב ברמז רפ"ב) וכתבת על הלוחות וכתיב והלוחות מעשה אלקים המה משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שקדש את האשה והלך והביא את הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים. קלקלה היא מביאה את הכל דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו. אתה שברת אותם אתה מחליף אותם:
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. זה שאמר הכתוב עת להשליך אבנים, בשעה ששבר משה את הלוחות היה הקב"ה מתרעם עליו, א"ל הקב"ה אילו חצבת הלוחות ויגעת בהן ונצטערת לא היית משברן! אני חוצב להבות שנאמר קול ה' חוצב להבות אש ואתה משברן? עכשיו תדע מה היא כחן אתה פסל אותן.
עת כנוס אבנים פסל לך שני לוחות אבנים. א"ל משה מאין אני מביא לוחות א"ל אני מראה לך את המחצב, אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא מתחת כסא הכבוד הראה לו הקב"ה למשה את המחצב, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב ביה והלוחות מעשה אלקים ועליו נאמר תמשילהו במעשי ידיך...
והלוחות מעשה אלקים המה וגו'. כל פסוק זה אין כאן מקומו כ"א למעלה בפסוק ויתן אל משה ככלותו וגו' לוחות אבן כתובים באצבע אלקים, ושם היה לו להזכיר מהות הלוחות?
ונ"ל לומר שכל פסוק זה הוא להודיע שהיו האותיות חרות על הלוחות כי רצה בזה ליתן טעם למה שבר משה הלוחות, אלא לפי שהלוחות היו מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות. ואמרו במדרש (שמו"ר מא ז) חרות, חירות מן המלכיות, ואחרים אומרים חירות מן מלאך המות, ורבנן אמרי חירות מן היסורים, ולמדו כל זה מדכתיב חרות על הלוחות ולא נאמר חקוק, או כתוב, אלא היה ממשות באותן אותיות כדרך שפרשנו פרשת יתרו על פסוק וכל העם רואים את הקולות, שכל דבור שיצא מפי הקב"ה נתגשם והיה בו ממשות עד שיכלו לראותו ונחרתו אותן דברות על הלוחות, בלוחות לא נאמר אלא על הלוחות שנקבעו עליהם מלמעלה, לכך דרשו חרות לשון חירות לומר כשם שהיו אותיות הללו בני חורין ולא נשתעבדו אל הלוחות כלל ולא נתבטלו בביטול הלוחות שהרי בשבירת הלוחות היו האותיות פורחות א"כ ודאי אינן משועבדים אל חומר האבן, כך כל לומדי תורה יהיו גם כן בני חורין מן המלכיות, ויסורין, ומלאך המות, ולכך נאמר (שמות לד א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים לא נאמר אלא את הדברים לומר לך שאותן אותיות שפרחו מן לוחות ראשונים יוקבעו כאן. ואחר שדבר זה מורה שכל זמן שהלוחות קיימים יש לישראל ברית כרותה שיהיו חורין מן המלכויות ועכשיו שחטאו אינן ראויים לכל היעודים הללו ע"כ שברם...
ויאמר ה' אל משה פסל לך.
השאלה הא' למה צוה השם למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים כי בהיות הלוחות השניות במקום הראשונות היו ראוי שתהיינה שוות בכל ולמה אם כן הראשונות פסל וכתב יתברך והשניות פסל משה ולא כתבם וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם: ...
ואמר מלת לך להזהירו שלא יפסול הלוחות אדם אחר אלא משה מעצמו. כי מלת לך יאמר על התייחדות כזה כמו שאמר לך לך מארצך שילך הוא מבלתי אביו וקרוביו כמו שפרשתי שם וכן שלח לך אנשים שישלחם משה בלבד מזולת העדה. והנה ראה יתברך שבלוחות היו שני דברים נסיי'. האחד היתה מלאכתם שהיו מעשה אלקים נעשה בדרך פלאי והשני היתה כתיבתם שהיה מכתב אלקים והנה משה שבר את הלוחות והפסיד מלאכתם ותמונתם אך לא השחית ולא הפסיד הכתב. ולכן צוהו יתברך שהוא יפסול את האבנים ויעשה אותם לוחות דקות מוכנים לכתיבה כי זה היה מוטל עליו מפני שהוא שבר את הלוחות הראשונות. אמנם הכתיבה אמר שלא תהיה ביד משה לפי שהוא לא השחית כתיבת הראשונות ולכך לא היה מוטל עליו כתיבת האחרונות. וז"ש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים שהם עשרת הדברות. ...
וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה לפי שראה שהדברים האלהיים מכל צד לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות שהלוחות היו מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה שבלוחות השניות יעשה הוא ע"ה את גופן וה' ית' יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה ובזה יתקיימו. והותרה בזה השאלה הא'.
וְהִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ. דְּאָמְרִינַן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחוֹת בָּאָרוֹן.
ושמתם בארון תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.
תני רבי יהודה בן לקיש אמר ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר א' שהיתה התורה נתונה בתוכו ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד הדא הוא דכתיב (במדבר יד) וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן ופעמים שהיה מתראה עמהן.
ורבנן אמרי ארון א' היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.
ועוד יש לך להבין מה שאמר "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון", כי כאשר כבר אמרנו כי אין התורה אצל האדם בשלימות, לפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, כי אמות הארון השלם - שבורות, לומר לך כי אין התורה אצל האדם בשלימות. ולכך כאשר נשתכחה התורה ממנו ונשברה, יש לו המעלה הראשונה, כי אי אפשר שלא יהיה אצלו רושם מה שנשאר אצלו מן התורה שהיה לו, לכך יש לו המעלה הראשונה.... ודבר זה ענין עמוק מאוד.
הרב יונתן זקס |לרפא עולם שבור | עמ' 182

הרב חיים סבתו | אמת מארץ תצמח | שברי לוחות | ח' (הסיפור המלא)
ערב שבת קודש פרשת כי תישא את ראש בני ישראל נפטר האדמו"ר מנדבורנא. מנהג ירושלים שאין מלינים בה את המת מפני קדושתה. לפיכך הוצרכו ללוותו קודם השבת. נתאספו ליד צריף בית הכנסת "שער השמים" חמישה שישה מחסידיו, ובהם בנו וגיסו, ודודו ובן דודו, להתעסק בכבודו. ערב שבת היה ויום המעונן היה ונתרוצצו לקבץ אנשים לכבודו של הנפטר. לפי שנוהג הייתי להשלים מניין בשולחן-שבת שלו, קראו לי לבוא לכבודו. באתי. ראתה אותי הרבנית, פרצה בבכי מר ונאנחה. פרצה מפיה זעקה, רבי, שאלפים של חסידים היו לו ברומניה, נפטר בירושלים, ואין מנין ללוותו. מי מכירו כאן, מי מכיר אבותיו הקדושים, מי יודע מעשיו, אבותיו הקדושים בגן עדן יבואו וילוו אותו. הם יבואו ויספידו אותו. הם יספרו מעשיו. וכך היתה הולכת ובוכה.
לא נמצא מי שיספיד אותו. אמרתי להם אקרא לכם את סבי, והוא יספיד אותו, שסבי דרשן מופלג הוא,
...נתעטף בסודר ובא אתי למעברה. עמדנו ליד צריף בית הכנסת, גשמים החלו מנטפים, מניין חסידים שנצטרפו אליהם כמה זקנים מן המעברה עמדו לכבודו של האדמו"ר. ניכר בהם שהם נחפזים לכבודה של שבת קודש ומתעכבים לכבודו של הנפטר.
מיום שעלה סבא לארץ-ישראל לא דרש על נפטר. עמד ופתח בקול בוכים: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
... ויש לתמוה איך מלאו לבו למשה רבינו עליו השלום לשבר לוחות מעשה אלוקים כ"ו .דורות מיום בריאת עולם תלויים כל מעשי בראשית במאמרו ומחכים למתן תורה, ומשה משברם, והלוא המקום ברוך הוא אמר לו, לך רד כי שיחת עמך, עשו להם עגל מסיכה, ואף על פי כן נתן בידיו את הלוחות ולא אמר לו לשברם, ואיך עמד משה ושיברם, אבל המעיין יראה שנאמר: ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ידע משה שעבדו לעגל, שכן אמר לו המקום, אבל כיון שראה שמרקדים לפניו מחולות, עמד ושיבר את הלוחות, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. ואם כן איך אמרו זכרונם לברכה, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, והלוא שברים אלו מזכרת עוון הם לנו?
דרשו רבותינו - כשיצאו ישראל ממצרים, במ"ט שערי טומאה היו משוקעים, ובכל יום ויום יצאו משער טומאה ונכנסו לשער טהרה עד שהגיעו למ"ט שערי טהרה וקיבלו תורה מסיני. עלייה זו, חוץ מדרך הטבע היתה. שאיך אפשר שידלג אדם ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי טהרה במ"ט ימים.
...וכיוון שעלייה זו שלא כדרך הטבע היתה, נפלו ממנה. שמה שזכה לו אדם בלא עמל וטורח, אינו מתקיים בידו. ולפיכך נכשלו ישראל והוצרכו לטרוח ולתקן ארבעים שנה עד שעלו למדרגתם. ודבר זה נרמז בלוחות. לוחות ראשונים נשברו כשנפלו ישראל מדרגתם ולוחות שניים שנאמר בהם פסל לך, וטרח בהם משה - הם נתקיימו בידם.
ואם תאמר, אם כן מה צורך בלוחות ראשונים, שמדרגתם גבוהה, אם נשברים הם?
אלא חפץ הקב"ה בטובתם של ישראל והביאם למדרגתם העליונה במ"ט שערי טהרה, ואף שיפלו ממנה, כל ימיהם ישתוקקו לחזור ולהתעלות אליה. שהרי לא חדשה היא אצלם. לפיכך ציוותה תורה, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כדי שיידעו ישראל מדרגתם קודם החטא וישתוקקו לשוב אליה, הוי - היזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
... עלינו מן המעברה בשתיקה כבדה. תשוש היה סבא מן הדרך ומן הדרוש, וביותר מן ההתרגשות. הגענו לביתנו סמוך להדלקת נרות. כמה מקרובינו היו שם מתעסקים בשבת. ביקש סבא שאספר להם מה שדרש לכבודו של האדמו"ר. פתחתי ואמרתי: היזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ביקשתי להמשיך בדרוש. רמז לי סבא שאינו חש בטוב. לקחנו אותו למיטתו. אותו שבוע לווינו את סבא זכרונו לברכה לבית עולמו.
