Sugiyot Sefat Emet Parashat Bo

(ב) בא א"פ כו' כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו'. זה לחזק לבות בנ"י אשר גם בראותם כח היצר וסט"א גובר ח"ו בחזקת היד. עכ"ז יחזקו עצמם לגשת מול המלחמה ביודעם זאת כי כל כח הסט"א ג"כ רק בהשגחת הבורא וזה אומרו כי אני הכבדתי ובאמת זה הדבר אחת מפלאות הבורא לתת כח להעושים נגד רצונו והוא יותר פלא וגבורה מכח החסד להשפיע רב טוב כי הכל שלו וזה מאמר המד' ע"פ כובד אבן כו' שבריאת מ"ב אינו יגיעה לפניו ב"ה וכעס אויל כבד כו' פי' לתת כח ורשות לאויל זה למרוד בו. וטעם נתינת כח זה הי' רק כדי לתת שכר לצדיקים הגוברים נגד הסט"א ומבררים מלכות שמים. והוא כמו קושית ר' יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה כו'. ולמה פתח בבראשית. פי' כל העולם התהו קודם ב' אלפים תורה. כ"ז הי' כדי לתת להם נחלת גוים. למען שתי אותותי. פי' כי הכל נברא מכ"ב אותיות התורה ואין לך דבר שלא יהי' בו ציור אותיות ונתלבשו אותיות הקדושים בכל הבריאה כדי שבנ"י יתקנו כל אלה הדברים. ועי"ז יזכו בכל כוחות התורה שמתפשטין בכל הדברים. והוא ענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. ובמ"א הארכנו בזה: גם פי' למען תספר כי כוחן של ישראל בפה. וכמו שכתוב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות. והן דברים הנאמרים בשורש הדיבור גבוה מעל גבוה. כמו כן ממש דיבור בנ"י למטה הי' בגלות. והיינו שלא זכו לתורה קודם ירידתם למצרים וגאולתם משם. וכמו כן לעולם אין זוכין להוציא דיבורי אורייתא וצלותא בלי הקדמת בירור פרטי המעשים. וזה הקדמת מ"ב ויצ"מ קודם התפילה. אח"כ ה' שפתי תפתח. וכן כתיב והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהיה תורת ה' בפיך:

(ג) בפסוק לא תשאר פרסה כו' ממנו נקח לעבוד כו'. פי' פרסה נקודה אחרונה אשר היא מפסקת בין הטוב והרע. והכל תלוי בנקודה אחרונה אשר איש. ישראל צריך לתקן הכל. ולא ישאר כחוט השערה. ומזו הנקודה באין לעבודת הש"י. ואנחנו לא נדע כו' עד בואנו שמה פי' לסוף נקודה זו כנ"ל:

(ד) בפסוק למכה מצרים בבכוריהם כל"ח. נראה כי זה חסד גדול שהי' המכה בבכוריהם. וכל אלו הכל"ח הם חסדים שמתקיים העולם על ידיהן. כמ"ש שהדורות קודם התורה נתקיימו באותן החסדים. והענין כי הנה זה לע"ז עשה אלקים וכמו שיש מדרגות הקדושה לבנ"י כן כחות הטומאה לסט"א. ולזה חיזק השי"ת לב פרעה כדי שלא ישאר למצרים שום שורש וכח אחיזה כלל. ופי' הדברים כי אם לא הי' מחזק לבו. לא הי' יכול לסבול עונש המכות בגוף. אף שעדיין הי' בהם כח בשורשם היו מניחין לבנ"י. אך השי"ת חיזק לבו וכ"ז שהי' בו קצת כח. הי' גובר על יסורי הגוף עד מכת בכורות שהיא שורש כל הכוחות שלהם. ואז נאבדו לגמרי. ועוד זאת כמו שנתעורר אז כח בכורי פרעה שהוא ראשית הכח שלהם. כלפי זה נתעורר כח ראשית של בנ"י שנא' בני בכורי ישראל. ובזה הכח שנתגלה נגאלו כי שם אין מגע נכרי. וז"ש כלה גרש יגרש כו'. פי' בהתגלות זאת הנקודה לא שייך גלות כלל. וזה יש לפרש ענין החפזון שנא' לא בחפזון תצאו כו'. שזה הי' לשעה מה שנתגלה כח ראשית של ישראל. וזה נק' חפזון כי באמת צריך להיות שבנ"י יוגאלו מכל המצרים שלהם כמו שהם תוך המיצר ולא יצטרכו להתבטל ממדריגותם אל השורש שהוא הצלה לפי שעה. וז"ש כחצות כו' אני יוצא כו'. אבל לעתיד יהי' תיקון הראוי שיהיו בנ"י מתוקנים בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל. אך גאולה ראשונה הי' צריך להיות בזה האופן. והי' זה הכנה שבנ"י ילמדו לתקן עצמן אח"כ בכח מעשיהם בלבד כנ"ל:

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ (ב) וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ (ג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (ד) כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ (ה) וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כׇּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ (ו) וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כׇל־עֲבָדֶ֘יךָ֮ וּבָתֵּ֣י כׇל־מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃ (ז) וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃ (ח) וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהֹוָ֖ה לָֽנוּ׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהֹוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ (יא) לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ {ס}
(1) Then the LORD said to Moses, “Go to Pharaoh. For I have hardened his heart and the hearts of his courtiers, in order that I may display these My signs among them, (2) and that you may recount in the hearing of your child and of your child’s child how I made a mockery of the Egyptians and how I displayed My signs among them—in order that you may know that I am the LORD.” (3) So Moses and Aaron went to Pharaoh and said to him, “Thus says the LORD, the God of the Hebrews, ‘How long will you refuse to humble yourself before Me? Let My people go that they may worship Me. (4) For if you refuse to let My people go, tomorrow I will bring locusts on your territory. (5) They shall cover the surface of the land, so that no one will be able to see the land. They shall devour the surviving remnant that was left to you after the hail; and they shall eat away all your trees that grow in the field. (6) Moreover, they shall fill your palaces and the houses of all your courtiers and of all the Egyptians—something that neither your fathers nor fathers’ fathers have seen from the day they appeared on earth to this day.’” With that he turned and left Pharaoh’s presence. (7) Pharaoh’s courtiers said to him, “How long shall this one be a snare to us? Let the men go to worship the LORD their God! Are you not yet aware that Egypt is lost?” (8) So Moses and Aaron were brought back to Pharaoh and he said to them, “Go, worship the LORD your God! Who are the ones to go?” (9) Moses replied, “We will all go, young and old: we will go with our sons and daughters, our flocks and herds; for we must observe the LORD’s festival.” (10) But he said to them, “The LORD be with you—the same as I mean to let your children go with you! Clearly, you are bent on mischief. (11) No! You menfolk go and worship the LORD, since that is what you want.” And they were expelled from Pharaoh’s presence.