Save "Kol Mevaseret"
Kol Mevaseret

ואת המטה הזה תקח בידך המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן ואדם מסרו לחנוך וחנוך מסרו לשם ושם מסרו לאברהם ואברהם מסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב ויעקב הוליכו למצרים ומצרים ליוסף וכשמת יוסף נטלטל כל ביתו וניתן בפלטין של פרעה והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה וחמד אותו בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן שלו ולא היה יכול לקרב אליו עד שבא משה לארץ מדין ונכנס לתוך גן ביתו וראה את המטה וקרא את האותיות אשר עליו ושלח ידו ולקחו וראה יתרו ואמר זה הוא האיש שהוא עתיד לגאול את ישראל ממצרים לפיכך נתן לו צפורה בתו לאשה שנאמר ויואל משה וגו' והיה משה רועה ומנהיג באותו מטה את צאנו של יתרו ארבעים שנה ולא שכלה אותם חית השדה והם פרים ורבים הרבה מאד ועליהם הכתוב אומר כצאן קדשים. וינהג את הצאן עד שבא להר חורב ושם נגלה הקב"ה מתוך הסנה. אמר ר' יהודה בר אמי המטה משקל ארבעים סאה היה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו ובנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב אמר לו הקב"ה המטה הזה יביא עליו את המכות:

לָא הֲוֵית, אֶלָּא בְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, עֶבֶד וְנַעַר הֲוָה שְׁמָךְ בְּקַדְמִיתָא, (שמות ב) וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה, עֶבֶד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וְהַהוּא רַע, שׁוּתָּפָא דְּעֶבֶד, גָּרַם לָךְ לְמֶחטֵי בַּסֶּלַע, בְּגִין דְּמַטֶּה דְּאִתְּמְסַר לָךְ, (נ''א בידך) הֲוָה דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, (תיקונין צ' ע''ב) מְטַטְרוֹ''ן טוֹב. סָמָאֵ''ל רָע.

[ו] ואנכי י"י אלהיך רגע הים ויהמו גליו י"י צבאות שמו (שם נא:טו). וכי מה ראה הים וברח, ר' יודה ור' נחמיה. ר' יודה א' מקלו של משה ראה וברח. ור' נחמיה א' שם המפורש היה חקוק עליו, י"י צבאות שמו, ראה אותו וברח. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וג' (שם שם טז). תמן תנינן שמע' הצדיק היה משירי כל הילכתה. ר' הונא בשם ר' אחא עוברי הים פירשו אותו, נחית בחסדך עם זו גאלת (שמות טו:יג), זו גמילות חסדים. נהלת בעזך אל נוה קדשך (שם שם:יג), זו תורה, י"י עוז לעמו יתן י"י יברך וג' (תהלים כט:יא). ועדיין העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס העולם, משבאו לנוה קדשך. תמן תנינן רבן שמע' בן גמל' אומ' על שלשה דברים העולם קיים, ושלשתן בפסוק אחד, אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח:טז). ושלשתן דבר אחד, נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי ואשים דברי בפיך (ישעיה נא:טז), אילו דברי תורה. ובצל ידי כסיתיך (שם), זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לחסות בצילו של הקב"ה, הד"ה דכת' מה יקר חסדך ובני אדם בצל כנפיך וג' (תהלים לו:ח). לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נא:טז), אילו הקרבנות. ולאמר לציון עמי אתה (שם), א"ר חנינא בר פפא חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישר' ציון, ובאיכן מצינו כן, ולאמר לציון עמי אתה (שם). חסילה.

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים מיכאן שיהיה כבוד תלמידו של אדם חביב עליו ככבוד חברו וילמד כל העולם כולו ממשה שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים עשאו כמותו: אנשים. אנשים גבורים אנשים יראי חטא: וצא הלחם בעמלק. וכי משה עומד ואומר ליהושע [לעשות] מלחמה עם עמלק אלא מסורת היא שאין בני עשו נופלין אלא ביד בניה של רחל: וצא הלחם בעמלק. ר' יהושע אומר אמר לו הקב״ה למשה צא מתחת כנפי השכינה והלחם בעמלק: ר' אלעזר המודעי אומר אמר לו הקב"ה למשה אמור לו ליהושע ראשך זה למה אתה משמרו לא לכתר צא והלחם בעמלק: מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי. מחר נהיה מעותדין ועומדין על ראש הגבעה ומטה שאמר הקב"ה בידך תהא בידי לעולם כך דברי ר' יהושע: ר' אלעזר המודעי אומר מחר נגזור תענית ונהא מעותדין ועומדין: על ראש אלו מעשה אבות: הגבעה אלו מעשה אמהות: ומטה אלהים בידי אמר משה לפני המקום במטך זה הוצאתם ממצרים וקרעת להם את הים והיגזת להם את השלו והורדת להם את המן ועשית להם נסים וגבורות: במטה זה תעשה להם נסים וגבורות בשעה זו: ויעש יהושע כאשר אמר לו משה עשה מה שנתפקד ולא עבר על גזרת משה: ומשה ואהרן וחור. זה בנה של מרים: עלו ראש הגבעה. לענין שאמרנו מיכאן לשליח צבור שיהיה אחד מימינו ואחד משמאלו:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מִיתוֹת כְּתוּבוֹת עָלָיו עַל משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת: (דברים לב, נ): וּמֻת בָּהָר: (דברים ד, כב): כִּי אָנֹכִי מֵת: (דברים לא, כט): כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (דברים ד, כז): וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי: (דברים לג, א): לִפְנֵי מוֹתוֹ, (דברים לד, ז): בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ: (דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד undefined: (יהושע א, א): וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה: (יהושע א, ב): משֶׁה עַבְדִּי מֵת. מְלַמֵּד שֶׁעַד עֲשָׂרָה פְּעָמִים נִגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא נִתְחַתֵּם גְּזַר הַדִּין הַקָּשֶׁה עַד שֶׁנִּגְלָה עָלָיו בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, אָמַר לוֹ, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁלֹא תַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, כז): כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, וְדָבָר זֶה הָיָה קַל בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה, שֶׁאָמַר, יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ חֲטָאוֹת גְּדוֹלוֹת כַּמָּה פְּעָמִים, וְכֵיוָן שֶׁבִּקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִיָּד קִבֵּל מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, יד): הֶרֶף מִמֶּנִי וְאַשְׁמִידֵם, מַה כְּתִיב תַּמָּן (שמות לב, יד): וַיִּנָּחֶם undefined עַל הָרָעָה. (במדבר יד, יב): אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנוּ, מַה כְּתִיב תַּמָּן (במדבר יד, כ): וַיֹּאמֶר undefined סָלַחְתִּי וגו', אֲנִי שֶׁלֹא חָטָאתִי מִנְּעוּרַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל עַצְמִי שֶׁיְקַבֵּל מִמֶּנִּי, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקַּל הַדָּבָר בְּעֵינָיו שֶׁל משֶׁה וְאֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, מִיָּד קָפַץ עָלָיו וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יב): לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֵין לָכֵן אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ג, יד): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין, גָּזַר עָלָיו תַּעֲנִית וְעָג עוּגָה קְטַנָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֶה עָשָׂה משֶׁה, לָבַשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְעָמַד בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְּרֵי בְּרֵאשִׁית, וְאָמְרוּ שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא (איוב יב, י): אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ, וְאֵין אִישׁ אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ג): וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הִכְרִיז בְּכָל שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁל רָקִיעַ וְרָקִיעַ בְּכָל בֵּית דִּין וּבֵין דִּין שֶׁלֹא יְקַבְּלוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְלֹא יַעֲלוּ אוֹתָהּ לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין, אוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁמְמֻנֶּה עַל הַכְרָזָה אכזריאל שְׁמוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֶהָלָה וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת רְדוּ בְּבֶהָלָה וְנַעֲלוּ כָּל שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ, שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה כְּלַפֵּי מַעְלָה וּבִקְּשׁוּ לַעֲלוֹת הָרָקִיעַ מִפְּנֵי קוֹל תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ דּוֹמָה לְחֶרֶב שֶׁהוּא קוֹרֵעַ וְחוֹתֵךְ וְאֵינוֹ מְעַכֵּב, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ מֵעֵין שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁלָּמַד מִן זגזגאל רַב סוֹפֵר שֶׁל בְּנֵי מָרוֹם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ג, יב): וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד undefined מִמְקוֹמוֹ. וְאֵין רַעַשׁ אֶלָּא זִיעַ, וְאֵין גָּדוֹל אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ג): גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵּי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם, מַהוּ בָּרוּךְ כְּבוֹד undefined מִמְקוֹמוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁרָאוּ גַּלְגַּלֵּי מֶרְכָּבָה וְשַׂרְפֵי לֶהָבָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְּקַבְּלוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְלֹא נָשָׂא לוֹ פָּנִים וְלֹא נָתַן לוֹ חַיִּים, וְלֹא הִכְנִיסוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ בָּרוּךְ כְּבוֹד undefined מִמְקוֹמוֹ, שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשֹּׂוֹא פָנִים לֹא לְקָטָן וְלֹא לְגָדוֹל. וּמִנַּיִן שֶׁהִתְפַּלֵּל משֶׁה בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, כג): וָאֶתְחַנַּן אֶל undefined בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, וָאֶתְחַנַּן בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ מַאֲמִינִים לִשְׁמֶךָ, כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם בַּמִּצְוֹת עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶן תּוֹרָה וּמִצְוֹת, אָמַרְתִּי כְּשֶׁרָאִיתִי בְּצָרָתָן כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָן, וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעַ טוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַתָּה אוֹמֵר לִי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, דִּכְתִיב (דברים כד, טו): בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל undefined וְהָיָה בְךָ חֵטְא, זוֹ הִיא שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁיִּהְיוּ עַם קָדוֹשׁ וְנֶאֱמָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יב, א): וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. מַלְאָךְ סמא''ל הָרָשָׁע רֹאשׁ כָּל הַשְֹּׂטָנִים הוּא, בְּכָל שָׁעָה הָיָה מְסַפֵּר מִיתָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאוֹמֵר מָתַי יַגִּיעַ הַקֵּץ אוֹ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה שֶׁאֵרֵד וֶאֱטֹל נִשְׁמָתוֹ הֵימֶנּוּ, וְעָלָיו אָמַר דָּוִד (תהלים לז, לב): צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, אֵין לְךָ רָשָׁע בְּכָל הַשְֹּׂטָנִים כֻּלָּן כְּסמא''ל, וְאֵין לְךָ צַדִּיק בְּכָל הַנְּבִיאִים כְּמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ undefined פָּנִים אֶל פָּנִים, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁנִּזְדַּמֵּן לִסְעוּדַת חָתָן וְכַלָּה, וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְצַפֶּה וְאוֹמֵר מָתַי יַגִּיעַ שִׂמְחָתָם וְאֶשְׂמְחָה בָהּ, כָּךְ הָיָה סמא''ל הָרָשָׁע מְצַפֶּה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאוֹמֵר מָתַי יִהְיֶה מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי מְמַלֵּא פִּי שְׂחוֹק, עַד שֶׁאָמַר לוֹ מִיכָאֵל מָה רָשָׁע אֲנִי בּוֹכֶה וְאַתָּה מְשַׂחֵק (מיכה ז, ח): אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קַמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ undefined אוֹר לִי, כִּי נָפַלְתִּי מִפְּטִירָתוֹ שֶׁל משֶׁה קַמְתִּי מִפַּרְנָסָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל ל''א מְלָכִים. כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, undefined אוֹר לִי לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, עַד כָּאן עָלְתָה לְמשֶׁה שָׁעָה אֶחָת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אִם לֹא אֲמִיתְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵיאַךְ אֲחַיְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתִי פְּלַסְתֵּר, שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתִי עַל יָדֶךָ (דברים לב, לט): וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנִּיחַ אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָֹּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִים וְשׁוֹתִין מַיִם וְחַיִּין וְרוֹאִין אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ (דברים ג, כו): רַב לָךְ. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאִם לָאו, הַנִּיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם, וּלְעֵת הָעֶרֶב חוֹזֵר לְקִנּוֹ, כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן. אָמַר לוֹ, רַב לָךְ, מַהוּ רַב לָךְ, אָמַר לוֹ רַב לָךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בְּרִיָה יְכוֹלָה לְהַצִּילוֹ מִדֶּרֶךְ הַמָּוֶת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. מֶה עָשָׂה משֶׁה נָטַל אֶת הַמְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְסֵפֶר הַשִּׁיר עֲדַיִן לֹא מִלֵּא לִכְתֹּב עַד שֶׁהִגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת משֶׁה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, גַּבְרִיאֵל, צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶצֶף. וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ לְמִיכָאֵל, צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי הָיִיתִי לוֹ רַב וְהוּא הָיָה לִי לְתַלְמִיד, וְלֹא יָכוֹל אֲנִי לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ. וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְסמא''ל הָרָשָׁע, צֵא וְהָבֵא נְשָׁמָה שֶׁל משֶׁה, מִיָּד לָבַשׁ כַּעַס וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף אַכְזָרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרָאתוֹ שֶׁל משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וְזֹהַר מַרְאֵהוּ דּוֹמֶה לַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ undefined צְבָאוֹת, הָיָה מִתְיָרֵא סמא''ל מִן משֶׁה, אָמַר וַדַּאי שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים יְכוֹלִין לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְטֶרֶם שֶׁהֶרְאָה סמא''ל אֶת עַצְמוֹ לְמשֶׁה, הָיָה משֶׁה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא סמא''ל, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה סמא''ל אֶת משֶׁה אֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְחִיל כַּיּוֹלֵדָה, וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר עִם משֶׁה, עַד שֶׁאָמַר משֶׁה לְסמא''ל (ישעיה מח, כב): אֵין שָׁלוֹם אָמַר undefined לָרְשָׁעִים, מַה תַּעֲשֶׂה בְּכָאן, אָמַר לוֹ לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי, אָמַר לוֹ מִי שִׁגְרְךָ, אָמַר לוֹ מִי שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ, אֵין אַתָּה נוֹטֵל נִשְׁמָתִי. אָמַר לוֹ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם נִשְׁמָתָן מְסוּרִין לְיָדִי, אָמַר לוֹ, יֵשׁ בִּי כֹּחַ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ, מַה כֹּחֲךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי בֶּן עַמְרָם שֶׁיָּצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי מָהוּל, וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְמָהֳלֵנִי, וּבוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי מָצָאתִי פִּתְחוֹן פֶּה, וְהָלַכְתִּי בְרַגְלַי, וְדִבַּרְתִּי עִם אָבִי וְאִמִּי, וַאֲפִלּוּ חָלָב לֹא יָנַקְתִּי, וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים הִתְנַבֵּאתִי וְאָמַרְתִּי שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל תּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהֲבֵי אֵשׁ. וּכְשֶׁהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּחוּץ נִכְנַסְתִּי לְפַלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי כֶּתֶר מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם, וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים, וְהָפַכְתִּי מֵי מָרָה לְמָתוֹק, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶּרֶךְ בַּשָּׁמַיִם, וְהָיִיתִי תּוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל מַלְאָכִים, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ, וְדַרְתִּי תַּחַת כִּסֵּא אֵשׁ, וְסֻכָּתִי תַּחַת עַמּוּד אֵשׁ, וְדִבַּרְתִּי עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְנָצַחְתִּי בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעִם עוֹג שְׁנֵי גִּבּוֹרֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁבִּשְׁעַת הַמַּבּוּל לֹא הִגִּיעוּ מַיִם לְקַרְסֻלֵּיהֶן מִפְּנֵי גָּבְהָן, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם, וְהִכִּיתִים בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים. מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן, לֵךְ רָשָׁע מִכָּאן אֵין לְךָ לוֹמַר כֵּן, לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנַי, אֵינִי נוֹתֵן נִשְׁמָתִי לְךָ. מִיָּד חָזַר סמא''ל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לִסמא''ל, בּוֹא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, מִיָּד שָׁלַף חַרְבּוֹ מִתַּעֲרוֹ וְעָמַד עַל משֶׁה, מִיָּד קָצַף עָלָיו משֶׁה וְנָטַל אֶת הַמַּטֶּה בְּיָדוֹ שֶׁחָקוּק בּוֹ שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ וּפָגַע בּוֹ בִּסמא''ל בְּכָל כֹּחוֹ, עַד שֶׁנָּס מִלְּפָנָיו, וְרָץ אַחֲרָיו בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ וְנָטַל קֶרֶן הוֹדוֹ מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו, עַד כָּאן עָלְתָה לְמשֶׁה. סוֹף רֶגַע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, הִגִּיעַ סוֹף מִיתָתֶךָ. אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכֹר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלַי בַּסְנֶה וְאָמַרְתָּ לִי (שמות ג, י): לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, זְכֹר אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ אַל תִּתְיָרֵא, אֲנִי בְּעַצְמִי מְטַפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתֶךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד משֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כַּשְֹּׂרָפִים וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וּשְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזגזגאל, מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְגַבְרִיאֵל פֵּרַס בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְזגזגאל מַרְגְּלוֹתָיו, מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַּד אֶחָד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה הַשְׁקֵף עֵינֶיךָ זֶה עַל גַּב זֶה, וְהִשְׁקִיף עֵינָיו זֶה עַל גַּב זֶה, אָמַר לוֹ הַנַּח יָדְךָ עַל הֶחָזֶה, וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל הֶחָזֶה, אָמַר לוֹ הַקֵּף רַגְלֶיךָ זֶה עַל גַּב זֶה, הִקִּיף רַגְלָיו זֶה עַל גַּב זֶה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה מִתּוֹךְ גּוּפוֹ, אָמַר לָהּ בִּתִּי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קְצַבְתִּיךְ הֱיוֹתֵךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת, צְאִי אַל תְּאַחֲרִי. אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאַתָּה אֱלֹהַּ כָּל הָרוּחוֹת וְכָל הַנְּפָשׁוֹת, נֶפֶשׁ הַחַיִּים וְהַמֵּתִים מְסוּרִין בְּיָדֶךָ, וְאַתָּה בְּרָאתַנִי וְאַתָּה יְצַרְתַּנִי וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁלֹא נִרְאָה בּוֹ רוּחַ סְרוּחָה מֵעוֹלָם, וְלֹא רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לָכֵן אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְשָׁמָה, צְאִי אַל תְּאַחֲרִי וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדִי אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים וּגְדוּדִים. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵאֵצֶל שְׁכִינָתְךָ מִמָּרוֹם יָרְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים עֻזָּה וַעֻזָּאֵל וְחָמְדוּ בְּנוֹת אֲרָצוֹת וְהִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ עַד שֶׁתָּלִיתָ אוֹתָם בֵּין הָאָרֶץ לָרָקִיעַ, אֲבָל בֶּן עַמְרָם מִיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ אֵלָיו בַּסְּנֶה לֹא בָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, א): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִּׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִּׁית לָקָח, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תַּנִּיחֵנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל משֶׁה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְשָׁקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקַת פֶּה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה (תהלים צד, טז): מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר (דברים לד, י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה. שָׁמַיִם בּוֹכִין וְאוֹמְרִים (מיכה ז, ב): אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ. אֶרֶץ בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת (מיכה ז, ב): וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ רַבּוֹ וְלֹא מְצָאוֹ הָיָה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר (תהלים יב, ב): הוֹשִׁיעָה undefined כִּי גָּמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים (דברים לג, כא): צִדְקַת undefined עָשָׂה, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים (דברים לג, כא): וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. אֵלּוּ וָאֵלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים (ישעיה נז, ב): יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ, (משלי י, ז): זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְנִשְׁמָתוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן, (תהלים פט, נג): בָּרוּךְ undefined לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

"מַזה בידך ויאמר מטה". כאן מוזכר מטה משה לראשונה. משבדקתי את יתר המקומות שבהם מוזכר בפרשת יציאת מצרים, ראיתי שכל העניין צריך עיון רב, כי הקושיות מרובות:
(ו) במכת הברד (ט, כג) ובמכת הארבה (י, יג) אין ציווי להשתמש במטה, אבל משה משתמש במטהו שלו. ואין "מטה" נזכר עוד בכל פרשת יציאת מצרים. (פ' בא תשמ"ח) וראה ראב"ע להלן (פסוק יז) שמנה בין המכות שנעשו על־ידי המטה גם את מכת חושך. ובחומש "תורת חיים" העירו (הערה 49): אמנם במכת חושך לא נזכר המטה, וראב"ע למד מן הכתוב: "נטה ידך", שהכוונה במטה שבידו, כמו במכת ברד, שנאמר: "נטה את ידך", ואחר כך כתוב "ויט משה את מטהו" (ט, כב-כג). ולהלן (פסוק כ) כתב: ומטה האלהים הוא מטה משה והוא מטה אהרן, כי בידו היה כאשר עשה בו האותות. וראה גם דבריו להלן (ז, ט) באשר לבי"ת השימוש - "וירם במטה" (ד, כ) וגם להלן (ח, ב; יט, כב). גם הנצי"ב נדרש לשאלה זו להלן (ז, ט, טו, יז; יז, יא) (הראני ר' גרשון באס שי').
ויאמר ה'. לכן מסר ה' בידו ג' מופתים, שישנה הטבע לעשות מן העץ היבש בע"ח מתנענע שהוא להחיות מתים, ולהמית היד הבריאה ע"י צרעת שחשוב כמיתה, וכן היה בכ"א, גם ההפך ששב הנחש מטה, והיד המתה חיתה, וגם להפך היסוד הפשוט לדם שאין לכ"ז מבוא בדרך הטבע והתולדות, אמנם היו לאותות האלה גם איזה יחוס אל משה בדרך הרמז, ה' אמר לו מה זה בידך ויאמר מטה, כי המטה יקרא בג' לשונות מקל, מטה, משענת, המשענת עשוי לחולים ולזקנים להשען עליהם, כמ"ש אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים [זכרי"], המקל עשוי להכאה ודרך הרועים להיות בידם מקל על הצאן והכלבים והחיות רעות, והמטה היה עשר לכבוד, והיה בו ציון המעלה והמשרה וכבוד המשפחה כמו מטה לוי, מטה בית אבותם, ובאשר משה היה זקן והיה יכול לקראו בשם משענת, והיה רועה בצאן והיה יכול לקראו בשם מקל, והיה מצוין ביחוסו ומשפחתו ויוכל לקראו בשם מטה, כששאל ה' מה זה בידך השיב שאינו לא מקל ולא משענת רק מטה, עפ"ז הוכן המטה הזה לציין מעלת משה ועצמותו וגדולתו, ואחר שמשה היה איש אלהים נעשה המטה מטה האלהים לציין שבו יעשה פלאות ואותות ומופתים שזה מציין כח משה וענינו, וכבר בארנו בפי' מעשה בראשית (סוף ס"ב בהערה) שהאדם מורכב מג' חלקים המצוינים שם בשם איש, אשה, נחש, שהנשמה האלהית וחלק הרווחי והשכלי שבו הוא האיש, וכחות הנפש הנתלים בחומר היא האשה שבו יודע טוב ורע, וכחות העפריים הבשר ותאוותיו ויצרי מעלליו הוא הנחש, ומשה אשר משל על כחותיו החומריים וכולם היו קדש לה' מתרוממים מן הארצית אל הרוחנית והאלהית, אחז את הנחש בידו ובכחו ויהי למטה האלהים בידו כולו קדש הלולים, עפ"ז אמר ה' אליו:
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃
Thus says the LORD, “By this you shall know that I am the LORD.” See, I shall strike the water in the Nile with the rod that is in my hand, and it will be turned into blood;
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
And the LORD said to Moses, “Say to Aaron: Hold out your arm with the rod over the rivers, the canals, and the ponds, and bring up the frogs on the land of Egypt.”
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
Then the LORD said to Moses, “Say to Aaron: Hold out your rod and strike the dust of the earth, and it shall turn to lice throughout the land of Egypt.”
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהֹוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
So Moses held out his rod toward the sky, and the LORD sent thunder and hail, and fire streamed down to the ground, as the LORD rained down hail upon the land of Egypt.
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נִהַ֤ג רֽוּחַ־קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כׇּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכׇל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃
So Moses held out his rod over the land of Egypt, and the LORD drove an east wind over the land all that day and all night; and when morning came, the east wind had brought the locusts.
"ואתה הרם את מטך ונטה את ידך". "ויט משה את ידו על הים". "נטה את ידך על הים". "ויט משה את ידו על הים" וגו'. לא ברור לי, הרמת מטה זו לשם מה היא באה, ומדוע בכלל נעשתה, והרי זה דומה במידת־מה לדברים בענין המטה שציינתי לפרשת שמות (ד, ב). (פ' בשלח תשמ"ח) וכך אמרו חז"ל בשמות רבה (כא, ט): לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הנסים, על כן אמר הקב"ה, סלק את מטך ונטה את ידך, כי "הרם" לשון סילוק הוא. ע"כ. וראה דברי ראב"ע לפסוק טז.
ואתה. אמר השם למשה הרם את מטך ובקע את הים טרם שיסעו. כי לא אמר לו שיכה הים רק שיטה ידו על הים במטה. כדרך ויט משה את מטהו על השמים. וידענו כי המטה לא בקע הים רק מרגע נטות משה ידו על הים יוליך ה' את הים ברוח קדים עזה או יבקעו המים. כי כן כתוב:
AND LIFT THOU UP. God told Moses to lift up his rod and divide the sea before the children of Israel went forward. The Lord did not tell Moses to strike the sea. He told him to stretch out his hand toward the sea in the manner of And Moses stretched forth his rod toward heaven (Ex. 9:23). We know that the rod did not divide the sea but that from the moment that Moses stretched his hand toward the sea God caused the sea to go back by a strong east wind and the waters then split. For it is so written.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. במדרש (שמו"ר כא ט) אמרו לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הניסים ע"כ אמר הקב"ה סלק את מטך ונטה את ידך כי הרם לשון סילוק הוא. והנני נותן טעם בדבר למה דווקא בקריעת ים סוף צוה הקב"ה להסיר המטה, וזה לפי שרצה הקב"ה שיעשה משה למטה דוגמא אל כל דבר הנעשה למעלה, והנה כל המכות היו באצבע אלהים על כן נעשו גם למטה ע"י מטה משה כי המטה דומה לאצבע, אבל על הים לקו בכל היד שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', ע"כ אמר הקב"ה למשה שיעשה גם למטה דוגמא לזה ויסלק את המטה הדומה לאצבע ונטה את ידך כל היד דוגמת יד החזקה העליונה ית', לכך נאמר וירא ישראל את היד הגדולה ואגב זה ראו כי שלא בכח המטה עשה משה כל המעשה הגדול והנורא הזה, שהרי הוצרך לנטות ידו דוגמת היד החזקה שלמעלה ע"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי חזרו מדבריהם שאמרו לשעבר שבכח המטה פעל כל זאת.
1 AND YOU [MOSES] RAISE UP YOUR STAFF AND STRETCH OUT YOUR HAND OVER THE SEA: In the Midrash (Shemot Rabah 21:9), they said: "Because the Egyptians would say that without the staff, [Moses] wasn't able to do all the miracles that he did, therefore G-d said: "Remove your staff and stretch out your hand because 'raise' is a word often used to mean remove." And I will now give a reason for the matter why, specifically at the Splitting of the Sea of Reeds, G-d commanded Moses to make the staff exemplify what was occurring above [in the Heavens]. For behold, all the Plagues were brought about through the Finger of G-d therefore down [on Earth] they were brought about through the staff of Moses, because the staff is comparable to a finger. But by the sea, [G-d] smote with the entire Hand. As it says, "And Israel saw the Great Hand etc." Therefore, G-d said to Moses that he should make the staff exemplify this and remove the finger-like staff and stretch out your [Moses's] entire hand, which exemplified the Strong Supreme Hand of God. Therefore, it was said that "Israel saw the Great Hand" and through this they saw that Moses did not act through the power of the staff in all of these great and mighty actions because he needed to stretch out his hand, it modeled the Strong Hand above therefore they [the Israelites] believed in G-d and Moses, His Servant. That they returned from their declarations when they said in the past that through the strength of the staff, [Moses] did all this.
קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃
“You and your brother Aaron take the rod and assemble the community, and before their very eyes order the rock to yield its water. Thus you shall produce water for them from the rock and provide drink for the congregation and their beasts.”

ומכאן תבין באמת, מה היה חטאו של משה במי מריבה כי שם נאמר ממש הפך ממה שנאמר כאן, כי כאן נאמר הרם את מטך דהיינו סלק את מטך ונטה את ידך וע"י זה באו לידי אמונה, ושם נאמר וירם את ידו ויך במטהו שסלק את ידו כי לא עשה הפעולה בידו כי אם במטהו וע"כ החזיר דברים הראשונים, שאמרו שבכח המטה פעל הכל, למקומם ובזה גרם מיעוט האמונה כמ"ש יען לא האמנתם בי, ויתבאר דבר זה בע"ה באר היטב במקומו פרשת (חקת כ ח).

2 AND FROM THIS YOU WILL UNDERSTAND, THAT IN TRUTH, what was the sin of Moses by the Waters of Strife? Because here [by the splitting of the sea] the exact opposite was stated, because here it was stated: "Raise up your staff" which means 'Remove your staff' and "Stretch out your hands" and through this they [the Israelites] came to believe. And there [by the waters of tribulation] it was said: "And he [Moses] raised his hand and he struck the rock with his staff," [which implies] that he removed his hand because he had not done the action with his hand, but rather with his staff, and therefore returned the earlier remarks--[of the Israelites] who said that it was with the power of the staff that he did everything--to their place [i.e. the thoughts were believed again] and with this diminished the belief [of the Israelites] as it is written: "Because you did not [cause them to] believe in me." And this matter will be explained, G-d willing, better in its place in the Section (Chukat 20:8).
וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ {ס}
And Moses raised his hand and struck the rock twice with his rod. Out came copious water, and the community and their beasts drank.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. אין להבין הכתוב הזה שירים משה את מטהו על הים שהרי לא נאמר אלא ויט משה את ידו, אבל טעם הרם את מטך לסלקו מידו לפי שהיו מהעם מחוסרי אמונה שבישראל אומרים שאין כח ביד משה לקרוע את הים אלא בכח המטה שבידו, לכך אמר הרם את מטך סלקהו מידך. וכן תמצא במדרש אמרו אין כח ביד משה לעשות דבר אלא במטה בו הכה את היאור בו הביא כל המכות וכיון שבאו לים מצריים וישראל עומדים אמר לו הקב"ה הרם את מטך שלא יאמרו אלולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים. ועל כן הוצרך לומר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה ת"ל ויאמינו והלא כבר נאמר ויאמן העם אלא לפי שחזרו ולא האמינו הוצרך לומר שעכשיו בקריעת ים סוף האמינו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, “as for you, raise your staff and incline your hand.” We must not understand this verse as an instruction to Moses to raise his staff above the sea. After all, the Torah does not report Moses as raising his staff over the sea. He only raised his hand over the sea (verse 21). The meaning of the words “raise your staff” is that Moses was to divest himself of the staff. You find confirmation of this in Shemot Rabbah 21,9 where the Midrash quotes the Egyptians as saying that Moses’ entire strength lay in his staff, that he was unable to do anything without it. There were also some Israelites who did not believe that Moses would be able to perform such a miracle without the aid of his staff. G’d therefore told him to get rid of the staff and to perform the miracle with his hand. This is why we read subsequently that the people had faith in G’d and His servant Moses, seeing that he had been able to perform such a miracle merely with his hand (verse 31). Whereas previously the Torah had stated that the people did have faith in Moses (4,31), this faith had been shaken in the interval. It was therefore necessary for the Torah to write in connection with the splitting of the Sea that their faith in Moses had been completely restored.
להקדישני. שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא, הָיִיתִי מְקֻדָּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה, וְאוֹמְרִים מַה סֶּלַע זֶה שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מְקַיֵּם דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם, קַל וָחֹמֶר אָנוּ:
להקדישני TO SANCTIFY ME — For had you spoken to the rock and it had brought forth water I would have been sanctified before the whole congregation, for they would have said: What is the case with this rock which cannot speak and cannot hear and needs no maintenance? It fulfils the bidding of the Omnipresent God! How much more should we do so?
וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃
And you lift up your rod and hold out your arm over the sea and split it, so that the Israelites may march into the sea on dry ground.
דָּבָר אַחֵר, אָדָם כִּי יִהְיֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא וְגוֹ' (חבקוק א, ז). הַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְפַרְעֹה וּבֶאֱדֹם וּבְסַנְחֵרִיב וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר. בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיצַד. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בְּרָאוֹ כִּדְמוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א, כז). וּכְשֶׁבְּרָאוֹ, בְּרָאוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' (דברים ד, לב). וְהָיָה שׁוֹלֵט בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית א, כח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמוֹרָאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וְגוֹ' (שם ט, ב). לָכֵן נֶאֱמַר, אָיֹם. וְנוֹרָא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א, ז), זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וְגוֹ' (בראשית ג, ו). וּמִנַּיִן שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: עֶצֶם מֵעַצְמִי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (שם ב, כג). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה קוֹזַאקְרָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ (תהלים קה, כ). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל בְּבֵיתוֹ וְהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא בֶּן בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִיאֵהוּ וְגוֹ' (שמות ב, י). וְעָמַד וְהֵבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ וְגוֹ' (שם ג, י). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אַמִּי, הַמַּטֶּה, מַשּׂוֹי אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו בִּכְתַב נוֹטְרִיקוֹן דצ״ךְ עד״ש באח ״ב. וּמֹשֶׁה הָיָה מַבִּיט בַּמַּטֶּה וְרוֹאֶה אֵיזֶה מַכָּה רְאוּיָה לָבוֹא עַל פַּרְעֹה, וּמְבִיאָהּ עָלָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא זֶה פַּרְעֹה. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה. וְאַף הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִגּוֹג וּמָגוֹג וְחֵילוֹתָיו, שָׁם עִמָּהֶם גָּדַל בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבַּץ וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ (ישעיה כז, י). דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אֱדֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֶמְתָנִי וְתַקִּיפָא וְגוֹ' (דניאל ז, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה, שֶׁהָיָה גֵּר אֱדוֹמִי וְהָיָה מִתְנַבֵּא עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲזוֹן עוֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לֶאֱדֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ (עובדיה א, א). הֱוֵי, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה אֱדֹם. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְאַחֲרִיב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאוֹרֵי מָצוֹר (מ״ב יט, כד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (שם יח, לה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל (ישעיה ח, ח). אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אוּכְלֻסִין הָיָה מְסַפֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, הַמֻּטָּה הַזּוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל אֶחָד מִן שִׁשִּׁים בִּכְנָפָיו. כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר לְאוּכְלֻסָּיו, שִׁכְבוּ הַלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר אָנוּ מַשְׁלִיכִים לְתוֹכָהּ אֶת הַטַּבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ וְנִסְקֹל אוֹתָם בָּהֶם. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו, שֶׁכְּשֶׁעָלָה לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיב אוֹתָהּ וְלֹא עָלְתָה בְיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ' (מ״ב יט, לה), וּכְתִיב: וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וְגוֹ' (דה״ב לב, כא). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהֲרָגוּהוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִּיב בָּהּ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה (ישעיה יד, יג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁנִּטְרַד נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְגוֹ' (דניאל ד, כב). כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיָה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. כְּשֶׁחָזַר, חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. וְכָל מִי שֶׁנֶּחְבַּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יָדוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בַּיְתָה (ישעיה יד, יז). כְּשֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּקְּשׁוּ לְהַמְלִיךְ לֶאֱוִיל מְרֹדָךְ, וְנִכְנְסוּ עָלָיו לְהַמְלִיכוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם. אָמַר לָהֶם: בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם וּלְפִיכָךְ נֶחְבַּשְׁתִּי, וְעַכְשָׁו אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, שֶׁמָּא הוּא חַי וְיַעֲמֹד וְיַהַרְגֵנִי. עָמְדוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּגְרָרוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהוֹצִיאוּ, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֵת, וְהִמְלִיכוּהוּ. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב וְגוֹ' (ישעיה יד, יט). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה בְּנֵי אָדָם, שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּכָל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, דִּכְתִּיב בָּהּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶךָ כָּל שָׁתָה תַּחַת רַגְלָיו (תהלים ח, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חוֹטֵא, הֲרֵי מֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין בְּגוּפוֹ. לָמָּה, שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁסָּרַח עָלָיו עַבְדּוֹ, מֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וְכוֹבְלוֹ, מֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וּמַכֵּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם רוֹדֶה אוֹתוֹ. וּמִנַּיִן, מִמַּה שֶׁכָּתוּב בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ' (ויקרא יג, ב). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיה מו, י). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, חַי אָנִי נְאֻם ה' (שם מט, יח). זֶהוּ הָאָמוּר בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע.
(Lev. 13:2:) “When anyone has on the skin of his flesh.” This text is related (to Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one].” This verse is speaking about the first Adam, about Pharaoh, about Edom, about Sennacherib and about Nebuchadnezzar. How does it concern the first Adam? R. Abba bar Kahana said, “When the Holy One, blessed be He, created the first Adam, He created him in His likeness, as stated (in Gen. 1:27), ‘And God created man (Adam) in His own image.’” And when He created him, He created him [to extend] from the one end of the world to the other, as stated (in Deut. 4:32), “So please ask about the former days which came before you, [ever since the day that God created man upon the earth, even from one end of heaven to the other].” Now he ruled over the whole earth, as stated (in Gen. 1:28), “and rule over the fish of the sea […].” It also says (in Gen. 9:2), “And the dread of you and the fear of you [shall be upon every beast of the earth].” It is therefore stated (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful.” This refers to the first Adam. (Ibid., cont.:) “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Eve who came out of him, as she caused him to die, as stated (in Gen. 3:6), “Then she also gave some to her husband, and he ate.” And where is it shown that she came out of him? Where it is so written (in Gen. 2:23), “bone out of my bone and flesh out of my flesh.” Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one],” this refers to the first Adam; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Eve, who came out from him. Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is that one”: This refers to Pharaoh, [when] he was world ruler, as stated (concerning him in Ps. 105:20), “the ruler of peoples released him (i.e., Joseph).” (Hab. 1:7, cont.:), “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Moses, since he was reared within that one's house, so that he believed that he [actually] was a child of his house, as stated (in Exod. 2:10), “When the boy had grown up, she brought him [to Pharaoh's daughter; and he became her son].” Then he arose and brought ten plagues upon him, as stated (in Exod. 3:10), “So come now, I will send you unto Pharaoh.” R. Judah said, “The rod had a weight of forty seah and was [made] of sapphire; it also had ten plagues (makkot) inscribed upon it with the acronym dtsk 'dsh b'hb. Then Moses, when he had looked at the rod and seen the punishment (makkah) which had been appointed to come, brought it upon Pharaoh. Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one],” this refers to Pharaoh; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Moses. And also the messiah, who in the future will take retribution from Gog and Magog and all of its troops, grew up with them in the city, as stated (Isaiah 27:10), “there shall the calf feed, and there shall he lie down and consume the branches thereof.” Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful [is that one]”: This refers to Edom, of which it is stated (in Dan. 7:7), “frightful, dreadful, and [exceedingly] strong.” (Hab. 1:7, cont.), “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Obadiah since he was an Edomite proselyte and he also prophesied [against] him (i.e., against Edom, in Obad. 1:1), “The vision of Obadiah; thus says the Lord God to Edom […].” Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful,” this refers to Edom; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Obadiah.Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful”: This refers to Sennacherib, since it is stated (in II Kings 19:24), “with the sole of my feet I have dried up all the streams of Egypt.” He also said (in II Kings 18:35 = Is. 36:20 // II Chron. 32:14), “Who are there among all the gods of the lands which have saved their land from my hand?” And it also says (in Is. 8:8), “and the radial bones of his wings (i.e., the army of Sennacherib) shall fill the breadth of your land, O Immanu-El].” One sixtieth of the troops had been sufficient for the Land of Israel, since it is stated (ibid.), “and the radial bone of his wings.” This radial bone of a cock is one sixtieth of its wings. When he came to enter Jerusalem, he said to his troops, “You sleep, and in the morning we shall throw our rings into its midst and stone them with them.” Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he.” (Ibid., cont.:), “His justice and his dignity proceed from himself.” These refer to his children. When he went up to destroy Jerusalem, he did not succeed. [It is so stated (in II Kings 19:35 = Is. 37:36),] “the angel of the Lord went out and smote [one hundred and eighty-thousand] in the camp of Assyria….” It is also written (in II Chron. 32:21), “so he returned shamefaced to his own land, and when he came into the house of his god, [some of those who came out of his own belly struck him down there with the sword].” Ergo (in Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he,” this refers to Sennacherib; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to his children, who killed him. Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he”: This refers to Nebuchadnezzar, of whom it is stated (in Is. 14:13), “And I will ascend to the heavens; [above the stars of God I will set my throne].” (Hab. 1:7, cont.:) “His justice and his dignity proceed from himself.” This refers to Evil-merodach (his son). Our masters have said, “When Nebuchadnezzar was driven away, just as it is written (in Dan. 4:29), ‘You shall be driven away from humankind’; all that time Evil-merodach served in his place.” Then when he returned, he put him in prison. Now whoever was imprisoned by him never emerged from the prison until the day of his death. Thus it is stated (in Is. 14:17), “he never released his prisoners to their homes.” When Nebuchadnezzar died, they wanted to make Evil-merodach king. They approached him, but he did not accept. He said to them, “I listened to you the first time. For that reason I was imprisoned. So now I shall not listen to you. Perhaps he is alive. Then he will rise up against me and kill me.” They stood over Nebuchadnezzar, dragged him from his grave, and brought him out. Then he saw that he was dead, and they made him king. [This act was] to fulfill what is stated (in Is. 14:19), “And you have been cast from your grave like a detestable offshoot.” Ergo (Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he,” this refers to Nebuchadnezzar; “his justice and his dignity proceed from himself,” this refers to Evil-merodach. Another interpretation (of Hab. 1:7), “Terrible and dreadful is he”: This refers to the human race, which rules over all which the Holy One, blessed be He, has created in His world. Thus it is stated (in Ps. 8:7), “You have set him as ruler over the [works] of Your hands [….].” (Hab. 1:7, cont.) “His justice and his dignity proceed from him.” Thus when he sins, the Holy One, blessed be He, brings torments upon him from his [own body]. Why? Because His ways are not like the ways of flesh and blood. When [a person of] flesh and blood wants to punish his slaves, he brings [whips] and fetters to punish them and cause them pain; but the Holy One, blessed be He, is not like that. Rather it is from a person's whole body that He punishes and beats him. And from where is it shown? From what is written about the matter (in Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh [a swelling or a sore or a bright spot, and it becomes on the skin of his flesh the plague of leprosy, he shall be brought unto Aaron the priest].” One verse says (in Is. 46:10), “My plan shall come to pass, and I will accomplish all My desire.” But another verse says (in Ezek. 33:11), “As I live, says the Lord, [it is not my delight for the wicked to die].” This is what is written about the matter, (in Lev. 13:2), “When anyone has on the skin of his flesh ….”; and it is [yet also] written (in Ps. 5:5), “For You are not a God who delights in wickedness; evil may not abide with You.”